כשאני מתכוונת לצאת, עומדת על סף הדלת שלהם, עולה יד ימין שלי מאליה אל המצח, מאפילה על העיניים. אין לי מילים להודות להם, ואני גם לא יודעת על מה - על הראיון או על עצם קיומם - אז אני נמתחת על מקומי ומצדיעה. מצדיעה למשפחה הישראלית הזו, זוג שעלה מארה"ב מתוך ציונות והתיישב בארץ, וילד שבעה בנים ובת ששירתו ומשרתים ביחידות עילית של צה"ל, כמעט כולם קצינים. "זה חלק מהחוזה שלנו עם עם ישראל", מסביר אפרים בלוט. בבית של אפרים ושושנה בלוט בנווה צוף שבשומרון, הקיר ליד פינת העבודה מלא מרצפה עד תקרה בתמונות ממוסגרות: טקסים צבאיים שבהם המשפחה כולה משתתפת, מגדול ועד קטן. חאקי ועוד חאקי, וגם מדים בהירים של חיל האוויר. חיבוקים של אחים-חיילים. מבט גאה, יפי הנעורים. כשאני מבקשת מזיו הצלם לצלם את הקיר הזה, הוא אומר לי: "חבל, ממילא ניאלץ לטשטש את הכל". הראיון מתקיים במגבלות מובנות של צנזורה וביטחון מידע: חלק מהשמות ומהסיפורים לא נוכל לחשוף - אבל זה לא גורע מאום מהסיפור הנפלא של משפחת בלוט. אני מבקשת מפ', האח הצעיר, לקרוא לראיון בבית ההורים לאחיו א' שגר סמוך. הוא שולף את מכשיר המירס הצה"לי, לוחץ על לחצן הקשר, ופולט: "דקת קריאה, אחי". אחר כך יספרו האחים כיצד לא זיהו זה את זה במלחמה, כשפניהם מכוסות צבע; על הגבר האמיתי במשפחה - הבעל של אחותם, שבכלל לא שירת בצה"ל; על הירושות הצה"ליות שהתגלגלו אל האח הצעיר. אלו סיפורים מצחיקים מאוד - אבל לפני הכל זהו סיפור של חיים ומוות. פשוטו כמשמעו. ואני מנסה לדמיין את הרגע הזה, שהלוואי שלא יגיע לעולם, שבו יגויסו כל השבעה לחזית במלחמה. את הלילות שעברו על שושנה כאשר שישה מבניה נלחמו בו בזמן במלחמת לבנון השנייה, או כשחמישה מהם היו בעזה, בעופרת יצוקה - ארבעה על הקרקע ואחד בחיל האוויר. "משפחה ברוכת לוחמים", הם אומרים לי, "יש בנו מידה שווה של גאווה ודאגה". על שבעה בנים ובת אני מבקשת להכניס קצת סדר בעץ המשפחתי, והם עוברים איתי אחד אחד: מי, בן כמה, היכן שירת או משרת. בלי עין הרע, אני לוחשת כשהם מונים את השמות, בלי עין הרע. הבכור, רס"ר יושי (במקור יוסף שמשון), בן 39, הוא היחיד מבני משפחת בלוט שלא המשיך לשירות קבע. "הציעו לו קצונה אבל הוא חשב ששלוש שנים זה מספיק", מספר אפרים, ושושנה מוסיפה: "אני חושבת שאם הוא לא היה הבכור, לא היתה לו ברירה, הוא היה נכנס למסלול הצבאי כשמישהו אחר קבע בשבילו את הרף". הוא שירת בסדיר כחובש קרבי בחה"ן גולני וכיום הוא רס"ר פלוגתי במילואים ביחידת האלפיניסטים. הוא חי בתל אביב עם בת זוגו, אב לשתי בנות. אחריו ציפי (37), הבת היחידה במשפחה, אדריכלית. אף על פי שרוב חברותיה הדתיות פנו לשירות לאומי, היא שירתה כמורה-חיילת. בשולחן השבת המשפחתי היא מתרגמת את הביטויים הצבאיים עבור דני, בעלה, שף במקצועו, שעלה מארה"ב כשהוא מבוגר מגיל גיוס. "כשהבנים מתחילים בשיחות על הצבא הוא בדרך כלל אבוד", מספרת שושנה, "המזל הוא שיש נושאים נוספים לדבר עליהם". בלי צווי מילואים, בלי חיבה ללוף ובלי זיכרונות מהטירונות, במשפחת בלוט דווקא מרוצים מהחתן: "מומלץ לכל משפחה להצטייד בחתן שף. הוא הגבר האמיתי כאן". הבן השלישי הוא סא"ל א', בן 36, מפקד אחת היחידות המובחרות בצה"ל, מוערך על ידי מפקדיו ונערץ על פקודיו. נשוי ואב לארבע בנות. הבת הצעירה שלו עלתה על הבמה באחד הטקסים החשובים של היחידה שהתקיימו לאחרונה. בדקלום מרגש היא ביקשה ממלאך דמיוני לשמור על החיילים והוסיפה בקשה קטנה, שאבא יהיה יותר בבית. סרן עמיחי (32), הרביעי, סיים את השירות הסדיר שלו כסמ"פ בגדוד 890 בצנחנים והיום הוא מ"פ במילואים, אב לבת ועובד בחברה להגנת הטבע. החמישי הוא סרן ח', בן 30, שירת כקצין בחיל האוויר. היום הוא סטודנט, מטייל בדרום אמריקה, ולידיעת הבנות - רווק. אחריו סגן נתנאל (28), לשעבר סמ"פ באגוז, גנן וסטודנט לאדריכלות נוף. האח הבא לוט בערפל ביטחון המידע: הכירו את א' השני, בן 27. היו להם 22 אותיות לפזר על פני שמונה ילדים, אבל הם התעקשו לסבך את העניינים. ובכן, לעומת א' הראשון שהוא הבן השלישי וא' השני שהוא הבן השביעי - העיתונות שסיקרה את משפט קצב מחווירה. עד לפני זמן קצר שימש סרן א' הצעיר מ"פ באותה יחידה מובחרת שעליה מפקד סא"ל א', אחיו הגדול. היום סרן א' הוא קצין אג"מ ביחידה אחרת, מובחרת גם היא, שאין שום אות בשפה העברית שמתאימה לה מכיוון שהיא מורכבת מספרות. צעיר הבנים הוא סגן פ' (24), מפק"צ לוחמים ביחידת אגוז. "גדלתי לתוך זה. את יכולה לראות אותי בתמונות, משתתף בטקסים מגיל אפס", הוא מחייך, "המסלול הצבאי היה ברור מאליו גם בגלל האחים הגדולים וגם בגלל היישוב שגדלנו בו. יש לחץ להמשיך לקצונה, לתרום, אבל זה לחץ חיובי, לא שלילי. "ביום הראשון בבקו"ם הרגשתי קצת יותר בטוח מאחרים", הוא מספר. אחרי הכל, לא כל חייל מגיע לבקו"ם עם תחתונים מנוילנים, רצועה משופצרת לנשק, פק"לי כיסים, מיתרים ו"מדים מבוקבקים". "כל הירושות התנקזו אל פ'", צוחק נתנאל וטופח על צווארו של אחיו הקטן. גמרנו לעבור על רשימת הילדים. ספירת מלאי: שלושה בקבע וארבעה במילואים; שניים ללא כיפה והיתר דתיים; חמישה נשואים, שניים רווקים, אחד גרוש שחזר לגרושתו. מאהבת ישראל עכשיו נותר לגלות מי הם ההורים שטיפחו בית כזה. זה שנים שאפרים ושושנה מסרבים להתראיין, מתוך צניעות, ואמצעי התקשורת לא פסקו מחיזורים לפתחם. גם בראיון הזה ניכרת הענווה. "מאוד לא נוח לנו עם המעמד הזה", אומר אפרים, "אני לא חושב שמגיע לנו פרס, גם לא לילדים. טוב לנו לחיות את חיינו מתחת לרדאר". אפרים עובד כמגייס כספים עבור ישיבת אלון מורה. שושנה היא גמלאית בנק יהב וכיום מתנדבת במערכת החינוך המיוחד. הם נולדו בניו יורק והתחתנו שם. בתחילת שנות ה-70, כשגלי ההתרגשות מניצחון מלחמת ששת הימים ליחכו את רגלי יהודי ארה"ב, הם נגדשו ציונות ועלו לבדם, בלי קרובי משפחה, "מתוך אהבת ישראל". אותה אהבת ישראל שהובילה אותם כמה שנים אחר כך, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, לעבור עם שמונת ילדיהם מירושלים ליישוב צעיר בשומרון. "מאידיאולוגיה", מבקשת שושנה להבהיר, "חיפשנו מסגרת שבה נוכל לתרום לבניין הארץ". "אני מאמין שהמעבר לנווה צוף והחיים בקהילה חלוצית היו מרכיב מכריע בעצם העובדה שהילדים בחרו למצות את עצמם דווקא במסלול הצבאי", מתייחס אפרים למגורים מעבר לקו הירוק. "הם ספגו את זה פה באוויר. כנראה יש משהו בגנים שלהם שמריץ אותם להישגיות". למה דווקא צבא? "לא היו בבית שלנו סמלים צבאיים או דיבור על הצבא. אני אמנם שירתי, אבל לא עשיתי קריירה צבאית, ולא הדגשנו בבית שדווקא דרך הצבא האדם ישיג את המטרות האישיות שלו. כן הדגשנו את המחויבות לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל. הם גדלו בתוך קהילה ציונית, נשמו את זה בבית הספר וביישוב, באווירה שמחפשת איך להחזיר לעם ולמדינה ולא איך לקחת". "לא מזמן היתה לנו שיחה פתוחה עם הילדים", ממשיכה שושנה. "אחד הילדים נזכר בתקופה שעברנו לכאן, כשהיו זורקים עלינו אבנים בדרך הביתה. 'אז קיללנו אתכם בשקט', הוא אמר לנו, 'אבל היום ברור לנו שהמעבר לנווה צוף היה ההחלטה הטובה ביותר בחיים שלכם בשבילנו'. הם נקלטו לתוך החברה, שניים מבנינו התחתנו עם בנות המקום. ידענו אז שזו החלטה משמעותית, לא ידענו עד כמה. היא קבעה עבור הילדים שלנו את מסלול החיים". שמונה ילדים ב-15 שנים לא השאירו לשושנה זמן ניטרלי; תמיד היה תינוק בבית. 15 שנים רצופות היא כיבסה חיתולים - "רובם נולדו לפני החיתולים החד-פעמיים" - וכבר 22 שנים רצופות היא מכבסת מדים. "כשהגדול התגייס למדתי את ההבדל בין מדי א' למדי ב', מה זה גלח"צ (ערכת גילוח-צחצוח) ומתי צריך לקנות אותה. אחר כך, כשהאחים שלו הצטרפו, הייתי צריכה לדעת להבדיל בין הסמלים השונים, ללמוד את הדרגות. היתה תקופה שהתבלבלתי בין מדים של אחד למדים של האחר. כשעמיחי התגייס למדתי שהחולצה של הצנחנים שונה". צריך לשמוע את שושנה אומרת גלח"צ במבטא אמריקני כדי להבין את הבית הזה. לא רק בכביסה נאלצה שושנה ללמוד כללים חדשים. למשל, הילדים קבעו כלל שאוסר על ההורים להניף שלטים או לשרוק שריקות בטקסי הצבא, "זה מביך אותם, הם יהרגו אותנו". או כלל ברזל נוסף, שאני עדה לו בביקורי בביתם בצהרי יום שישי: שניצלים. "כשהם חוזרים מהצבא ביום שישי תמיד יחכו להם שניצלים. חובה", מחייכת שושנה. אפרים: "כשהייתי עולה חדש, הילדים שלי לימדו אותי מילים בעברית. את המילה 'שרוך' למדתי מהבכור כשביקש שאקשור לו את השרוך. כשהתגייסו למדתי מפיהם מילים חדשות אחרות, מה זה סד"כ, מה זה מארב בטן". איך קרה שבבית אחד יש קצין בחיל האוויר ושישה מפקדים קרביים, וכולם מצטיינים? החיים ביישוב קהילתי הם נימוק מרכזי, אבל לא מספיק. אולי העובדה שאפרים התעקש לאחר עלייתו לארץ להתגייס לצבא ולשרת כרגיל, כשהוא כבר נשוי ואב לשלושה ילדים, היא שתרמה למוטיבציה- "גידלנו את הילדים לבד, בלי סבא וסבתא, בלי קרובי משפחה, כעולים חדשים. אני עם שלושה קטנטנים", מספרת שושנה, "ופתאום הוא הולך לי לתותחנים". ואולי נרחיק עוד דור אחד לאחור כדי לאתר את הנקודה שבה הושחל הגן הזה לשרשרת: אביה של שושנה היה לוחם בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, אחד מתוך ארבעה אחים, ארבעה לוחמים, שהיו יחד בחזית. "הענקנו לילדים עצמאות מוחלטת בתור שיטה חינוכית מובהקת", מתעקש אפרים. "אף פעם לא שאלנו אם הכינו שיעורי בית. כהורה, הדבר הקשה ביותר והחשוב ביותר הוא להעניק לילדים גיבוי על הבחירות שלהם, לתת להם תחושה שאתה סומך עליהם בדרך שבחרו. כשהם ביקשו להוציא רישיון לאופנוע אמרנו שלדעתנו זה מסוכן, אבל שהם מוזמנים להחליט בעצמם. בסוף, שלושה מהם רכבו על אופנוע. התנגדנו, אבל כיבדנו את הבחירה העצמאית שלהם". אופנוע הוא משל. גם שירות בצבא זה עניין מסוכן. "יש סיכונים שאתה לא חייב ליטול, ויש סיכונים שכן". אתם מצליחים לעקוב בכל רגע נתון איפה כל אחד- "אולי לא לקילומטר האחרון, אבל יש לנו מושג כללי. צוחקים עלינו שכדי לדעת איפה כל אחד נמצא אנחנו מנהלים מעקב של מפה עם סיכות אדומות. לפעמים הם משתייכים ליחידות שמטבע פעילותן החיילים נעים בין גבולות, או שהם עובדים לפי משימה ולא לפי אזור, לא תמיד אפשר לעקוב. הם לא מספרים לנו כל מה שהם עושים. יש דברים שהם עושים ואנחנו יודעים רק אחר כך. במלחמת לבנון השנייה אחד האחים התקשר באמצע הלילה והודיע שבבוקר נשמעה ידיעה בחדשות שאח שלו, בן אחר שלנו, היה מעורב באירוע, ושנדע שלמרות הידיעה על פצועים, מצבו בסדר. הכלל הוא שכל עוד שלא מודיעים לנו אחרת, אנחנו מניחים שמצבם טוב". סיכון החיים הוא עניין יום-יומי. איך אתם שומרים על שפיות? "כמו כל הורה, אנחנו דואגים. יש פחד לא רק ממבצעים או ממלחמות, חיילי צה"ל הרי נחשפים לסכנות מדי יום ולילה גם בפעילות שגרתית. הם לא מספרים לנו הכל, אבל אנחנו יודעים שהם לעיתים בסכנת חיים. אין לנו מרשם להתמודדויות מהסוג הזה. אנחנו מתמודדים בדרכנו. משתדלים לשמור על מצב רוח נורמלי, אולי אפילו שאנן. יש בזה מידה מסוימת של הדחקה כמנגנון הגנה על הנפש, זה טבעי, ואולי אצלנו היכולת הזאת להדחיק את הפחדים מפותחת קצת יותר. כדי לשמור על יציבות נפשית אנחנו חייבים להתמודד עם משהו מוחשי ולא דמיוני. כשאנחנו שומעים על פעולה או אירוע שבו נפגעו חיילים אנחנו לא קופצים באופן אוטומטי למסקנה שאחד מבנינו מעורב בזה". פחד, אבל על הפרופיל אבל הילדים האלה, בכל זאת, משחקים במשחקי מלחמה. פעמים רבות נכחו באירוע שבו נפצעו או נהרגו חבריהם - פעמיים קרה שנפצעו בעצמם. במבצע עופרת יצוקה נפצע סא"ל א' מכדור שחדר לגב התחתון שלו כשנחלץ לסייע לשלושה מחייליו שניהלו קרב עם מחבלים בתוך בניין, בעודם פצועים. הוא פונה לבית החולים, נותח, ושבוע אחר כך החליף את פיג'מת בית החולים במדים וחזר לקרב. אשתו היתה בחודש התשיעי להריונה. "כל הכבוד לכלות שלי, שמנהלות חיים נורמליים במצב הזה", מציינת שושנה. בן אחר, נתנאל, נפצע אנושות בפיגוע חדירת המחבלים למכינה הקדם צבאית בעצמונה שבה למד. חמישה מחבריו נהרגו לצידו. "אומרים שאני צריכה להיות מודאגת כי הילדים שלי לוחמים. בסוף הילד שלי שנפצע הכי קשה היה בתוך בית המדרש", אומרת שושנה. רימון התפוצץ לצידו והרסיסים חדרו לכל חלקי גופו, אחד מהם לחזה, מרחק מילימטרים מהלב. הוא פונה במסוק לבית החולים תל השומר. "זה היה סיוט לראות אותו", היא משחזרת, "כל הגוף שלו היה קרוע ומבותר, חור ענק היה פעור בחזהו. עור התוף באוזן ימין נקרע לחלוטין, ובאוזן שמאל יצא ממקומו". "דווקא הפציעה הקטנה באוזן שברה אותו כי הוא פחד שזה ישפיע על הפרופיל שלו ועל השירות הצבאי שכל כך חיכה לו", מספר אפרים, "דובר על השתלה של עור רגיל במקום עור התוף, וביקשו שנחכה שנה, אבל אחרי שנה, להפתעת הרופאים, התברר שהגוף שלו הצמיח עור תוף חלופי לבד. בהתחשב בכך שהוא בן 19 ולא ילד בן שנתיים, מדובר במקרה רפואי נדיר. אחד למיליון". שנה אחרי הפציעה נתנאל עבר ועדה רפואית, התעקש להגיע לקרבי, והתגייס ליחידת אגוז, שם שירת כלוחם וכקצין. "אחרי שהתגייסתי, במהלך המסלול, היינו באימון מוסק של היחידה", מספר נתנאל, "כשנכסנו לבסיס, שאלתי אם מכירים את אח שלי. אמרו לי שלא, אבל שהם זוכרים בלוט אחר, שפונה מעצמונה, ונראה להם שהוא לא שרד. אמרתי שזה אני, והנה אני חי". איך קרה שאין אצלכם אף משתמט, אף ג'ובניק. זה הרי לא תואם שום סטטיסטיקה. "להשתמט זה לא בלקסיקון שלנו בכלל, גם לא להיות ג'ובניק. אין מצב כזה", הם אומרים. "היה ברור שהולכים לקרבי גם מבחינת החבר'ה ביישוב וגם מצד הבית". ההורים דחפו אתכם לזה- א': "ההורים אף פעם לא בילבלו את המוח על אידיאולוגיה. הם לא מדברים, אלא פשוט עושים. לא שומעים הרצאות בשולחן שבת על ציונות. חיים בעשייה. הם לא דחפו אותנו לשירות משמעותי, אלא איפשרו לנו". צריך כל הזמן להרגיע את אמא? פ': "אני לא מאמין שהיא פחות דואגת מאמהות אחרות, אבל היא כבר מחושלת". הכותל של האמהות מאיפה הכוחות? אני פונה אל שושנה. אני כמעט מתעלפת כשהבן שלי, העולה לכיתה א', נעקץ מדבורה. איך עושים את זה? איך לא קמים ומתנגדים כשהילד שלך, שהגוף שלו מחלים מפציעה קשה, מתעקש להתגייס לקרבי? כשבן אחר, שנפצע בגבו, חוזר ללחימה היישר מבית החולים? "יש לי ביטחון מלא בבנים שלי, וגם בקדוש ברוך הוא", היא אומרת. "אני אישה אופטימית. אני רואה את העולם באופן מציאותי, ולא מחפשת את השחור. כשעבדתי בבנק, אמהות שעמדו לפני גיוס הבן הראשון שלהן היו מגיעות אלי לקבל עידוד. נחשבתי למעין כותל לאמהות של חיילים. כשנתנאל היה מפק"צ ונכנס ללבנון במלחמת לבנון השנייה, האמהות של החיילים שלו היו מתקשרות אלי בלילה. הן ידעו שאני זמינה, המספר שלי היה 'קו אדום'. המסר שהעברתי להן היה בפשטות - אופטימיות. פחדתי, בטח שפחדתי. אולי עצם העובדה שאני צריכה להרגיע אמהות אחרות הרגיעה גם אותי, ואולי התחלתי להאמין בעצמי למה שאמרתי להן. "אנחנו בשר ודם. ודאי שאנחנו דואגים ומפחדים", היא ממשיכה. "בזמן מבצע או מלחמה קשה לישון בלילה. אבל אני לא אמא שמתקשרת לילדים שלה כל עשר דקות. כשיש אירוע, הם מתקשרים ומודיעים שהם בסדר. אם הם לא מתקשרים - הלב יורד לתחתונים והכל נעצר. אבל אנחנו סומכים עליהם. כשיושי היה בתוך רצועת הביטחון בלבנון, בכל פעם שהיה אירוע הוא היה מתקשר, אומר 'אני בסדר' ומנתק. מאוחר יותר היינו שומעים בחדשות שקרה משהו". "כששומעים על אירוע עם נפגעים אנחנו מאוד דואגים, אבל שומרים על חזות שאננה", אומר אפרים. "אני מנסה להמשיך בסדר היום, לא מתקשר אליהם אחד אחרי השני, כדי לא להדאיג את האחרים. אנחנו מתחילים לדאוג רק כשיש משהו מוצק וידוע". סיפורי האחים מהצבא עולים מאליהם. בעופרת יצוקה, לדוגמה, תוך כדי לחימה, פנה אל א' חייל שפניו צבועות בצבעי הסוואה ושאל אותו למה לא יצר קשר עם אשתו שלא שמעה ממנו זה שבוע וחצי. "בלי לחשוב עניתי לו: 'למה מי אתה שתגיד לי אם להתקשר לאשתי-', והוא שאל בתגובה איך זה שבנאדם לא מזהה את אחיו. זה היה עמיחי, אחי הגדול, עם פנים שחורות". לא פעם הם נפגשים בשוטף, במיוחד א' הראשון וא' השני. האחד היה פקוד של אחיו במשך שמונה חודשים, וגם היום הם נפגשים לא מעט. "באחד הימים עצרתי ליד א' באיזה צומת בצפון ושאלתי אותו לאן הוא נוסע", מספר א' הצעיר. "התברר ששנינו נוסעים לאותה ישיבה אצל מפקד האוגדה". פעם ועוד פעם הקווים מצטלבים. למשל כשפ' התגייס, ונתנאל שימש סגן מפקד פלוגה באותו בסיס. פ' התנדב להישאר בחג הפסח בבסיס האימונים. "הייתי טירון וזה היה החג הראשון שלי בצבא", הוא מספר. רק בתפילה בערב החג, כשפגש את נתנאל בבית הכנסת, גילה שגם אחיו סגר חג באותו בסיס. או במלחמת לבנון השנייה, כששישה מהם גויסו למלחמה, ונתנאל הצליח להוציא עדכונים מאחיהם הגדול א'. "הוא היה מדבר עם א' ב'ורד הרים' (מכשיר קשר צה"לי) ומעדכן את כולנו. היינו בתוך לבנון ולא מחוברים. טוב שיש אחים 'למעלה' שמעדכנים מה קורה", הם מספרים. הילדים גדלו אך הבית הגדול של משפחת בלוט לא ריק, הנכדים יוצאים ובאים. בגינת הבית מראים לי שושנה ואפרים את תריסר העצים הנושאים את שמות הנכדים. בכל פעם שנולד נכד ניטע לכבודו עץ ולצידו שלט עם שמו. השמות, שחלקם מתאימים לשני המינים, לא מסגירים את העובדה המשעשעת והמפתיעה שבמשפחת בלוט, שבה שבעה בנים, אריות לחימה, נולדו רק נכדות: "יש לנו 12 נכדות. זו ההוכחה החותכת ביותר לכך שלקדוש ברוך הוא יש חוש הומור", אומר אפרים, וא' מוסיף, פורש ידיים: "מה לעשות, נולדות לנו רק בנות. תקלה. באמת שצריך לטפל בזה". אתה יודע שאתה בקבוצת סיכון, אני אומרת לו לקראת סיום הראיון, משאירה שלוש נקודות באוויר. "כשמישהו עולה ארצה וקושר את גורלו בגורל האומה הזו, כשהוא יודע שהיא מאוימת, הוא חותם חוזה עם עם ישראל", הוא אומר. "כשאתה מפנים את הצורך להגן על עצמך ועל מולדתך, אתה מפנים שקיימות סכנות. אם לא נגן על עצמנו, איש לא יעשה זאת בשבילנו. זה חלק מהחוזה". הפינוי מגוש קטיף "היתה לנו דילמה קשה" שניהם דומעים כשהם מספרים על חתונתו של נתנאל, שנתיים אחר כך, כשחול מגוש קטיף פוזר על ראש החתן במקום האפר המסורתי, ופס כתום חצה את טלית החופה לצד הפס הכחול.
* * *
רק פעם אחת במהלך הראיון הם נשברים. הדיבור היציב נסדק והעיניים מתלחלחות, דווקא לא בהקשר של דאגה ופחד. אפרים דיבר על תחושת העצמאות של הילדים, על הגיבוי שהם זוכים לו מהבית, ובאמצע המשפט, כשהזכיר את עקירת גוש קטיף, קולו נשבר. "כשעמדו חיילי צה"ל בפני המשימה של גירוש אחים קיימנו שיחה פה. הדילמה היתה קשה. הרי אנחנו בעצמנו חיים בהתנחלות. המסר שלנו היה שכל מה שהם יחליטו יזכה לגיבוי שלנו. בין שיסרבו פקודה ובין שיקיימו, רק שלא יצפו שאדם אחר יעשה את המלאכה. האופציה לא להחליט היא לא אופציה. שחייל אחר יעשה את זה במקומך, זה לא פתרון. היו רבנים שאמרו שעדיף שמישהו אחר יפנה. אנחנו הרגשנו שאם זה אסור, אז זה אסור לכל יהודי. ח' דפק בדלתות המשפחות שהוא הופקד עליהן ואמר: 'אני מתנחל מנווה צוף ובאתי לעזור'. נתנאל, שלמד ונפצע בעצמונה, ביקש להיות שותף בפינוי מרצון של המכינה לצד רבו, הרב רפי פרץ. המפקד שלו אמר לו: 'השתגעת? אתה כמעט נהרגת בעצמונה, אז שאתה תפנה אותם-'. הוא שם לו נשק ביד ושלח אותו למעגל אחר, להגן על החיילים והאזרחים מפני האויב האמיתי שלנו - הפלשתינים".