פנינה קייטץ בת ה־79 מסתגרת בביתה שבעפולה, מוכת אבל תהומי. 46 שנים אחרי שאיבדה את בעלה רוברט במלחמת ההתשה בקרב מול מחבלים, היא איבדה עכשיו את בנה אביתר, שנרצח ברחוב על ידי נער אלים בן 17, שדקר אותו למוות בגלל "טעות בזיהוי".
"הייתי צריכה למות במקומו", היא אומרת בדמעות. "אני כבר זקנה, והוא הפסיד את החיים שלו".
זה קרה בלילה של 20 בינואר. אביתר (55) אכל ארוחת ערב עם אמו בביתם, ובסביבות 10 בערב יצא מהבית. הוא הלך לבית של חבר וביקש לשאול את הקטנוע שלו כדי להסתובב בעיר. החבר הציע להשאיל לו את אופניו החשמליים. "אסור שיראו אותי", אמר לו קייטץ. הוא לקח מהחבר צעיף, עטף את פניו ויצא לרכוב בעיר.
כמה דקות לפני 11 בלילה הגיע לרחוב שבו מתגוררת ל', שעימה ניהל קייטץ מערכת יחסים. שישה ימים לפני כן היא ביקשה להיפרד ממנו, ועל פי כתב האישום שהוגש נגד הנער בן ה־17 החשוד ברצח, אביתר התקשה להשלים עם הפרידה. הוא רכב על האופניים החשמליים עד סמוך לביתה של ל'. באותו זמן ישב הנער עם חבר בקצה הרחוב, והם עישנו יחד.
לאחר שנפרדו, הבחין הנער בקייטץ רעול הפנים. על פי כתב האישום, הוא סבר כי מדובר בצעיר שאיתו הוא מסוכסך וכי הצעיר בא לפגוע בו. הוא מיהר לביתו, הצטייד בסכין מטבח ושב לרחוב.
על פי כתב האישום, בשעה 22:54 החל הנער לדלוק אחר קייטץ ולנסות להשיגו. משלא הצליח, חזר בהליכה לכיוון הרחוב והמתין. בשעה 23:20, כשקייטץ חלף על פניו, הוא הפתיע אותו מאחור ודקר אותו שתי דקירות בגב ודקירה אחת בראש. קייטץ נפל ארצה.
בכתב האישום נטען כי הנער רץ לביתו, החליף את בגדיו, כיבס אותם, רחץ את הסכין, השיב אותה למגירת המטבח ויצא מהבית למשך כל הלילה. עוברי אורח, שמצאו את קייטץ על הכביש מתבוסס בדמו, הזעיקו את המשטרה, ואמבולנס פינה אותו לבית החולים העמק במצב אנוש. אחרי שעתיים של ניסיונות החייאה, נקבע מותו.
ראש מחלק הרצח ביחידה המרכזית במשטרת המחוז הצפוני, רפ"ק אייל הררי, הגיע לבית החולים. "אלה היו רגעים קשים ביותר בשבילנו, החוקרים, גם לקשוחים שבינינו. להודיע לאמא מבוגרת על מותו של בנה, כשרק שעות אחדות לפני כן היא ישבה ואכלה איתו, ופתאום, ברגע אחד, כל העולם שלה הולך להשתנות בצורה כל כך כואבת.
"הרגע הזה שבו פתחנו בפניה את שקית הניילון השחורה, הראינו לה את פניו וביקשנו ממנה לזהות אותו - אלה תמונות שלעולם לא ייצאו לי מהראש. זה מעמד שבו אני מתחייב לנפש שלי שאמצא את הרוצח, כדי שאוכל להיות זה שיעמוד שוב בפני האם שעולמה חרב ולהודיע לה שהרוצח נתפס והמעגל נסגר".
• •
השעה היתה 5 בבוקר כשפנינה קייטץ התקשרה לבתה אביטל סיסו (57), המתגוררת בכפר יחזקאל, מרחק דקות אחדות מעפולה.
"לא יודעת למה, אבל כל הלילה ההוא לא ישנתי טוב", משחזרת אביטל. "התעוררתי ב־2 בבוקר והרגשתי נורא. קמתי מהמיטה ושמתי את הראש בפריזר כדי לקחת קצת אוויר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, היתה לי הרגשה שמשהו רע קרה.
"חזרתי לישון, ואז צילצל הטלפון. כשראיתי את המספר של אמא, הבנתי מייד שמשהו קרה.
"היא שאלה אותי איפה אלי, בעלי. אמרתי לה שהוא ישן. היא אמרה: 'אביתר בבית חולים, הוא נפל, נשברה לו היד. ניתחו אותו, אני צריכה שאלי יבוא לכאן'. זה נשמע לי מוזר. חקרתי אותה מה איתו, היא התחמקה. אמרה שהוא מורדם, שלא נותנים לה לראות אותו.
"ידעתי שזה הרבה יותר חמור. אלי יצא מייד לבית החולים. כשהוא הגיע לשם, הוא התקשר ואמר: 'המצב לא טוב'. צעקתי לו: 'תגיד לי - אביתר חי או מת, חי או מת?!'
"ואלי אמר: 'הוא מת'".
אביטל סיסו ליד קבר אחיה. "המסלול שלנו בחיים היה שונה לגמרי" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
אביטל לא ידעה את נפשה. "התחלתי לצרוח עד לב השמיים. לבכות בטירוף. הזעקתי את הבת שלי, עתליה, לתחנת המשטרה. הייתי בשוק טוטאלי. אמא ידעה כבר בשיחה הראשונה שאביתר מת, אבל לא רצתה להגיד לי. היא רצתה שאלי יזהה אותו ולא אני, כדי שאזכור אותו יפה וחזק כמו שהוא היה.
"לקחתי כדורי הרגעה. הייתי כמו זומבי. לא ידעתי מה קורה איתי בכלל. לא זוכרת בדיוק מה היה שם. הכל התעורר אצלי מחדש.
"ב־1967 אמא עברה תאונת דרכים קשה ושכבה הרבה זמן בבית החולים. רק בנס היא נשארה בחיים. אחרי שנתיים, אבא נהרג במלחמת ההתשה. הוא היה בן אדם מקסים ומיוחד, ואנחנו נשארנו לבד. והנה, זה שוב קורה לנו".
היא מתקשה לעצור את הדמעות.
"מייד חשבתי, למה אלוהים מעמיד אותנו כל פעם במבחן נוסף. כמה עוד אפשר לסבול. ומה יהיה על אמא עכשיו? הרי אביתר הקדיש לה את חייו, דאג לה כל יום, כל היום, כל רגע מחייו. גר איתה, הלך איתה לקניות, לבנק, לכל הסידורים.
"ישבנו שבעה אצלי בבית. בסוף השבעה אמא הרגישה רע. היא נשכבה על הספה, ואני הייתי בטוחה שזהו, תכף יש לי עוד קבר ללכת אליו. הזמנו אמבולנס, אבל למזלנו, היא התאוששה".
"מהר מאוד הבנו שהנרצח הוא אדם תמים, נורמטיבי, ללא עבר פלילי, שנסע לתומו על אופניים ברחוב", אומר רפ"ק אייל הררי. "ידענו מה הוא עשה ברחוב, אבל לא היה לנו מושג מי רצח אותו".
החקירה הסמויה נמשכה כחודש. החוקרים בחנו את צילומי מצלמות האבטחה ברחוב, ביצעו איכונים טלפוניים ואספו ממצאים בשטח, שהובילו אותם אל הנער החשוד - נער שמוכר למשטרה מתיקי סמים ואלימות.
הנער נעצר באמצע פברואר. בחקירתו שמר על זכות השתיקה.
הררי: "יושב לו ילד בן 17 ועשרה חודשים, מחייך לחוקרים, ושותק. גם כשהחוקרים מטיחים בו דברים שאמר - הוא שותק, כמו עבריין שמנוסה בחקירות. הצמדנו לו שלושה מדובבים שונים, עד שב־15 במארס הוא הודה ברצח ואמר שחשב שמדובר במחבל. הוא הודה גם בפני חוקרים ובדרכים נוספות.
"למרות העבר הפלילי שלו, הוריו של הנער נורמטיביים לחלוטין. הם שיתפו פעולה והיו בשוק מהעובדה שלבן שלהם מיוחסת עבירה של רצח".
אביטל נסערת.
"הרצח הנורא הזה מרתיח את הדם. הייתי רוצה שהילד הזה, אם הוא באמת אשם, יקבל שלושה מאסרי עולם. כי הוא לא רצח רק את אביתר, אלא גם את אמא שלי ואותי. משפחה שלמה".
הוריו יצרו איתכם קשר?
"בשביל מה? מה יש להם להגיד לנו? שהם מבקשים סליחה? על רצח אפשר לבקש סליחה? זאת לא היתה תאונת פגע וברח, שהוא נבהל ועזב את המקום ומתחרט. זה לא שאח שלי נפצע ושוכב בבית חולים. אח שלי לא יחזור. אז על מה יש כאן להתנצל?
"אביתר היה איש חזק. המזל הרע שלו היה שהילד הזה בא אליו מאחורה. הוא הכניס לו את הסכין לתוך שתי הריאות, אתה מבין? אם הוא היה בא אליו מקדימה ומגיע איתו למאבק, שישה כמוהו הוא היה מעיף. עכשיו היית מראיין את האבא של הילד הזה, לא אותנו".
• •
לפני שבועיים וחצי הגישה עו"ד סימונה בן חיים לוי מפרקליטות מחוז צפון את כתב האישום נגד הנער לבית המשפט המחוזי בנצרת. פרקליטו של הנער, עו"ד זוהר ארבל, אמר בבית המשפט כי "כתב האישום הוא תעודת עניות למשטרה ולפרקליטות. בכל מהלך החקירה הכחיש מרשי כל קשר לביצוע הרצח. המדובבים והחוקרים איימו עליו, והדברים יוכחו בבית המשפט".
פרקליטה של המשפחה, עו"ד איל מנחם, מאמין כי הנער הוא הרוצח. "אביתר קייטץ היה אדם תמים וישר, שלא היה לו שום קשר לעולם הפלילי, וכל חטאו היה שרכב לתומו על אופניים בתוך העיר. מדובר במקרה קשה של טרור פלילי, שקרה ברחובות עפולה, וחייבים לייצר הרתעה כדי שלא יישנה".
• •
אביטל ואביתר נולדו בנתניה בהפרש של שנתיים. אביהם החזיק חנות לציוד ספורט בעיר, ואמם עבדה איתו בחנות.
"גרנו בווילה יפה עם חצר גדולה ובריכת דגים ועצי פרי, בית מדהים", מספרת אביטל. "היתה לנו ילדות מאושרת. היינו נוסעים המון לכנרת, שם היתה להורים סירה והם היו עושים סקי מים. לפעמים אבא לקח אותנו לצוד בכל מיני יערות. עשינו חיים משוגעים".
כשאביטל היתה בת 7, החליטו פנינה ורוברט לעבור לגור בעפולה. "אמא התגעגעה להוריה, שהיו מראשוני העיר, ורצתה לגור לידם. הם קנו בית קרקע יפה בעפולה הוותיקה, ואבא העביר את החנות שלו למרכז העיר.
"גידלנו בבית הרבה חתולים, כלבים, תוכים, מה לא. נסענו כל הזמן על אופניים, הלכנו ברגל, כולם הכירו את כולם. החנות של אבא הפכה למקום מפגש של חברים שבאו לקנות ציוד ספורט או רובים, ובעיקר לפטפט ולשוחח קצת על ענייני היומיום בעיר".
פנינה קייטץ
בשנת 1968, כשרוברט היה בן 34, הוא החליט לסגור את החנות ולהתגייס לשירות במשמר הגבול. ב־16 בנובמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה, נתקל כוח מג"ב בפיקודו בחוליית מחבלים בין טול כרם לג'דיידה. קייטץ הבחין באחד המחבלים כשהוא מכוון את נשקו אל השוטר שעמד לצידו, הדף את השוטר לרצפה וכך הציל את חייו. הוא עצמו נהרג מהירי.
"אני לא אשכח את היום הזה", אומרת אביטל. הייתי אז בת 9, ואביתר בן 7. אמא נסעה לפגוש את אבא באזור טול כרם־קלקיליה, הם היו אמורים לנסוע יחד לתל אביב. אביתר ואני חזרנו מבית הספר והלכנו לבית של סבתא.
"פתאום דפקו בדלת. סבא פתח וראה מולו קצינים של מג"ב, והם הודיעו לו שאבא נהרג. הוא נכנס וסיפר את זה ביידיש לסבתא. אבל אני הבנתי קצת את השפה, וקלטתי מייד. רצתי לחדר שלי והתחלתי לבכות".
בדף לזכרו של רוברט קייטץ באתר מג"ב נכתב כי "הוא הצטיין כמפקד על חבריו והישרה אווירה טובה ונכונות להתנדבות. היה איש אשכולות, אדם יסודי וחרוץ. עיסוקיו המגוונים הקיפו תחומים רבים: ציור, איסוף נשק, גננות, ארכיאולוגיה, בעלי חיים וטיולים בטבע". על מעשה הגבורה שלו הוא זכה בעיטור המופת של משטרת ישראל, שאותו קיבלה פנינה מידי מפכ"ל המשטרה.
"ברגע אחד חרב עלינו עולמנו", אומרת אביטל. "הבית השתנה. נגמרו הטיולים עם אבא, והצחוקים, והשמחה. אמא היתה כל הזמן עצובה, כואבת. היא לא שיקמה מאז את החיים שלה, לא התחתנה שוב, תמיד היתה רק בשבילנו. עשתה הכל כדי שנהיה שמחים ושיהיה לנו הכל, אבל כל הזמן היה בבית עצב".
היחסים שלה עם אביתר היו תמיד קרובים. "אני הייתי האחות הגדולה והמציקה. הוא היה תמיד ילד יותר מדי טוב, אפילו תמים כזה, ואני הייתי מסדרת אותו. היתה לנו קופה קטנה עם כסף, ותמיד עבדתי עליו שיש לו הרבה כסף. הייתי לוקחת את הרוב ומשאירה לו קצת.
"המסלול שלנו בחיים היה שונה לגמרי. אני התחתנתי כבר בגיל 17, כשאביתר היה נער צעיר בן 15 בלבד. רציתי משפחה וילדים בגלל האובדן של אבא. בהתחלה גרתי עם אלי בבית של אמא ואביתר. אחרי כמה שנים עזבנו לבית משלנו, ואביתר נשאר עם אמא.
"הוא התגייס לצבא למשמר הגבול, ובהמשך עבר לשרת בחיל המודיעין. אחרי שהשתחרר חזר לגור עם אמא. היו לו ידי זהב. תמיד נמשך לטיפול ולתיקונים של כלים כבדים, ורוב השנים עבד כאיש טכני. מצא עבודות בקיבוצים ובמושבים בסביבה, טיפל בטרקטורים, שופלים, ועבד בריתוך ובבניית שערים חשמליים. הוא היה סוליסט. אהב את החופש שלו. לצאת ולחזור מתי שהוא רוצה, לבלות בטיולים".
• •
לאביטל ולאלי חנות כלי עבודה במרכז עפולה. יש להם שתי בנות - ורד, שמתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה בתל עדשים, ועתליה (31), גם היא נשואה.
"אביתר היה בשבילי כמו אבא שני", מספרת עתליה. "באחד הטיולים השנתיים, כשהיינו בערד, היה לי לא טוב ורציתי לחזור הביתה. פתאום אביתר הגיע באוטו שלו ולקח אותי הביתה. היה לנו קשר מאוד חם וקרוב, הוא היה טוב לב ברמות קיצוניות, צנוע מאוד ואחד שרוצה רק לתת ולעזור לאחרים".
אביתר התחתן לפני 11 שנים, וכעבור שנתיים התגרש וחזר לגור עם אמו. "תמיד רדפו אחריו נשים", אומרת אביטל, "הוא היה גרוש מבוקש".
בשנת 2014 עבר אביתר תאונת עבודה, בזמן שתיקן מנוע גדול של טרקטור. המנוע נפל לו על היד וריסק אותה. הוא עבר כמה ניתוחים, שבמהלכם הותקנו בידו פלטינות. מאז הוא לא היה יכול עוד לעבוד ונשאר בבית.
"בשנים האחרונות הוא הלך והתחזק. למד שיעורי תורה בבית חב"ד בעפולה, התחיל לשמור שבת וללמוד תורה. היה הולך כל יום לבית הכנסת, אבל לא שם כיפה על הראש. לפעמים היינו מביאים אלינו את אמא ביום שישי בצהריים, ואביתר היה בא בערב ברגל, מעפולה, כדי לא לחלל שבת. את אמא היינו מחזירים אחרי ארוחת השבת, והוא היה נשאר עד מוצאי השבת. ועכשיו הכיסא של אביתר ריק".
בביתה שבעפולה יושבת עכשיו פנינה קייטץ, והכאב מפלח את ליבה. "אני מקווה שהרוצח ישלם את המחיר המירבי", היא אומרת. "כזה שישקף את האובדן האינסופי של אביתר, שחי איתי. הוא היה אדם יוצא דופן בתכונות האישיות שלו, במידות הטובות, באהבת הבריות, בנתינה שהיתה בלי גבולות, באהבת החינם שלו, ברצון לעזור לכל מי שנזקק או ביקש. תמיד ללא תמורה ולשם שמיים. אני מקווה שהוא יהיה הקורבן האחרון של המשפחה שלנו".
אביטל: "אני רואה את אמא שלי דועכת מיום ליום. בבקרים, כשאני קמה, יש לי מועקה נוראה. אני יושבת שעות בחנות, באים המון אנשים, וכולם המומים, לא מאמינים שזה קרה דווקא לאביתר. כולם שואלים למה, ולמה דווקא לאיש הטוב הזה.
"ובכל פעם שנפתחת הדלת ליד המשרד בחנות, אני חושבת שהנה, אביתר הגיע לבקר. כמו תמיד".
הנאשם ברצח. החוקרים בחנו את צילומי האבטחה ברחוב וביצעו איכונים טלפוניים שהובילו אותם אל הנער // צילום: מישל דוט קום
עורך דינו של הנער, זוהר ארבל, מסר בתגובה: "מדובר בנער חף מפשע. המשטרה החליטה לפענח תיק רצח בדרך הקלה, באמצעות מדובבים בגירים ששהו עימו באישון לילה והפעילו עליו לחץ ואיומים כדי לסחוט ממנו הודאת שווא, שמכילה פרטים שבינם לבין הממצאים אין דבר וחצי דבר.
"הטענה כאילו הקטין זוהה במצלמות האבטחה בזירת האירוע אינה נכונה. מדובר במרחק של חצי קילומטר מזירת האירוע, ויש פער של 40 דקות בין הסרטון ומה שנקלט במצלמות האבטחה לבין מועד הרצח. אני מכחיש שהוא צולם שם, אבל גם אם מישהו יטען שמדובר בו - אזי מדובר בחצי קילומטר מהזירה ובתמונות שצולמו 40 דקות לפני קרות הרצח. אחרי מה שנקלט במצלמות האבטחה רואים את המנוח חולף עוד פעמיים נוספות באותן מצלמות.
"הקטין טוען שהוא ראה רעול פנים שנראה לו חשוד, מחבל או פורץ. המנוח עבר מבית לבית, וזה סיקרן את הקטין. הוא הלך אחריו ושמר ממנו מרחק, עד שהוא נעלם לו מהעין והוא חזר הביתה.
"המשטרה מזינה את התקשורת במידע לא נכון. מדובר בתיק חלש, שעוד יכתבו עליו רבות, גרוע יותר מהתיק של רומן זדורוב.
"ליבנו עם משפחת המנוח, שאיבדה את יקירה. צר לנו שהמשטרה משלה את בני המשפחה להאמין שהקטין רצח את המנוח, בעוד שהרוצח מסתובב חופשי".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו