קצת מוזר להסתובב עם ציפי שביט ברחוב. אין אחד שלא מזהה אותה, ואין מי שלא אומר לה שגדל עליה. גם אם נולד הרבה לפניה וגם אם נולד ממש לא מזמן. גם אימהות עם עגלות מבטיחות שהקטנים שלהן עוד יגדלו על מי שהן בעצמן גדלו עליה, ומבקשות להצטלם איתה סלפי. מבולבלים? גם היא.
"אני לא יודעת איך להסביר את זה", היא אומרת, אבל מצליחה עדיין לשמור על סבלנות וסימפטיה לפונים. "אנשים שיכלו להיות אמא של פרס אומרים לי, 'גדלתי עלייך'. אני שואלת אותו: 'אבל בן כמה אתה?' הוא אומר לי: '77'.
"פעם נסעתי במונית, והנהג אומר לי, 'את נראית נהדר לגילך'. אמרתי לו: 'בת כמה אני, לדעתך?' הוא אומר לי: 'בערך בגיל של יפה ירקוני'. אמרתי, 'לפי איזה לוח שנה אתה עובד?' והוא עונה לי: 'אני גדלתי עלייך, הילדים שלי גדלו עלייך, הנכדים גדלים עלייך ואשתי משוגעת עלייך'.
"בדרך לכאן פגשתי בן אדם שמוכר לוטו וטוטו, ועברתי לידו. הוא אומר לי: 'פעם ראשונה שאני מבסוט באמצע היום. אני כנראה צדיק אם אלוהים גרם לי לפגוש אותך עכשיו'. גם כן פגישה, זה לא שהלכנו עכשיו לספא ביחד. איך אפשר להגיב לדבר כזה? זה תמיד מחמיא".
לפחות שלחת לוטו?
"האמת שלא, אבל הייתי צריכה".
"כוכבת הילדים הראשונה של ישראל" זה תואר מחייב.
"פה אני צריכה להצטנע ולהגיד לא וכאלה, אבל קשה לי להצטנע. אני לא רוצה להישמע יהירה כי אני חושבת שזו חרא של תכונה, אבל בהחלט יש בסלסילה שלי מכל טוב".
היא היתה בשיאה עוד בתקופה שליובל המבולבל היה שיער, והרבה לפני שמישהו חשב להקים את ערוץ הילדים. את צעדיה הראשונים עשתה כחיילת בצוות הווי פיקוד דרום, ובאמצע שנות השבעים פרצה ככוכבת ילדים והראשונה שהוציאה קלטות מהסוג הזה. בין הקלטות המפורסמות שלה: "טמבולינה", "קרנבל ביער", "ציפי קונץ" ועוד. במקביל השתלבה בתוכניות טלוויזיה רבות, בהן "ציפיטפוט", "הופה היי", "ציפה היי" ועוד.
היא כיכבה בשמונה פסטיבלי שירים לילדים ובארבעה פסטיגלים והעשירה את הרפרטואר בשירים כמו "כולם הלכו לג'מבו", "ברבאבא", "מר אפצ'י" ו"הייתי הילד הכי קטן בכיתה".
"בזמנו, היה ערוץ אחד בטלוויזיה, והיו 80 אחוזי צפייה", היא (שוב) צוחקת. "האהדה היתה בהתאם. באותה תקופה היה גם כוח רצון ולהט.
"אני זוכרת שהקלטנו עם ספי ריבלין תוכנית, וחזרנו הביתה בשלוש לפנות בוקר. פתאום מצלצלת הבמאית ואומרת: 'סליחה, אבל הקלטת נמחקה'. היינו כבר רחוקים, גמורים, אחרי שהורדנו את האיפור - ובכל זאת, חזרנו לצלם הכל מחדש".
כשאת מסתכלת על תעשיית הילדים של השנים האחרונות, מה את חושבת?
"שזה מטורף שיש כל כך הרבה. שכל ילד יכול להוריד לעצמו מה שהוא רוצה - ולצפות".
את מתחברת למה שאת רואה?
"כן, לא תוציא ממני מילה רעה עליהם. אני רואה מה זה כשיובל המבולבל מוציא את הגרון שלו, וכשמיכל הקטנה אומרת בסוף הופעה 'עכשיו אני אעמוד ואחכה שתבואו להצטלם איתי', ו־200 ילדים ניגשים אליה ומצטלמים".
התקופה שלך היתה הרבה יותר נאיבית.
"בהצגה 'הילד הכי קטן', בשנות השמונים, הייתי שואלת את הילדים: 'מי מרגיש שהוא פוזל?' וחלק היו מרימים יד. 'מי מרגיש שבורח לו רוק?' חלק היו מרימים. ואז, כשהייתי שואלת 'מי מרגיש שהוא ילד הכי טוב בעולם?' - כל הילדים היו מרימים.
"זאת אומרת שעם כל התותחים והקידמה וה'אנגרי בירדס' - יש משהו בתום הזה שלעולם לא ייעלם. אולי המעטפת השתנתה, אבל הפְּנים נשאר דומה".
ועדיין בתקופתך התכנים היו בראש סדר העדיפויות.
"כן, אצלנו התכנים היו הדבר. כל השאר היה רק התפאורה. הכל היה עם מסר, אבל בלי להיות חנונים".
את לא נתקלת היום בחומרים רדודים שמרגיזים אותך?
"כן, אבל בעיקר ברמת הביצוע. לפעמים אני חושבת שאפשר פחות פלייבק. אפשר להיות טיפה יותר קרוב לקהל. פחות להשתמש בכל הפעלולים כולם - גם שנדליר, גם גרילנדה (שרשרת נורות), גם שפגט, גם פליק פלאק באוויר, רק כדי להגיד בסוף 'אני מאושר שבאתם'. אפשר פשוט לרדת לקהל ולהגיד את זה.
"מצד שני, אולי בעידן של היום זה בלתי אפשרי. לי היה חשוב לעשות הכל מתוך הקהל, ובגובה העיניים. אגב, בתקופתנו לא היה טלפרומפטר. היינו יושבים וחורשים הכל בעל פה.
"אתן לך עוד דוגמה. לפני כמה שנים קיבלתי פרס מארגון וראייטי, כי אני מאוד פעילה שם, ובשידור החי התגלגלתי במדרגות ונשברה לי היד. אני עומדת שם עם כאב נורא, ובאה אלי מישהי ואומרת למצלמות: 'אישה קטנה עם לב ענק' - ומעיפה לי את היד קיבינימט.
"אני מתפתלת מכאבים, ועוד צריכה לנאום. לא ראיתי את הטלפרומפטר, אבל זכרתי הכל בעל פה. יאיר לפיד, שהינחה, נדהם שהצלחתי לדבר למרות הסבל. אתה מבין? זאת האסכולה שאני באה ממנה".
את חושבת שהיית מצליחה לפרוץ גם היום?
"זאת שאלה מדהימה, ואני חושבת עליה המון. בסופו של דבר אני נורא שמחה שזאת הדרך שעשיתי. אנחנו בנינו תשתית, ולאט לאט עלינו למעלה. רצנו מקריית שמונה לכרמיאל, מכרמיאל לנהריה, מנהריה לתל אביב. כשהגענו למעלה כבר היתה לנו חתיכת בגאז', וזה הרבה יותר נעים מאשר פירמידה הפוכה. אם הייתי מתחילה היום אולי היו אומרים: 'מה הגמדה הזאת רוצה מאיתנו?'".
עם הבעל אבישי בחתונתם. "רק אחרי חודשיים הוא אמר לי איך קוראים לו"
היא היתה ונשארה כדור מרץ שבלע את השפן של אנרג'ייזר לארוחת צהריים. ילדה נצחית, שתחגוג בשבוע הבא יום הולדת 69. "אני מרגישה בת מזל כל יום. אתמול הצטלמתי בבית קברות בשפיים למערכון על רמת הוד ב'ארץ נהדרת'. מישהי שאלה אותי שם איך זה להתחיל את הבוקר בבית קברות. אמרתי לה, 'וואללה, מפה יש רק עלייה'.
"שאלתי פעם את ספי מה יקרה אם בדיחה לא תהיה טובה. הוא אמר לי: 'הבדיחה הכי פחות טובה, יותר טובה מסתימת שורש'. זה משפט כל כך יפה. רק חבל שלמדתי אותו בגיל 65 ולא בגיל 30".
• • •
כבר יותר מארבעים שנים היא צמודה לבעלה, אבישי (ובפיה - "אבישקי"). רגע לפני תחילת הראיון הוא מגיע עם אופניו למקום המפגש שלנו, שם ימשיכו אחר כך לבלות בסרט עם הנכדים.
"הוא ראה אותי בבריכה אחרי שהבאתי את אחת ההתגלצ'ויות שלי", היא נזכרת. "עמד שם בבגד ים ספידו קטן. אם בגיל 70 הוא נראה פצצה - תחשוב איך הוא נראה בגיל 30.
"הייתי אלמנה (בעלה הראשון, מושיק, נפטר ב־1974 ממחלה), ואבישקי הוציא אותי מתוך ים של עצב. כבר חשבתי שנסגרו כל הדלתות ומה עושים הלאה, אחרי אהבה כל כך גדולה. ואז אבישקי בא, עם הסבלנות שלו והשקט הזה.
"יצאנו המון זמן, והוא שתקן. רק אחרי חודשיים אמר לי איך קוראים לו בכלל. הוא הביא לחיי הרבה שתיקות, הרבה אהבה, הרבה פרגון. הוא גם הסכים לרדת פעמיים מהאופניים ולעשות לי שני ילדים מצוינים".
שני המצוינים הם אסף (40), שמתגורר עם משפחתו בקוסטה ריקה ועובד בעסקי הבנייה, ותמר (33), שמתגוררת בתל אביב ועובדת כמטפלת בפסיכודרמה. הם הביאו לשביט חמישה נכדים בנים, ואוטוטו ייוולד השישי.
איך את מתמודדת עם המרחק מהבן שלך והילדים שלו?
"זה על הדבש ועל העוקץ. דבש, כי קוסטה ריקה היא מקום נהדר. אסף מצא אישה נהדרת, והאושר שלהם הוא האושר שלי. עוקץ, כי כדי לבקר אותם אני טסה לניו יורק, לוקחת מטוס לסן חוזה, עולה על מונית של איזה פדרו ונוסעת בכבישים כאלה, שפשוט נפרדים ממני הטחורים. אני אוכלת את הנכדים, מסניפה אותם, ואחרי עשרה ימים עושה את כל הדרך חזרה, רוב הזמן דומעת".
לילדים שלך הפריע שהם נאלצים לחלוק אותך עם עוד אלפי ילדים?
"הפריע להם שתמיד היו סביבנו עוד ילדים ושתמיד הייתי צריכה להצטלם ולחלק חתימות. ועדיין, תמיד הייתי אמא שיכולה לדבר עם הילדים שלה על הכל. אמא שקמה בבוקר מבסוטית, אף פעם לא עייפה ואף פעם לא נמאס לה. אמא נהדרת ושמחה, כי תמיד עשיתי את הדבר שהכי אהבתי - וזאת חתיכת מתנה.
"היה להם קשה, אבל הם לא התלוננו. ככל שהם גדלו, אני והם הפכנו לחברים יותר ויותר טובים. אם יש לי עדיין סימני שאלה לגבי היותי אמא טובה - אז אין לי ספק שאני סבתא מצוינת.
"לפני שבועיים קניתי לאחד הנכדים שתיל של תות ושמתי אותו אצלי במרפסת. אחרי כמה ימים הוא אומר לי: 'סבתא, התותים עוד לא צמחו'. אז סיימתי הופעה ברמלה, קניתי מראש תותים, חזרתי בחצות והלכתי עם סלוטייפ להדביק אותם לעציץ".
איזה קלטות הנכדים שלך הכי אוהבים לראות?
"יובל המבולבל, שי ורועי ועוד".
מי מהכוכבים האלה נחשב בעינייך לממשיך שלך?
"מבחינת האהבה, מבחינת ה'אני פה עד הסוף, ואני אעלה להופיע גם צרוד וחולה' - יובל. נראה לי שהוא השכפול שלי".
• • •
בימים אלה היא מופיעה בהצגה "דרושה עוזרת", ובפסח תופיע במחזמר "תיבת נח", לצד אבי קושניר, "מה קשור", אגם רודברג ודנה פרידר. קושניר יגלם את נח ("הוא פרטנר נפלא, יש לי מזל גדול"), ציפי תגלם את אשתו, נעמה.
הילדים של היום מזהים אותך?
"לגמרי. תוכניות של בדיחות איתי משודרות להם ללא הרף, בלוּפים, ובכל שבת משדרים בחינוכית את 'ציפי ללא הפסקה'. זה מקושר גם אצל ההורים שלהם לצחוק גדול, וכולם יבואו".
איך תשרדי את השגעת של הצגות חול המועד?
"הדבר היחיד שמפחיד אותי זה שהגרון שלי ייפגע. אני לוקחת עכשיו שיעורי פיתוח קול, שלוש פעמים בשבוע".
היית רוצה לעשות שוב פסטיגל, כמו פעם?
"הייתי עושה בשמחה, אני רק מפחדת שאסיים את זה בקריית שאול. אוטוטו אהיה בת 70, וזה בטח עדיף על כל קתטר, על ישיבה בבית אבות עם ויאגרה בתה במקום סוכרזית (צוחקת). אני גם מאוד גאה שפונים אלי. אבל אני כבר לא יכולה לעשות ארבע־חמש הצגות ביום".
ומה עם ריאליטי? מעניין אותך לעשות?
"לא. הציעו לי את 'רוקדים עם כוכבים', והלכתי לשאול רופא אם אני יכולה להשתתף, כי שברתי כמה פעמים את הרגליים. הוא אמר לי: 'לפי ההיסטוריה שלך, אני מציע לך לשמור את הרגל בפלנלית בתוך כספת.
"הציעו לי גם את 'המירוץ למיליון', אבל עצם המחשבה שאין איבר שלא שברתי פסלה את זה.
"אני גם לא יכולה לסגור את עצמי בשום מקום. אם אומרים לי לחכות שעתיים לטכנאי של מכונת הכביסה, אני מרגישה כאילו הושיבו אותי בכלא אלקטרז. אם הוא יאחר בכמה דקות, בכלל הלך לי כל היום".
את בכלל צופה בריאליטי?
"ראיתי שני פרקים של 'הישרדות' והתאהבתי בטילטיל וברוסלנה. היא ממש שיגעה אותי. בחורה נהדרת וחזקה מאוד. ממש פוטין בתוך ילדה.
"לפעמים אני צופה ב'מאסטר שף', כי אני אוהבת את חיים כהן. כשאני רואה אותו נפתחים לי התפרים של הניתוח הקיסרי. מסקרן אותי גם להבין מה עומד מאחורי הלהט של אסף גרניט, שהוא כזה מוכשר".
עם חנה לסלאו וחני נחמיאס. "חני ואני אומרות שלום, נשיקות וביי ביי" // צילום: מאיר פרטוש
מה מצחיק אותך?
"יצפאן הורג אותי. משהו בהגזמות ובראש הזה שלו, שעובר מנושא לנושא ומחבר בין כולם. הייתי בתוכנית יחיד של בראבא והתנפצתי.
"גם עדי אשכנזי מאוד מצחיקה. היא גזעית, אני ממש מרגישה שהיא הילדה שלי. מדברת מהר כמוני, ויש לה משהו צרוד כזה שיש גם אצלי, כאילו שדרכו לי פתאום על הביצית".
בארץ בעיקר גברים שולטים בתחום ההומור.
"אני דווקא חושבת שיש לנו קומיקאיות נהדרות. חנה לסלאו פצצה, מיקי קם נהדרת, ורבקהל'ה, כמובן. היא האמ־אמא של הכל. גם בדור החדש יש בדרניות פצצה. עלמה זק נהדרת. צילמתי עכשיו משהו עם שני כהן וליאת הר לב, שהן מעולות".
במה את גאה במיוחד בקריירה שלך?
"שהצלחתי לשלב קריירה לא רעה ומשפחה. שכל ערב אני עולה לבמה ומגיע קהל. שיש שלט 'כל הכרטיסים נמכרו'. ובזה שאני חוזרת הביתה בלילה, רואה שם את אבישקי, מסניפה אותו ואומרת תודה".
בניגוד לכוכבי ילדים, המעבר שלך לעולם המבוגרים היה קל יחסית.
"יום אחד דודו דותן וספי אמרו לי: תנסי גם מבוגרים. המעבר נשמע לי מוזר, כמו שתגיד לי עכשיו לדגמן לוויקטוריה סיקרט. כל כך קשה, כל כך אחר, כל כך לא מובן מאליו מבחינתי. אבל הקהל חיבק אותי".
את זוכרת את ההופעה הראשונה למבוגרים?
"עמדתי ולא יכולתי לדבר. אמרתי להם, 'יאללה, אני גידלתי אתכם חבר'ה. חגגתי איתכם בת מצווה, בר מצווה, והנה אתם בני 26, 27, הורים לילד קטן, ובאים לחגוג איתי את יום השנה לנישואים או משהו. בחרתם בי. עזבתם את הבית, מצאתם בייביסיטר והגעתם. איך, איך עזבתם הכל בשבילי?'"
ולמרות הכל, דבר אחד עדיין חסר לך ברזומה: תפקיד דרמטי משמעותי.
"לפני שבוע עשיתי תפקיד אורח בסידרה החדשה של בראבא 'אורי ואלה', שתעלה בקרוב. אני משחקת את אחותו הממורמרת והנרגנת. בראבא אמר לי, 'הכל את יכולה לעשות. הרי אי אפשר לשרוד כל כך הרבה שנים בלי שיש שם רבדים. אי אפשר לדבר ככה, לתת ככה, לאהוב ככה, לכאוב ככה, לזכך את העונג כמוך. בואי תעשי את זה, ואני אהיה שם, אל תדאגי'.
"השתכנעתי. הגעתי בחמש בבוקר, כשהצילומים מתחילים, והבאתי איתי איזה אור. זו מי שאני. עשיתי את הטייק הראשון - וכולם היו בהלם. אני לא רוצה להתחיל להחמיא לעצמי, אבל כשהסידרה תשודר, תבינו.
"היו שלושה ימי צילום, מחמש בערב עד חמש בבוקר - ואני בעננים. זה הלם בהתחלה ואושר בסוף. כתבתי לאבישי בארבע בבוקר שאני לא עייפה, לא רעבה ולא כלום.
"אחרי הצילומים בראבא כותב לי: 'היית לי כמים לאיש צמא במדבר. אי אפשר לתאר את האור הזה ואת הכישרון הזה'. זה הדליק בי משהו כל כך נעים, כל כך חדש, דווקא כשחשבתי שאני כבר לא כל כך יכולה להתרגש מחדש.
"זה עורר אצלי את החשק להתפתח באזורים האלה. מאוד אשמח לעשות עכשיו תפקידים דרמטיים. למשל, מאהבת שבורת לב. או אישה קשת יום. או איזו סבתא שהילדים שלה רוצים להעביר אותה לבית אבות והיא לא רוצה לעבור.
"ראיתי עכשיו את ששון גבאי המופלא עושה שתי הצגות שונות. באחת הוא משחק איש מבוגר עם טיפת אלצהיימר, ובשנייה הוא מצחיק ברמות מטורפות. אמרתי, איך הוא זכה? איזה אס נהדר זה".
ומה את עושה כדי שזה יקרה גם לך?
"אני לא מאלה שמצלצלים ואומרים 'קחו אותי'. עד עכשיו, לשמחתי, הדברים קרו לבד. אולי עכשיו, אחרי הסידרה, ייפתחו דברים אחרים. בתיאטרון אתה לא צריך כל כך לפחד כל ערב אם יבוא קהל או לא יבוא. יש סבסוד, באים מנויים, כולם יושבים, מערכת הסאונד פצצה, ואני עולה לבמה כמו כולם, עושה תפקיד. זה חלום".
הפחד להיעלם מהתודעה קיים?
"להיעלם לא, אבל כל ערב, לפני הופעה, אני תוהה אם הנס הזה שוב יקרה. אני שואלת את עצמי, 'גם היום יהיה מצחיק? עוד פעם הם ישתגעו ככה?'
"חיים זנאתי ועודד מנסטר, שמשחקים איתי ב'דרושה עוזרת', לימדו אותי פסוק מתהילים, שמאוד עוזר לי לפני כל הצגה: 'ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו...' ואז פעמיים: 'בשם ה' נעשה ונצליח'. אני מודה שזה מוריד לי מהלחץ, אבל לפעמים אני אומרת לעצמי, משוגעת, את הרי כבר יודעת בדיוק מה תעשי ואיך - אז מה הסיפור של הפחד?
"ואז אני נזכרת שאלה בדיוק אותם פחדים שהיו לי ב'הלו דולי', עם חנה מרון ושרגא פרידמן, כשהייתי בת 25. לא ישנתי אז בלילות מרוב דאגה. והנה, על סף גיל 70, אני עדיין מפחדת מאותו דבר. כל יום הוא מלחמה קטנה מחדש, ובכל יום אני תוהה, מה אם מחר זה ייגמר?"
מדברים עכשיו לא מעט על הטרדות מיניות בתחום הבידור והתיאטרון. חווית משהו כזה על בשרך?
"לא, אבל אני חושבת שהתהליך שקורה עכשיו הוא חזק ומבורך. אני רוצה שיהיה מצב שבו גבר יוכל להגיד, 'וואללה, ציפי, את נראית פצצה' - וזה יישאר שם.
"אבל גם אם הוא יגיד, 'ראיתי אותך השבוע בטלוויזיה, מה זה בא לי עלייך', זה נראה לי נחמד. אני לא רואה בזה פסול. וואללה, אם למישהו עוד בא עלי, אני מאוד מבסוטית".
עם הנכדים דניאל ומיכאל. "אני סבתא מצוינת"
לאחרונה דווח על סכסוך בינך לבין מי שהיתה חברתך הטובה וקולגה, חני נחמיאס
"עבר הרבה מאוד זמן מאז. חני ואני לא עובדות כרגע ביחד ואין עוד מה להרחיב".
אומרות שלום כשנפגשות?
"אומרות שלום, נשיקות וביי ביי".
תעבדו שוב יחד?
"אני מאמינה שכן".
• • •
בשנים האחרונות היא איבדה שניים מחבריה הטובים, ספי ריבלין ודודו טופז. הדקות שהיא מדברת עליהם בראיון הן היחידות שבהן היא שומרת על רצינות ולא נמלטת לעוד סיפור או בדיחה. באייפון שלה שמורה תמונה של ריבלין המאושפז בבית חולים, כשהוא מחזיק בידו לוחית ועליה הכיתוב "אני מת עלייך".
"על ספי אני חושבת כל יום, וכל דבר שאני רואה או עושה מזכיר לי אותו. הוא היה רבי ומורי. לימד אותי כל כך הרבה דברים. כשהוא חלה מאוד, הוא אמר לי: 'נדמה לי שאת המצב הזה גם את ואני לא נוכל לשנות'. אבל הוא לא פחד מכלום.
"אני פוגשת אנשים שמדברים איתי עליו, מביטה בתמונות שלנו ובדברים שהוא היה שולח לי. כשהוא היה מאושפז אמרתי לו שיכתוב לי כמה דברים, שאזכור. אז הוא כתב: 'שלא תשתני לנצח, שלא תהיי חולה לעולם, ושתזכרי רק את הדברים השמחים שלנו'".
ודודו?
"דודו היה חבר נהדר שלי, ואני חושבת שכל מה שקרה איתו בסוף היה הזוי, מטורלל, חולה. זה סיפור עצוב שלא אוכל להבין לעולם. איך אחד האנשים המוכשרים, הנבונים והנדיבים מסיים את חייו בדרך כל כך עצובה, אומללה ונוראה. לא רק המוות הזוועתי, אלא כל התהליך. הוא היה בפסגות שאי אפשר לתאר, ונפל קשה".
עוברות לך מחשבות על המוות?
"ברור, חברים שלי הלכו. חלק חולים. יש מחשבות כאלה, כי זה מקצוע שכל כך חי מהבריאות שלך. על הבמה יש לך אחריות גדולה לשעשע, ולהיות חולה זאת זוועה".
מתי מחשבות כאלה מגיעות?
"כשאני רוצה לספר לחברים הטובים שלי איזה כיף היה, ואני צריכה לדבר לשמיים. ספי, דודו, דודו דותן, עוזי חיטמן. אני אומרת להם, 'תשמעו, היום סיפרתי את זה וזה, והיה פצצה'.
"בכל בדיקה רפואית שאני עושה אני מסתכלת לרופא בעיניים. אני רוצה לראות אם כל מה שהוא אומר מדויק. אני מוציאה את הדף הזה עם התוצאות של בדיקות הדם, ורואה שהכל פחות או יותר באמצע.
"כשעשו לי לפני שנה ערב מחווה נהדר, אמרתי: 'מה הם עושים לי מחווה? אולי הם יודעים שאני הולכת להתפגר ולא אמרו לי?' כשעליתי לבמה אמרתי: חבר'ה, ממתי עושים מחווה כזאת יפה למי שחי? אולי מתתי ולא הודיעו לי?"
המוות מפחיד אותך?
"ברור. ברור. מה, אני הדלאי לאמה? זה הכל שדה מוקשים, שהולך ומתקרב. פתאום, לפני שנגיד 'יא חביבי', כבר נהיה בבית אבות. אני רואה חברים שלי, שעוברים טיפול פה וטיפול שם, וזה נותן לי לשמוח מאוד עם הקיים. החרדה הכי גדולה שלי היא בעניין הגרון. כשספינקה חלה, אני הצטרדתי. הוא היה לוחש לי בטלפון: 'אני אחרי ניתוח', ומאז אני נורא חרדה לגרון שלי. אני רוצה להיות בריאה, ואני שמחה יותר ויותר עם כל יום שעובר בהצלחה.
"לאבא שלי היה סיפור נהדר על אישה שקוברת חתול קטן, ואומרת, 'חתול, חתול, כשאתה עולה למעלה תבקש שתהיה לנו פרנסה. תבקש שבתנו תתחתן' ועוד מיני בקשות. עובר שם יהודי ואומר לה: גברת, עם כל כך הרבה בקשות לא שולחים חתול קטן - הולכים לבד.
"אז אני כבר לא מבקשת כלום, ואני לא רוצה ללכת לשם. אני רוצה להיות כאן, רוצה להתענג. רוצה שהסביבה שלי תהיה בריאה. רוצה לזכות לראות את כל הנכדים שלי בבר מצווה. לא צריכה שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אלי, אני את הפרס שלי קיבלתי, טפו טפו טפו. בעוד חודשיים אלווה לחדר לידה את הילדה שלי, תמרי אהובתי, והנס הזה יקרה ויהיה לי עוד נכד. ואז שוב אחשוב, מה נפלאו מעשיך. איך הבאת דבר כזה מושלם".
מה את עושה כדי לשמור על הבריאות?
"אני הולכת יותר, עולה מדרגות יותר, צועדת עוד שתי דקות בחדר כושר. לפעמים אני אומרת, 'היום אישן רק חמש שעות בלילה, כי אני צריכה להספיק הכל, וגם לא אתעצבן מההוא ומההוא'.
"אבל לפעמים זה בא לך כשאתה לא מצפה. לפני תשעה חודשים הלכתי עם הנכד שלי לבריכה. רציתי לקנות לו שניצל, ובדרך לקיוסק שברתי את הקרסול. ברגע שזה קורה התחושה היא בחילה. בבית חולים הרופא אמר לי, ארבע שנים אני באיכילוב, וכבר ראיתי אותך ארבע פעמים. אני לא מבין מה קורה. את לא רואה טוב? אמרתי לו שפשוט החלקתי ועפתי כמו בֹוק.
"התחלתי לעשות פיזיותרפיה, ואחרי שלושה שבועות הפיזיותרפיסט אומר לי: 'זהו, את יכולה ללכת'. אמרתי לו, איך אלך? עדיין כואב לי לגמרי. הוא ענה: 'כל מה שאני יודע לתת לך נתתי. עכשיו יעבוד בשבילך הדנ"א שלך'. זה היה משפט מאוד יפה. אמרתי לו: 'אם אתה סומך על הדנ"א שלי שיעשה את העבודה, אני חייבת לתת לו בוסט היסטרי. כמה ימים אחר כך כבר התייצבתי על הבמה ואמרתי לקהל: 'אני חייבת להיות איתכם'".
אהבת הקהל עדיין חשובה לך כל כך?
"פו, כן. לגמרי. זה חלק מהחיים שלי. לפני שבוע גררו לי את הרכב. כשהגעתי לחניון הגרירה אמרתי לעצמי, תתאפקי עכשיו, אל תתפוצצי על הפקיד. זאת לא אשמתו. פתאום הוא אומר לי: 'את חייבת לדבר עם אמא שלי'. לפני שאני מספיקה להתנפל עליו הוא מצלצל לאמא שלו ואומר, 'אמא, את לא מאמינה מי פה', ואז מתחילה שיחה של שעה. 'אמא, את מי את הכי אוהבת? מי הכי מצחיקה אותך?' ואני עצבנית ורוצה כבר לגמור וללכת, אבל אני צריכה לחכות עד שהיא תנחש. בסוף היא ניחשה".
לפחות הוא ויתר לך על הקנס?
"לא, שילמתי כמעט אלף שקל".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו