שובה של הג'ודי

הנעלם הכי גדול של פסטיבל קאן האחרון, שהסתיים בתחילת השבוע, היה מל גיבסון. גיבסון, כוכב הסרט החדש "החיים הכפולים של וולטר", היה אמור לנצל את הפסטיבל המעונב והמנומס כדי להתניע מחדש את הקריירה הקולנועית הדועכת שלו בעקבות כמה תאונות לשוניות שקרו לו בשנים האחרונות.

התקשורת העולמית חיכתה לנחיתתו של גיבסון בריביירה הצרפתית כדי לשמוע אותו מתנצל קבל עם ועולם על התבטאויות העבר שלו, אבל הוא בחר שלא להתייצב לסבב הראיונות העיתונאיים והשאיר מקום לשערורייה אחרת - זו שייצר הבמאי הדני לארס פון טרייר.

"מל עסוק בפגישה מאוד חשובה בלוס אנג'לס", תירץ מפיק הסרט את היעדרו של גיבסון ממסיבת העיתונאים בקאן, אלא שפחות מעשר שעות לאחר מכן, גיבסון כבר צעד על השטיח האדום של קאן, ניפנף לשלום למעריצים וזכה לקריאות אהדה.

מי שלקחה את תפקיד ההגנה על גיבסון בפסטיבל ועוד קודם לכן היתה ג'ודי פוסטר, שביימה את "החיים הכפולים של וולטר", ואף מגלמת בו את אשתו של גיבסון. הסרט מספר על וולטר מתיו (גיבסון), בעל משפחה ועסק מצליח לייצור צעצועים, הסובל מהתמוטטות עצבים. כתוצאה ממצבו הנפשי הוא מסרב לשתף פעולה עם קרוביו עד לרגע שבו הוא מניח על ידו בובת כפפה בצורת בונה המשמשת לו פה וצינור להבעת רגשותיו.

על אף העובדה שלא מעט מבקרים בארה"ב ובאירופה העניקו לגיבסון נקודות זכות על משחקו בסרט, עם משפטים בסגנון "מל גיבסון נועץ שיניים בתפקיד", "גיבסון נותן את הופעת חייו" או "גיבסון נלחם על התפקיד ועל חייו", הסרט התברג עם יציאתו בארה"ב רק במקום ה-36 בטבלת שוברי הקופות והכניס 100 אלף דולרים בלבד עם יציאתו.

פוסטר מנצלת את החודשים האחרונים כדי להתראיין ברחבי העולם בניסיון להציל את חייו של הסרט שביימה. לראיון בקאן היא התייצבה חנוטה בשמלה צנועה יחסית, מצוידת בנחמדות יתרה, בסבלנות ובצרפתית שוטפת ומרשימה. נראה שכל זה נועד להסיח את הדעת מהיעדרותו הרועמת של גיבסון. האסטרטגיה של פוסטר עבדה למשך חמש דקות בדיוק עד שהעניין של גיבסון עלה על השולחן.

"לא חששת שהתנהגותו הסוררת של גיבסון תשפיע על הגעת הקהל לבתי הקולנוע-", שאלתי. "אני חושבת שהכלל הראשון של במאי מקצועי וטוב הוא לבחור את השחקן הנכון והמתאים ביותר לתפקיד", ענתה פוסטר. "כשעברתי על רשימת השחקנים המתאימים לתפקיד - מל פשוט היה במקום הראשון. יש בו הקלילות, ההומור, הרצינות והיכולת הדרמטית שנדרשים לתפקיד מורכב כל כך. מעבר לכך, זה לא סוד שהחיים של מל היו מאוד מורכבים בשנים האחרונות, וחשבתי שדווקא אדם שנאבק עם מורכבות אישית יהיה מסוגל לצקת לתוך הדמות של וולטר עומק רב. אני חושבת שמהבחינה הזאת היה מדובר בליהוק נכון מאוד".

זאת לא הפעם הראשונה שאת עומדת לצידו של גיבסון. כמעט בכל פעם שהוא היה מעורב בתקרית כלשהי, שיחררת לתקשורת הודעת תמיכה בו. למה-

"כי הוא חבר שלי! אני מכירה אותו יותר מ-15 שנים מאז ששיחקנו יחד בסרט 'מווריק' וזה היה נראה לי הצעד הנכון לעשות למען חבר טוב. אנשים אולי רואים בו צדדים לא טובים, אבל אני יכולה להעיד שהוא חבר נדיב, לויאלי, רגיש, מצחיק, ואני נהנית לדבר איתו על החיים. אנחנו יכולים לשקוע לשיחות של שעות בטלפון. אני לא אחראית לו ולא יכולה לתרץ את ההתנהגות שלו, רק הוא יכול להסביר מה עבר עליו. בשורה התחתונה, מל הוא אדם מורכב ואני מעריכה את המורכבות שלו וגם את מה שהמורכבות שלו מביאה למשחק שלו".

כשהסרט יצא בארה"ב לפני כמה שבועות, הוא זכה לביקורות פושרות. לעומת זאת בקאן הוא זכה לתשואות חמות. אולי הסיבה היא שאירופה מרוחקת מהוליווד-

"אני חושבת שזה נובע מהעובדה שלא מדובר בסרט מיינסטרים שכל אחד יכול לאהוב. זה סרט מאוד רגשי, יש בו גם אלמנטים קומיים וגם דרמטיים, והקהל האמריקני אוהב בדרך כלל לקבל בסרט שלו ז'אנר אחד מאוד ממוקד וברור.

"לא מדובר כאן בסרט קלאסי של גיבור שבורח ממסוק שמאיים לירות עליו, אלא של אדם שעובר תהליך נפשי ארוך ומורכב. מאחר שיש לו איכויות אירופיות, אני יכולה לשער שהוא יתקבל בצרפת, בגרמניה ובשאר אירופה בצורה יותר חמה. באופן אישי אני מאוד אוהבת את הסרט, ואחרי יותר מ-45 שנה בתעשיית הקולנוע אני כבר לא נלחצת בקלות מביקורות. היום, בעידן הדי.וי.די, יש לסרטים חיים הרבה יותר ארוכים מבעבר. הם יוצאים למסע שיכול להימשך שנים, ומבחינתי זה נפלא".

על פי השמועות, אתם רחוקים מלכסות את הוצאת הסרט. את לא מוטרדת מזה-

"זאת שאלה שצריך להפנות למפיקים ולא אלי. מה שנפלא בלהיות במאית הוא שאני לא מוטרדת מהעניינים הכספיים אלא רק מהעניינים האמנותיים. מבחינתי רק לקבל תקציב לסרט זה אושר גדול. במציאות של ימינו, ובעיקר אחרי המשבר הכלכלי, לקבל ליד תקציב לצילומי סרט זה אקט נדיר. יש בפסטיבל מאות סרטים של במאים שנלחמו שנים על הגשמת החלום שלהם, ואני מאושרת מהעובדה שבכלל נתנו לי לביים סרט.

"בכלל, בימינו דברים משתנים בעולם הקולנוע. יותר ויותר סרטים הופכים להיות רווחיים מהוצאה לדי.וי.די ופחות סרטים מגיעים לקולנוע. לדעתי בשנים הקרובות רק סרטי ענק עם אפקטים ותלת-מימד, למשל 'שודדי הקאריביים', יגיעו לקולנוע. השאר יזכו לחיים בבית".

ואת לא רואה קשר בין ליהוקו של מל לבין ההכנסות הנמוכות של הסרט-

"אין לי מושג. כשאני עושה סרט ומקדישה לו חצי שנה מהחיים שלי, כמו במקרה הזה, אני לא יכולה לנחש מה ישפיע על הקהל, המבקרים והקופות. עשינו את המיטב, ואני יודעת ממל שהוא מאוד מאוד גאה בסרט. הבחירה שלו ללכת לתפקיד הזה היא לא מקרית. אני חושבת שרוב השחקנים, ובהם אני, בוחרים בסופו של דבר תפקידים
שמדברים אלינו ואל החיים הפרטיים שלנו. זה למעשה מעין תרפיה. לרוב, הדברים מתכתבים על המסך ובחיים".

את מבינה למה העולם רואה אותו כפריק שואו-

"אני מניחה שאם השיחות הכי אישיות שלך היו מוקלטות בחשאי ומועלות ליו-טיוב - גם אתה היית נחשב לפריק שואו".

"רוצה סרט צרפתי"

אם מניחים בצד את פרשת גיבסון ומתמקדים בסרט עצמו, "החיים הכפולים של וולטר" מתגלה כסרט אינטימי, קטן ומענג בהשתתפות שניים מהשחקנים הטובים של הוליווד. פוסטר (48), שהחלה את הקריירה שלה כבר בגיל שנתיים בפרסומות ובתפקידי משנה בסדרות טלוויזיה, זכתה לפריצה קולנועית בינלאומית כשהיתה בת 14 בזכות תפקידה כילדה-זונה בסרט "נהג מונית" של מרטין סקורסזה, לצידו של רוברט דה נירו. על תפקידה בסרט ההוא היתה מועמדת לפרס האוסקר.

מאז היא הספיקה לשחק בעשרות סרטים, ובהם "שתיקת הכבשים" ו"הנאשמים" - שעל השתתפותה בהם זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. בשנים האחרונות נדמה כי פוסטר הורידה הילוך בקריירת המשחק שלה. את הסרט האחרון שלה, "האי של נים", שפנה לקהל הילדים, צילמה לפני כארבע שנים ("הייתי עסוקה בפרויקט קולנועי נוסף לאורך השנים האחרונות, אבל התסריט שופץ ושונה שלוש פעמים עד שבסופו של דבר נגנז").

בד בבד החלה פוסטר לעבור אל מאחורי המצלמה. "החיים הכפולים של וולטר" הוא הסרט השלישי שביימה, אחרי "איש קטן ושמו טייט" ו"חופשה משפחתית". שני סרטיה הקודמים נכשלו, אך מיצבו את פוסטר כיוצרת מוערכת וכאחת שעושה בחירות מקצועיות שאינן מובנות מאליהן.

פוסטר, להבדיל משחקנים רבים בהוליווד, מעולם לא היתה מעורבת בשערורייה ואף ניפצה את מיתוס הילדים-שחקנים שבבגרותם הופכים למכורים לסמים ומסיימים את הקריירה שלהם בגיל צעיר. במשך שנים רבות היתה חרושת שמועות סביב מיניותה (אחיה אף פירסם אוטוביוגרפיה שבה הוציא אותה מהארון), עד 2007 - אז יצאה פוסטר מהארון וחשפה את מערכת היחסים שלה עם התסריטאית סידני ברנרד. שנה לאחר מכן נפרדו השתיים, שגידלו יחד שני ילדים משותפים. למרות היציאה מהארון, פוסטר כמעט לא נוהגת לדבר על חייה האישיים, וגם בראיון הזה לא קל להוציא ממנה אמירות אישיות.

וולטר מנסה בסרט לפתור את הבעיות שלו באמצעות בובה. איך את מתמודדת עם בעיות בחיים האישיים-

"או-אה, זאת שאלה מצוינת", היא פורצת בצחוק, "תראה, אני לא מהאנשים שיושבים בבית בתוך הטרנינג שלהם ובוכים על מר גורלם. אני מהאנשים שקמים ועושים, ומבחינתי עשיית סרטים היא דרך מצוינת להתמודד עם הבעיות שלי. לשקוע בתוך תסריט במשך שנה שלמה, לבצע תחקיר ולהיות אובססיביים לנושא - זה הכלי הטיפולי הכי טוב שיכול להיות. אני חושבת שזה לא מקרי שרוב השחקנים והשחקניות נמשכים למקצוע הזה. המשחק, בסופו של דבר, הוא סוג של תרפיה".

זאת לא הפעם הראשונה שאת חוקרת את נפש האדם, עשית זאת גם ב"שתיקת הכבשים", ב"הנאשמים", ב"האמיצה" ובסרטים נוספים. את נהנית לעסוק בצדדים האפלים של נפש האדם-

"לא חשבתי על זה ככה. אני חושבת שבעיקר מושך אותי הטיפול בנושא משפחה. משפחה היא תא קטן שמייצר דרמה ללא הפסקה. אני מוקסמת כל הזמן מהעיסוק ומאיך שמשבר או מצב רוח של אחד מבני המשפחה משפיע על האחרים. זו תעלומה מאוד גדולה עבורי".

זאת הפעם השלישית שאת מתיישבת על כיסא הבמאי. למה חזרת לזה-

"התסריט, שבעיניי הוא גאוני. הוא הוציא אותי מהבית. בשנים האחרונות הייתי עסוקה בלפתח פרויקטים משלי, ובעיקר הייתי עסוקה בגידול שני ילדיי. אני אוהבת לביים, אף על פי שזאת משימה מורכבת לביים ולשחק בו בזמן. מל ואני, ששנינו התנסינו בזה, צחקנו על כך שזאת חוויה מטורפת ומאוד לא מומלצת. אני חושבת שהעובדה שמל הוא שחקן לא נוירוטי ומאוד מוכשר עזרה לי לעשות את העבודה בקלות יחסית".

איך את מסבירה את העובדה שבשנת 2011 יש כל כך מעט במאיות-

"זאת עובדה מאוד מצערת שבימינו במאיות ומפיקות הן עדיין דבר נדיר. אני חושבת שיש איזה מחסום פסיכולוגי, איזו מחשבה שנשים מסוגלות להביא פחות כסף. זאת תפיסה מעוותת בערך כמו התפיסה שקיימת על דתות וצבעים של אנשים. באירופה, לדוגמה, המגמה שונה".

אפרופו אירופה. הצרפתית שלך מרשימה ואת נמשכת בשנים האחרונות לסרטים עצמאיים. את שוקלת גיחה לקולנוע האירופי-

"האמת היא שאני מאוד מאוד נהנית לצפות בסרטים צרפתיים, ואפילו פניתי לבמאי הצרפתי ז'אן פייר פן ("אמלי", "דליקטסן" ו"עיר הילדים האבודים"; י"א) ואמרתי לו שאני מאוד אוהבת את הסרטים שלו ואשמח להבליח אצלו בסרט, אפילו בתפקיד קטן. מי יודע? אולי זה יקרה. זה יכול להיות פאן, פאן, פאן!".

yuvalab@israelhayom.co.il

* * *

חייו הכפולים של גיבסון

פה קטלני

נדמה שהחיים של מל גיבסון (55) היו מאז ומעולם רכבת הרים רגשית. גיבסון נולד בניו יורק ובגיל 12 עקר עם משפחתו לאוסטרליה משום שהוריו חשבו שהתנהלות אמריקה במלחמת וייטנאם היתה לא מוסרית. גיבסון התקשה להסתגל למעבר, ומצא נחמה בחוג משחק שאליו נרשם.

סידרת סרטי "מקס הזועם" היתה עבורו קרש הקפיצה לקריירה בינלאומית והובילה אותו להוליווד. ברפרטואר שלו סידרת סרטי "נשק קטלני" הרווחית, שוברי קופות לצד ג'וליה רוברטס, ג'ודי פוסטר, מישל פייפר והלן האנט, וגם הסרט "לב אמיץ" שזיכה אותו ב-1995 בשני אוסקרים - על בימוי ועל הסרט הטוב של השנה.

במשך שנים נחשב גיבסון גם לאיש משפחה מוצלח, והיה נשוי יותר משני עשורים לאשתו רובין מור. השניים גידלו שבעה ילדים, אולם גם הם נכנעו בסופו של דבר לסטטיסטיקה והתגרשו.

ההידרדרות במעמדו של גיבסון החלה ב-2004, כאשר הוא הואשם באנטישמיות לאחר שביים והפיק את הסרט "הפסיון של ישו". הסרט עורר רעש עולמי בשל תמונות המוות הקשות של ישו. גיבסון הדף את הטענות, אך אז, ב-2006, כאשר נעצר בלוס אנג'לס בשל נהיגה במהירות מפורזת, סינן לעבר השוטרים בהיותו שיכור: "היהודים דפוקים. היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם". השערורייה הבאה הגיעה בשנה שעברה, חודש אחרי שהודיע על פרידה מאשתו השנייה, הזמרת הרוסייה אוקסנה גריגורייבה. לרשת דלפו הקלטות של שיחות טלפון בין גיבסון לבין גרושתו. בתמליל ההקלטות נשמע גיבסון מאחל לה "שחבורה של שחורים תאנוס אותך", "אני אשרוף את הבית אבל קודם תמצצי לי", "אני זקוק לאישה ולא לילדה עם איבר מין שלא מתפקד".

כשגרושתו שואלת בהקלטות: "איזה מין גבר אתה, שמכה אישה עם ילדה על הידיים, שובר את שיניה ומכה אותה בפנים-", עונה גיבסון: "את יודעת מה? זה הגיע לך".

גיבסון, אגב, טען כי ההקלטות זויפו ועברו עריכה באמצעות תוכנת מחשב, אבל זה לא סייע לו. הקריירה שלו התרסקה. הוא סולק מסוכנות השחקנים היוקרתית שייצגה אותו, הפסיד תפקיד בסרט "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" שיוצא בקרוב לבתי הקולנוע, וגם יציאת הסרט "החיים הכפולים של וולטר" נדחתה בכמה חודשים. גיבסון הפך לאישיות לא רצויה בהוליווד.

בימים אלה סיים גיבסון להצטלם לסרט קטן שאותו גם כתב בשם "How I Spent My Summer Vacation".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו