"אנחנו רוצים לשנות את המשטרה מבפנים"

בשביל מתנחלים להיכנס למשטרה זה לא הגיוני, זה כמו שתלך להתגייס לחמאס", פותחת איתי בת חן לבנון את השיחה, כשמולה בעלה יהודה. "ההורים שלו גרים בסוסיא", היא מספרת, ואז פונה אל בן זוגה ושואלת: "אתה לא פוחד לדבר עם אבא שלך? אתה לא חושש על הלב שלו?" 

הפתרון לסיטואציה הלא פשוטה הזאת הוא העובדה הפשוטה שיהודה הוא אחד מ־54 מגויסים למשטרת ישראל דרך פרויקט מיוחד בשם "מאמינים במשטרה", לובשי המדים הכחולים שלהם סיפורים כמעט בלתי אפשריים, שתועדו ולוו במסגרת סרט דוקומנטרי, הנושא את שם הפרויקט ושיוקרן השבוע לראשונה בסינמטק ירושלים. 

הראשון בהם הוא נריה זמירי (29), אב לשלושה המתגורר בצפון ובוגר מוסדות הציונות הדתית, שהתגייס למשטרה למרות שנפצע, באורח בינוני, במהלך פינוי עמונה. הוא היה בצד המפגין, פוצעיו לבשו מדים. "כתלמיד הייתי בענייני המאבק למען ארץ ישראל השלמה, אבל מעולם לא הרמתי יד על שוטר או חייל, זה אפילו לא עלה בראשי. גם לעמונה באתי רק להביע מחאה", הוא מספר, וחוזר ליום שבו נפצע.

"היינו בבית מספר 9, שהיה מלא וצפוף. היו שם עשרות אנשים. סגרנו תריסים וחיכינו. חשבנו שיהיה פינוי פסיבי. שנשב ויגררו אותנו. לא תיכננו להשתמש באלימות או בהתנגדות אקטיבית. רצינו באקט של מחאה וכאב, אבל אז ברגע אחד נכנסו כוחות היס"מ מהחלון - אני זוכר שאחד מהם, ממוגן כולו, מחזיק אלה מול אנשים שיושבים על הרצפה ולא עושים כלום. בלי לבחון מי מתנגד ומי לא, הוא פשוט היכה אותם על הראש, בלי הבחנה.

"הוא החזיק את האלה בצד ההפוך, כך שהידית הופכת לפטיש. זה לא חוקי. אני זוכר שהוא עמד מולי, צועק 'צאו החוצה', מניף את היד ומכניס לי מכה חזקה, בראש וליד העין. איבדתי את ההכרה לכמה שניות. אחרי שהתאוששתי פינו אותי למרפאה, ומשם בפינוי מוסק להדסה עין כרם".

זמירי היה מאושפז ארבעה ימים, אבל לא נתן לאירוע הטראומטי לעצור בעדו מלהתגייס לצבא, לוחם דוכיפת, וכאמור כעת גם הגיע הגיוס למשטרה. "זה לא עניין של פראיירים", הוא מסביר את הצעד שבו בחר, "גם כשהילד שלך משתולל ועושה בעיות, אתה עדיין אוהב אותו, לא תתנתק ממנו כי לכמה רגעים הוא עשה שטויות".

ועדיין, ההתגייסות למשטרה היא צעד דרמטי.

"זה מגיע אחרי תהליך התבגרות והתפכחות, כשאתה מבין שלא כל החיים הם מלחמה ולא על כל דבר צריך לרוץ ולארגן הפגנה. זה תהליך שבו אתה מבין שיש דרכים אחרות לעזור לעם ישראל, לעזור לחברה להיות חברה טובה יותר". 

באחת הסצנות המטלטלות בסרט, יושב נריה עם מי שחונך אותו בימיו הראשונים בתחנת המשטרה, שוטר ותיק בשם סוהיל חירבאווי. השניים מדברים על אירועי עמונה ומגלים כי חירבאווי היה שם, לבוש מדי משטרה. "הוא ראש משמרת בתחנה, אדם שאני אוהב", אומר נריה על חירבאווי, ומוסיף: "הגילוי היה קשה. זה עלה תוך כדי סמול־טוק בארוחת ערב בתחנה. זה היה מפתיע. הוא סיפר לי על הצד שלהם: הלילות הקפואים בשטח, העייפות, העצבים והמתח.

"לנו ברור שהיה שם חוסר שליטה. אני לא מסכים ואין תירוץ למה שקרה שם, אבל זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי גם את הצד השני. אין לי סלחנות למה שקרה, זה לא היה חוקי לפגוע בצורה כזו באנשים. אני לא יודע מה היה חלקו של סוהיל, אבל על אותו שוטר שהרים עלי אלה יש בי כעס. זה היה חוסר צדק. לא התנגדתי".

כעת, כשהוא בצד של המשטרה, הוא טוען ש"איני מתיימר לעשות צדק. אני בא להשתדל לעשות את המיטב שאני יכול ולעבוד על פי החוק והסמכויות. אני לא בא להתנשא על אחרים, אלא לעשות את העבודה שלי לפי סולם הערכים שלי, ולהיות הפנים של המשטרה במדינת ישראל".

 

מחוץ לבית

גם סיפורו של אלעד אבידן (28) מורכב. נשוי ואב לשתי בנות, חרדי שהחליט לעזוב את הישיבה, להתנדב למד"א, להתגייס לצה"ל ולבסוף גם למשטרה. המחיר היה כבד - ניתוק כמעט מוחלט מהוריו וממשפחתו. "גדלתי בעיר החרדית אלעד, בן למשפחה חרדית קלאסית", הוא מתאר, "היינו חמישה בנים ושלוש בנות. כולם למדו בישיבות, בפתח תקווה. לא הייתי חריג ולא היו לי ציפיות להיות רבן של ישראל. לא הייתי עילוי, אבל גם לא חשבתי שאצא מהישיבה".

ובכל זאת העזיבה הגיעה. אלעד היה מתגנב להתנדבות במד"א ובמשך שלוש שנים שירת כפרמדיק, עד שבישיבה שבה למד גילו. "כל מה שמחוץ לישיבה אסור, גם אם זה דבר טוב, וגיוס למד"א היה בעייתי, גם בגלל בעיות צניעות, שיש בזה היגיון מסוים", הוא מסביר ונזכר: "הוזעקתי לאירוע של תאונה בשבת, היא קרתה מתחת לבית של המשגיח הרוחני של הישיבה. הוא ראה אותי שם, פרמדיק, בדיוק כשיצא לשיעור". היה זה רגע השינוי בחייו של אלעד. "המשגיח לקח אותי לשיחה שתכליתה היא דיון אם יש לי מקום בישיבה, וזמן קצר לאחר מכן היה מקרה בישיבה, שבו תלמיד לא התעורר משנתו. התחלתי לבצע בו החייאה, הגיע עוד פרמדיק והתחלנו לעבוד יחד. ראש הישיבה שאל את הפרמדיק האחר איך הוא נותן לי, נער שלא כל כך מבין, כל כך הרבה סמכויות, והוא השיב לו שאני משרת איתו כבר שלוש שנים".

יהודה לבנון. המשפחה חוותה מפגשים לא נעימים עם המשטרה

התשובה הובילה את הרב להציב בפני אלעד אולטימטום. "אם אני לא עוזב את מד"א, אין לי מה לחזור לישיבה", אמר לו הרב, "ומאז לא חזרתי", סיפר אלעד, שלאחר מכן ניסה להשתלב, בעצת הוריו, במסלול לימודים תורני, אך אז החליט להתגייס לנח"ל החרדי ולשרת כלוחם, צעד שהוביל לניתוק הקשר עם הוריו.

"הוריי אמרו לי, 'אם אתה רוצה להיות פה, תתנהג כמו שמתנהגים פה. אם אתה הולך לצבא, שיהיה לך בהצלחה, אבל שהם יכינו לך אוכל, שהם ייתנו לך מקום לישון'. חשבתי שזה רק איום, שהם עוד יקראו לי לחזור הביתה, אבל זה לקח להם ארבע שנים". בצבא שירת אלעד כחייל בודד ועבר לגור אצל משפחה שמאמצת חיילים בודדים. 

המחשבה להתגייס למשטרה עלתה אחרי סיום השירות הצבאי. "היתה לי אפשרות ללכת למשטרה או למד"א. אז עוד לא היה את הפרויקט של 'מאמינים במשטרה', וזה היה נשמע כמעט בלתי אפשרי להיות במשטרה ולהיות דתי. כולם אמרו שאין פתרון, שעובדים שבתות וחגים ושאין מי שייתן לי מענה של הלכות".

כשהפרויקט המדובר יצא לדרך, אלעד מיהר להצטרף למשטרה, למרות יחסיה הקשים עם הציבור החרדי. בין הצדדים נרשמו אינספור התנגשויות אלימות, בעיקר בהפגנות של זרמים קיצוניים, ומילים כמו "בלש" או "שוטר" הפכו לשמות גנאי. אלעד דווקא מספר על מקרים הפוכים: "עבדתי בשבת במקומות חרדיים בירושלים, וכשטיפלנו באירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת; י"ש), באו אלי הרבה חרדים ואמרו תודה על שאנו שומרים עליהם".

אלעד מוסיף: "לא כולם שונאים את המשטרה וצועקים נגדנו 'נאצים' בהפגנות. זו קבוצה מצומצמת של חבר'ה קיצוניים". הוא שב ומגן על המגזר ומגלה את יתרונות היותו חרדי: "באחת ההפגנות נגד הגיוס, שהיתה ביום חמישי בערב, היתה קבוצה של חבר'ה שקיללו והתפרצו לכביש. אמרתי להם: 'אין לכם משמר היום?' והוספתי שרבי עקיבא לא היה עושה הפגנות אלא לומד תורה. הם היו נבוכים והתקפלו". 

 

לא כולם נגד

ובחזרה ליהודה לבנון (30), כאמור נשוי ואב לחמישה ילדים. הוא מתגורר בטבריה ועומד כמו האחרים בפני דילמה קשה. את ילדותו העביר בסוסיא שבהר חברון, הוריו עדיין מתגוררים שם ואינם אוהבים את שירותו במשטרה. "להורים שלי זה היה מאוד קשה. אבי לא אמר לי מה לעשות, אבל הביע את דעתו שהמשטרה היא מחוץ לתחום - המפגשים שלנו עם המשטרה לא היו נעימים".

ובכל זאת, כמו אלעד, הוא מגן על הציבור שממנו בא: "נכון שיש אנשים שלא ראו את הגיוס שלי בעין יפה, אבל הרוב המוחלט של המתיישבים דווקא משבח. מי שעובד עם שכל ורגש מבין שיש עם, ותהליך של גאולה שהמשטרה היא חלק ממנו".

אחד האתגרים הקשים העומדים בפני שוטרים דתיים הוא השמירה על ההלכות, כפי שהזכיר כבר אלעד. שוטרים אלה מעידים כי עיקר הבעיה הוא השבת והצניעות. "יש בעיות של נהיגה בשבת, כתיבה. מה אסור ומה מותר. אבל יש לזה כל מיני פתרונות הלכתיים", אומר יהודה, שיודע שסוגיית הצניעות היא הסבוכה יותר, "לא רק לאישה דתייה, לכל אישה לא נוח שבעלה יהיה הרבה שעות או במשמרת לילה עם אישה אחרת. לשמחתי, משתדלים להתחשב בי ואשתי תומכת בי - בלעדיה לא הייתי מגיע למשטרה".

בלי פרויקט "מאמינים במשטרה" לא היו מגיעים יהודה, נריה ואלעד ללבוש את המדים הכחולים, ובאופן מדהים מי שיזם אותו הוא נחי אייל (53), שזוכר את אירועי עמונה כטראומה גדולה, כי "הפצוע הכי קשה מעמונה הוא הבן שלי יחיעם, שהיה אז בן 15 בלבד", הוא חוזר לפינוי, "שוטר היכה אותו עם אלה בראש והוא סבל משבר ביד, כשניסה להגן על עצמו. מכה נוספת מעכה לו את הגולגולת. הוא היה מורדם ומונשם יומיים.

"כעסתי על המשטרה וחיפשתי דרכים להתנקם בה על מה שעשתה לבן שלי. זו היתה התקופה שאחרי ההתנתקות, והמציאות הכעיסה. רציתי לפגוע במשטרה במקום הכי כואב, בתדמית שלה. אספתי חומר על אלימות במגרשי הכדורגל, ברחובות ולא רק נגד מתנחלים. שלחתי דו"חות למקבלי החלטות, יזמתי כתבות על האלימות המשטרתית".

בשלב מסוים נחי הבין שזו לא הדרך: "התחלתי לחשוב מה יוצא מזה, מה אני מרוויח, מה המשטרה מפסידה, אם בכלל, ובעיקר מה כל זה יכול לשנות. חשבתי שאם אני רוצה לעשות שינוי, צריך להיכנס פנימה, כמו שהצבא עשה והכניס חבר'ה של מכינות קדם־צבאיות. רציתי להכניס למשטרה חבר'ה איכותיים. עם ערכים, כדי שמה שקרה בעמונה לא יקרה פעם נוספת".

נחי ניסה להקים מכינה קדם־משטרתית, ללא הצלחה, "אז חשבתי שאפשר לגייס למשטרה חבר'ה טובים ישר אחרי הצבא", הוא מספר על הרגע שבו נולד פרויקט "מאמינים במשטרה", ומגלה: "אנחנו היום אחרי שלושה מחזורים ו־54 בוגרים שנמצאים בתפקידי הליבה, בסיור, בבילוש ובחקירות. הם כמו הגדודים בצבא. יש להם יכולת השפעה משמעותית ביותר. אני בהחלט רוצה לשנות את המשטרה, ואין לי בעיה לעשות מסלול כזה גם לחילונים".

מורדי קירשנר, במאי הסרט: "זה התחיל לפני ארבע שנים כסרט תדמית והפך לסרט דוקומנטרי. מרתק לעקוב אחרי הקונפליקט של החברה הדתית־לאומית כשזה מגיע לנקודות חיכוך, למשל סביב השבת או נושאי ארץ ישראל. ראינו גם כמה השבר מול המשטרה הוא עמוק. אם הפרויקט הזה ממשיך, אתה תראה הרבה מאוד קצינים דתיים ואיכותיים בעוד כמה שנים בצמרת פיקוד המשטרה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו