החודש לפני 13 שנה עשה קו 37 של אגד את דרכו בין בת גלים לאוניברסיטת חיפה. ברחוב מוריה, סמוך להצטלבות הרחובות שמעון וצפרירים, עצר האוטובוס באחת התחנות, כדי להעלות נוסעים. באותו רגע פוצץ עצמו איש חמאס, מחמוד עמדאן סלים קוואסמה, באמצעות עשרה ק"ג של חומר נפץ שנשא על גופו. האוטובוס נהרס כליל והחל בוער. 17 בני אדם נהרגו, ובהם תשעה ילדים ונערים. אחד מהם היה אסף צור בן ה־17, שהאזין אז לדיסקמן שלו.
אביו, יוסי צור, נזכר השבוע כי באותן שעות, כשהתבשר על מות בנו, הוא "תיפקד כרובוט". "הייתי בהלם. בני נהרג. אם המחבל, לעומת זאת, בניגוד גמור למנהגי המקום שבו היא חיה, סירבה לבקשת משפחתה ללבוש שחורים ולהתאבל. היא הודיעה לכולם שתחגוג את מות בנה הגיבור שלושה ימים, ואכן קיבלה את אורחיה בסוכת האבלים, וחילקה להם ממתקים וסוכריות".
הזיכרונות טילטלו השבוע מחדש את צור בעקבות דבריו של שדר גלי צה"ל העיתונאי רזי ברקאי, כי "שכול הוא שכול גם מעבר לגדר", וכי "משפחות שכולות יהודיות חוות את אותו רגש אנושי". ברקאי, שדבריו חוללו סערה, אמנם התנצל על הפגיעה ברגשותיהן של משפחות שכולות, אבל סירב לחזור בו.
•••
אלא שהגב' קוואסמה, אם הרוצח - שהאב השכול יוסי צור מתקשה מאוד למחות מזיכרונו - אינה לבד. רק השבוע פירסם "מבט לתקשורת פלשתינית" תמונה שנלקחה מהעמוד המרכזי באתר הפייסבוק של פת"ח. בתמונה נראות אמו של חוסיין אבו ע'וש ואחותו של איבראהים עלאן מחלקות ממתקים, ופניהן עולזות במהלך "חתונת 'השאהיד' עלאן בבית עור תחתית" (הלוויית השאהיד נחשבת לחתונה עם 72 הבתולות בגן עדן). עלאן ואבו ע'וש, למי ששכח, הם מבצעי פיגוע הדקירה במכולת בבית חורון בחודש שעבר, שבו נרצחה שלומית קריגמן בת ה־24 ואישה נוספת נפצעה קשה. שני המחבלים נורו למוות על ידי מאבטח היישוב.
גם אמו של מוחמד סנקרט, נער בן 16 שנורה למוות במהלך התפרעויות בשכונת ואדי ג'וז, אמרה במהלך ההלוויה שלו כי זו "הפעם הראשונה" שהיא מרגישה "שמחה בליבה", והוסיפה: "השבח לאל שנתן לנו את השהאדה". מעבר מהיר על פרסומים מהשנים האחרונות בארכיון "מבט לתקשורת פלשתינית", מגלה מגוון של ביטויים דומים: אמו של איהאב מסוודה שרצח לפני כחודשיים את גנדי קופמן ליד מערת המכפלה, הביעה שמחה על מות "השאהידים" שלו. בני משפחתו הדגישו ששמחתם אף גדולה יותר משמחת החתונה שתיכנן. איאת אל־אח'רס בת ה־17, שרצחה שניים ופצעה 28 בשכונת קריית היובל בירושלים, כונתה "כלה בשמלת השהאדה".
אימהות יהודיות שכולות רבות (למשל אילנה דדון ששכלה את בתה, שלי) הביעו לא פעם תקווה שילדן יהיה הקורבן האחרון בסכסוך הדמים הזה, אלא שאימהות פלשתיניות רבות מדברות אחרת לגמרי: אמה של המחבלת המתאבדת ופאא' אדריס אמרה שהיא גאה בבתה ומקווה שנערות נוספות ילכו בעקבותיה. הגב' אל־שאויש, לדוגמה, ששלושה מבניה מרצים מאסרי עולם ובן נוסף, מוסא, נהרג באינתיפאדה הראשונה, הביעה תקווה שבניה שנותרו בחיים וכן בעלה "ילכו בדרכו של מוסא", ואף הבהירה: "אני לא איעצב, מפני שהם הולכים בדרך הנכונה".
"השהאדה היא דבר מתוק"
ההוויה הציבורית הפלשתינית משדרת מסרים דומים ומאדירה בשיטתיות טרור, מתאבדים ומפגעים. למשל, רדיו קול פלשתין של הרשות נוהג להשמיע שיר הלל לפיגועי ההתאבדות שמפציר באם הפלשתינית: "...אל תיעצבי, אמא, אל תבכי על בשרי הקרוע... היללנו את אללה וניגשנו אל השהאדה (מוות למען אללה)". תוכנית הטלוויזיה הפלשתינית "למענכם" הציגה בעבר את קברי השאהידים על רקע שיר, שגם מילותיו מנחות את האימהות: "...תעשי צהלולי שמחה, דם השאהיד הזה הוא חוב שאנו חייבים להחזיר". רדיו חמאס הגדיר לא פעם הרג יהודים כ"עבודת האל".
ואכן, אימהות פלשתיניות לא מעטות נוהגות בהתאם, וההתבטאויות של האימהות אדריס ואל־שאויש אינן חריגות. אמו של איהאב אבו סאלם מהכפר אל־רנטיסי, שביצע פיגוע בירושלים, הבהירה אף היא שקיבלה את הידיעה על מותו כשאהיד "בלב שמח, כי המוות זה חובה עלינו". אם אחרת, אום יוסף אבו חמיד, שארבעה מבניה המחבלים ריצו בכלא הישראלי 18 מאסרי עולם ובנה החמישי, נאג'י אבו חמיד, מת לדבריה כשאהיד, זכתה לפני שנים אחדות בפרס מידיו של השר לענייני אסירים ומשוחררים, עיסא קראקע. קראקע העניק לה את מגן העמידה האיתנה והנתינה "אל־ח'נסאא של פלשתין". "אל־ח'נסאא" הוא כינוי המתייחס למשוררת בת המאה השביעית שהתאסלמה ולאחר שאיבדה ארבעה מבניה בקרבות האיסלאם, לא התאבלה אלא הביעה שמחה על מותם כ"שאהידים".
ביטויי חיקוי, הערצה, הנצחה וכבוד רב מורעפים בחברה הפלשתינית על דמותה של דלאל מוגרבי, שתקפה לפני שנים רבות עם חבריה אוטובוס בכביש החוף ורצחה 35 ישראלים, ובהם 12 ילדים. אחותה אומרת לא פעם שדלאל היא "גאווה לאישה הפלשתינית". השמחה והסיפוק על מות השאהידים מחלחלים גם אל הגיל הרך. בשיחה עם שתי ילדות, שהוקרנה בטלוויזיה הפלשתינית, הן ספק נואמות, ספק מדקלמות, את הטקסט המזוויע הבא: "כל בני האדם מייחלים לשהאדה. מה יותר טוב מאשר להגיע לגן עדן?... השהאדה היא דבר מתוק... בני הנוער הפלשתינים אינם כשאר בני הנוער, יש להם דם חם, ודאי שהם מעדיפים שהאדה, כי הם פלשתינים".
שיא הזוועה, כנראה, שבו מגולמת דוקטרינת המוות, שהופכת את השכול שלהם לשונה כל כך משלנו, הוא תוכנית ילדים שהקרינה הטלוויזיה של חמאס. באולפן עמוס בובות וצבעים עליזים יושבים גם ילדים, ובהם בתה של המחבלת רים ריאשי, שהתפוצצה במעבר ארז ב־2004 ורצחה ארבעה ישראלים.
על המסך נראית שחקנית שמגלמת את ריאשי, וילדה שמגלמת את בתה. הילדה־הבת שואלת את האם בשיר: "מה את נושאת בחיקך? מתנה או צעצוע בעבורי?" והיא אף משיבה בעצמה: "במקום לשאת אותי, החזקת פצצה בזרועותייך. רק כעת הבנתי מה יקר יותר מאיתנו". כשהשידור חוזר לאולפן, המנחה מציגה את "ילדיה של השאהידה, שהקריבה הכל למען עמה ולא התייחסה לילדיה דמה ובשרה שלמענם היא הקריבה את חייה לאללה".
מוות כאג'נדה חינוכית
המזרחן ד"ר מרדכי קידר אומר ש"הקונספט של חיים ומוות שאנו מכירים מתוך התרבות שלנו, שונה בחברה האיסלאמית ובכלל זה בחברה הפלשתינית. זו תרבות אחרת", הוא מבהיר ומפרט: "בהלוויותיהם - השאהידים תמיד נישאים על גבי אלונקה כשפניהם גלויות, וזאת בהסתמך על הפסוק: 'אל תחשוב שאלו שמתו למען אללה הם מתים. מיד אללה הם מקבלים את מזונם'". על פי התפיסה הזאת, אומר קידר, "השאהידים אינם בגדר מתים. מי שיתבונן היטב יבחין בהרבה מאוד אנשים שנדחקים לכיוון הגופה עם טישו בידם, הם מנגבים את המצח ואת הלחיים של השאהיד, ואז מורחים את הטישו על פניהם או על מצחם.
המזרחן מרדכי קידר. "מושגי המוות והשכול שונים בשתי החברות" // צילום: דודי ועקנין
"ההיגיון המוזר לכאורה הזה", מסביר קידר, "נשען על האמונה שהשאהיד כבר בגן עדן, משתולל עם 72 הבתולות, ולכן הוא מזיע, והם, המנגבים, חפצים להשתתף. העברת הזיעה של השאהיד אליהם היא הזדמנות אחרונה מבחינתם לקחת חלק באירועים הללו ב'גן העדן' של השאהיד".
קידר מזכיר גם את "ריח המאסק" ו"ריח גן עדן על פי האיסלאם". "מדברים על כך רבות באירועי שאהידים", הוא מבאר, "בעיתונים מדווחים: 'הבית הריח מאסק מקצה לקצה', שהרי השאהיד, באותו שלב, הוא גם פה וגם שם, ולכך מתווספים כל הצהלולים והשמחה. ההלוויה עצמה, ככל שמדובר בהלוויית שאהיד", מציין קידר, "מכונה 'זפה', כלומר - חתונה, כי המנוח בעצם לא מת, ועומד על פי הקוראן להינשא ל־72 בתולות. רק לפני כמה חודשים", הוא מזכיר, "נהרגו ביום אחד, תוך כדי ניסיונות פיגוע נפרדים, בחור ובחורה. עשו להם הלוויות בנפרד, אבל במהלך ההלוויה האבות של שניהם 'חיתנו אותם בשמיים'".
קידר סבור כי ברקאי אינו מודע מספיק לתרבות הזאת. "הבעיה שלו אינה שהוא משווה את המוות למוות או את השכול לשכול, אלא שהוא לא תופס שמושגי המוות והשכול אצלנו ואצלם שונים. מהבחינה הזאת אני מעדיף את עמירה הס מ'הארץ', עם כל דעותיה המוזרות. היא לפחות מכירה את התרבות שבה מדובר, היא הלכה לגור בתוכם".
ובכל זאת, לא תמיד זה כך. אביה של הנערה בת ה־13 שרבה בחודש שעבר עם הוריה ויצאה כשסכין בידה לשער היישוב ענתות, כדי לבצע שם פיגוע, רץ אחריה בניסיון למנוע ממנה להוציא אל הפועל את זממה ולהצילה. היא היתה כנראה יקרה לליבו יותר מהשהאדה. האב הגיע אל השער דקות אחדות אחרי שבתו נורתה שם למוות תוך כדי ניסיון הדקירה, והתאבל עליה קשות. גם הורים לילדים ולנערים בשועפט ובבית חנינא ניסו למנוע מילדיהם לבצע פיגועים, אך איבדו שליטה, בשל טירוף השהאדה. לפחות חלקם דיברו איתי מרות על שטיפת המוח שנעשית לילדיהם. רק לפני שבועות אחדים פורסמה במוסף זה כתבה שעסקה בביקורת שהשמיעו אינטלקטואלים ואנשי תקשורת פלשתינים. הם הזכירו שההנהגה המדינית והצבאית שלהם אינה שולחת את ילדיה "למות במסגרת השהאדה".
ח"כ ד"ר ענת ברקו מציעה לא למהר ולשפוט את ברקאי לחומרה עקב דבריו. ברקו, סא"ל (מיל') ומחברת הספר "בדרך לגן עדן" (ידיעות ספרים), עסקה לפני שנבחרה לכנסת בחקר הטרור. לצורך מחקריה נפגשה וראיינה טרוריסטים פלשתינים רבים, כולל אנשי חמאס, והתרשמה שאימהות פלשתיניות רבות שילדיהן הופכים למפגעים, חוות גם תחושת נבגדות. "לא מעטות מבקשות גורל אחר לילדיהן. לא פעם יש מצג אחד למצלמה ומצג אחר במציאות, וכשהמצלמה נסגרת הן מקללות ובוכות".
ברקו מספרת על תחושה קשה של ניצול בקרב אימהות ואבות פלשתינים. "ראיינתי אמא של שאהיד. אמנם נתנו לה קיצבה, אבל היא האשימה את ההנהגה, שאינה שולחת את הילדים שלה לאותו גורל שפקד את בנה. לעומת זאת, אצלנו גם בני הגנרלים והמנהיגים משרתים בצבא ואתה יכול למצוא אותם ביחידות קרביות. אצלם ההנהגה שולחת ילדים של אחרים להיות בשר תותחים".
עם זאת, ברקו אומרת שהמציאות המדומה של גן עדן והאמונה שהמפגעים אכן הופכים להיות שאהידים, נחשבות בקרב פלשתינים רבים לממשיות. "רבים מהם באמת מאמינים שהמפגעים שמוצאים את מותם בפיגועים הולכים למשהו טוב יותר, שהגוף חוזר להיות שלם. לעיתים הצהלולים שאחרי מות 'השאהיד' הם אמיתיים, ולעיתים מוזמנים, ורק נועדו לרצות את החברה, שחלק גדול ממנה מקדש את המוות".
חוקר החברה הפלשתינית פנחס ענברי מזכיר בהקשר זה את סיפורו של מחבל מתאבד מג'נין, שהתפוצץ באינתיפאדה השנייה, אך דאג קודם לכן להגן על אשכיו, מכיוון שהאמין באמת ובתמים שאכן יגיע לגן עדן, ושם יצטרך להשתמש באיברים אלה. ענברי מציין שחלק מהתשלום למשפחות השאהידים ניתן להם כדי שידקלמו את הטקסטים שמקדשים את המוות, ויספרו כמה הם שמחים בגורלם. "מובן שיש גם כאלה שבאמת מספיק מטומטמים כדי להיות שמחים בגורלם", הוא אומר.
ואולי נקודת המבט הראויה על הסוגיה שעוררו דברי ברקאי, טמונה במילים שכתב איש החינוך אבי רט, שפועל בערוגות הציונות הדתית. בשבת שעברה פירסם רט טור בעלון "שבתון" הנושא את הכותרת "דמעותיה של בת מלך", ועורר הדים רבים. רט לא מתייחס לצהלולים, לשמחה ולגן עדן, אך כותב בין השאר: "האמא היהודייה חינכה את בנה לגבורה, לעוז ולענווה, והיא מלאת גאווה בבנה שחירף נפשו למען חבריו תוך מסירות נפש, ולהבדיל, אם הרוצח, שחינכה את בנה לשנאה ולרוע, גאה בבנה השאהיד, הדוקר נשים וילדים חסרי אונים במיטתם. אף שלכאורה אלו דמעות ואלו דמעות, אין שום קשר בין דמעותיה של שושנה, אמא של העובדת הסוציאלית טלי חטואל והסבתא של ארבע נכדותיה, הילה, הדר, רוני ומירב, לבין דמעות אימהות הרוצחים איבראהים חמאד ופייסל אבו מג'רע יימח שמם, שעשו וידוא הריגה בתינוקת בת שנתיים. אין קשר בין דמעות האימהות של הרב אודי ורות פוגל, לבין דמעות אמם של הרוצחים חכאם ואמג'ד עוואד יימח שמם, שבדל צלם אנוש לא היה בליבם כשרצחו תינוקת בת שלושה חודשים בעריסתה".
רט מבטא בדבריו תחושה של משפחות שכולות רבות, שההשוואה של ברקאי בין תחושות השכול שם וכאן זיעזעה אותן. מי שכבר השמיעו את קולן הן משפחות גולדין ושאול ששכלו את יקיריהן, הדר ואורון, במבצע צוק איתן (גופות השניים טרם הושבו לקבר ישראל), וכן יוסי צור. ברקאי, אח שכול בעצמו, מסתפק בינתיים ב"חיבוק למשפחות השכולות", אך לא חוזר בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו