העספור שלא נגמר

בדרך כלל, לפני פגישות חשובות, חנן סביון מתקשר לגיא עמיר רק כדי לברר איזו חולצה הוא מתכוון ללבוש, לוודא שלא יתייצבו בטעות לבושים באותו בגד. לא רק שהם נוהגים להשלים זה לזה משפטים, מסתבר שיש להם גם טעם די דומה באופנה, וארון בגדים די זהה. "האישה לא מקנאת?" זו השאלה השכיחה ביותר ששמעו. השנייה היא "תגידו, אתם עושים הכל יחד?"

ואכן, לפעמים נדמה כאילו הם מחוברים זה לזה בחבל הטבור. צמודים אחד לחברו כמעט בכל אספקט בחיים, מהבוקר עד הערב, לפעמים גם בלילות. נפגשים כמעט כל יום. וזה לא משנה אם יש או אין תוכניות ברורות מה לעשות. לעיתים זה נגמר בשש בש ובירה, לפעמים יוצאת מזה גם סידרה. 

"פצועים בראש", למשל. בשבוע שעבר עלתה בערוץ HOT3 (ימי חמישי ב־22:15) העונה השנייה של סידרת המתח שאותה יצרו וכתבו, ובה הם גם משחקים בתפקידים הראשיים. הם מגלמים שם חברים לשעבר שלקחו פניות מנוגדות לחלוטין בשבילי החיים: חנן הוא יקי - שוטר שמחפש את עצמו בתוך המערכת, בעוד גיא משחק את סער, מתנקש בארגון מחתרתי שמטרתו לפגוע בפושעים שחמקו מעונש.

לצידם משחקים אגם רודברג, ליאור רז, תובל שפיר ורותם זיסמן־כהן, ואליהם מצטרפים העונה גם חן אמסלם, לי בירן ושירן סנדל. העונה הראשונה הסתיימה (ספוילר!) בסצנה שבה יקי מגלה על העיסוק של סער, מה שמוביל את העונה החדשה להתעסק בתוצאות המפגש ביניהם ובמשמעויות שלו. 

כל קשר למציאות הישראלית, אגב, אינו מקרי בהחלט. "הלכנו למקום שהכי כאב לנו, וזה הסדק החברתי", מסביר גיא, "מה המשמעויות של לקיחת החוק לידיים, ומה קורה כשאתה מפסיק לשלוט בזה. או איפה עובר הגבול של זה, מה קורה כשהצדק נמצא אצל האזרחים".

גיא: "ראינו חדשות ואמרנו: יש פה אירועים יוצאי דופן. תראה את כמות האלימות שיש לנו היום בחדשות. אלה חדשות מדממות".

חנן: "התמונות שמשדרים בחדשות זה ממש פורנו".

גיא: "ומראים לך את זה כמה פעמים. פעם לא היו מראים גופות בטלוויזיה, אבל עכשיו החדשות זה כמו תוכנית מציאות עם רייטינג משל עצמה. כמו סידרת מתח לפני הפריים־טיים. אם בתקופת הפיגועים הראשונה לא היו מראים את האוטובוס המפוצץ, אז היום רואים את תיעוד הפיגוע מחמש מצלמות, וסף הרגישות השתנה. במציאות הזו יש יותר סיכוי שיגדל כאן רוצח סדרתי שלוקח את החוק לידיים - כמו בסידרה 'דקסטר' - מאשר שיגדל אחד כזה בדנמרק, למשל".

חנן: "אחד האירועים המטלטלים שהשפיעו על הכתיבה היה הדריסה של לי זיתוני ז"ל. שמעתי ראיון עם אבא שלה, שבו הוא סיפר שהתקשרו אליו אנשים להציע את עצמם. הם אמרו לו: אם אתה רוצה שהדורסים שלה ישלמו, אנחנו יכולים לעשות את זה בחינם, אנחנו רוצים לעשות את זה. והוא ניתק את הטלפון, הזדעזע מעצם הפנייה אליו. אבל ככל שאנחנו הלכנו עם הדמיון שלנו בכתיבת הסידרה, כך המציאות מצליחה להשיג אותנו".

אתם מפנטזים לפעמים על לקיחת החוק לידיים?

חנן: "רק ברמה הטלוויזיונית. למזלנו יש לנו את היכולת לממש את הפנטזיה בסידרה, אבל באמיתי אני מאמין במערכת". 

מה דעתכם על אלה שמנסים לעשות את זה? 

גיא: "לאחרונה יש לי תחושה שמערערים כאן על מוסדות החוק והצדק, כמו במקרה של התגובות להרשעה של רומן זדורוב. או, להבדיל, עם כל מיני קמפיינים כמו 'השתולים'. אנחנו בתקופה קשה מהבחינה הזו".

חנן: "מה שמייחד לדעתי את התקופה הזו הוא שהאמצעים השתנו. פעם רק מי שהיו מגישים לו את המיקרופון היה יכול לומר את דעתו, והיום לכל אחד יש דף בפייסבוק וזאת הבמה שלו. למציאות הקיצונית שאנו חיים בה הצטרפו מאות אלפי מיקרופונים דמיוניים, שמשקפים ומקצינים את הפערים בחברה". 

גיא: "היום לכל אחד יש שופר משלו, ואז החברה נהיית נורא קיצונית מכל הכיוונים, ומי שצועק חזק יותר אז אותו שומעים".

•   •    •

השעה עשר בערב, ואנחנו יושבים בפינת רחוב במרכז גבעתיים, לצד שולחן גבוה מחוץ לבר "פרגולה" שהשניים פתחו (יחד, ברור שיחד) לפני כשנה וחצי. העובדים שלהם קופצים כל כמה דקות לעדכן אותם בהתרחשויות עסקיות ולמלא עבורם את הכוסות שהתרוקנו.

חנן: "את העונה החדשה של 'פצועים' כתבנו מכאן. היינו יושבים בבוקר, כשהמקום לא פעיל, הרחוב בחוץ ערני כמו כל רחוב ראשי, ואנחנו בפנים. החלונות כאן כהים, ככה שאנחנו יכולים לראות את הרחוב אבל הם לא רואים אותנו. ואם כתבנו סצנה יפה, אנחנו יכולים למזוג לעצמנו בירה".

הרומן ביניהם כבר בן 18. הם נפגשו ב־1998 בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. יחד עם סטודנטים נוספים העלו את מופע הבידור "חצילים", שרץ במשך כמה שנים וכלל "מערכונים חסרי גבולות", כהגדרתם. במקביל, חנן קיבל תפקידים קטנים בסרטים דוגמת "יוסי וג'אגר" ו"עד מדינה", בעוד גיא שיחק ב"כיפור" וב"מינכן" של סטיבן שפילברג. בין לבין מצאו עצמם מנחים את "זאפ לראשון", אבל מבחינתם זו היתה רק ההתחלה.

החיבור ביניהם תפס כבר מההתחלה, והם אפילו קיבלו פינת מערכונים משותפת בתוכנית של אודטה בימיו הראשונים של ערוץ 10, אבל עזבו אותה כעבור תקופה, לאחר שלטענתם בתוכנית לא אהבו את החומר שכתבו. משם המשיכו לכתיבת סדרות ילדים דוגמת "בלאגן" ו"בילי", עד שב־2007 גויסו כתסריטאים הראשיים של הטלנובלה "בובות", בכיכובם של גל גדות ודודו טופז (בתפקיד האחרון בחייו). 

אבל הפריצה הגדולה נפלה עליהם לפני שש שנים, כאשר יצרו את "עספור" - דרמת פשע קומית על ארבעה חברים מהשכונה, שמתגוררים בשלדי אוטובוסים ונאבקים על מנת להשאיר את השטח ברשותם. לתפקידים הראשיים ליהקו (הפתעה) את עצמם - וגם את שלום מיכאלשווילי ואת עוז זהבי. עמיר גילם שם את קָצָר ואילו סביון את ניוטון - שני חברים לא משכילים במיוחד, ששימשו בתור ההפוגה הקומית של הסיפור.

הסידרה שברה שיאי צפייה יחסית לסידרת כבלים, מיסדה את מעמדו של זהבי כסמל סקס, הכניסה ביטויי סלנג שכונתי למיינסטרים ורשמה עשרות מיליוני הורדות ב־VOD. היא נחשבת לאחת מהסדרות הפופולריות של העשור האחרון, ואף זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה עבור סידרת הדרמה היומית הטובה לשנת 2010. אבל (הפתעה נוספת) לא כולם בברנז'ה מיהרו לפרגן לשני היוצרים־כוכבים הדי אלמוניים.

ב"עספור". "טענו שסוד ההצלחה הוא ההתעסקות במזרחים, אבל זה ממש לא קשור" // צילום: אלדד רפאלי

אחת הביקורות שנשמעה כלפיכם היתה שאתם לא שחקנים מספיק טובים, אז אתם מסדרים לעצמכם עבודה בסדרות שלכם.

גיא: "לקנאה יש הרבה צורות. כשדנה מודן או יעל פוליאקוב כותבות סידרה, אז אף אחד לא אומר 'היא מסדרת לעצמה עבודה'. אבל כשגיא וחנן כותבים סידרה, אז פתאום שומעים 'מאיפה הם הגיעו שני אלה שכותבים לעצמם'. זה נורא מוזר. תקשיב, זה המודל הכי מצליח בישראל. אדיר מילר, הפרלמנט, עדי אשכנזי, ליטל שוורץ - כל אלה סדרות מדהימות. כשהיוצר הוא חלק מהתהליך והוא יודע לאן הוא מכוון, אז הסדרות האלה מתרוממות הכי גבוה שאפשר".

אז למה דווקא אתם חטפתם כל כך הרבה אש?

חנן: "בגלל שתפקיד הפריצה שלנו זה קצר וניוטון, אז זה מטשטש את הגבולות. אני רואה את זה עם פידבקים של אנשים ברחוב. הרי ליונית לוי אף אחד לא ייתן כאפה על הגב, אבל לניוטון כן. כי אתה אהבל, כי אתה עממי. אם הייתי בוחר לשחק בתפקיד הכייס היפה או הגבר הזיין, אז זה היה מספר משהו יותר בעייתי. ברגע שבחרנו לעצמנו להיות המטומטם הכי גדול, אז זה לא מסתדר לאנשים.

"זה קול שברור שיישמע במדינת ישראל, תמיד מישהו כאן יחשוב ששדדת משהו שלא מגיע לך. ואתה אומר, רגע, מי יותר ראוי ממני? אני בונה פאקינג בית מלון בשביל שיהיה לי בתוכו חדר ללילה, אז אני לא ראוי? אם הייתי תסריטאי שבא לו עכשיו קצת פרסום ורוצה להיות על המסך, ניחא; אבל המנגנון שלנו הפוך, אנחנו בוגרי ניסן נתיב, התקבלנו לבית ספר שמתקבלים אליו 15 מתוך 500 כל שנה. מי יותר לגיטימי ממני לשחק בסדרות שאני כותב?"

במבט לאחור, איך אתם מפענחים את ההצלחה של "עספור"?

חנן: "אני חושב שהדרמה היומית דיברה שפה אחרת לפני 'עספור'".

גיא: "היא היתה נורא של יפים ויפות וטלנובלית. היו שטענו שסוד ההצלחה הוא ההתעסקות במזרחים, אבל זה ממש לא קשור. רצינו להביא את האמת לטלוויזיה, איך שמדברים, איך שמתנהגים, מה שאנשים עושים, איך שהם נראים, איך שהם זזים. לא ליפות את המציאות; לא להגיד, חבר'ה זו טלוויזיה אז בוא נראה להם את העולם הלא מושג. דיברנו אמת, ולכן הקסם של 'עספור' היה שפתאום אנשים ראו את עצמם בטלוויזיה.

"גם קצר וגם ניוטון, שהם קצת על הגבול הקומי־פנטזיונרי, הם דמויות אמיתיות. פגשנו אותם, דיברנו איתם, הכרנו אותם, הם אנשים אמיתיים. וזה מה שהיה חסר בטלוויזיה באותם ימים. ומרגע שהבאנו אותם למסך, כאילו נתנו איזה פתח לאמת ומקבלי ההחלטות אמרו, 'יאללה, שכל אחד יספר את הסיפור האמיתי ולא את מה שאנחנו היינו רוצים לראות', וזה מגניב".

מה דעתכם על הדרמות שיש היום בטלוויזיה?

חנן: "מאוד אהבתי את 'כפולים'. אני חושב ש'פאודה' הצליחה לייצר אירוע מאוד חזק, מאוד התחברתי, מאוד אהבתי את כל הבחירות שהיו שם. 'התסריטאי' זאת יצירה גאונית לדעתי, אני פשוט מעריץ את סייד קשוע. אפרופו מה שגיא אמר, יש בסידרה שלו כנות ברמה אחרת, זה כמו להראות לך את הקישקע עכשיו, וזה מבוצע בצורה נדירה. הדרמה האמיתית שם זה משבר גיל ה־40 של גבר".

אתם ממש נושקים לגיל הזה, מה עם משבר גיל ה־40 שלכם?

"אני לא יודע, אני לא חושב על זה", עונה חנן בפה מלא צ'יפס.

גיא: "לפחות כשחקן, הניסיון רק עושה טוב. הדמויות הכי עשירות שאתה יכול להביא הן דווקא הדמויות הבוגרות. וזה עוד תהליך שקרה בארץ - היתה פה תקופה של שחקנים מאוד צעירים ומאוד יפים, כאילו כל הטלוויזיה התחפשה לערוץ הילדים ושכחו שהסיפורים הגדולים נמצאים בגילאים המבוגרים יותר. אין מה לעשות, הכובד של הסיפור הוא כגודל הדמות שלך. אם אתה מביא בחור בן 20 לשחק מישהו שמתלבט על החיים שלו, כצופה אתה אומר, אוקי, על מה הוא מתלבט? אם להיכנס למיטה או לא להיכנס למיטה. 

"אגב, חנן, אתה תצטרך לשלם מחיר על הצ'יפס. אתה לא יכול להגיד 'זה לא משמין'". 

חנן: "כבר עשר שנים הוא עושה לי את נאומי ההשמנה האלה, ואני שוקל אותו דבר. שום שינוי. לא עליתי קילו אחד במשך עשור, נשבע לך".

גיא: "אצלי זה שונה. אני חייב להתחיל לרוץ. אבל אתה יודע מה הבעיה? בקיץ אני רוצה לרוץ, אבל חם מדי ומזיעים. בחורף אתה אומר, אבל קר, איך אני ארד עכשיו למטה? אז זה משאיר לך בערך חודש בשנה שאפשר באמת לרוץ בו".

•   •    •

עמיר (39) הוא נכדו של חיים כהן־מגורי, שהיה חבר כנסת מטעם חרות וגח"ל משנת 1949 במשך שש כנסות. את ילדותו בילה בנתניה, ובהמשך נדד לשיכון ותיקים ברמת גן. "תמיד הייתי אאוטסיידר. בתיכון שלחו אותי לבית ספר של מחוננים ברמת אביב, כל הכיתה שלי היום מיליארדרים בהייטק. קניתי אופנוע 'צעצוע' חמישים סמ"ק ולא ממש הסתדרתי איתו. הוא עשה לי הרבה בעיות, ותמיד הייתי מגיע לכיתה כשכולי שחור מפיח".

אחרי שירות צבאי בשריון עבר לירושלים, עשה תואר במינהל עסקים ותקשורת באוניברסיטה העברית, ואז לקח פניית פרסה מהירה ונרשם ללימודי משחק אצל ניסן נתיב. "הלכתי בדרך ברורה של אוניברסיטה ותארים, ופתאום מצאתי את עצמי לומד משחק ולא יכול לעזוב את זה, ואז הכרתי את חנן".

סביון (אוטוטו 40) נולד בירושלים בשם חנן סוויסה. "גדלתי בשכונה הכי שכונה - כמו באגדות. שיחקתי כדורגל בבית"ר, על כל המשתמע מזה. ועדיין, אמא שלי שלחה אותי בגיל 9 ללמוד בשכונה אחרת, ולכן כבר מגיל מאוד צעיר הייתי סוג של מתבונן. בתיכון היו לי חברים מגה־חנונים לצד חברים בעייתיים מהשכונה". 

חנן נשוי כבר עשר שנים לליאת (תסריטאית סידרת הנוער "סוסי פרא") ולהם שתי בנות, רוני (9) ואריאל (5). "אני איתה משנת 2000, שנתיים אחרי שפגשתי את גיא. היא מאז ומעולם היתה הקהל הראשון לכל מה שאני וגיא עשינו. הדיאלוג שלה עם גיא הכי חופשי ונטול פילטרים. זה ממש ברמה של משפחה. הוא לא מנומס, הוא יכול לשמוע רעיון שלה ולומר לה שזה לא יעבוד; אבל הוא גם יכול להיות הכי מפרגן כשצריך".

מה דעתה כתסריטאית על זה שאתה כותב סדרות איתו ולא איתה?

"אני וגיא כבר זזים כמו בן אדם אחד, יהיה מאוד שונה ללכת ליצירה כלשהי עם אשתי. יש פה מורכבות מאוד גדולה. אבל זה יכול להיות מאוד נוח ומגניב, ואני מאמין שזה יקרה מתישהו".

גם גיא נשוי כבר עשר שנים, לענת, מנהלת שירות טיסה באל על. הם מגדלים את אפרת (6) וליאור (4). "לאהבה יש אלף צורות", הוא משיב לשאלה איך הוא מגדיר את הזוגיות איתה לעומת זו שהוא מנהל עם חנן. "שניהם רואים אותי כמו שאני. אני כבר לא צריך לחזר אחרי אף אחד מהם, אני בחרתי אותם והם אותי". 

"את חוויית הפריצה והפרסום חווינו כששנינו היינו כבר הורים טריים", אומר חנן, וגיא ממשיך אותו: "זה מפקס אותך".

חנן: "זה נותן לך אדמה. אתה לא מתעופף יותר ולא מתפרק, ויש בזה משהו מאוד משחרר לדעת שמאותו רגע ועד סוף ימיך אתה במקום השני. זה מקל והרבה פעמים זה עוזר לך לקבל את ההחלטה הנכונה. בתקופה שבה התפרסמנו לא יצאנו להסתובב בברים, אלא היינו חוזרים אחרי העבודה למשפחה בבית".

"המקצוע שלי לא מדובר בבית", מספר חנן. "הבנות נולדו לזה שזה מה שאני עושה, וכשאני לוקח אותן לבית הספר אז צועקים לי דברים וכאלה. אני עובד קשה כדי לפתח את הביקורת שלהן; בגיל הזה ילדים רואים כל מיני דברים ומתעלפים מכוכבים, והדבר שאני הכי מבסוט ממנו הוא שהבת הגדולה שלי לא מתרגשת מכוכבים ולא מתלהבת להיות מאחורי הקלעים, היא קוּל ברמה אחרת". 

אפשר לעשות כסף מהצלחה? הפכתם לאנשים עשירים?

גיא: "אפשר לעשות כסף אם אתה כותב סידרה ואז היא נופלת בים ומוצאת גז".

חנן: "הרי גם אם עשית סידרה נורא טובה, היא הצליחה ואוהבים אותך ורוצים שתעשה עוד אחת, אז מהרגע שהתחלת לעבוד על סידרה ומתחילים לשלם לך ועד שגמרת לכתוב אותה, וצילמת ושיחקת וישבת חצי שנה בעריכות, אז אתה לא מקבל כסף רק על הכישרון שלך. בסוף אתה עובד בזה לאורך איזה שנתיים. כל אחד לוקח את עמלתו, ומס הכנסה הוא שותף שגר איתנו בבית".

גיא: "כשאתה עובד, אין לך זמן לעשות כסף".

•   •    •

למרות ההצלחה, נשארו מבחינה מסוימת סוג של נטע זר בתעשייה. נטועים הרחק מהביצה התל־אביבית. משפחת סביון מתגוררת במודיעין, משפחת עמיר בפתח תקווה. מתבוננים על המציאות הישראלית מבעד לחלונות חייהם.

אף שהעונה הראשונה של "פצועים" היתה הדרמה הנצפית ביותר ב־VOD של HOT בשנת 2013, חלפו כמעט שנתיים וחצי עד עליית העונה החדשה. בתקופה הזאת ההפקה התעכבה כמה וכמה פעמים, כולל דחייה של הצילומים שבועיים לפני תחילתם, וזאת על רקע חוסר הסכמות סביב ההשקעה בתקציב.

גיא: "זה קיבל יותר מקום ברכילות ממה שזה היה באמת. מבחינתנו, אנחנו חיילים - מה שיש, אנחנו עושים".

"לזכיין יש סדר עדיפויות שקצת דחק אותנו", מסביר חנן בזהירות, "בתוך כל סל המוצרים שיש לו על המדף, אז יש השקעה נמוכה יותר בדרמה. ברפרוף מהיר בערוצי הברודקאסט, הכבלים והלוויין אפשר לשים לב שעל כל דרמה יש כמה סדרות יומיות או ריאליטי. בשום שלב לא היתה שאלה של אם הסידרה הזאת תקרה, ואם העונה הזאת תצטלם".

ההילה של "עספור" לא אמורה לגרום לכך שיהיה לכם קל יותר מלאחרים?

חנן: "אני חושב שיותר קל לנו, אבל עדיין מאוד קשה. לא אגיד שאנחנו מקבלים את אותו היחס שמקבל כל כותב שמגיע עכשיו ל־HOT ומנסה לדחוף סידרה. הדיאלוג היום כזה שאנחנו יכולים להתקשר ישירות למנהלת התוכן ולומר לה, יש לנו מחשבה על כזה וכזה. זה כבר קורה, וזה מפשט הכל. אבל בסופו של דבר, כל סידרה היא לידה. המתח המרכזי נבע מזה שהגענו לנקודת בשלות עם החומר, רצינו להתפוצץ איתו, אבל באותה נקודת זמן זה לא התלבש. זה נהיה מיני־דרמה בגלל שאנחנו ב־HOT, אז אומרים, מה, לא הכל חלק שם? פתאום כועסים, פתאום מתעכבים, אבל זה מתח טבעי". 

גיא: "אנחנו מודים לעולם שיש לנו בכלל הזדמנות לכתוב סדרות בתקופה כזאת קשה בתקשורת הישראלית. אתה רוצה שדברים יקרו, אבל אין מה לעשות - אתה לא זה שמביא את הכסף. אתה מביא תוכן".

יש מחשבות על סידרה בערוץ 2, אתם בכלל מכוונים לשם?

"לברודקאסט יש הרבה יתרונות. מצד שני, את הדברים שעשינו לא היינו יכולים לעשות שם במסגרת דברים שמותר. לא היינו יכולים לעשות שם לא את 'עספור' ולא את 'פצועים', כי בערוץ מסחרי יש הרבה חוקים וכללים לגבי מה מותר לשדר. ערוץ 2 זה לא משהו שאני יכול לסרב לו, אבל כשאנחנו חושבים על הדבר הבא אנחנו חושבים על מה מדליק אותנו, ובברודקאסט אתה מוגבל מאוד במה מתאים לעשות ומה מותר להגיד".

עמיר את סביון. "המחזמר יעסוק בבחור שהטלפון שלו נופל לשירותים" // צילום: מאיה באומל בירגר

בינתיים הם מנסים לבוא לידי ביטוי בערוצים אחרים. 

גיא: "כתבנו פרויקט בתיאטרון האינקובטור בירושלים, 'חלפון 6', מעין מחזמר קומי שצוחק על הז'אנר ומסתכל על החיים שלנו במפגש עם הטכנולוגיה. סיפור על בחור שהטלפון שלו נופל לשירותים ומאותו רגע חייו משתנים".

הם כמובן ישחקו בתפקידים המובילים במחזמר, שיעלה בעוד כחודש וחצי, לצד יעל שטולמן ורותם בלוטניק. 

חנן: "זה התחיל מתוך מקום של געגוע לבמה ולמפגש הישיר עם הקהל, אבל כמובן שאם ההצגה תצליח זה יהיה נחמד. ויש גם סרט קולנוע שעתיד להצטלם השנה. קיבלנו תמיכה של הקרן לקולנוע לצלם דרמת פשע קומית מאוד ירושלמית. ואנחנו משחקים בתפקידים הראשיים, זה ברור. עד שכתבנו פיצ'ר אז נלהק אחרים? מה אנחנו פראיירים? אנחנו מאוד רוצים לשחק, אז אנחנו מוצאים את כל התירוצים האפשריים כדי לעשות זאת".

כשאני מגשש אם קיימת אפשרות לפיצול מקצועי עתידי, נדמה שהם נרתעים אפילו מהמחשבה על זה. "אין לנו מה לחפש את הלבד. לבד זה משעמם", קובע גיא. "זאת פריבילגיה להיות בשניים, ובינתיים זה עובד לנו". 

חנן: "זה הרבה יותר מחברות, יש המון הבנה והקשבה. זו זוגיות לכל דבר, כשבדרך לקבלת הצרכים שלך אתה צריך למלא צרכים של מישהו אחר. לא יצאנו מאותו הרחם וסדר החלומות שלנו קצת שונה, אבל לזוגיות הזאת יש כוח והיא מספקת לנו הנאה". 

על מה ומתי היה הריב האחרון שלכם?

גיא: "אין לנו ריבים. יש התלהמויות רגעיות כאלו, אבל אין להן משמעות".

חנן: "בדרך כלל כשאנחנו מתלהמים אחד על השני, אנחנו מבינים שאנחנו רעבים ושהגיע הזמן לאכול. זה נהיה יותר קל עם השנים, ויכוח גדול ככל שיהיה נגמר לפני שהוא מתחיל כי..."

גיא: "כי אתה מבין מאיפה זה בא".

חנן: "אין אגו בזוגיות הזאת. לזוגיות עם אגואים אין סיכוי, מתישהו זה ייגמר. הנקודה היא לא להגיד 'אבל אני צדקתי', אלא לבוא לכל ויכוח מעמדה של אולי אני טועה והוא צודק. אם יום אחד, חס וחלילה, האגו יצמח בחזרה אז זה עלול..."

גיא: "זה יהיה הסימן שכנראה ממש הצלחנו בקריירה".

חנן: "ואז, לך תזדיין, נמאסת עלי".

גיא: "מי צריך אותך".

חנן: "יאללה, תמות".

nirw@israelhayom.co.il

(צילום וידאו: גיל קרמר  / כתב וידאו: מאור בן הרוש)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו