הקיבוץ שנשכח

שבעים שנה ממתין סיפורו של כפר דרום הראשון לגואליו; סיפור על פסגות של גבורה, שפל ושכחה. ההיסטוריה הצבאית הכתובה של צה"ל הצניעה את קורותיו. לוחמי יישובים כנגבה וכיד מרדכי, שקורותיהם שזורים במסכת העצמאות, עוטרו בציונים לשבח וזכו לתהילת עולם, לתיעוד ולהנצחה רחבים. לעומת זאת - סיפורה של חבורת הנערים ניצולי השואה, מוכי רעב וצמא, שהצליחו לעכב את הצבא המצרי במשך 222 יום, עד שלבסוף התפנו בפקודה, נותר בצל.

השבוע תוקן מעט העוול. בקיבוץ עלומים שבנגב התכנסו חוקרים, אנשי התיישבות ומעטים מהדור ההוא ששרדו. הם ציינו שם שבעה עשורים לאחד האירועים המכוננים בתולדות המפעל הציוני - עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני. המבצע, בראשותו של לוי אשכול, התנהל ערב ההחלטה על החלוקה, כשברקע מרחפת לה "תוכנית מוריסון". התוכנית, שנשאה את שמו של שר החוץ הבריטי, איימה לקרוע את הנגב ממדינת ישראל העתידית. 

כפר דרום שבפאתי דיר אל־בלח, נזכר השבוע אברהם דימנט (89), מפקד הנקודה, אז צעיר בן כ־19, היה היישוב המרוחק והקשה ביותר. דווקא אליו נשלחה חבורת נערים, חסרי ניסיון קרבי, בוגרי עליית הנוער, שבאותם ימים שהו בכפר חסידים. 

חברי כפר דרום עלו על הקרקע במוצאי יום הכיפורים תש"ז. 11 שנה קודם לכן נרכשה הקרקע במקום - 260 דונם אדמות ביצה - על ידי הפרדסן טוביה מילר ושותפו, הסופר משה סמילנסקי. הערבים מכרו להם את האדמה מכיוון שלא האמינו שתהיה בה תועלת חקלאית. מילר וסמילנסקי חפרו בה באר ונטעו בה תמרים, אבל ב"אינתיפאדה" של התקופה ההיא - שנות המרד הערבי הגדול (1939-1936) - נעקר מטע התמרים והבאר נסתמה. שנים אחדות לאחר מכן מכרו מילר וסמילנסקי את האדמה שלהם לקרן קיימת. כעבור שנה עלתה עליה קבוצת כפר דרום. היתה זו חבורת נערים צעירה, בני 19-17, בוגרי עליית הנוער, חלקם יתומים ובהם גם מ"ילדי טהרן" שהגיעו ארצה בשנת תש"ג. 

 

פצצות בתוך תיקי תפילין

תחילת הדרך לא רמזה על הצפוי. קשרי ידידות אף נרקמו עם אחדים מבני משפחת אלעזיעזא, שסייעו באספקת מים ליישוב הצעיר. אלא שלאחר ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה העברית, השתנה הכל. המצרים - כך למדו חוקרי התקופה מאוחר יותר - היו בטוחים שבתוך שעות אחדות יכבשו את כפר דרום. הם הופתעו. חברי כפר דרום נכנסו למשטר חיים של קרבות ואש. הם ספגו הפגזות ארטילריות כבדות, הדפו הסתערויות של משוריינים, טנקים, תותחי שדה ורגלים, והתמודדו עם חוד החנית של הכוחות המצריים - פלוגות האחים המוסלמים. עשרה לוחמים נפלו בקרבות. עשרות המגינים, ובהם נשים, סבלו מחרפת רעב. המשק נהרס כולו. החברים חיו במקלטים ובתעלות הגנה שנחפרו.

מפקד הנקודה אברהם דימנט (מימין) וההיסטוריון אריה יצחקי // צילום: דודו גרינשפן

במשך שבועות ארוכים, מספר ההיסטוריון אריה יצחקי, מחבר הספר "222 הימים של כפר דרום" (הוצאת א"י), חי כל אחד מהמגינים על תפריט יומי של שתי פרוסות לחם, כחצי קופסת סרדינים וספל וחצי של מים לשתייה. רבים מהם ירדו במשקלם באותם חודשים, 10 ואף 20 ק"ג. אחת הלוחמות, יהודית שוובר, שקומתה היתה נמוכה במיוחד, הוצבה על ארגז בתוך עמדה ומשם צלפה לעבר המצרים וסיכלה את התקפותיהם הכבדות. בשלב מסוים הצליחו הערבים להתקרב מטרים אחדים מהגדר. הקרבות התנהלו כמעט פנים אל פנים. את עיקר הנזק חוללו פגזים כבדים, במושגי אותה תקופה, בני 25 ליטראות לערך. חובשים שטיפלו בפצועים נפצעו אף הם מפגז נוסף שנחת לצידם. 

במאי שררה בכפר דרום הקטן והנצור אווירה קשה. פגרי אדם, בהמות ותרנגולות הסריחו את האזור. ב־12 במאי נקברו ההרוגים בבית קברות מאולתר שהחברים הכשירו במקום. הנותרים ישנו בתעלות. אחד הטנקים המצריים הצליח לפרוץ ליישוב, ולדרוס תעלה שבה ישנו לוחמים עייפים. חבריהם זרקו לעברו בקבוק מולוטוב, והטנק החל לבעור. כאשר החלה התחמושת לאזול אספו הבחורות שקיות רחצה ותיקי תפילין, מילאו אותם בחומר נפץ והפכו אותם לפצצות מאולתרות. ב־13 במאי הצליח מטוס להצניח ללוחמים המותשים מעט חומרי רפואה ומזון. מצוקת המים במקום היתה קשה כל כך שאחדים רוקנו מים מרדיאטורים, שלא הוחלפו כמה שבועות, ושתו אותם. במשך חמישה שבועות לא החליפו הלוחמים את בגדיהם ולא התרחצו. את הכלים ניגבו בסמרטוט יבש, כדי שלא לבזבז מים.

שיירת פלמ"ח שנשלחה לעזרת היישוב הנצור ב־14 במאי 1948, שקעה בחול ונבלמה באש על ידי תותחים מצריים. אנשי התגבורת פרצו רגלית לכפר דרום. הם סייעו להחזיק את הנקודה, וכמה מהם נפלו בקרבות. אברהם דימנט נזכר השבוע בשני רגעים קשים במיוחד שנחקקו בזיכרונו: "בלילה שבין 10 ל־11 במאי 1948 תקפו אותנו המצרים גלים־גלים. מטוס הנחית לנו ציוד: מכונת ירייה, שנפלה בשדה מוקשים והתפוצצה, רימונים שנפלו לתוך האש והתפוצצו, ומסור חשמלי לכריתת איברים, לפי בקשת הרופא שהיה איתנו, כדי שניתן יהיה לכרות איברים פגועים של פצועים ולהצילם ממוות. הדבר היחיד שהגיע שלם מהאוויר היה המסור החשמלי, אך הוא הגיע מאוחר מדי". 

"באחד הימים", מספר דימנט, "שלחתי אל השדות שמסביב ליישוב את יעקב באואר ואת יוסף שלזינגר, כדי לאסוף כלי נשק מחללי האויב, שגוויותיהם היו פזורות בשטח. התנאי שלי היה שזאת תהיה התגנבות יחידים; שהם יימנעו משימוש בנשק. ידענו שירייה אחת תביא לעוד הפגזה קטלנית עלינו. השניים זחלו בין הגופות ואספו את הנשק, כשלפתע התרומם אחד 'המתים', סודאני גבוה, ותקף אותם. נאמנים לפקודה שלא לירות, הם חיסלו אותו בעזרת שבריות וסכינים שהיו ברשותם". דימנט המליץ להעניק להם צל"ש, אך "המלצתי לא התקבלה". 

גם אריה יצחקי פנה לימים לרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי והניח בפניו המלצה יוצאת דופן - להעניק צל"ש קבוצתי לכל מגיני כפר דרום. אשכנזי, מספר יצחקי, נרתע. "לא שהוא סבר שזה לא מגיע להם, אך הוא חשש מתקדים, שכן ציונים לשבח מוענקים באופן אישי, ולא קבוצתי. צה"ל הקים ועדה, שבחנה את העניין ודחתה את הרעיון. אבל עדיין לא מאוחר", הוא אומר.

בקשות להענקת צל"ש קבוצתי הוגשו - אך נדחו. לוחמי כפר דרום // באדיבות: אריה יצחקי

אחת הלוחמות הנועזות של כפר דרום היתה יהודית טננבאום מ"ילדי טהרן" וכיום אשתו של דימנט. כחובשת קרבית, ותוך כדי טיפול בפצועים, הרגה אף היא כמה סודאנים.

במבצע קדש, מספר יצחקי, נשבה מפקד גדוד מצרי, ובחקירתו סיפר שלחם כמפקד פלוגה מול מגיני כפר דרום, שמונה שנים קודם לכן. הקצין המצרי כינה את לוחמי המקום "גינים", כלומר שדים. "אלה היו גינים", סיפר הקצין המצרי לשוביו, "לכן לא הצלחנו לשבור אותם. רק כשהגינים הלכו, כבשנו את הנקודה", הוא אמר.

פקודת הפינוי הגיעה ישירות מדוד בן־גוריון ויגאל ידין ב־8 ביולי 1948, אחרי שהתקבל מידע שהמצרים מתכננים התקפה כבדה ביותר על כפר דרום. ידין העריך שקומץ המגינים לא יעמוד בה. הוא חשש שגורל כפר דרום יהיה כגורל כפר עציון, והורה על פינוי. דימנט זוכר שהתקשה נפשית לבצע את הפקודה, אבל קיבל עליו את הדין. גם הפינוי היה קשה. המגינים והפצועים הסתננו בין קווי המצרים הצפופים. מאחור הם השאירו משק הרוס עד היסוד. דבר כמעט לא נותר שלם בכפר דרום. בעיקר היה קשה לעזוב מאחור את עשרת הקברים.

שבעה חודשים עיכב כפר דרום הזעיר את הצבא המצרי שהתקדם צפונה ונבלם בקושי באזור אשדוד, בגשר עד הלום. אפשר רק לשער כיצד היתה מוכרעת הלחימה, לולא עמידת קומץ המגינים בכפר דרום; מה היה קורה אילו המצרים היו מגיעים כמה שבועות או אף כמה ימים קודם לגשר עד הלום, כששום כוח לא היה שם עדיין כדי לעצור אותם בדרך לתל אביב.

לוחמים ומאמינים. צעיר מתפלל // באדיבות אריה יצחקי

מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, משה נצר, שנפטר לפני כשבע שנים, אמר קודם מותו שהפיקוד הצבאי חשש שאם כפר דרום לא יעמוד, האויב יגיע ליד מרדכי ותל אביב תהיה בסכנה. נצר היה משוכנע שבסופו של דבר, לא היתה ברירה אלא לפנות את כפר דרום. גם נחום שריג (וייספיש), מפקד חטיבת הנגב במלחמת העצמאות, סבר כך.

יצחקי שאל בעבר את שריג מדוע שלח לנקודה הכי קשה דווקא בחורים צעירים, חסרי ניסיון קרבי. שריג השיב שדווקא בגלל המיקום הקשה של כפר דרום החליט לשלוח אליו בחורים חדורי אמונה דתית. שריג העריך כי יעמדו טוב יותר ולאורך זמן מאשר לוחמים מקצועיים וצברים תזזיתיים. 

 

נשאר רק הזיכרון          

במבצע הקמת 11 הנקודות, שכפר דרום היה חלק ממנו, שיתפו פעולה כל תנועות ההתיישבות - מהשומר הצעיר ועד תנועת הפועל המזרחי. כנס בארות בנגב, לציון 70 שנה להקמת 11 היישובים, שנערך השבוע בקיבוץ עלומים, התקיים, ולא במקרה, בכ"ב בשבט, יום העלייה על הקרקע של בארות יצחק המקורי. בארות יצחק עלה על הקרקע כבר ב־1943 ונקבע כבסיס היציאה לכל 11 הגרעינים. גם החילונים יצאו משם, כולל אנשי התנועה הקיבוצית, מקימי בארי. חלק מהם חזו שם, לראשונה בחייהם, בתפילות יום הכיפורים ובאנשים שצמים ביום המקודש. 

המבצע של הנגב, ששינה את פניו, נקבע למוצאי יום הכיפורים, שהיה גם מוצאי שבת, ערב יום ראשון, יום השבתון של הבריטים. במבצע השתתפו כ־1,000 בני אדם וכ־200 משאיות. השיירות הגיעו אל הנקודות בלי שהתגלו. היישובים שעלו על הקרקע היו אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. הבריטים גילו את היישובים החדשים רק למחרת בבוקר, ולא פינו אותם. נתן אלתרמן שביקר בכפר דרום, פירסם בעקבות זאת את שירו "צריף בנגב". הוא תיאר בו את גבורת העולים לנקודות, וכתב על נערה בצריף ש"אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח". בינואר הוחל בהנחת קו מים לנקודות החדשות. הוא הורכב מצינורות פלדה שנקנו בזול מהבריטים ושקודם לכן שימשו לכיבוי שריפות בימי הבליץ על לונדון.

בפברואר הצטרפו ל־11 היישובים עוד שלושה: מבטחים, עלומים וצאלים. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה אונסקו"פ מטעם האו"ם. היא התרשמה מיכולתם של החקלאים היהודים לקיים חקלאות באזור, והמליצה לכלול את הנגב בתוך שטח המדינה היהודית. ההחלטה הושפעה לא במעט מעצם קיומן של 11 הנקודות ומקו המים שנמתח אליהן.

רק כפר דרום פונה. "לא נפל, ולא ננטש. פונה!" מדגיש דימנט. מגיניו הקימו את בני דרום באזור יבנה. כפר דרום השני הוקם כהיאחזות נח"ל ב־1970 על ידי ממשלת גולדה מאיר. מאוחר יותר תיפקד כחוות הכשרה לגרעינים שהקימו את גוש קטיף, וכמאחז צבאי. רק ב־1988 אישר שר הביטחון דאז, יצחק רבין, להפוך את ההיאחזות ליישוב קבע. ב־2005 פונה, כזכור, כפר דרום השני על ידי אריאל שרון, בתוכנית ההתנתקות. אחדים מוותיקי כפר דרום הספיקו לקחת חלק בהפגנת השרשרת - 130 אלף איש, שערב הנסיגה אחזו יד ביד וחיברו סמלית את גוש קטיף לכותל המערבי. דימנט זוכר כיצד מירר בבכי, "כמו ילד קטן", לנוכח המראות, לפני כעשור.

אחרי הפינוי הראשון, לפני כמעט 70 שנה, הועברו מגיני כפר דרום ששרדו למשמר הנגב. חמישה מהם מצאו כוח להתנדב כמעט מיידית למשימה נוספת, שחרור משלט סעד, שהמצרים כבשו אותו באותה עת. אחר כך שבו לחבריהם. אריה יצחקי סבור שאין זה מקרה שסיפורו של כפר דרום הוצנע: "הם לא השתייכו למפלגה הנכונה ולעילית שבחרה להדגיש את סיפורי הגבורה של עצמה. הסיפור של כפר דרום פשוט לא נלמד. בספרים ובחוברות הדרכה הוא כמעט לא הוזכר. היה גם צורך מצד הממסד לטשטש את העובדה שניתנה להם פקודת נסיגה. גם את נטישת בית הערבה טישטשו מאותו מניע. הגישה היתה להעלים את הדברים הלא נחמדים".

יד מרדכי, מציין יצחקי, עמד בשישה ימי קרב. כפר דרום עמד שמונה חודשים במצור ובהתקפות. דימנט מודה שהיעלמותו של סיפור כפר דרום מההיסטוריה המודגשת של צה"ל נובעת גם משתיקתו ומשתיקת חבריו: "זה לא רק שזילזלו בנו, ב'חבר'ה הדתיים האלה', שלא היו חלק מהממסד. גם אנחנו לא דאגנו לפרסם את הדברים. השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד פירסמו את עצמם, בעוד אנו ישבנו בצד. כנראה טעינו בכך".

מובילים מים. האו"ם התרשם מהיכולת החקלאית // צילום: באדיבות אריה יצחקי

יצחקי מספר כי לפני שנים אחדות הוזמן להרצות על נושא הגבורה בפני סיירת מטכ"ל, והחליט לספר להם את סיפורו של כפר דרום. "רוב הלוחמים שם, ממיטב בנינו, כלל לא ידעו שהיה קיבוץ כזה לפני תש"ח", אומר יצחקי, "כהיסטוריון צבאי שחקר לא מעט קרבות, אני יכול לומר שלא היתה כגבורה הזאת של כפר דרום במסכת של תש"ח. כשסיפרתי להם מה התרחש שם הם היו בהלם, ושאלו מדוע לא סיפרו להם על כך עד היום". 

על הגנת כפר דרום נפלו יתומים כיצחק קארליבאך, שהגיע ארצה מבית היתומים בפרנקפורט, לצד אברהם ישראל שהגיע ארצה מסוריה ועוד שמונה לוחמים. אחד מהם היה שמואל ערבה בן ה־17, יליד תימן, שמקום קבורתו לא נודע. אבן לזכרו מוצבת עד היום בהר הרצל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו