קריאה בספרו החדש של אילן הייטנר, "האידיוט המושלם" (הוצאת מודן), יכולה להעלות את הסברה שהייטנר - גורו ספרות הרווקים של שנות ה-90 - התבגר. בספריו הקודמים והנמכרים "חוכמת הבייגלה" ו"מלך החומוס ומלכת האמבטיה" היה הגיבור רווק חובב כיבושים, שחי כנהנתן מהורהר את קלישאת התל-אביביות. ברומן החדש, לעומת זאת, הנהנה הוא רק החבר הנשוי, ואילו הגיבור טרוד במציאת בית עם מרפסת במושב, בתינוק החדש שבדרך ובסיפוק מתמיד של אשתו, פסלת נוירוטית. בשיחה איתו, הייטנר, כבר בן 41, מרגיע ומבטיח שסגנון הכתיבה המשעשע והבוטה שקנה לו אלפי מעריצים לא השתנה. "מאז 'חוכמת הבייגלה' אני מתעד את חיי בצורה כלשהי", הוא מודה, "ויחד איתי התבגרו גם הגיבורים של ספריי. מעולם לא הגדרתי את תפקידי כמתעד של סקס מזדמן, זה פשוט היה אז חלק מחיי. כל מי שנהנה בעבר מ'חוכמת הבייגלה' והמשיך לחיות, נמצא היום בחיים, סביר להניח, בדיוק בשלב שלי. הכתיבה שלי נשארה פחות או יותר זהה, רק הנושאים השתנו והפרספקטיבה קצת יותר עמוקה וכוללת". הייטנר משדר חביבות. מאז סיפור הסינדרלה של "חוכמת הבייגלה", שאותו לא רצתה שום הוצאה לאור להוציא עד שהחליט לעשות זאת בדרך עצמאית ועקשנית וזכה להצלחה היסטרית - הוא כבר הספיק להתחתן. הוא כתב את "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" ואת "קציצות", שהצליחו גם הם בקופות, ביים שני סרטי קולנוע (בהם עיבוד קולנועי ל"חוכמת הבייגלה"), עסק בתסריטאות, למד יוגה, כתב מחזה וערך את התסריט בסרטו של דני מנקין, "ז'טאם איי לאב יו טרמינל". הייטנר אף שימש יועץ תוכן לתוכניות טלוויזיה שונות, ובין כל אלה הספיק לגדל שלושה ילדים במושב בשרון. הגורו המפוברק הייטנר הוא אולי לא הסופר הקלאסי, אבל אין ספק שהוא נתן לגיטימציה לעיסוק בנושאים קלים, משוחררים ושטחיים כביכול העוסקים בגבר הישראלי. הלגיטימציה הזו, המתארת גבר שמחפש זוגיות רק כדי לרצות להשתחרר ממנה, גבר שמתאהב מעט, מרוויח מעט ותמיד מחפש את מה שאין לו, הולידה עם השנים גם את הסדרות "רמזור", "הצרות שלי עם נשים" ו"החברים של נאור", ואת הסרט "חמישה גברים וחתונה". כולם התעצבו באותה פלספנות נונשלנטית שהחלה ב"חוכמת בייגלה". גיבור "האידיוט המושלם", בן דמותו של הייטנר, רוקם עם חבר לא יוצלח מזימה יחצנית שמעלה את הטמטום על נס. הרעיון הוא מציאת מורה רוחני והפיכתו השקרית למוביל חברתי, כלומר לסלב. לאחר שעם ישראל יתאהב בנסיך הניו אייג' התורן, יחשוף הצמד את האמת המרה ואת כוחו הריקני של שיווק טוב - לא גורו ולא נעליים, בסך הכל מדובר באידיוט. מושלם. הייטנר ממהר להדוף את המחשבות על דמגוגיה. "אני לא לועג להתעסקות ברוחניות או לחיפוש אחר משמעות, הרי גם אני שם, לגמרי", הוא מסביר. "אם אני לועג למשהו, זה לרצון האחד והיחיד של כל העם להיות מפורסמים, לעובדה שאם עמוס עוז ועוז זהבי יגיעו לאותו אירוע, 90 אחוזים מהאנשים יעדיפו חתימה של עוז זהבי. ואם אלירז או בובליל (משתתפי העונות הקודמות של 'האח הגדול', ט"מ) יופיעו, אז בכלל עמוס עוז יכול לחזור הביתה". עם זאת, למרות הביקורת שהוא מטיח בשיווק אגרסיבי, גם הוא מכיר את המטרייה - ומחזיק באתר אינטרנט מושקע, שבו ניתן לרכוש את הספר החדש ולקבל עצות כתיבה היישר מהייטנר עצמו. הביקורת שלך על הבדלי התרבות מתקשרת לעובדה שאתה דווקא לא התקבלת כאושיה ספרותית? שקיימת בדיחה על אנשים שמנסים בכוח לשכנע שהם קוראים ספרים ואומרים שהספר האחרון שהם קראו הוא "חוכמת הבייגלה"- "זה לא נעים לקרוא שאתה מטומטם, ועוד עם כל עם ישראל. אבל מבקרי הספרות מבקרים לפי אמות מידה שאינן קשורות לחוויה, לרגש ולהנאה. הם מחפשים שפה, מבנה ותיאורים מתוחכמים. לפעמים אני קורא ביקורת מדהימה על ספר, רץ לקנות אותו, ולא מסוגל לקרוא ממנו יותר מעשרה עמודים. מכרתי יותר מ-300 אלף עותקים מספריי, ואנשים מספרים לי שהם צוחקים בקול רם כשהם קוראים אותם, שהם בוכים או ש'נופלים להם אסימונים', אז מי קובע אם ספר הוא טוב או רע-". אתה מוציא ספר רביעי לאחר אינפלציה בסדרות ובספרים על זוגיות של צעירים. "השאלה היא לא מה הנושא, אלא איך אתה מעביר אותו. כפי שאפשר להירשם לקורס באוניברסיטה בנושא מרתק ובסוף להתייבש בשיעורים, אפשר גם להירשם לקורס בנושא משעמם, על פניו, וליהנות מכל רגע. הכל תלוי במרצה. בספרים שלי לא הסיפור הוא העיקר, אלא האופן שבו הוא מועבר". "יש אנשים שכותבים ספרות", הוא ממשיך ומבהיר, "ואילו אני כותב את החיים. אין לי אילוצי שפה או תבנית או מה יגידו המבקרים. אצלי העיקר הוא להעביר רגש, ואם אני כותב ופתאום נקרע מצחוק, או מתרגש ומתחיל לבכות, אני יודע שאחרים שיקראו את זה יגיבו בדיוק כך. בסופו של דבר, כולנו אותו הדבר, וכולנו רוצים להרגיש".
