ממזר בלי מעצורים

"מעגל הצדיק מוקף מכל צדדיו באי הצדק של האנוכיים וברודנות הרשעים. אשרי האיש אשר בשם הצדקה והרצון הטוב ירעה את החלשים דרך גיא צלמוות, כי שומר אחיו הוא ומוצא הילדים האבודים. ועשיתי בם נקמות גדולות, בתוכחות חימה, באלו המנסים להרעיל ולהשמיד את אחיי. ויידעו כי אני הוא האלוהים, בתתי את נקמתי בם" (ג'ולס וינפילד, "ספרות זולה")

פעם בכמה שנים מגיע הרגע הזה, שבו יוצא סרט חדש לקוונטין טרנטינו. סוף השבוע הנוכחי הוא רגע כזה. הסרט השמיני בבימויו, "שמונת השנואים", שיוצא היום לאקרנים בארה"ב, מתרחש במאה ה־19, בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים, ועוקב אחר צייד ראשים (קורט ראסל), שמלווה רוצחת שתפס (ג'ניפר ג'ייסון לי) למשפט צדק.

אלא שאז הם נקלעים לסופת שלגים ומוצאים את עצמם סגורים בפונדק קטן בעיירה נידחת, עם עוד שישה גברים מפוקפקים, והסיפור, כמו תמיד אצל קוונטין, נסחף לעולמות ולקונפליקטים בסגנון המוכר שלו. "אני חושב שזה עשוי להיות הסרט הכי טוב שלי", הוא הכריז במהלך מסע יחסי הציבור לסרט בחודש האחרון, "ואם לא, אז לפחות בין הארבעה היותר טובים".

אף על פי שלא קיבל מועמדות לסרט הטוב ביותר בטקס גלובוס הזהב, טרנטינו לא מוותר על האוסקר. "אני מחשיב את עצמי כמועמד לאוסקר", אמר במסע היח"צ של הסרט. "אבל זה אחד מהדברים המוזרים האלה. וואו, האם נהייתי כל כך פופולרי שאני יכול לעשות כל מיני דברים מוזרים כמו הסרט הזה, וזה עדיין ייחשב מסחרי? את זה נצטרך לראות".

המבקרים יצאו מההקרנות המוקדמות חלוקים בדעותיהם. היו שטענו שהסרט ארוך מדי (שעתיים וחמישים דקות, פלוס הפסקה באמצע), שיש מעט אקשן ויותר מדי דיאלוגים מוגזמים. "גרוע מאוד", קבע המבקר של ה"ניו יורק פוסט"; "רובנו גדלנו לתוך מוסכמות שקאובויז היו אנשים של מילים בודדות, אבל טרנטינו כאן כדי להוכיח אחרת במערבון של שלוש שעות, מפוטפט גם מבפנים וגם מבחוץ", נכתב ב"הוליווד ריפורטר".

מצד שני, היו מבקרים שיצאו מגדרם והעניקו לסרט חמישה כוכבים. ה"גארדיאן" כינה אותו "מאסטרפיס", וב"טלגרף" נכתב: "23 שנים אחרי 'כלבי אשמורת', טרנטינו מביא לנו את סרטו האינטימי ביותר. סאגה אפּית בטרקלין, אומה שלמה בחדר אחד. הסרט ספוג בתוך עצמו, ובו בזמן תוסס, מסקרן ואמיתי. רק טרנטינו מסוגל לעשות את זה, והוא עשה זאת שוב".

אבל לפחות מנקודת המבט של טרנטינו, כולנו צריכים לומר לו תודה על זה שעשה את הסרט שהוא הבטיח לא לעשות. הרי ב־2014, כשהתסריט דלף לתקשורת, הוא התעצבן והכריז שהוא גונז אותו. אחר כך אף הגיש תביעה (שאותה משך אחר כך) נגד אתר אינטרנט, שפירסם לינק ל־146 עמודי התסריט המודלף. רק לאחר כמה חודשים התרצה והחל לעבוד על הפרויקט.

"לא, אני לא חושב שהגזמתי בתגובה שלי", אמר בשבוע שעבר בראיון לתוכנית הרדיו של הווארד סטרן. "חטפתי מכה רצינית בעיצומו של התהליך העדין של הכתיבה. חשבתי לעצמי: עכשיו אני לוקח את המחברות שלי והולך הביתה. אני אלמד את הוליווד לקח שימנע מהם לקבל את הגאונות שלי. זו הדרך שבה אני אעניש את העולם".

"אדוני, סיפקת את הסקרנות שלי. אבל עכשיו קיבלת את תשומת הלב שלי" (קלווין קנדי, "ג'אנגו ללא מעצורים")

קוונטין טרנטינו נולד בטנסי, אבל כבר בגיל 3 עבר ללוס אנג'לס, אחרי שאמו הוכשרה כאחות. שם בילה את רוב חייו. כבר מגיל צעיר מאוד הוא גמע סרטים בזה אחר זה. בגיל 15 נשר מלימודיו בתיכון, ואחרי ששיקר בנוגע לגילו האמיתי הצליח להשיג עבודה כסדרן בקולנוע שהקרין סרטי פורנו. בהמשך עבד חמש שנים בחנות השכרת סרטי וידאו, למד משחק, ניסה לצלם סרט קצר, וב־1988 הופיע לשניות בודדות כניצב בסיטקום "בנות הזהב", כשגילם חקיין של אלביס.

הוא התחיל לכתוב תסריטים. הראשון היה "רוצחים מלידה", שנמכר לחברה להפצת תסריטים תמורת 1,500 דולר והבטחה להפיץ את סרטו הראשון ("רוצחים מלידה" הפך מאוחר יותר לסרט בבימויו של אוליבר סטון).

הסרט הראשון של טרנטינו, "כלבי אשמורת", שוחרר ב־1992 ורשם הצלחה מסחררת. במקביל כתב את התסריט לסרט "רומן על אמת", אולם איבד את העניין בבימויו ומכר את הזכויות עליו. כעבור שנתיים הוציא את "ספרות זולה" - אחד מסרטי הקאלט של כל הזמנים, שסידר לו זכייה באוסקר ובגלובוס הזהב על התסריט. 

"זה לא שאני נוסטלגי לניינטיז, אבל אין ספק שזו היתה תקופה נפלאה עבורי", סיפר לאחרונה ל"ניו יורק מגזין". "כמו שבוב דילן היה צריך לשרוד את הסיקסטיז כדי שלא יחשיבו אותו כאמן של שנות השישים, כך אני הייתי צריך לשרוד את הניינטיז, כדי שכש־VH1 יעשו תוכניות בסגנון 'אני אוהב את הניינטיז', הם לא יזכירו אותי. הנוסטלגיה שלי לגבי שנות התשעים היא בגלל שזו היתה תקופה שבה כולם לא היו מחוברים לכל הטכנולוגיה הזאת כל הזמן".

נדמה כאילו טרנטינו קצת נתקע ב־1994. הוא מאזין למיקס־טייפס, מנותק מהרשתות החברתיות, ובקושי גולש באינטרנט. לדבריו, הוא עדיין כותב את תסריטיו בכתב יד; את האייפד שלו הוא מפקיד בדרך כלל בידי עוזרו.

"הטלוויזיה שלי לא מחוברת למחשב שלי. זה עניין של הבדלי דורות, אבל זה לא אומר שאני מדוכדך מזה שהאפשרות הזאת קיימת. מצד שני, הרעיון שמישהו יצפה בסרטים שלי דרך הטלפון שלו זה משהו שמאוד מדכא אותי. אני אפילו לא מסוגל לצפות בסרט בלפטופ. אני אולד־סקול. אני קורא עיתונים ומגזינים, ואני מתעדכן בחדשות דרך המהדורות בטלוויזיה".

יש לו אוסף עצום של קלטות וידאו נדירות, והוא עדיין מקליט לפעמים דברים במכשיר הווידאו, למרות הממיר המקליט שמחובר למכשיר הטלוויזיה. "אבל זה לא אומר שאני טכנופוב נוסטלגי הזוי, כמו אלה ששומעים תקליטים בגרמופון. אני פשוט סומך על כך שהקלטת תשרוד גם בעוד שלושים שנה.

"זה מדיום טוב בשביל לבנות איתו ארכיון. הסליל נמצא במארז חזק מאוד, בטח בהשוואה לדיסק DVD, שעלול להישרט בקלות. ואני יכול להוכיח זאת: אם רגל בספה נשברת, אתה יכול לקחת קלטת וידאו ולייצב את הספה במשך 15 שנים, ואז להכניס אותה למכשיר הווידאו - והסרט יתנגן כאילו הקלטת נוצרה אתמול".

סלפיז הוא מעולם לא עשה. "אני שונא את השיט הזה", אמר להווארד סטרן. "אני לא רוצה לעשות סלפי עם אנשים שאני אוהב, אז תשכחו מסלפי עם זרים ברחוב. וזה המשפט הראשון שיוצא לכולם מהפה - 'אפשר לעשות תמונה?', לא 'הלו', לא 'בוא נלחץ ידיים', אלא רק 'בוא נצטלם'. כולם רוצים לפרסם אותה בפייסבוק, ובום בום בום. אני לא רוצה לעצור את הפאקינג חיים שלי בשביל תמונה, כשכולם מסביב רואים, ואז נהיה תור שלם סביבי כאילו אני סנטה קלאוס ב'מייסיס'".

יש לו טלפון סלולרי, אבל היחידה שיודעת את המספר, לדבריו, היא חברתו לחיים. "אני לא צריך שיתקשרו אלי כשאני הולך ברחוב או נוהג במכונית", אמר למגזין GQ. "אני משתמש בטלפון הקווי שלי בבית. אני גם יכול לנתק אותו או להתעלם ממנו לזמן מה - ושום דבר לא יקרה. אשמע את ההודעות במשיבון, אם יהיו".

עם החברה קורטני הופמן // צילום: אי.פי

לאחרונה הוא יוצא עם המעצבת קורטני הופמן (30), שעיצבה את התלבושות לסרטו החדש, אבל גם בגיל 52 הוא עדיין הרווק הנצחי של הוליווד - בלי ילדים, בלי מערכות יחסים מחייבות, ועם אינספור אקסיות מפורסמות. מבחינתו, סיפר פעם, האישה האידיאלית היא מישהי שתאפשר לו לצפות בסרטים במשך כל היום.

"אני נוטה להחשיב את עצמי באופן נצחי כבן 35, כך שזה קצת מסובך לדבר על הגיל שלי. אני ממש נהנה מההתבגרות. זאת אומרת, הרבה מאוד שיט שתמיד היה לי בראש די נעלם מחיי. התגברתי על הרבה דברים, ואני נמצא בדיוק בנקודה שבה רציתי להיות בשלב הזה של החיים ושל הקריירה".

"אלה מכם שהיה להם מספיק מזל כדי לשמור על החיים שלהם, קחו אותם איתכם. בכל אופן, תשאירו מאחור את האיברים שאיבדתם. הם שייכים לי עכשיו" (הכלה, "להרוג את ביל 1")

כמעט מיותר להסביר למה טרנטינו הוא אגדת קולנוע מהלכת. הוא נחשב לסוג של אלוהים בעיני מעריציו, ולמען האמת, גם בעיני עצמו. בראיון ללארי קינג ב־1994 הכריז: "אני חי עם האלים. אני נמצא שם למעלה בגן עדן, אתה יודע, ביחד עם זאוס, אלוהים ומוחמד. סרטים הם הדת שלי, ואלוהים הוא הפטרון שלי".

ולמרות זאת, עדיין אין בארון שלו אוסקר על עבודתו כבמאי. עד היום זכה בשני פסלונים בקטגוריית התסריט (על "ספרות זולה" ו"ג'אנגו ללא מעצורים"). "הייתי שמח לקבל את אוסקר הבימוי על 'ממזרים חסרי כבוד'", אמר, "אבל אני מאוד שמח על האוסקרים שקיבלתי.

"אתרברב ואומר שאני אחד מתוך חמישה אנשים שזכו פעמיים באוסקר על תסריט מקורי. וודי אלן זכה בשלושה (על תסריט מקורי), כך שאם אזכה בעוד אחד, אשתווה אליו. אני רוצה שיהיו לי יותר אוסקרים על כתיבה מכל אחד אחר שחי אי פעם. ארבעה נשמע לי מספיק. ואז, כשאמות, הם יקראו לקטגוריית האוסקר על התסריט המקורי 'The Quentin', וכולם יבוזו לזה".

את השפעותיו על התרבות הפופולרית אפשר למצוא בכל פינה על הגלובוס. רבים מהיוצרים הצעירים הושפעו מעבודותיו. סטודנטים לקולנוע מנתחים כל שוט בסרטיו, ואינספור סדרות וסרטים ספגו השראה ממוטיבים שבהם השתמש. מחוות לסרטיו ניתן למצוא, בין היתר, בכתובות גרפיטי, בשמות של בתי עסק ובעיצובם, בתפריטים של מסעדות, בפריטי לבוש ובחפצי אמנות.

"אני לא יכול לתאר לכם עד כמה אני אסיר תודה על כל זה", אמר טרנטינו בראיון לתוכנית האינטרנטית "וואט דה פליק?!". "אני מרגיש כמו המינגוויי, שיש קבוצת כותבים צעירים שמחכים ליצירה החדשה שלו. היצ'קוק ראה איך אנשים אחרים משתמשים בטכניקות שלו, שפילברג ראה איך מעתיקים את הטכניקות שלו - זה מראה שיש לך השפעה.

"לפני שבכלל עשיתי סרטים, כשחשבתי על הסרטים שאני רוצה ליצור, ידעתי שאני רוצה לייצר דברים שמי שיראה אותם, ירצה לעשות סרטים בעצמו. בסופו של דבר, זה חלום שבלי ספק התגשם".

הבילוי האהוב עליו ביותר אחרי שהוא מסיים סרט הוא "לבלות חודשיים על הספה שלי בלי לזוז ממנה. בזמנים כאלה בא לי פשוט למסמר את דלת הכניסה, לנתק את הטלפון, ורק ללכת לישון. אחרת, ברגע שאתה פותח מחדש את חנות הממתקים שלך, אתה פתוח לביזנס. ואז אתה חייב להיות זמין.

"אבל בין פרויקטים אני חי חיים כיפיים, כמו סטודנט שבדיוק סיים את לימודיו. אין לי שעות שינה ברורות. אני נרדם מתי שאני רוצה, מתעורר מתי שאני רוצה. חודשיים שלמים אני רואה סרטים, כותב, נרגע ולא עושה כלום. רק ממלא מצברים".

"למה אנשים מרגישים שהם צריכים לדבר כשאין להם מה להגיד?" (מיה וואלאס, "ספרות זולה")

"היום אני בתחרות רק עם עצמי", אמר טרנטינו ל"ניו יורק מגזין". "דיוויד או. ראסל (הבמאי המדובר של השנים האחרונות, שסרטו "ג'וי" יוצא היום לאקרנים; נ"ו) יכול להוציא את הלהיט הכי גדול של השנה, וזה לא ייקח ממני כלום. הפעם האחרונה שהרגשתי תחרות כלשהי היתה כשעשיתי את 'קיל ביל' והתחריתי ב'מטריקס Reloaded', שהיה מעין חרב דמוקלס שתלויה לנו מעל הראש.

"ביום שהוא יצא לאקרנים הלכתי לראות את המטריקס, וכשיצאתי מהקולנוע זימזמתי שיר של ג'יי זי: "S-dot-Carter, Y'all must try harder, Competition is Nada". אמרתי לעצמי: מזה הייתי כל כך מודאג? הולי שיט".

גם אם טרנטינו מעדיף לא להודות בזה, הוא עדיין לא הבמאי היחיד בסביבה. הוא סיפר להווארד סטרן איך חברת דיסני אילצה את סינרמה דום, בית הקולנוע האייקוני בשדרות סאנסט שבהוליווד, לשריין את המסך במשך חודש עבור "מלחמת הכוכבים", במקום שבועיים, כפי שסוכם תחילה - ובכך להפר חוזה עם חברת ההפקה של "שמונת השנואים", וויינסטין קומפני, שעל פיו היה הסרט אמור להיות מוקרן שם בשבועיים הראשונים להפצתו.

"אמרו לבעלי הרשת: אתם תקרינו את 'מלחמת הכוכבים' בסינרמה דום במשך כל תקופת החגים, או שנמנע מכם להקרין את 'מלחמת הכוכבים' בכל בתי הקולנוע שלכם.

"האנשים של דיסני ממש עושים מאמץ מיוחד כדי לדפוק אותי! זה מרושע. הם לא צריכים להתנקם בי. יש מעט מאוד סרטים שיוצאים כעת במקביל, ואף אחד מאיתנו לא מהווה תחרות ל'מלחמת הכוכבים', הסרט הכי גדול בעולם". 

ג'קסון וטרבולטה ב"ספרות זולה". "הדמויות בסרטיי יהיו החלק הכי גדול במורשת שלי אחרי שאלך מכאן"

"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" רשם בסוף השבוע הראשון שלו שיא של כל הזמנים בהכנסות ממכירות כרטיסים (529 מיליון דולר ברחבי העולם). טרנטינו, כמו שהבנתם, לא מכוון למספרים האלה. "כלבי אשמורת" הכניס, לפני 23 שנה, 2.8 מיליון דולר; "ספרות זולה" הביא 108 מיליון; "ממזרים חסרי כבוד" עשה 120.5 מיליון, ו"ג'אנגו" - 163 מיליון. אבל "גריינדהאוס", שאותו הוציא עם רוברט רודריגז ב־2007, הכניס בקושי 25 מיליון.

"הרצון להצליח בקופות לא משנה אצלי כלום, כל עוד אני מצליח לעשות את הסיפור שאני רוצה לספר. כשעשיתי את 'גריינדהאוס' למדתי שיעור גדול, ואני מנסה שלא לחזור על הטעות.

"רודריגז ואני התרגלנו ללכת בדרך שלנו, על כבישים מוזרים, וחשבנו שהצופים ילכו אחרינו לאן שאנחנו רוצים. 'גריינדהאוס' הוא הוכחה שזה לא כך. הוא עדיין סרט ראוי, אבל הוא היה יכול להיות טוב יותר, אם היינו מבינים את חוסר העניין של האנשים ברעיון".

בתחילת הקריירה, כשנחשב לבמאי צעיר ומבטיח, קיבל טרנטינו הצעות רבות לביים שוברי קופות בהמשכים, למשל "גברים בשחור" או "ספיד". את כולן דחה. "זה פחות עניין של הצלחות, אלא הדרך שבה אתה רוצה להציג את עצמך בפני התעשייה.

"כבר מההתחלה לא בניתי את עצמי כבמאי להשכרה. אני לא הולך לשבת בבית ולקרוא את כל התסריטים שאתם שולחים אלי - אני הולך לכתוב בעצמי. בנקודה מסוימת, הפסיקו להציע לי דברים. אבל אחרי שעשיתי את 'גריינדהאוס' וזה לא הלך טוב, התחלתי שוב לקבל תסריטים לפרויקטים גדולים. זה היה כאילו, אוקיי, נפלתי על התחת, וכולם יודעים את זה".

•   •

   •

"אם תרביצו לחרא הזה מספיק, הוא יספר לכם שהוא התחיל את השריפה הארורה של שיקגו, אבל זה לא אומר שזה פאקינג נכון" (נייס גאי אדי, "כלבי אשמורת")

אם על הפוסטר של "ג'אנגו" כיכבו לאונרדו דיקפריו וג'יימי פוקס, ואילו ב"ממזרים" הכוכב הגדול היה בראד פיט, בסרטו החדש מעמיד טרנטינו במרכז הקאסט שחקנים בשנות החמישים והשישים לחייהם - קורט ראסל, סמואל ל. ג'קסון (שאיתו עבד ב"ספרות זולה", "ג'אנגו" ו"ג'קי בראון"), ג'ניפר ג'ייסון לי, טים רות' (גם הוא מבוגרי "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה"), מייקל מאדסן ("כלבי אשמורת", "קיל ביל") וגם ברוס דרן בן ה־79 ("ג'אנגו").

"אני לא חושב שצריך ביצים בשביל זה", הסביר טרנטינו ל"וואט דה פליק?!". "חלק מהשמות הללו אני מחשיב כ'כוכבי טרנטינו', והם מזוהים עם העבודות והסרטים שלי. אני לא רואה מישהו מהטאלנטים הצעירים שמתאים לסרט הזה.

"אם יש תפקיד שכוכב גדול יכול לשחק, והכוכב הזה מעוניין, אז זה בהחלט משהו שאשקול בחיוב. אבל העובדה שהוא כוכב לא אומרת בהכרח שהמעריצים שלי או המעריצים שלו ישמחו לראות אותנו עובדים יחד.

"בראד או לאו, למשל, לא יתאימו לסרט כזה. אני גם לא כותב סוג של תפקידים שיתאימו למריל סטריפ ולג'וליאן מור. ג'סיקה לאנג ב'אמריקן הורור סטורי' זה קצת יותר כוס התה שלי.

"חוץ מזה, החומרים שלי לא מתאימים לכל שחקן. אתה צריך ממש לדעת איך לומר את הדיאלוג, להבין אותו, לקלוט את הקצב שלו, את ההומור שבו. השחקנים שלי חייבים לדעת איך למכור את הבדיחות שלי, ולא לכל אחד יש את הפה לומר את הדיאלוגים שלי.

"מעבר לכך, כיף לי לעבוד עם אנשים שאני נהנה להעביר איתם את הזמן ולצאת איתם לבר אחרי שהצילומים מסתיימים".

זה לא רק קאדר השחקנים המופתי, ששומר נאמנות לטרנטינו. הוא יודע גם להרים קריירות של שחקנים חצי אלמוניים (למשל, כריסטוף וולץ, שזכה בזכותו בשני אוסקרים, על "ממזרים" ו"ג'אנגו"), או להחיות קריירות מתות, כמו במקרה הקלאסי של ג'ון טרבולטה (שקם לתחייה ב"ספרות זולה").

"בזמנו, אהבתי את הרעיון של לקחת שחקן שתמיד אהבתי, אבל כבר לא מצליח, לשים אותו בסרט ולהראות לאנשים מה הוא מסוגל לעשות. אבל זו כבר לא דרכי כעת. עכשיו כל ההחלטות קשורות רק לדמויות שלי. אני חושב שהדמויות שבניתי בסרטיי יהיו החלק הכי גדול במורשת שלי אחרי שאלך מכאן".

•   •

   •

"מר קנדי, בדרך כלל אני נוהג לומר 'אוף וידרזן', אך כיוון שהמשמעות של 'אוף וידרזן' היא 'עד שנתראה שוב', וכיוון שאני לא מעוניין לראות אותך שוב, אני אפרד ממך במשפט 'שלום ולא להתראות'" (ד"ר קינג שולץ, "ג'אנגו ללא מעצורים")

טרנטינו ידוע כיוצר שנוהג לפזר בסרטיו מחוות רבות לסרטים שהוא אוהב. יש כאלה שחושבים שהוא מגזים, שעם הזמן הוא שואל יותר ויותר רעיונות מיצירות אחרות וגונב סצנות מסרטים אחרים. למשל הריקוד של טרבולטה ואומה תורמן ב"ספרות זולה", שנלקח מתוך "½8" של פליני, או הסצנה המצמררת של ההליכה במסדרון של הרופאה ב"קיל ביל", שניתן למצוא בסרט "מארני" של היצ'קוק. 

הוא ספג ביקורות על האלימות והאכזריות בסרטיו ועל התעסקות בנושאים רגישים, ובהם שואה ועבדות. ב־2009, אחרי "ממזרים חסרי כבוד", נכתב עליו ב"אינדיפנדנט" הבריטי כי "הוא הפך לסוחר בסחורה זולה, שמתעסק בקירקופים, ביתור ואונס אנאלי רק לשם ההומור הקל".

כשמגיש הטלוויזיה הוותיק צ'רלי רוז הקריא לו את הביקורות הללו, הבמאי הסביר לו בתגובה למה הוא מאמין באלוהים. "כל היופי במה שאני עושה זה העובדה שהכל מתחיל מדף נייר ריק", אמר. "אתה מסתכל על משהו כמו 'ממזרים חסרי כבוד' ומבין שאם אמא שלי לא היתה פוגשת את אבא שלי, אז זה לא היה מתרחש בשום דרך ובשום צורה".

בראיון ל"גארדיאן" אמר: "אני לא יכול להיות מונע מביקורות. מבקרים היום הם כמו גלים על החוף, הם באים והולכים, נכנסים ויוצאים מהתחום, אבל סרטים הם נצחיים. הם אמנם נוגעים בזמן שבו הם יוצאים לאקרנים, והסרט החדש שלי קשור במיוחד לתקופה הנוכחית, אבל הם גם קשורים לזמן שבו יהיו על המדף. אני מקווה שסרטיי יהיו רלוונטיים גם בעוד 50 ו־60 שנה".

ברוס דרן, ג'ניפר ג'ייסון לי וקורט ראסל ב"שמונת השנואים". "זה עשוי להיות הסרט הכי טוב שלי"

לקראת צאת "שמונת השנואים" קראו ארגוני משטרה רבים ברחבי ארה"ב לחרם צרכנים על הסרט, בעקבות תמיכת טרנטינו במאבק הציבורי נגד אלימות שוטרים. באוקטובר האחרון הוא הצטרף לצעדת מחאה בניו יורק נגד תקיפות ברוטליות של שחורים והיספאנים, ואמר: "כשאני רואה רצח, אני לא יכול להתעלם, אני חייב לקרוא למי שרצח 'רוצח'".

בחודש שעבר הסביר בתוכניתו של ביל מאהר: "אמרו עלי שאני שונא שוטרים, ורמזו שאני חושב שכל השוטרים הם רוצחים. זה ממש לא נכון. אבל זאת בעיה שאנחנו צריכים לדבר עליה.

"כשהיינו צעירים וראינו סדרות משטרה, הם היו נלחמים כל הזמן בפושעים. אבל כשהם היו שולפים אקדח ופשוט יורים בבחור ההיפי, היינו אומרים 'רגע, מה קורה פה?' כשהייתי בשנות העשרים שלי, והייתי מרושש, פחדתי מהשוטרים. היו לי הרבה דו"חות, ואפילו נכנסתי לכלא לכמה ימים, כי לא יכולתי לשלם את הקנסות.

"אבל עכשיו אני עשיר. עשיר ולבן. אני צריך שהמשטרה תגן עלי. אם יש לי בעיה, אם אני חושב שמישהו קפץ מעל הגדר של הבית וחדר לשטח שלי, אתקשר למשטרה. פעם הם הסתכלו עלי וראו פושע, חלאה. מישהו שאפשר להתעסק איתו".

הוא סיפר שהיה בכלא המחוזי שלוש פעמים. "ראיתי איך השריפים של המחוז מדברים אליך כשאתה שם. "ראיתי מה זה כשאין לך שום כוח, ואתה בצד הלא נכון של הרובד החברתי, ומה הם חושבים עליך, וכיצד הם שופטים אותך. ראיתי את זה אז, ואני רואה את זה עכשיו.

"הדרך שבה המשטרה הורגת גברים שחורים, גברים שחורים שאינם חמושים, יורה בהם למוות, המממ... כשאני רואה את הדברים האלה, אני אומר לעצמי, 'שיט, זה יכולתי להיות אני ב־1984. זה יכולתי להיות אני ב־1986'. היום, לי יש עור לבן ולהם יש עור שחור, וזה הבדל עצום".

•   •

   •

"חכי לקצפת" (קולונל האנס לנדה, "ממזרים חסרי כבוד")

טרנטינו הצהיר בעבר כי השאיפה שלו היא לעשות עשרה סרטים, ואז לפרוש. "שמונת השנואים" הוא סרטו השמיני. "זה יהיה נפלא אם הסרט העשירי שלי יהיה גם הסרט הטוב מכולם", אמר ל־GQ. "אני מקווה שאני מתקרב לשפיץ, שאני הופך לטוב יותר ויותר.

"וזה אומר שעדיין יש לי עוד שניים בדרך. שניים נוספים בשש שנים, לפחות. אבל נראה מה יקרה. אם הסרט העשירי יהיה מחורבן, אולי כל התוכנית תיזרק לפח. אבל עד עכשיו הכל טוב. אני אוהב את זה שאני לא צריך לעשות פשרות כמו גיל, בריאות, אישה, ילדים. אתה יודע, כל הדברים האלה שמפריעים בדרך".

בינתיים הוא ממשיך להשתעשע באופן מעורפל ביצירת סרט נוסף בסידרת "קיל ביל". הוא אומר שהדמות הראשית, שאותה גילמה אומה תורמן, "היתה צריכה הפסקה מהסאדיזם, לבלות קצת זמן עם הילדה שלה, אבל אולי עכשיו היא כבר מוכנה לקאמבק שלה".

ביאטריקס קידו. הכלה מוכנה לקאמבק // צילום: יח"צ

אחרי שישלים את העשירייה, הוא מפנטז לעבור לכתיבת רומנים ספרותיים או מחזות תיאטרון. ומי יודע, אולי גם הוא ימצא את עצמו בסוף בטלוויזיה.

ב־1995 ביים טרנטינו פרק בסידרה "אי.אר", ובשנת 2002 עשה תפקיד אורח בסידרת המתח של ג'יי.ג'יי אברהמס "זהות בדויה". ב־2005 קיבל מועמדות לאמי על פרק סיום העונה החמישית של "CSI", שאותו כתב וביים, אבל לא זכה.

"אני לא יודע אם אני מסכים עם הקביעה שהכתיבה הטובה היום נמצאת בטלוויזיה", אמר ל"וואט דה פליק?!", "וזה למרות שהכותב האהוב עלי הוא ארון סורקין, שעשה בשלוש השנים האחרונות את 'חדר החדשות', שזאת הסידרה היחידה שראיתי כל פרק שלה שלוש פעמים, רק כדי לשמוע את הדיאלוגים שוב ושוב. 

"ניסיתי לצפות ב'בלש אמיתי' והתאכזבתי. זה ממש משעמם, והשחקנים נראים סובלים, מנסים להיראות אומללים עם השפמים שלהם והבגדים המלוכלכים. הסדרות היחידות שהצלחתי להתמכר אליהן היו דרמת הפשע 'צדק פרטי' והקומדיה 'איך פגשתי את אמא'.

"בטלוויזיה היום אפשר לקחת את הזמן, ואתה יכול לשקוע בתוך הדמות", הסביר בראיון ל"וואט דה פליק?!". "עולם שלם יכול לקרות לאורך שישה או שבעה פרקים. זה משהו שסרטים לא מסוגלים לספק, אבל זה גם לא משהו שסרטים נועדו להיות.

"בכנות, קל יותר לעשות את זה בטלוויזיה. שם אין לך שום מגבלה בלספר את הסיפור ולחקור את הדמות שלך. זה הרבה יותר פשוט מאשר לנסות לדחוס את כל מה שאתה מנסה לומר לתוך שעתיים. וכשזה נגמר, זה הסוף.

"למשל, את 'ממזרים חסרי כבוד' כתבתי במשך שנה וחצי. לא הצלחתי להפסיק לכתוב, ונוצר מצב שהיה לי סיפור כל כך ארוך, שהייתי צריך לגנוז אותו, כי לא הצלחתי להתמודד איתו בזמנו. זה היה כמו ספר. אם זה היה קורה לי היום, הייתי פשוט עושה את זה כמיני־סידרה לטלוויזיה.

"אשמח לעשות משהו כזה, אבל זה מורכב. הצד החיובי הוא שאוכל לכתוב משהו שהוא באורך של ארבע או שש שעות, וממש יהיה לזה שוּק; זאת דרך נוספת להעביר לצופים את החומרים שלי, וזה גם נשמע כמו רעיון שאנשים ממש יאהבו ויעריכו.

"אבל המציאות תהיה כנראה עבודה בתקציב די דומה לזה שיש לי בסרטים שלי, רק שכאן אצטרך לספק שש שעות של חומרים. אם את 'קיל ביל' צילמתי במשך שנה שלמה, אז את הפרק הכפול של 'CSI', שעתיים עם פרסומות, צילמנו ב־14 ימים.

"בכל מקרה, לעולם לא אעשה את זה בסגנון שעושים בהרבה סדרות, שיש להם חדר תסריטאים ואולי שלושה פרקים של סיפור, ואחר כך הם ממציאים עוד ועוד, ככל שהסידרה מתקדמת. אני רוצה לכתוב את הכל ולביים את הכל, לצלם את החומרים, להגיע לסוף הסיפור ולעבור הלאה. וזה ההבדל בין שני המדיומים האלה". 

nirw@israelhayom.co.il

הסצינות הבלתי נשכחות מסרטיו של טרנטינו // ישי קיצ'לס

אפשר צ'סטרפילד?

דניס הופר וכריסטופר ווקן - שני שחקנים ענקים - נמצאים בשיא הכושר בסצנת החקירה האקרובטית הזאת, שלקוחה מתוך "רומן על אמת" (1993), התסריט הראשון שטרנטינו הצליח למכור (טוני סקוט המנוח ביים). במשך עשר דקות תמימות, ווקן, הגנגסטר הסיציליאני (שמציג את עצמו בתור האנטי־כרייסט), מענה את הופר בשוטים ובעקרבים ומנסה לגרום לו לגלות היכן נמצא בנו.

הופר עושה כמיטב יכולתו לבלשט אותו, אבל כשהוא מבין שאין לו סיכוי, ושהמוות שלו נמצא ממש מעבר לפינה, הוא מבקש בנימוס סיגריה, ופוצח במונולוג היסטורי בלתי צפוי, שמשנה את האווירה בחדר מקצה לקצה, וגורם לווקן ולחבריו הבריונים להתפקע מצחוק לנוכח תעוזתו של האיש.

הכתיבה מופתית, המשחק מושלם, והבימוי של סקוט מעולם לא היה מדויק ומאופק יותר. עד לאחרונה, זו היתה הסצנה האהובה על טרנטינו, ובהחלט אפשר להבין מדוע. 

כולי אוזן

סצנת העינויים המפורסמת מתוך "כלבי אשמורת" (1992), הסרט הראשון שטרנטינו ביים, היא מסוג הסצנות המצחיקות/מחרידות שמתגרות בצופים ובודקות את רמת הסבולת שלהם. על רקע הלהיט הנשכח "Stuck in the Middle With You" (שלנצח יהיה מזוהה עם הסצנה הזאת), מיסטר בלונד (מייקל מאדסן) מרקד סביב שוטר חסר אונים, מתעלל בו ומחליט לשפץ לו את הפרצוף בעזרת להב חד במיוחד.

למרות שטרנטינו מפנה את המצלמה הצידה ברגע המזעזע, לא מעט אנשים שצפו בסרט (ושכנראה עצמו עיניים ברגע האמת) היו מוכנים להישבע שהם ראו כיצד אוזנו של השוטר ניתקת מראשו.

זה לא נגמר שם, כמובן. אבל רגע לפני שמיסטר בלונד זורק גפרור על גופו ספוג הבנזין של השוטר ומעלה אותו באש, מטר פתאומי של כדורים הופך את הסיטואציה על ראשה ומאפשר לצופים לנשום לרווחה. לפחות לרגע.

אדרנלין בלב

כמו סצנת האוזן, גם הסצנה האינטנסיבית וההיסטרית הזאת מתוך "ספרות זולה" (1994) היא רגע נדיר שבו הסרט שמוקרן על המסך גולש אל תוך האולם, ומשפיע באופן פיזי על הצופים. אומה תורמן הסניפה יותר מדי הרואין ומפרפרת בין חיים למוות, וג'ון טרבולטה, שמופקד על ביטחונה, יודע שאם היא תמות, הלך עליו.

הוא מביא אותה לביתו של הדילר שלו (אריק סטולץ), והשניים מנסים להקים אותה לתחייה בעזרת נעיצת מזרק עם אדרנלין היישר אל תוך ליבה, בזמן שהחברה האנטיפטית של הדילר (רוזאנה ארקט) רק מלחיצה אותם עוד יותר.

כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, בקולנוע בירושלים, שני אנשים ניסו לצאת מהאולם כשהבינו מה עומד להתרחש. שניהם התעלפו לפני שהצליחו לצאת.

88 המשוגעים

הסצנה הזאת, שמסיימת את החלק הראשון של "קיל ביל" (2003), שולחת את הכלה (אומה תורמן) ואת חרב הסמוראים שלה לסגור חשבון עם או־רן אישיי (לוסי ליו), מלכת העולם התחתון של הונג קונג. לאחר שהיא מחסלת את שומרי הראש הקטלניים של או־רן, השתיים ניצבות זו מול זו ומתכוננות להילחם.

אלא שלפתע נשמעים מבחוץ רעמי המנוע של עשרות אופנועים. התגבורת הגיעה.

"לא חשבת שזה יהיה כל כך קל, נכון?", שואלת או־רן. "האמת היא שלרגע חשבתי שכן", עונה הכלה בחיוך.

הסצנה המופרעת לחלוטין שמגיעה מייד לאחר מכן - שבמהלכה תורמן המוכה והחבולה נלחמת בכנופיית ה"Crazy 88" והורגת אותם בזה אחר זה - היא לא רק סצנת הפעולה הגדולה והמורכבת ביותר שטרנטינו תיזמר מעולם, אלא גם אחת מסצנות הקרב הגדולות והמדממות ביותר אי פעם.

להרוג את היטלר 

קתרזיס טהור. רק כך ניתן לתאר את הסצנה המדהימה והכל כך מספקת הזאת, שמגיעה לקראת הסוף של "ממזרים חסרי כבוד" (2009). הקרנת הבכורה החגיגית של היטלר וחבריו נתקלת במהמורה לא צפויה כאשר שושנה (מלאני לורן) ויחידת "הממזרים" שמנהיג אלדו ריין (בראד פיט) מחליטות להגיע למסיבה ללא הזמנה ולשכתב את ההיסטוריה. תודו שלא ראיתם את זה מגיע.

"אלו הם פני הנקמה היהודית!", מהדהד קולה של שושנה בתוך אולם הקולנוע הבוער, שגדוש עד אפס מקום בנאצים. בינתיים, "הממזרים" ממלאים את גופו של היטלר בעופרת ולא מפסיקים לירות על אוטומט, עד שהגופה שלו הופכת לגבינה שוויצרית. רעיון מבריק, שערכו עבור העם היהודי משתווה לשנים של תרפיה, אם לא יותר.

קצת לא נעים להריע למפגן כל כך קיצוני וגראפי של אלימות, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו