כתשע שנים עומד יעקב טירקל, שופט בית המשפט העליון בדימוס, בראש הוועדה המייעצת למינויי בכירים בשירות הציבורי הנושאת את שמו. אבל בכל השנים הללו, הוא אומר, לא נתקל בנחשול של פניות כמו זה ששטף את מזכירות הוועדה בעקבות ההודעה על מינויו הצפוי של גל הירש למפכ"ל המשטרה.
"זה היה מחול שדים שהותיר אותנו המומים", מספר טירקל בן ה־80. "היו שכתבו שהוא איש נהדר והיו שכתבו דברים איומים ונוראים".
ומה היתה עמדתך לגבי מועמדותו של הירש?
"יש דברים שמרגישים בקצות האצבעות, או באמצעות 'חוש המומחיות של המשפטן'. התחושה שלי ושל יתר החברים היתה שמשהו פה לא בסדר.
"יכול להיות שגל הירש הוא איש נהדר, אין לי דבר רע להגיד עליו מבחינה אישית. אבל עמד נגדו, למשל, דו"ח שכתבו האלוף דורון אלמוג וקצינים בכירים נוספים, שפסלו אותו מתפקיד פיקודי.
"כמובן, אפשר להגיד שדורון אלמוג כתב את הדו"ח כי הוא שונא את הירש, אבל זה לא נכון. אני מכיר את אלמוג אישית, והוא איש הגון ונחמד.
"כשמדובר במועמד שעברו כולל דו"ח כזה, וגם לא קודם לתפקידים מסוימים בצה"ל, אתה אומר לעצמך - אל תסתבך איתו. כשקראתי את החומרים עליו, התחושה שלי היתה מאוד לא טובה. אומרים על האדם שיש לו בעיות ביחסים בין־אישיים, שיש לו בעיות עם פקודיו. הוא אולי קצין נהדר, אבל איך הוא יכול לעמוד בראש מערכת כזאת?
"מבלי לבקר את השר גלעד ארדן, אני חושב שהוא טעה עם המינוי הזה. טוב עשה כשחזר בו ומשך את המינוי".
רמזת לו שלא תאשרו את המינוי?
"לא, לא אמרתי לו כלום.
"אם ניתן לנקוט דרך פסילה כזאת, שלא תבזה את המועמד, היא עדיפה עלי.
"כבר פסלנו כמה וכמה מועמדים, אלא שהפסילות נעשו בדרך אלגנטית, שלא הגיעה לתקשורת ולידיעת הציבור. דברים שנעשו מאחורי הקלעים, ואינני יכול לחשוף את אחורי הקלעים".
בסופו של דבר, אישרה הוועדה את מינויו של רוני אלשיך לתפקיד מפכ"ל המשטרה. זמן קצר אחריו אושר מינויה של עפרה קלינגר לנציבת שב"ס. "מדובר בשני המינויים שעברו באופן השקט והחלק ביותר בתקופה שלי כיו"ר, מבלי שהוצפנו במכתבי השמצה ותלונה", אומר טירקל.
"לגבי אלשיך היתה הסכמה כללית של כל הגורמים שהוא אדם ראוי. השר ארדן, ראש השב"כ יורם כהן, המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו - שמכיר את אלשיך מהימים שעבדו בתיאום במחוז הדרומי. כולם היו מלאי התפעלות, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית, ללא מחלוקת. מבלי לפגוע ברוני אלשייך ומבלי להוריד ממידת התאמתו לתפקיד, בעיני, לא בטוח שהיה נכון למנות אדם מחוץ למשטרה. הרי בנצי סאו מילא את התפקיד בהצלחה. אבל זה לא מסמכותי, כמובן.
"לפני שנודע שקלינגר מועמדת לתפקיד נציבת שב"ס, חששתי שהשר יציע מועמדים שיתעוררו לגביהם בעיות. לגביה לא היו ספקות וטענות, והיא עשתה עלינו רושם מצוין. נכון, היא לא פיקדה על מתקן כליאה אף פעם, אבל בחַנו את העניין הזה והעלינו אותו מולה. היא מודעת לנושא והתחייבה שתלמד".
"העלאת תלונות מהאוב"
איך זה שהתהליך של מינויים בכירים הפך לכל כך מסובך? פעם לא היתה ועדה, וזה נראה הרבה יותר פשוט.
"זה הפך למסובך בגלל תכונת אופי לאומית: בישראל לא מפרגנים. כשמגיע הזמן למינוי, אזרחים רבים חשים דחף להשמיע השמצות. בדרך כלל הדברים מצוצים מן האצבע.
"כשיורם כהן היה מועמד לראש השב"כ קיבלנו מכתב מאיזה יהודי, שכתב: 'אני לא מכיר את יורם כהן, אין לי מושג עליו. אבל שמתי לב בצילומים שהוא חובש כיפה. אם כך, הוא לא מרים טלפון בשבת. אז מה יקרה אם ראש הממשלה יזדקק לדבר איתו בשבת?'
"מדהים אותי כשאני נזכר בזה. האיש לא ניסה לחשוב באופן הגיוני: איך כהן מילא את תפקידיו בשב"כ במשך שלושים שנה? ומה עם כל הבחורים הדתיים בשב"כ ובמוסד ובצה"ל, איך הם מתפקדים בשבת?
ועדת טירקל. "אנחנו מקבלים החלטות פה אחד. אני נוהג לפנות לחברים, לשמוע את דעתם ולומר את דעתי אחרון" // צילום:מרק ישראל סלם
"גם כשבני גנץ היה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל, הגיעו פניות שהפליאו אותי. כשהוא חזר לישראל ב־2009, בתום תפקידו כנספח צה"ל בארה"ב, ושכר לעצמו בית ביסוד המעלה, היה צריך להעביר את חפציו, שכבר הגיעו מארה"ב, אל ביתו החדש. מלשכתו דאגו לסידור העניינים והגישו חשבון על העברת החפצים בגובה תעריף ההעברה מארה"ב לישראל, כשתעריף ההעברה בתוך הארץ הוא בערך 200 שקלים פחות. גנץ חטא בדבר נוסף: הוא התקין מזוזה במאה שקלים.
"באותו זמן, כל אלה לא מצאו חן בעיני קצינה ששירתה עימו, והיא התלוננה נגדו. הפרקליט הצבאי הראשי בדק את הנושאים האלה לאורך ולרוחב, הגיע למסקנה שהכל נעשה בתום לב, ובזה נגמר העניין.
"אבל כשגנץ היה מועמד לרמטכ"ל נזכרה אותה גברת נחושה להעלות מהאוב את התיק שהפצ"ר סגר, ושלחה אלינו פנייה בנושא, כדי להוכיח שיש פגם במינויו לרמטכ"ל. זה לא היה הדבר היחיד. גנץ רכש בעבר בית בראש העין, שהיה חלק מפרויקט שכלל בתים של עוד מספר אנשי קבע. בחצר האחורית של שורת הבתים, שצפו אל ואדי, הותקן עבור כולם דֶק מעץ. אלא שהקבלן הציג בפני גנץ אפשרות להאריך את הדק במטר אחד, וגנץ הסכים. זה הביא את שכניו להתלונן מייד במשטרה, איך זה שגנץ מרחיב את השטח שלו על חשבון הוואדי.
"כשגנץ שמע שהוגשה תלונה בעירייה, הוא אמר לקבלן לפרק את הדק. הוא לא רצה להיכנס לעימותים. דהיינו, הפס של המטר הנוסף בדֶק העץ ריחף באוויר שבוע, עד שפורק וסולק. אבל זה לא הרתיע את שכניו של גנץ מלשלוח כעבור זמן רב מכתב לוועדה שלי. הם טענו שלנוכח תקדים גלנט, גם גנץ חטא בעסקי קרקעות. ואיך יכול להיות שאיש כזה יתמנה לרמטכ"ל?
"אחת השכנות גם התקשרה בבוקר לביתי, דיברה עם אשתי וביקשה לוודא שקראתי את המכתב בנושא הדק בחצר האחורית. לפעמים אני באמת תוהה, מה עובר על אנשים? אני לא תופס את זה. אני לא יודע אם עצם קיומה של הוועדה הוא זה שגורם לציבור להיות לא מפרגן, או 'פעיל מאוד'. אבל אנשים פשוט יוצאים מדעתם, ולא פעם, ללא כל סיבה ממשית. כתוצאה מכך אנחנו מפספסים אנשים טובים בשירות הציבורי.
"קחי למשל את המינוי של נגיד בנק ישראל. אני הייתי משוכנע שזה יעבור בקלות. ראש הממשלה ושר האוצר סיכמו שהמועמד יהיה פרופ' יעקב פרנקל. ואני אמרתי לעצמי, הוא כבר מילא את התפקיד בהצלחה, מה יכול לקרות.
"אבל אז התחילה הסערה האיומה סביבו (תקרית שאירעה בשנת 2006 בנמל התעופה בהונג קונג - שם עוכב בחשד לגניבה מחנות לפריטים הפטורים ממס; נ"ל). היא כללה מכתבים וכתבות, והסתיימה בכך שפרנקל משך את מועמדותו מבלי שסיימנו את תהליך הבדיקה בעניינו.
"בהמשך, מייד עם הישמע הציוץ הראשון על מועמדותו של פרופ' ליאו ליידרמן, מתקשרת אלי הביתה גברת ואומרת: 'בעלי כלכלן, והוא אמר לי שליידרמן עזב את מקום עבודתו הקודם בדויטשה בנק בנסיבות תמוהות. לכן לא צריך למנותו'. אמרתי לה: כיתבי פנייה אל הוועדה עם כל סיפור המעשה, ואנחנו נבדוק, כנהוג. כל הפניות אמורות להיעשות בכתב, לא בטלפון לביתי. אותה גברת התלוננה קצת, איך תשלח כעת פנייה, ולבסוף שלחה דף שנתלש ממחברת, שבו כתבה בכתב יד בדיוק את מה שאמרה לי בטלפון. שום מידע ממשי. כמובן שהדברים הגיעו לתקשורת, והיתה חגיגה גדולה.
"שלחנו את פרטי הפנייה לליידרמן, ומעט לפני שהתכנסנו הגיעה הודעה ממנו שהוא לא מעוניין להמשיך. לאחר מכן הוא צילצל אלי ואמר: 'אני מוכרח להתנצל, אני לא מוכן לתנאים האלה. אני מאוד רוצה להיות נגיד בנק ישראל, אבל ביום שפורסמו הדברים צבאו על הבית שלי צוותי עיתונות וטלוויזיה, וכשלרגע מישהו פתח את הדלת, נכנס צלם לתוך הבית וצילם את הנכדים שלי משחקים על הרצפה. אם זה המחיר, אני לא רוצה אותו'.
"אמנם, לא בדקנו את מועמדותו של ליידרמן, כי הוא חזר בו לפני שהתחלנו את הבדיקה, אבל אני יוצא מנקודת הנחה שהפסדנו מועמד טוב".
פרשת גלנט: "תפנית עקומה"
אתה מרגיש כך גם לגבי יואב גלנט?
"בעניין גלנט עשינו את כל הבדיקות והתרשמנו שאמנם יש כל מיני סכסוכים, אבל לא מדובר בדברים ממשיים. ליתר ביטחון פנינו ליועץ המשפטי לממשלה כדי לשמוע את עמדת משרדו, והתשובה היתה שהכל בסדר, למעט עניין הקשור בגינה של גלנט, שעליו התבקשנו לשאול אותו, ושאלנו.
"בדקנו את מועמדותו, והחלטנו כולנו שהמינוי ראוי. אלא שמבקר המדינה בזמנו, השופט בדימוס לינדנשטראוס, החזיק ברשותו מסמכים ותלונות על גלנט, שלא עשה איתם דבר עד לאחר שאנחנו דנו. אז הציגו את חברי הוועדה ואותי כפתאים, למרות שדבקנו בהנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה.
"לדעתי, הוא היה צריך לפנות אלינו ישירות ולהציע לנו לשקול שוב את ההחלטה, לנוכח החומרים שבהם החזיק ושלא הובאו בפנינו. לחלופין, היה יכול לפנות אל הממשלה ולומר שיש חומרים נוספים, ולכן יש להחזיר את הדיון אל הוועדה.
"מה שקרה לבסוף הוא שכל העניין קיבל תפנית עקומה לגמרי. המבקר העביר את החומרים ליועץ המשפטי לממשלה עם מכתב שיש לבדוק את הדברים. היועץ הודיע שאם תהיה עתירה נגד המינוי, הוא לא יגן עליו בבג"ץ. ואז ראש הממשלה ושר הביטחון דאז חזרו בהם מהמינוי.
"אני לא נכנס לשאלה אם גלנט היה יכול להיות רמטכ"ל טוב יותר או פחות, ואם היתה או לא היתה שחיתות. אני כן יכול להגיד שהתהליך נוהל באופן מאוד לא נכון".
אתה שותף לדעה שנשמעת הרבה לאחרונה, שאנחנו מדינה מושחתת?
"אנחנו לא מדינה מושחתת, בניגוד למה שאומרים כל מיני צעקנים ופטפטנים. למרבה הצער, יש אצלנו אנשים מושחתים. אהוד אולמרט, למשל, הוא איש מאוד מוכשר, ואני חושב שהפסדנו אותו כראש ממשלה. אבל לפי מה שבתי המשפט קבעו, הוא איש מאוד מושחת. מצער אותי מאוד שמקרה כזה מכתים אותנו כחברה.
"יש בתורה מספר איסורים שמסתיימים במילים 'ויראת מאלוהיך'. למשל, 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'. חז"ל אמרו, למה דווקא האיסורים האלה מסתיימים כך? כי אלה דברים שאדם יכול לעשותם מבלי שאיש יידע. אם תכשיל אדם שאינו רואה, או תיתן עצה לא נכונה לאדם שאינו מתמצא, הם לא יידעו ולא יגלו. מה שנשאר הוא יראתך מאלוהיך. מישהו מסתכל עליך מלמעלה, ולחלופין, אתה רואה את עצמך ויודע טוב מאוד מה עשית.
"שוחד, טובות הנאה, גניבות - המחסום הוא לא העונש הפלילי, אלא הבושה של האדם. אני חושש שמחסום הבושה בישראל נפרץ מזמן. יש אנשים שהבושה לא קיימת אצלם. נכון, מעשי שחיתות היו גם בעבר, אבל התחושה הבלתי בדוקה שלי היא שזה היה בהיקף קטן יותר. נדמה לי שבעבר התביישו יותר".
הוועדה המייעצת למינויי בכירים בשירות הציבורי הוקמה בשנת 1999. לפני טירקל עמד בראשה שופט בית המשפט העליון בדימוס, גבריאל בך. הוועדה אחראית לאישור מינויים לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, מפכ"ל המשטרה, נציב שב"ס, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד.
אלשיך. "אדם ראוי" // צילום: גדעון מרקוביץ'
טירקל מונה לראשות הוועדה במאי 2006, ומאז אישרה הוועדה 15 מינויים. המינוי שיובא אל שולחנה בשבועות הקרובים יהיה ראש המוסד הבא.
לצד טירקל מכהנים בוועדה נציב שירות המדינה משה דיין, חברת הכנסת לשעבר גילה פינקלשטיין והשר לשעבר משה ניסים.
הוועדה מהווה מנגנון נכון בעיניך? אתה מתאר מקרים שבהם הליך המינוי יצא משליטה.
"אבל הוועדה נולדה כתוצאה מתקלות במינויים. למשל, במינויו של רוני בר און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
"אני חושב שהוועדה ממלאת תפקיד חשוב ביותר. טוב שיש מסננת נוספת. עם זאת, הכנו כללים נוספים לתיקון ולשיפור עבודת הוועדה. במינוי גלנט, למשל, יצא שערכנו בדיקות שאינן בסמכותנו. אני לא יכול לפנות לבית המשפט, שבו התברר עניינו, ולבקש שיועבר אלי פרוטוקול. אנחנו לא ועדת בדיקה ולא ועדת חקירה, אין לנו סמכות כזאת.
"הצענו שהוועדה תוכל לדרוש חומר מכל גורם רלוונטי, או למנות חוקרים מטעמה, ועוד אמצעים שייעלו את החקירה. בנוסף, ביקשנו שתהיה לנו שהות לעבוד ושמינוי לא יוגש לאישור ברגע האחרון. עד כה, הממשלה לא אישרה את ההצעות.
"עם זאת, אני משתומם כשאומרים לי, איך הוועדה מסתפקת בשמיעת השר הממליץ, בעל התפקיד הקודם והמועמד, הם הרי בעלי עניין. עצם העלאת הטענה הזאת היא שטות ובורות. חישבו רגע, איך מתנהל בג"ץ? בעתירה מובאים כל הטיעונים, והצד שכנגד משיב. זה מספיק בהחלט".
איך מתקבלות ההחלטות בוועדה?
"אנחנו מקבלים החלטות פה אחד. אני נוהג לפנות לחברים, לשמוע את דעתם ולומר את דעתי אחרון. לשמחתי אנחנו מגיעים להסכמות".
ומה קורה אם אין הסכמה?
"לא זכור לי מקרה שלא הסכמנו".
יש מינוי שאישרת ושאתה לא שלם איתו?
"לא עולה על דעתי מינוי שאני לא שלם איתו. אולי ניתן היה להציע מועמדים אחרים, מתאימים יותר, אבל זה לא מתפקידי".
יש כיום נושאי תפקידים ציבוריים שלא היית מאשר את מינויים?
"מישהו שאל אותי פעם, בחצי בדיחה, אם הייתי מאשר את מינויו של דוד המלך לתפקיד ציבורי. התשובה היא לא. הפרשה שלו עם אוריה החיתי ובת־שבע היתה פוסלת אותו לגמרי. על מינויים קיימים אני לא יכול להביע דעה מבלי להכיר את החומרים".
אם, למשל, הוועדה שלך היתה צריכה לאשר את בחירת הנשיא, אולי היתה נמנעת המבוכה הציבורית ממינויו של משה קצב.
"לגבי קצב, הבנתי בדיעבד שהיו רינונים על קורותיו שנים לפני מינויו, כך שייתכן שהמידע החשוב היה עולה מבעוד מועד. אבל נשיא המדינה הוא מהתפקידים שלא צריכים להיבדק על ידי ועדה כמו שלנו, אלא באופן פנימי ודיסקרטי, על ידי הגורמים השונים בכנסת לפני הצגת מועמד. ראי למשל את מקרה פואד בן אליעזר.
"היה רצוי גם שהשרים שמגישים את הצעת המינוי שלהם לוועדה יבדקו היטב, כדי להיות בטוחים ככל האפשר שלא יהיו התנגדויות. אבל ברוב המקרים, גם במינויים הראויים ביותר, היו המון פניות לוועדה והתחוללו סערות נוראות".
מה תשובתך למי שאומרים שצריך לקצוב את משך הכהונה בוועדה?
"אני נמצא עכשיו בקדנציה השלישית שלי, וחבריי בקדנציה השנייה. אני סבור שיש טוב בתחלופה וברענון, אבל יש טוב גם בניסיון המצטבר וביכולת העבודה המשותפת. באופן אישי, אני מתלבט אם להמשיך בתפקיד הזה. אני לא בטוח שאמלא אותו עוד זמן רב".
"צל השואה רבץ על הבית"
בין מדפי הספרים בקומת הספרייה בבית המשפט העליון בירושלים נפערים פתחים, המובילים אל לשכותיהם הצנועות של השופטים בדימוס. בשכנות ללשכתו של טירקל ממוקמות לשכותיהם של השופטים בדימוס אליעזר גולדברג ועדנה ארבל, וכן לשכתו המתרוקנת לאיטה של מישאל חשין, שהלך לעולמו לפני כחודשיים.
טירקל ממהר להתנצל שהחדרון הצר המשמש כלשכתו עמוס עד להתפקע בספרים ובחוברות, תיקי מסמכים העולים על גדותיהם והררי דפים. "לאור כל פעילותי, מצטברים אצלי חומרים רבים", הוא מסביר.
על הקירות תלויות תמונות של נופי ארץ ישראל. נחום גוטמן, מרסל ינקו, נופים של צפת, עכו והגשר הטורקי העתיק בבאר שבע, וגם דגמים של היכלי המשפט בבאר שבע ובאילת, שטירקל היה שותף לתכנונם ולהקמתם.
הוא נולד בתל אביב בשנת 1935, בן יחיד לעולים החדשים מרדכי הלוי טירקל וחיה קלרה, שברחו מאוסטריה ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון. בני משפחותיהם של הוריו נספו, כמעט עד האחרון שבהם. "צל השואה רבץ על הבית תמיד", הוא אומר.
בילדותו סבלה משפחתו הקטנה ממחסור כלכלי כה קשה, שארגז תפוזים שימש לו כעריסת תינוק. "היה להוריי נורא קשה, אבל אני לא הרגשתי את זה. אבי היה בן למשפחה עשירה מאוד בווינה, אבל הוריי החליטו שהם לא רוצים דבר מהוריהם. הם בחרו לחיות בישראל מיגיע כפיהם".
בצה"ל הוא שירת כקצין בתותחנים. את לימודי המשפט עשה באוניברסיטה העברית בירושלים עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.
מסלולו המקצועי היה מטאורי. לאחר כשש שנים כעורך דין שכיר במשרד אזרחי התמנה לשופט שלום בבאר שבע, כשהוא בן 32 בלבד. "אני זוכר עד היום את החיל והרעדה שחשתי ביומי הראשון כשופט שלום בבאר שבע", הוא מספר. "אשתי ליוותה אותי, וחיכתה לי במהלך היום אצל חברים.
"כשנפגשנו בערב, המילים הראשונות שאמרתי לה היו: 'מרים, אני מרגיש שהגעתי למקום שאני צריך להיות בו'. הרגשתי שאני עושה בדיוק את מה שאני צריך לעשות בחיי. זאת זכות גדולה מאוד".
בגיל 38 מונה לשופט קבע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובגיל 45 מונה לשופט בפועל בבית המשפט העליון. בתום שנת כהונה אחת התפנתה משרת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, וטירקל קיבל את התפקיד והפך לנשיא בית המשפט הצעיר בישראל.
בעבר סיפר כי "ראיתי את עצמי במינוי קבע בעליון, אבל לנדוי אמר לי, 'אל תדאג, אתה תחזור לעליון מהר'. לא עלה בדעתי לרשום סיכום שיחה או להחתים אותו על משהו. אם הנשיא אומר שאחרי זה אלך לעליון, הנחתי שזה לא יקרה בעוד הרבה זמן".
בסופו של דבר, חלפו קרוב ל־15 שנים עד ששב לעליון. שמו עלה לא פעם בוועדה למינוי שופטים, אבל המינוי התעכב שנים רבות מעבר לתכנוניו ותקוותיו. עם זאת, הוא אומר שהיה מאושר בתפקידו כנשיא.
לעליון שב בשנת 1995, כשהוא בן 60, לכהונה של עשר שנים. כשפרש בשנת 2005 היה לוותיק השופטים בישראל - כשמאחוריו 38 שנים על כס המשפט.
כשאתה נכנס מדי יום בשערי בית המשפט העליון, לא מתעורר בך געגוע לחזור לתפקיד?
"השופט שלמה לוין, שהוא חברי עוד מימינו כעורכי דין צעירים, יצא לגמלאות כשנתיים לפני. אני זוכר שכשהוא פרש, זה פשוט הפחיד אותי. כל חבריי זוכרים איך הסתובבתי בכל יום מדוכדך ביותר. ספרתי בחרדה את הימים לקראת הפרישה. חרדה מזה שלא אהיה יותר שופט.
"שפוף ומודאג הלכתי להתייעץ עם מאיר שמגר. אמרתי לו, תשמע, אני במצב רוח נורא. מה, אצא פתאום החוצה וזהו? נגמר הסיפור? כל החיים אני שופט. זה מה שאני אוהב ויודע לעשות.
"שמגר אמר לי: 'עזוב, תיקח לך בוררויות, וזה יביא את הנטיות שלך על סיפוקן. תכתוב, תַרצה, זה ימלא את המקום. אל תדאג'. כשהסוף התקרב, הייתי ממש מקטר בפני חבריי שאני לא רוצה להיפרד מבית המשפט, והם לא הבינו מה עובר עלי. אמרו לי: 'אנחנו כבר מחכים ליום הפרישה, אין לנו כוח יותר'.
"עד הרגע האחרון היתה בי תקווה שיאשרו לי להיות שופט עמית, בדומה למה שקיים בארה"ב: שופט שפורש לפנסיה ויכול להמשיך להיות שותף לפעילות בית המשפט, בהיקף קטן יותר. לצערי זה לא קרה.
"היום, עשר שנים לאחר פרישתי, כבר לא הייתי חוזר לכס המשפט. קצת התרחקתי מהעניין, ואני לא יודע אם אני מסוגל פיזית לשבת כל כך הרבה שעות ולעבוד. תפקיד שופט בית המשפט העליון הוא התפקיד הכי קשה בשירות הציבורי בישראל. זאת עבודת פרך, מבוקר עד לילה. כנראה שבגיל 80 זה כבר קשה לביצוע.
"בכל שנותיי כשופט כתבתי ודאי עשרות אלפי פסקי דין. מישהו בדק ואמר לי שרק בעשר שנותיי בבית המשפט העליון כתבתי או הייתי שותף לכתיבתם של כ־4,000 פסקי דין והחלטות. כלומר, שופט עליון כותב או שותף ל־400 פסקי דין והחלטות בכל שנה. מדובר במספר עצום".
כתבת באחד ממאמריך "אני לא זוכר פסק דין ששגיתי בו. אף פעם לא טעיתי". מאין הביטחון?
"בכל פסק דין שבו טיפלתי השקעתי את כל כוחותיי. שלטתי בכל החומר העובדתי ובכל החומר המשפטי, ולכן, למיטב הבנתי, נתתי את ההחלטה הנכונה בעיניי. אולי בדיעבד הייתי כותב ומנמק אחרת, אך מבלי לשנות את ההחלטה.
"עם זאת, במקרים מסוימים אולי הייתי משנה פה ושם החלטות, משום שהמציאות השתנתה. היחס שלנו לנושאים משתנה, השקפות הציבור משתנות. אני מנסה לחשוב מה היו אומרים הוריי בצעירותם, לפני עשרות רבות של שנים, על כך שהחוק מכיר בבני זוג שאינם נשואים, או בבני זוג מאותו מין. יש להניח שהם היו מביטים עלי בפלצות, בעוד שהיום עבורי ועבורך הדברים הם טריוויאליים".
איך אתה מרגיש לנוכח המתקפות על מערכת המשפט מצד גורמים במערכת הפוליטית?
"איומים והתקפות על בית המשפט העליון הם חרפה. מזעזע. לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי כשח"כ מוטי יוגב אמר שצריך לעלות עם D9 על בית המשפט העליון (לאחר שבג"ץ דחה בחודש יולי את העתירה לבטל את הריסת "בתי דריינוף" בשטחי יהודה ושומרון; נ"ל). בושה וחרפה שככה מתבטא אדם, לא כל שכן חבר כנסת.
"בעיניי, הדרך הכי טובה להגיב על הדברים האלה היא להתעלם מהם. התקשורת לא צריכה לתת לזה הד. העיסוק בזה מגעיל אותי. אין לי שום בעיה עם ביקורת על בית המשפט, אבל זאת לא ביקורת, אלא סתם גסות רוח. חברי הכנסת והתקשורת, כמו גם הציבור, צריכים להבין עד כמה חשוב בית המשפט העליון. אוי לכולנו אם כוחו לא יישמר.
"אני לא אומר שלא היו החלטות לא טובות של בית המשפט, שפגעו במעמדו. למשל, בשנת 2006 עצרו כמה פרחחיות בנות 14 שהשתתפו בהפגנה בחברון והשאירו אותן במעצר ממושך. היו פניות לשחרר אותן, והן לא שוחררו.
"מי שדן בזה, ואני בכוונה לא נוקב בשמו או בשמה, לא שיחרר אותן. זאת היתה טעות. מה אתם מחזיקים פרחחיות בנות 14 במעצר? לבסוף שיחררו אותן בעיסקת טיעון, לאחר זמן רב. בגלל הדבר הזה נמתחה על בית המשפט ביקורת, והיא היתה מוצדקת.
"אבל בסך הכל, בית המשפט העליון הוא לתפארת מדינת ישראל. גם בעולם מלאי התפעלות ממנו. זה לא מקבל כיסוי בעיתונים פה, אבל האמיני לי, אני ביקרתי בבתי משפט בעולם ונדהמתי בכל פעם מהיחס שאנחנו מקבלים. היה לנו בעבר ביקור מאוד מחניף בבית משפט באירופה. הייתי בטוח שהעיתונות בישראל תתמוגג מנחת, אבל לא היתה על זה מילה. למה? כי מצווה לכתוב רק דברים רעים. חבל. הציבור צריך להיות חדור בהכרה שיש לו פה מוסד שהוא חיוני וממלא את תפקידו באופן יוצא מן הכלל".
"הרכנתי ראש בפני הכנסת"
אחת הטענות, שנשמעו גם מפי שרים, היא שבית המשפט העליון מנותק מהציבור.
"אני לא חושב כך בשום אופן. באמת שלא. הוא מאוד קשוב, ולכל הקולות. יש לזכור שהנושאים המונחים לפתחו הם לא פעם מורכבים באופן בלתי נתפס. בית המשפט העליון לא יושב כבתוך מעבדה ולא פותר בעיה מתמטית לפי נוסחאות. לכן ההתייחסות היא לא חדגונית.
"ברור שיש שופטים שהם יותר מעורים, יותר רגישים וקשובים. אבל השופטים בוודאי אינם מנותקים".
מה עמדתך לגבי הכוונה לחוקק חוקים "עוקפי בג"ץ"?
"אני מתנגד לביטוי הזה. להשקפתי, אם בג"ץ מפרש חוק בדרך מסוימת, שאינה מקובלת על הכנסת, זה לגיטימי שהיא תתקן את החוק או תחוקק חוק חדש, כך שבית המשפט לא יוכל לדבוק בפירוש המקורי. זה בסדר, זה כשר לגמרי, זאת חובתם של המחוקקים נבחרי העם, ואני לא רואה בכך עקיפה של בג"ץ".
זה לא פוגע במעמד של בית המשפט העליון?
"לא. הכנסת עושה את מה שבגבולות סמכויותיה, וכשופט הרכנתי ראשי בפני סמכויות החקיקה של הכנסת. אבל אם למהלך הזה נלוות התבטאויות התוקפות את בג"ץ, זה כבר בלתי מתקבל על הדעת, ומשקף חוסר הבנה מוחלט של השיטה. מה גם שהדברים מחלחלים אל הציבור ועלולים לפגוע בדרך שבה הוא תופס את מערכת המשפט".
עוד לפני שהאזרח דורך בבית המשפט, הוא ניצב בפני קשיי נגישות, מסיבות כלכליות, תרבותיות, או פשוט חוסר מודעות לזכויותיו. עד כדי כך, שנפגעת יכולתו למצות זכויות אזרחיות בסיסיות.
"אני מסכים שיש בעיות בסף הכניסה. צריך להשקיע בזה כבר בחינוך ברמת בית הספר היסודי. אני חושב שהמדינה צריכה לצמצם את גובה האגרות. זה נעשה במקרים מסוימים, אבל לא מספיק.
"הסניגוריה הציבורית היא מוסד מוצלח, בעל חשיבות ענקית, שאזרחים צריכים להיות מודעים לו יותר. גם הסיוע המשפטי של משרד המשפטים מוקפד ואיכותי, אם כי נדמה לי שמבחני הכניסה לקבלת השירותים קשים מדי. השערים לא פתוחים באמת למי שלא נמצא במצב גרוע".
ובקצה השני של ההליך, בהחלטות בית המשפט, יש תקלות? יש חפים מפשע שיושבים בכלא?
"בניגוד לכל הדברים הרעים שאוהבים לכתוב בתקשורת, הסיכוי שאדם חף מפשע יישב בבית סוהר בישראל הוא הרבה יותר קטן מאשר בכל מדינה אחרת. הזהירות בישראל היא מפליגה. כל שופט יודע עד כמה הוא מוכרח להיות זהיר, לבדוק, להפוך כל ראיה מכאן ומשם. דברים לא נעשים כלאחר יד.
"אני מכיר את חבריי השופטים, בכל הערכאות, ורואה איך הם מתייסרים ואיך הם מדברים על התיקים שלהם. לתחושתי, כשיש הרשעה, היא מבוססת היטב. אני באמת חושב כך, אם כי סביר להניח שיש טעויות. אבל הן מעטות".
כשופט קיבלת איומים על חייך?
"לא באמת. כשהייתי שופט שלום בבאר שבע, היה בריון שהטיל את חיתתו ברחובות העיר, ותמיד המשטרה ובתי המשפט היו מוחלים לו. אולי פחדו ממנו. כשהוא הגיע אלי אמרתי לו, 'תשמע חביבי, נגמר הסיפור. אין לי ברירה אלא לדון אותך למאסר'. ואז הוא אמר: 'חכה חכה, כשאני אצא מבית הסוהר, מה שאני אעשה לך'.
"לא הייתי מוטרד מכך, אם כי חשתי מעט חוסר נוחות. בכל זאת, הוא היה פרא אדם וקצת מופרע, כנראה. חלפה שנה, והברנש מגיע שוב לדיון אצלי, בתיק אחר. הפעם, בניגוד לעבר, הוא מגולח, מצוחצח, לבוש כמו בן אדם. אמרתי לו, 'אתה נראה כל כך נחמד ויפה, ואיך שאתה מגולח ולבוש יפה'. והוא אמר לי: 'כבוד השופט, למדתי לקח. אני לא עושה יותר את כל הדברים הרעים שעשיתי בעבר. הפעם אני חף מפשע. ואת יודעת מה? הוא באמת היה חף מפשע'".
קשיים בהליכה
שמו של טירקל יצא לפניו כשופט אנושי ומלא רגש. הדברים ניכרים בכל רגע במחיצתו, אפילו מהכרת התודה שהוא מפגין כלפי עובד הקפטריה שמביא ללשכה קפה הפוך בכוס קרטון. אז מה אם טירקל המתין לקפה הזה כמחצית השעה.
מאז מונה לשופט בית המשפט העליון הוא מתגורר עם אשתו מרים בדירה בשכונת גבעת הוורדים בירושלים. בגיל 80 הוא פעיל מאוד, חד וזריז מחשבה. התלונה היחידה שלו היא ש"קשה לי ללכת. הרופאים לא יודעים למה, אולי בעיה בעמוד השדרה או בעיה בזרימת הדם. אני מאוד אוהב לטייל. בראש ובראשונה בארץ, וגם בחו"ל. אשתי אומרת, אולי ניסע לפאריס, אבל אני לא יכול ללכת כל כך הרבה. זה מעיק עלי מאוד".
טירקל. "אני חושש שהציבור לא מודע מספיק לחשיבות של היותנו מדינה יהודית" // צילום: יהושע יוסף
את מרים, בעבר מפקדת לשכת הגיוס בבאר שבע בדרגת סא"ל, הכיר כשהיו בני 17. בפברואר הקרוב יציינו 55 שנות נישואים. "בעבר נשאלתי ליד מי הייתי רוצה לשבת בטיסה ארוכה. עניתי שליד אשתי, מה זאת אומרת. אך ורק אשתי".
בתו הבכורה, ליאת, תושבת בית יתיר, מנהלת מרפאות של קופת חולים בערד ובכסייפה. "כל אחד יכול להתפלל שתהיה לו רופאת משפחה כזאת", אומר האב הגאה. מליאת יש לו שמונה נכדים וחמישה נינים, הצעיר שבהם, יפתח נועם, נולד לפני שבועות אחדים.
"אני לא אוהב להשתמש במילים נכדים ונינים", הוא אומר. "הם כולם ילדים שלי, ואני מת עליהם".
בתו הצעירה, לימור, הלכה בדרכי אביה והיא עורכת דין, אך עובדת כיוצרת ועורכת תוכניות וסרטים ב"רשת", בין השאר ב"אקס פקטור". "בדרך כלל אני צופה בתוכניות כדי לראות את השם שלה מתנוסס על המסך", הוא אומר. "אני לא חסיד של הדברים האלה, אבל אני יודע שהיא מבריקה בתפקידה". מלימור יש לו שלושה נכדים.
בין ליאת ללימור היה לו בן נוסף, ברוך, שתמונתו בשחור־לבן ניצבת על מדף בלשכתו, בגובה עיניו. "כשברוך היה בן 14, הוא לא הרגיש טוב במשך תקופה ארוכה והיה חלוש, אבל לא הצלחנו להבין מה לא בסדר", הוא מספר, ודמעות עולות בעיניו. "יום אחד הוא התלווה אל מרים ללשכת הגיוס, ואחד הרופאים שראה אותו אמר שהעיניים שלו צהובות, ואולי יש לו צהבת. זה הצביע לכיוון הכבד. "לקחנו אותו לבית החולים, ושם גילו שכל הכבד שלו מלא בגרורות סרטן. המצב היה כל כך נורא, שלא היה למנתחים מה לעשות. חברים שלנו, רופאים, שהיו בחדר הניתוח, הסתלקו משם. אף אחד לא היה מסוגל להביט לנו בעיניים ולדבר איתנו.
"כעבור זמן המנתח קרא לנו, ואמר שמצבו של ברוך רע מאוד. הוא הועבר לבילינסון, למחלקה שבה חשבו שאפשר יהיה לעזור לו. אבל שום דבר לא עזר לו. 18 ימים אחרי הניתוח הוא כבר לא היה יותר.
"משנת 1979 אין כמעט יום שבו מרים ואני לא יושבים בבית ואני אומר לה שאני לא יודע איך יכולתי להמשיך לחיות. הילד הזה היה עילוי ממש. החל בספורט, דרך נגינת קלרינט ועד בית הספר והחברים. הוא היה אהוב על כולם, על חבריו ועל מוריו. אמא שלי היתה קוראת לו בגרמנית 'הרצן גאנב', גנב לבבות. הוא באמת היה ילד נפלא.
"כשקמנו מהשבעה אמרתי למרים: יש לנו עוד שתי בנות, אנחנו חייבים לנסות להמשיך לחיות. למחרת התייצבתי בלשכתי בבית המשפט בבאר שבע. לאחר כמה דקות נכנסה המזכירה ואמרה שעורכי דין שנקבע להם דיון שואלים אם אנהל את המשפט שנקבע לי, ואני אמרתי שבוודאי. לא רק ששמעתי את כל העדויות, גם נתתי את פסק הדין באותו יום. זאת היתה דרכי להכריח את עצמי לחזור לעבודה.
"זה אסון כל כך נורא לאבד ילד. אי אפשר לתאר את מימדי הקטסטרופה הזאת. בדברי הפרידה, שנשאתי במעמד פרישתי מבית המשפט העליון, דיברתי עליו ואמרתי שאהבתי אליו עזה ממוות. נכון, בשיר השירים כתוב 'עזה כמוות', אבל אני שיניתי את הניסוח. מותו לפני 37 שנים לא טישטש את אהבתי אליו. אני אוהב אותו היום לא פחות מאשר אז".
בחירת חסידי אומות עולם
בעשר השנים האחרונות עומד טירקל בראש הוועדה לבחירת חסידי אומות העולם של יד ושם. "לא רציתי את התפקיד הזה", הוא אומר. "ידעתי שהלב שלי לא יעמוד בקריאת הסיפורים האלה. מהנהלת יד ושם שיסו בי כל מיני אנשים, כולל את חברי אהרן ברק. הוא אמר לי, 'הרי מדובר בטיפול בדברים היפים שבשואה'. נכון, מעשה ההצלה תמיד מעורר הערצה שאין לה גבול. אבל הרקע הוא תמיד כל כך זוועתי, שאני מתקשה מאוד בכל פעם מחדש.
"לאחרונה דנתי בסיפורם של בני משפחה שהוכח שהסתירו שתי ילדות יהודיות. אנשים פשוטים מאוד, איכרים. אם המשפחה היא שרצתה במיוחד להסתיר ולהציל את הילדות, ולא תמורת כסף, כמובן. אם יש תשלום, אנחנו לא מאשרים.
"האישה הפשוטה הזאת ידעה שבאותו זמן, בכפר סמוך, הלשינו על משפחת גויים שהסתירה משפחה של יהודים. כנהוג, הרוצחים המנוולים ירו למוות ביהודים, ואז ירו גם בגויים שהצילו אותם. אבל הם לא הסתפקו בזה. אחרי שירו בהורים ובילדים מישהו נזכר שיש גם סבתא, שגרה בכלל במקום אחר, אז נסעו הרוצחים להביא את הקשישה וירו גם בה למוות. הכרנו במשפחה הזאת כחסידי אומות עולם".
70 שנה אחרי תום המלחמה, נפח עבודת הוועדה רב. "בכל שנה נפתחים כ־500 תיקים. המצילים כבר אינם בחיים. פונים אלינו בעיקר נכדים וחוקרים, או שהמחקר הענף מעלה פריט מידע שגורם לתיק ישן להיפתח מחדש. מדי שבוע־שבועיים אני יושב ביד ושם, מעיין בתיקים, ואומר לעצמי, אני לא מאמין שהדברים האלה קרו. זה לא מתקבל על הדעת שהיה רוע כזה בעולם".
טירקל עומד גם בראש ועדות אחרות, בהן הוועדה לתכנון שטרי כסף, מטבעות ומעות של בנק ישראל, ועדת החוקה והתקנון של אוניברסיטת בן־גוריון, הוועדה המייעצת לבחירת שמות רחובות בירושלים והוועדה לבחירת יקירי ירושלים. אבל בעיניו, ועדה חשובה ביותר שבראשה עמד היא הוועדה לתיקון חוק הירושה.
"זאת הוועדה הגדולה והממש חשובה שלי. שבע שנים הקדשתי לה, בשיתוף 14 איש - שופטים, עורכי דין, אנשי אקדמיה ומשרד המשפטים. זה היה מפעל עצום וחיוני, שכוונתו המקורית היתה לשפץ את חוק הירושה, אבל לבסוף נוסח חוק חדש, שכלל הרבה חידושים. לאחרונה הוצע לכלול את החוק במסגרת חוק דיני ממונות, שאמור לאגד את כל החוקים האזרחיים. לדעתי זאת שגיאה, ובכל מקרה חוק דיני ממונות נתקע, וכתוצאה מזה נתקע גם חוק הירושה. מאוד מצער אותי שאחרי כל העבודה העצומה שהושקעה, הוא מונח כאבן שאין לה הופכין".
בשנת 2010 עמד טירקל בראש הוועדה שחקרה את אירועי המשט הימי לעזה (המרמרה) וקבעה שלא היה דופי בהתנהלות צה"ל. "הבדיקה שלנו היתה מקיפה ביותר", הוא אומר. "גם בדו"ח נוסף שפירסמנו, שבו נחקרו אירועים שבהם יש לכאורה פגיעה בזכויות אדם, נקבע שהמדינה, לרבות צה"ל, פועלים בסדר גמור.
"המלצנו שצה"ל לא יסתפק בתחקיר המבצעי לאירועים, אלא שיוקם צוות הערכה עובדתית, הכולל משפטנים, שיבדוק כל מקרה לאחר התרחשותו ויגיש את מסקנותיו לפצ"ר. הצבא הקים צוות שבוחן את יישום ההמלצות".
צה"ל הוא צבא מוסרי?
"מאוד. הוא מקפיד על שמירת הכללים. מטבע הדברים, בהיקף פעילויות כה נרחב, יש היבטים הטעונים תיקון. בוועדה ערכנו מחקר השוואתי מול מדינות אחרות, ואני יכול לומר שמהבחינות האלה, צה"ל הוא ברמה הגבוהה ביותר, גם ביחס למתוקנות שבאומות".
לאורך השנים היה חשוב לך לחזור ולהדגיש שמדינת ישראל היא קודם כל מדינה יהודית.
"כי אני חושש שהציבור לא מודע מספיק לחשיבות של היותנו מדינה יהודית. אני מתקומם כשמתחילים לדבר, לכאורה מתוך מחשבה ליברלית וקידמה, על הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית, כשהאחד לא בא על חשבון האחר.
"יש דברים שאי אפשר להתכחש להם. למשל, שבמדינת ישראל קיים חוק השבות, שעל פיו ניתנת עדיפות ליהודים. זה בסדר גמור. יש עוד מדינות שנותנות עדיפות לבני עמן, בכל מיני הקשרים.
"בביתי בבאר שבע היו תלויים מפתחות הברזל הגדולים לבית הוריי בשכונת שערי חסד בירושלים, שם התגוררו בראשית ימיהם בארץ ישראל. אני יודע שיש פליטים ערבים שממשיכים לשמור על מפתחות ביתם ביישובים שונים מלפני קום המדינה. זה נוגע מאוד לליבי, ואני מבין אותם. אך האם יש לאפשר את שיבתם לארץ? לא. חרף תחושותיי כלפיהם וההשתתפות האנושית - לא, הם לא יחזרו הנה, כי זה ביתו של העם היהודי".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו