"תשאלי אותה אם היא מכירה את אלזה ואנה", מבקשת ממני בתי בת ה־10, עלמה, שאשאל את עלמה דויטשר, גם היא בת 10. לפני השיחה שלי עם דויטשר סיפרתי עליה לבתי, וצפינו יחד בקטעי וידאו שלה, מנגנת בכינור ובפסנתר.
"לא! אני לא מכירה אותן, מי אלה?" מחייכת דויטשר את חיוכה המתוק ושובה הלב, ופונה לקבל עזרה מאביה שיושב לידה. "האמת שגם אני לא יודע מי הן", מושך גיא דויטשר בכתפיו. "מי הן באמת?"
לשמע התשובה מכסה עלמה שלי את פיה הפעור בכף ידה, ועיניה מתמלאות תימהון. ואני מרגישה פתאום אמא המונית, שהולכת אחרי העדר בלי לעצור לרגע ולבחון, והעובדה שאפשר לא לדעת מיהן גיבורות שובר הקופות "לשבור את הקרח" פתאום קוסמת לי.
מאיפה להתחיל להסביר לה על שתי האחיות, שגורמות לי לבזבז מאות שקלים על מרצ'נדייז שנקרה על כל צעד ושעל שלי, ועל כך שאין ילדה בגילאי 5 עד 10 שלא מכירה אותן, או סוחבת תיק בית ספר עם הדמויות שלהן, או התחפשה בפורים לאחת מהן.
ובכן, יש.
לילדה הזו קוראים עלמה דויטשר, והיה מי שאמר שיכולותיה המוסיקליות והלחנים שהיא מוציאה תחת ידיה הקטנות מזכירים אחד, וולפגנג אמדאוס מוצרט, בילדותו. היא מנגנת בפסנתר ובכינור, וגם מלחינה בעצמה סימפוניות, שתזמורות בעלות שם מבצעות אחר כך. בערוץ היו־טיוב שלה צפו עד היום יותר משני מיליון איש, וכשהיא עולה לבמה (והאמת, גם לפני), הכריזמה שלה מתפרצת לכל עבר, כאילו נתכנסו בה כל התכונות הנדרשות להקסים את הסובבים: כישרון יוצא דופן, יופי חיצוני ובעיקר ביטחון עצמי נטול התנשאות ומשכנע כל כך.
בבית שלה שבמחוז סארי, בפרברי לונדון, אין טלוויזיה. במחשב היא כמעט לא נוגעת. היא לא ראתה בקולנוע את "לשבור את הקרח", אבל את האופרות "לה טרוויאטה", "נישואי פיגרו" ו"חליל הקסם" דווקא כן ראתה. את האופרות של רוסיני, למשל "הספר מסביליה", היא ממש מחבבת.
הראיון איתה מתקיים בסקייפ, ובאמצעו נשמעים ברקע צלילי כינור, "זאת אחותי הלן", היא מסבירה חצי בעברית, חצי באנגלית במבטא בריטי. "היא בת 7, גם היא מנגנת בכינור ובפסנתר, וגם היא מתחילה להלחין. גם הלן לא הולכת לבית ספר, בדיוק כמוני. אנחנו עושות home schooling, וזה כיף".
היא נולדה באנגליה. אביה גיא (46), ישראלי יליד תל אביב, נסע אחרי הצבא ללמוד בלשנות באוניברסיטת קיימברידג' ופגש שם את ג'ייני, בריטית שלמדה ספרות אנגלית. הוא סיים דוקטורט בבלשנות והפך למרצה, והיא סיימה דוקטורט בספרות אנגלית.
"לא תיכננתי להישאר באנגליה", הוא אומר, "פשוט ככה החיים גילגלו אותי. כשג'ייני נכנסה להריון בדיוק חיינו באמסטרדם, שנינו לימדנו שם באוניברסיטה. בחצי השני של ההריון היא הפסיקה ללמד, ישבה בבית, וכל מה שהיה לה לעשות זה לשבת ליד הפסנתר ולנגן, היא נגנית חובבת. ככה היא העבירה את רוב ההריון שלה, בנגינה בפסנתר. גם אני מחובר מאוד למוסיקה ומנגן בחליל. אז עלמה שמעה המון מוסיקה קלאסית עוד כשהיתה בבטן אמה".
עלמה נולדה באנגליה, ועד גיל 3 הם חיו רוב הזמן בישראל. בגיל שנה ושלושת רבעי חזרה דויטשר ממסיבה בפעוטון הישראלי, והפתיעה את הוריה. "זה היה רגע מכונן", אומר גיא. "באותה תקופה היא בקושי דיברה, אולי היו באמתחתה שבע מילים, אבל כשהיא חזרה מהגן, היא פשוט התחילה לשיר אחד משירי הילדים מהדיסק שהשמענו לה כל הזמן, כי היא מאוד אהבה אותו. אני כמעט בטוח שזה היה 'twinkle twinkle little star'. כנראה שהשירים במסיבה הפעילו אותה, והיא הבינה שהיא יכולה לשיר.
"היא שרה את כל מילות השיר בבהירות, ואני הופתעתי לא רק מהעניין הזה, אלא גם מהדיוק בסולם המוסיקלי. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'היא שרה כל כך יפה ומדויק, צריך לשים לב לעניין הזה', אבל בשום צורה לא יכולתי לנחש את כל מה שיתפתח מזה. מאז אותו יום - כל יום, כל שבוע, כל חודש - היא מתפתחת ונוסקת לגבהים חדשים".
מלחינה מגיל 6
הגבהים שאליהם היא נוסקת כוללים יצירות שהלחינה בעצמה מאז גיל 6 והופעות בכל רחבי העולם כסולנית, וגם עם תזמורות: טוקיו, אורוגוואי, ניו יורק, קליפורניה, ספרד, שווייץ, איטליה, גרמניה, וכמובן ישראל, לכאן היא מרבה להגיע עם כל משפחתה. עד היום הלחינה יצירות לפסנתר, לכינור, להרכבים קאמריים שונים, קונצ'רטו לכינור ולתזמורת ושתי אופרות.
האופרה הקצרה הראשונה שלה, "מטאטא החלומות", בוצעה בפסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון ב־2013. הקונצ'רטו לכינור, פרי עטה, נוגן לראשונה בינואר השנה בספרד על ידי הפילהרמונית של אוביידו, כשעלמה בתפקיד הסולו. יצירה סימפונית מפרי עטה, "נשף בנות הים", בוצעה אף היא לראשונה באותו קונצרט. ביולי השנה הועלתה בכפר בלום האופרה הראשונה שהלחינה באורך מלא - "סינדרלה". ובשבוע הבא היא תופיע במיני־סידרה של התזמורת הסימפונית ירושלים, עם סולנים צעירים נוספים.
"אני מאוד מתרגשת לבוא לישראל. אני אוהבת את החופים שלה ואת חנויות הגלידה שלה וגם את אולמות הקונצרטים שלה, ויש לי שם גם משפחה וסבתא רבתא", היא אומרת בקולה המתוק ומלא החיוניות, שמבטל באחת את כל מי שיחפש בכוח ילדת פלא שכורעת תחת משטר אימונים מפרך.
סדר היום שלה כולל המון "לעשות מוסיקה", כמו שהיא מתרגמת באופן ישיר מאנגלית, כל יום, שבעה ימים בשבוע.
"בבוקר אני מנגנת בכינור, מנגנת בפסנתר וגם מלחינה, תלוי מה יותר דחוף באותה תקופה ולאיזה קונצרט אני מתכוננת. אחר הצהריים אני מבלה בחצר. אני אוהבת לטפס על העצים, לשחק בחבל הקפיצה שלי, לשיר ולצייר. אני בעיקר אוהבת לצייר נסיכות, בתולות ים ופרחים, ואני גם כותבת לעצמי סיפורים ואוהבת לקרוא המון. בערב אני שוב מנגנת. אני גם לוקחת שיעורי בלט".
מה את קוראת?
"ביוגרפיות של מלחינים אהובים עלי, ספרים על דארווין ועל ניוטון, כאלה דברים".
יש לך חברים? יוצא לך להיפגש איתם?
"הו כן, בוודאי. יש לי הרבה חברים שלומדים גם הם בחינוך ביתי. אז אנחנו נפגשים אחר הצהריים. אני גם פוגשת חברות בשיעורי הבלט".
גיא מספר שההחלטה לא לשלוח את עלמה לבית הספר לא התקבלה בגלל אידיאולוגיה. "היא היתה רשומה לבית ספר כמו כל הילדים כבר בגיל 4 וחצי, כמו שנהוג פה באנגליה. היא הלכה למפגש המקדים באוגוסט, וחזרה בוכה. כששאלנו אותה למה היא בוכה, היא אמרה: 'כי לא לימדו אותי שום דבר, והבטחתם לי שבבית הספר ילמדו אותי'.
"אני וג'ייני החלטנו לקחת לעצמנו חצי שנה, שבמהלכה ניקח מורה שתבוא ללמד אותה לקרוא ולכתוב, במסגרת חינוך ביתי. וזה עבד מצוין. אחרי חצי שנה, החלטנו להמשיך. בתום שנה, הבנו כמה זה נפלא ומתאים לה.
"שום דבר ממה שאנחנו עושים איתה הוא לא החלטה שקיבלנו מראש, הכל פרגמטי. אנחנו תמיד שואפים להתאים ולמצוא את הדברים האופטימליים שיתאימו לצרכיה".
על הבמה. "אני אף פעם לא אופיע עם שמלה שחורה" // צילום: סטודיו תומר
ולא שואלים אתכם מה אתם רוצים מהילדה, למה אתם לא שולחים אותה לבית הספר כמו כל הילדים?
"ודאי שכן, אם כי באנגליה אנשים יותר מנומסים, כך שגם אם הם חושבים שעדיף לה ללכת לבית הספר, הם לא יגידו. בארץ זה קצת שונה, לאנשים כל הזמן יש מה להגיד, והם גם טורחים להגיד את זה. באנגליה חינוך ביתי הוא מאוד מקובל וממוסד, וקל לנו פה. רוב החברים של עלמה מתחנכים בדיוק כמוה, זה לא שאנחנו מנותקים מהסביבה, ואנחנו מקפידים שיהיו לה מפגשים חברתיים.
"והכי חשוב - אותי חינכו בבית לא לשים לב יותר מדי למה שאנשים אחרים אומרים. אני משתדל להתנהל לפי החינוך הזה".
מתי בעצם התחלתם להבין שלעלמה יש יכולות פנומנליות?
"זה לא משהו שאתה מבין ברגע אחד. זה לא שקמנו בבוקר וקלטנו כל מה שאנחנו יודעים היום. זה תהליך ארוך, שבכל יום נוסף משהו קטן, חדש ומפתיע.
"מאוד מוקדם ראינו שיש לה קשר מיוחד עם מוסיקה. בגיל שנתיים היא כבר ניסתה לנגן בפסנתר שהיה בבית עם אצבע אחת. בגיל 3 קניתי לה בחנות צעצועים ברחוב אלנבי בתל אביב כינור צעצוע, והיא לא הרפתה ממנו. זה היה ממש סוג של אובססיה, היא כל הזמן ניסתה להפיק ממנו צלילים. אז החלטנו למצוא לה מורָה שתלמד אותה לנגן בכינור, שזו היתה משימה קשה כשלעצמה, למצוא מורה שתסכים ללמד אותה בגיל כל כך צעיר.
"רגע מכונן נוסף שלא אשכח היה בסביבות גיל 4 וחצי. היא התיישבה על הפסנתר והתחילה לאלתר מנגינות משלה. בהתחלה אני וג'ייני לא באמת הבנו מה קורה, חשבנו שהיא מנגנת מנגינות של אחרים, וניסינו לזהות מה היא מנגנת, היינו בטוחים שהיא מנסה לשחזר משהו ששמעה, לא בהצלחה יתרה.
"לקח לנו זמן להבין שאלה מנגינות שנובעות ממנה עצמה. מאז זה רק מתגבר ומתפתח".
והחלטתם להקדיש את החיים שלכם כדי לטפח את הכישרון שלה?
"אשתי הפסיקה ללמד במשרה קבועה כשעלמה נולדה, היא בחרה לגדל אותה, ואחרי שלוש שנים נולדה הלן. מבחינתי, אני כבר לא מלמד באופן קבוע ופרנסתי באה לי מכתיבת ספרים, אם כי בשנתיים האחרונות הקצב שלי הואט.
"אני מרגיש שזאת פריבילגיה גדולה להיות בבית בשביל עלמה וללוות אותה במסעותיה בעולם. אני שלם עם זה שלתקופה של כמה שנים, רוב הפוקוס יהיה על עלמה. לא יקרה כלום אם תידרש לי עוד שנה כדי להוציא לאור את הספר הבא שלי, אבל עלמה צריכה לקבל עכשיו את מה שהיא צריכה - אם זה שיעורים עם מורים מחו"ל, שאנחנו עושים דרך הסקייפ, אם זו עזרה בתרגום לעברית של האופרה שכתבה, ועוד ועוד. הדברים האלה לא יכולים לחכות. אז אנחנו מתאימים את עצמנו כמה שאפשר".
איך שומרים על ילדה שכל הזמן שומעת כמה היא נפלאה וגאונה ומוכשרת?
"בבית היא לא שומעת את זה כל הזמן, ברור שאף אחד לא יכול להישאר שפוי אם אומרים לו כל הזמן שהוא נפלא וגאון ומוכשר. היא מקבלת מאיתנו פידבק מגוּון, בכוונה. למשל, הרבה פעמים היא שומעת 'זה היה יכול להיות יותר יפה'.
"מצד אחד, יש לה לפעמים סוג של אובססיה כלפי המוסיקה עצמה, כל פעם שהיא שומעת מוסיקה זה כאילו היא נכנסת לעולם משלה, ומרוכזת ב־150 אחוז, רק היא והפסנתר. ומצד שני - יש לאנשים סביבה מין הרגשה שאי אפשר ללמד אותה שום דבר חדש, כי הכל היא כבר יודעת. גם המורים שלה מרגישים שמה שהם מנסים ללמד אותה, היא כאילו כבר יודעת.
"על התפר הזה אנחנו מנסים להיות שם בשבילה כל הזמן, ולא לשכוח לרגע שהיא ילדה. חלק מהביטחון הגדול שלה נובע מהעובדה שאנחנו כל הזמן מקפידים להגיד לה לפני קונצרטים שזה לא חייב להיות מושלם, אלא הכי טוב שהיא יכולה. שהכי חשוב זה להעביר את המוסיקה אל הקהל. אם צליל אחד התפקשש, או אפילו שניים, או חמישה - לא קרה כלום.
"אני יודע שיש ילדים שאם משהו מתפקשש להם על הבמה, הם מתפרקים. אצל עלמה זה לא קורה. היא יודעת שטעויות בקונצרטים הן חלק מהחיים. היא עולה לבמה מאוד נינוחה, אני זה שקצת לחוץ ומתוח תמיד, ומרגיש הקלה גדולה כשמחיאות הכפיים מגיעות. אבל אני משתפר בעניין הזה, לומד לשחרר את הלחץ".
הלן הולכת בדרכי אחותה?
"גם היא מתחנכת בבית וגם היא לומדת כינור, פסנתר והלחנה. אנחנו לא יודעים עדיין אם היא מוכשרת כמו עלמה, אבל היא מאוד רוצה לעשות כל מה שעלמה עושה, ואנחנו מאפשרים לה".
נהנית ממחיאות הכפיים
עלמה כבר יודעת מה תלבש בקונצרט בירושלים. "זו תהיה שמלה לבנה עם יהלומים קטנים וחרוזים, ואמא כמובן תקלע לי שתי צמות, אני תמיד מנגנת עם שתי צמות, כי זה מאוד נוח לי, במיוחד כשאני מנגנת בפסנתר, כדי שהשיער לא יפריע לי בעיניים. אני אף פעם לא אופיע עם שמלה שחורה, אני לא יכולה לדמיין את עצמי עם שמלה שחורה".
את מתרגשת לפני קונצרט גדול כל כך?
"אני שמחה לקראתו ומאוד מתרגשת, אבל אני לא עצבנית אף פעם. כיף לי לקבל את מחיאות הכפיים".
אם את עוצמת את העיניים ומדמיינת את עצמך בעוד עשר שנים, כשתהיי בת 20, מה את רואה?
"כשהייתי קטנה יותר תמיד אמרתי שאני חולמת לנגן בכינור כמו יצחק פרלמן, לנגן בפסנתר כמו דניאל בארנבוים ולהלחין כמו מוצרט. היום אני לא יודעת להגיד אם אני אמשיך לנגן בפסנתר או בכינור, אבל ברור לי שאהיה מלחינה. אני אכתוב מוסיקה קלאסית, כי אני רוצה לשנות את העולם!" היא מחייכת בשיניים צחורות.
למה חשוב לך לשנות את העולם?
"כי אני רוצה לגרום לאנשים לאהוב מוסיקה קלאסית, שיקשיבו לה, כי היא כל כך יפה".
את מקשיבה למוסיקת פופ?
"לא, לא! זה כמו להקשיב לרעש. זה כאילו חתול מקפץ על המקשים של הפסנתר".
איזה מלחין את אוהבת במיוחד? מי משמש לך השראה כשאת מלחינה?
"אני מאוד אוהבת את שוברט, את מוצרט, את צ'ייקובסקי ואת דבוז'אק. כל אחד בדרכו הוא נפלא".
בראיון עם זובין מהטה ל"אופוס", מגזין למוסיקה קלאסית מאפריל האחרון, הוא סימן את דויטשר כמי שעתידה לתפוס את קדמת הבמה. "לאחרונה פגשתי ילדת פלא בשם עלמה דויטשר, צעירה מאוד", אמר. "היא מנגנת קונצ'רטו של מוצרט בפסנתר, ואז היא נוטלת את הכינור ומנגנת קונצ'רטו רומנטי צרפתי, ובקונצ'רטו של מוצרט היא אומרת לי: 'אתה יודע, מוצרט כתב קדנצה לקונצ'רטו, אבל היא קלה מדי, אז כתבתי אחת משלי'.
"שמעתי לאחרונה תקליט של שלוש יצירות שהיא הלחינה. אני יכול רק לקוות ולהתפלל שההורים והמורים שלה יטפחו אותה, כך שיום אחד היא תיהפך לאמן חשוב. והיא מתוקה כל כך! היא באה בשנה שעברה לקונצרט שבו ביצענו את 'העטלף', ואמרה לי: 'מעולם לא שמעתי את האופרה הזאת', ואז נתנה הערות שרק מוסיקאי בוגר ומשכיל יכול לתת. במילים אחרות, היא ישבה וממש הקשיבה. כך שיש הרבה כישרון בסביבה".
את יכולה להסביר לי איך את מלחינה את כל המלודיות האלו?
"זה פשוט כאילו הן מסתובבות לי בראש. בזמן שאני נחה, בזמן שאני מול הפסנתר. ואז אני חייבת להוציא אותן מהראש אל הפסנתר".
ומה את אוהבת יותר, לנגן בכינור או בפסנתר?
"הו, אני אוהבת את שניהם. לכינור יש צליל מתקתק ויפהפה, ובפסנתר זה נפלא שאני יכולה לנגן עם שתי הידיים וליצור כל כך הרבה הרמוניות. אני אוהבת להלחין הרמוניות שהן לא רק שמחות כל הזמן, כי כל הזמן שמח זה משעמם, לא?" √
hagitr@israelhayom.co.il• • •
המנצח אריה ורדי: "הפלא שלה לא יאבד כשתתבגר"
ורדי. התאהב // צילום: יהושע יוסףהיא המוצרט הבא?טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
