ממרחק של שנה וחצי מחדר הלידה הרגשתי בטוחה יחסית. זה לא עזר: שתי דקות לתוך הפתיח של "בייבי בום", עדיין בלי פתיחה, כבר בכיתי כמו תינוקת (לא יודעת איך שלכם, שלי בוכה). בהמשך זה לא השתפר הרבה. כשדולב לחצה, כשמתת התנשפה וכשדניאלה ילדה בניתוח קיסרי - הייתי שם איתן, כמו שלא הייתי אף פעם, עם שום דמות טלוויזיונית אחרת. אלו לא ההורמונים (פחחח, אל תגידו את זה בבקשה לאף אישה, לעולם), וגם לא תחושת ההזדהות העזה: "בייבי בום" היא טלוויזיה אקסטרימית ומרגשת בצורה קיצונית, שקשה מאוד לסרב לה. תינוק שזה עתה נולד ומונח על אמו, בפעם הראשונה, זו סצנה שאי אפשר להתחרות בה. ואולי גם לא צריך. תנשמו עמוק, זה מתחיל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עונה שלישית, כמו ילד שלישי, מגלמת בתוכה סיפור על תקוות וציפיות. אחרי שאחיותיה הבוגרות הביאו רייטינג כל כך יפה, גם העונה החדשה נושאת על גבה את המשאלות של חברת ההפקה, גיל הפקות (אמא ביולוגית) וערוץ 10 (אבא גאה). לפחות לפי פרק הבכורה, אפשר לקבוע שהילדה דומה מאוד למשפחה.
הפורמט הדוקומנטרי "one born every minute" ממשיך לשמש כקרקע לדוקו־ריאליטי הישראלית, וחמישים מצלמות מתעדות את הנעשה במחלקת יולדות, הפעם של ביה"ח מאיר בכפר סבא. השינוי בלוקיישן מביא איתו רענון בצוות בית החולים ובנוף החדרים והמסדרונות. בעונה השלישית, שאלות על חדירה לפרטיות ומציצנות נדמות כפחות רלוונטיות, כשברור שהזוגות המתועדים באחד הרגעים האינטימיים בחייהם אישרו את הצילומים והבינו את משמעותם (אולי בעקבות צפייה בעונות הקודמות).
כאן לא כישרון - אמיתי או מדומיין - נפרש לעיני הצופים, אלא חוויה מציאותית עד כאב (כאב בלתי נסבל), שרבות מהצופות מכירות היטב מהבית. אז למה כדאי לצפות בה? מה מושך בצפייה בנשים נאנקות וסובלות? הקתרזיס כמובן. "בייבי בום" מבטיחה הפי אנד. כאן הכל ייגמר בשלום, והזוגות ייצאו הביתה מאוהבים מאי פעם, עם סלקלים מלאים בתינוקות ורודי לחיים. גם ברגעים הדרמטיים והמותחים, שבהם יש האטה בדופק או מחכים לקול בכי של תינוק שזה עתה נולד, הצופים יודעים שהם בידיים טובות.
"בייבי בום" לוקחת את הצופה למסע שסופו אושר גדול, אופטימיות ותקווה. המכשולים בדרך מגוונים - הם יכולים להיות זוגיות לא יציבה כמו זו של דולב ושמוליק ("כמה אני יכול לספוג?" הוא שואל את זוגתו ברגע קריטי, בהמתנה ללידת בנו הבכור) או חיפוש עצמי כמו בסיפור האימוץ של דניאלה - אך יש משבצת ביטחון שאליה תגיעו בתום הצפייה."בייבי בום" מבטיחה ומאשררת את ההמשכיות, את זו שבטבע ואת זו שבשיגרת החיים בישראל. היא מעוטרת בפסקול הכי ישראלי שיש - מוקי, מאיר ואביתר בנאי, עמיר בניון, סגיב כהן והתקווה 6 נוגנו בבכורה - וברגעים מסוימים נראית כמו פרסומת לחיים בישראל (או לחברת סלולר ישראלית, שזה בערך אותו דבר).
צופים ציניים לא ימצאו את עצמם מול "בייבי בום" הרומנטית והמתוקה, שאינה מציעה מענה אירוני וממעטת בפאוזות קומיות. מה שברור הוא שלאחר שתי עונות, סף הריגוש דורש את חלקו. אחרי פרק הבכורה יגיע תורם של סיפורים אנושיים קשים, כמו לידה אחרי אובדן ולידת שלישייה. כי לידת ילד אחד, בריא, זה כבר "לא מחזיק סיפור". לשמחתי, אני יודעת מה אעשה בפעם הבאה שיתחשק לי ילד: אלחץ פליי ואתחיל לבכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו