ללירז צ'רכי מעולם לא היו חלומות אמיתיים לנשנש את הוליווד. עיר המלאכים נראתה לה תמיד כמו סוף העולם שמאלה, והחיים על הקצה בין אודישן לאודישן נדמו לה כדבר הכי רחוק מבית המשפחה החמים בישראל, שם יושבים לארוחת חג עם דודה ריטה. אבל כמו טוויסט בעלילה הוליוודית תקנית, מפגש מקרי עם סוכן שחקנים בפנסיה באחד מאירועי קידום "סוף העולם שמאלה", סרטו של אבי נשר שבו פרצה לתודעה הציבורית, שינה את התוכניות. ביום חמישי האחרון, כמעט חמש שנים אחרי שנזרעו הזרעים ההם מעבר לים, מצאה עצמה צ'רכי צועדת על השטיח האדום בפסטיבל קאן לצד נעמי ווטס, שתי כוכבות הסרט ההוליוודי "משחק הוגן". אנחנו יושבים לשיחה על חוף הריביירה הצרפתית, יום אחרי שכבשה את התקשורת העולמית, כשהיא משחזרת את התהליך שהוביל אותה בסופו של דבר לתפקיד בסרטו של הבמאי דאג לימן, מי שאחראי לסרטים "מר וגב' סמית" ו"זהות כפולה" ולסדרת הטלוויזיה "The O.C". "הכל התחיל ב-2005, כשנסעתי לפסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס, לייצג את 'סוף העולם שמאלה'. הייתי אמורה לדבר בסוף ההקרנה, וראיתי בנסיעה חוויה משעשעת לכל היותר, בלי תוכניות מיוחדות. צירפתי חברה טובה והיינו עסוקות בניצול העובדה שסידרו לנו כרטיס טיסה ומלון כדי לבקר ביוניברסל סטודיו, דיסנילנד ועוד מקומות תיירותיים מתבקשים. ערב הגאלה של הסרט היה מקסים, ובסופו ניגשו אלי כל מיני אנשים, נתנו לי כרטיסי ביקור והציגו את עצמם כמנהל הזה והמפיק ההוא. כשחזרתי לחדר זרקתי את כל כרטיסי הביקור לפח". זרקת-! יש מי שהיה מתאבד כדי להחזיק בהם. "זרקתי, כן. אף פעם לא היתה לי אמביציה לקריירה בחו"ל. טוב לי בארץ. אז נתנו לי כרטיסי ביקור, מה אני אמורה לעשות איתם? חברה שלי אמרה שאם מישהו יהיה רציני אז הוא יעשה יותר מלתת לי כרטיס - וזה באמת מה שקרה. ניגש אלי מנהל שחקנים לשעבר, שראה את הסרט והתרגש, ושאל אם אני מעוניינת שהוא ייקח אותי לפגישות בסוכנויות שחקנים אמריקניות. כל התוכניות לבקר בדיסנילנד בוטלו ומצאתי את עצמי מתרוצצת במשך שבוע בפגישות עם הסוכנויות מהנחשבות בעולם. חלק הסתקרנו לגביי, וזאת היתה חוויה די מרגשת. עם זאת הייתי די מפוכחת, בעיקר כי ידעתי שיש לי עבודה בארץ". לבשתי את החולצה הכי גדולה צ'רכי, 32, חזרה ארצה בתום אותו שבוע ועסקה בקידום דיסק הבכורה שלה, שנשא את שמה והניב רק מספר מועט של השמעות ברדיו. בד בבד גילמה בטלנובלה "האלופה" את התפקיד הנשי הראשי של מיטל אוגניסיאן, אישה כוחנית שמחליטה לנקום בבן זוגה לשעבר (יהודה לוי) על ידי רכישת קבוצת הכדורגל שבה הוא משחק. משם המשיכה למסלול המהיר לכוכבי הז'אנר והשתתפה בפסטיגל, ובהמשך השנה גם במחזמר "ברנשים וחתיכות" לצד גיא זו-ארץ וצביקה הדר. באחת ההפוגות מהעבודה בארץ, כשמדי פעם היא מקבלת איתותים ודרישת שלום מעבר לים, היא החליטה לטוס לכמה שבועות ללוס אנג'לס כדי לראות מה יילד יום. "אחרי שנה בערך נסעתי שוב לאל.איי כדי לבקר את המשפחה שלי, אבל גם כדי לנסות להמשיך את מה שהתחיל באותו שבוע של פגישות שנה קודם. אני מודה שמשהו נדלק בי אז. קיבלתי סוכנת מקסימה שאפילו הגיעה לפגוש את זוהר יעקבסון, הסוכנת שלי בישראל, ועשיתי קצת אודישנים. נבחנתי ל'אל תתעסק עם הזוהן' של אדם סנדלר והגעתי לשלבים מתקדמים באודישנים לסרט 'גוף השקרים' עם לאונרדו דיקפריו וראסל קרואו - אבל לא קרה יותר מזה. בסופו של דבר חזרתי לארץ ואחר כך טסתי עוד פעמיים לפגישות, עד שהחלטתי לוותר על זה". כל כך מהר מוותרים? "הבנתי שאי אפשר לטוס בכל פעם שיש איזה אודישן או פגישה, ושאם אני רוצה לתת לזה צ'אנס אמיתי אני חייבת לנסוע לתקופה של חצי שנה או שנה, להתמסר לזה לחלוטין ולהיות קרובה לעניינים. באותה תקופה הייתי נשואה (לאחרונה התגרשה צ'רכי מבעלה, המוסיקאי זיו קוז'קרו; י"א) והרגשתי שלוס אנג'לס היא לא המקום הנכון בשבילי לחיות בו. הסוכנת האמריקנית שלי סיכמה איתי שהיא תשלח לי באי-מייל אודישנים רלוונטיים, ושאני אשלח לה בדואר קלטות וידיאו שבהן אני עושה את התפקיד. וככה באמת היה מדי פעם. יום אחד קיבלתי את התסריט של 'משחק הוגן', שמספר על סוכנת אז שוב עלית על המטוס הראשון לאל.איי- "לא. נכנסתי לחדר העבודה שלי, התיישבתי מול המחשב ופתחתי את הסקייפ. אתה מבין? קיבלתי תפקיד בהוליווד דרך הסקייפ. עשיתי אודישן בצורה הזאת, כי לא היה זמן שאגיע לשם. המלהק נתן לי כל מיני דגשים וטיפים לעבודה על הדמות ואמר לי לשלוח לו בדחיפות קלטת נוספת, בלי טיפה של איפור. הוא ביקש גם שאעבוד על המבטא הערבי שלי. הכרתי עיראקית באזור שבו גרתי, והקלטתי אותה אומרת את הטקסט. היתה לי גם תעוזה לברר ב-144 מה המספר של השחקן יגאל נאור, שיש לו קילומטרז' בגילום זרים בסרטים אמריקניים, והוא באמת עזר לי. אחר כך לבשתי את החולצה הכי גדולה שמצאתי בארון שלי - וצילמתי את עצמי". מתחיל להישמע כמו סיפור סינדרלה. "אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מהמלהק, ששאל אם אני יכולה להגיע למחרת לירדן כי הבמאי נמצא שם בפגישות עבודה לקראת הצילומים. התגובה הראשונה שלי היתה 'ירדן-!' ומיד התקשרתי לאבא שלי לשאול אם כדאי לי לנסוע לשם. הוא עודד אותי, וזוהר, הסוכנת שלי, ישר הפיקה את הנסיעה אף על פי שהיה פסח ולא היה עם מי לדבר. לקחתי את בעלי אז, זיו, השארתי ארוחת חג בתנור ונסענו לגבול הירדני, שם חיכה לנו נהג שהסיע אותנו במשך שלוש שעות, בדרך לא דרך, לעמאן. זה הרגיש כמו יציאת מצרים". הנסיעה שהתארכה מעבר למצופה ("הנהג שלנו לא מצא את המלון") כמעט גרמה לצ'רכי לפספס את הפגישה עם הבמאי, שבאותו ערב כבר היה אמור לחזור לניו יורק. חצי שעה לפני שדאג לימן עזב את בית המלון - היא הצליחה לפגוש אותו. "נכנסתי לחדר, והמבט על הפנים שלו היה מאוכזב. הוא הסתכל על המלהק במין מבט של 'אבל אמרתי שאני רוצה מישהי שנראית קשת יום', למרות שבאותו רגע, אחרי הנסיעה המטורפת ההיא, באמת נראיתי קשת יום. עשיתי את האודישן ולא היתה שום תגובה. הבמאי עזב את ירדן ונשארתי בלי תשובות. בלילה המלהק אמר לי 'היית טובה מאוד, אבל את חייבת להבטיח לי שאם התפקיד שלך - את מעלימה את המבטא הישראלי שלך לחלוטין'. כמה ימים אחר כך התקשרה אלי הסוכנת שלי מארה"ב, שבדיוק יצאה מחדר לידה, ואמרה לי: 'לירז, יש לי שתי בשורות עבורך: הראשונה היא שילדתי, והשנייה - קיבלת את התפקיד'". לפני כעשרה חודשים, אחרי שבועות של עבודה על המבטא העיראקי ואחרי מלחמה בביורוקרטיה האמריקנית ("בהתחלה לא אישרו לי את ויזת העבודה. זאת היתה תקופה מורטת עצבים שלא ישנתי בה שבועיים"), צ'רכי מצאה את עצמה במלון יוקרה בלב ניו יורק, בחזרות מול אחת משחקניות הוליווד המצליחות של ימינו, נעמי ווטס ("קינג קונג", "21 גרם", "מלהולנד דרייב" ועוד). אחרי יומיים של חזרות צמודות עם ווטס ולימן, מדידות בגדים ועבודה עם מורה פרטית לעיראקית, היא נחתה בסט הצילומים שהתקיימו בניו יורק ובירדן ונמשכו בערך חודש ימים. צ'רכי, שהספיקה לטעום את טעמן של ההפקות הישראליות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, לא מסתירה את התלהבותה מהסטנדרט המקצועי הנודע של הוליווד. "זה מדהים איך הכל שם מתקתק בצורה כל כך מרשימה. יש לך קרוואן עם כל הפינוקים ועוזרת צמודה שלא נותנת לך ללכת להשתין לבד. פשוט עובדים שם בצורה כל כך מקצועית. לכל דבר קטן יש איש מקצוע. בארץ אנחנו, השחקנים, צריכים לדאוג בסדרות שלא יהיה פאק עם הבגדים, שמה שצילמנו בסצנה הקודמת יצולם גם בסצנה הבאה, אנחנו צריכים להתלבש בכל מיני חורים ולא תמיד יש מי שיטפל בשיער וכאלה. תמיד כשחקנית אני מוצאת את עצמי נלחמת על משהו. אם זה על מקום נאות להתלבש בו או אם זה להתחנן לחלב מאחורי הקלעים של התיאטרון. אני יודעת שמי שיקרא את זה עשוי לומר 'איזו מפונקת', אבל צריך להבין שזה לא מאפשר לשחקן להיות מרוכז רק בעבודה שלו אלא בעוד מיליון דברים אחרים. שם פתאום הבנתי כמה אני באמת יכולה להתפנות להיות בתוך הסיטואציה בלי דאגות לדברים אחרים. ישבתי מול נעמי ווטס ויכולתי פשוט לשחק ולא להתעייף מבזבוז אנרגיות על שטויות". איך היתה העבודה מול ווטס, שנחשבת כיום לאחת השחקניות העסוקות בהוליווד- "היא מקסימה ולבבית. מיד כשהכרנו היא חיבקה ונישקה אותי. היא היתה מאוד חמה אלי. בכלל, באותה תקופה היא היתה מאוד הורמונלית, כי זה היה כמה שבועות אחרי שהיא ילדה את הבן שלה, והיא היתה מאוד רגשית. נוצר בינינו קשר ידידותי, ואפילו שיכנעתי אותה לבקר בישראל. היא באמת הגיעה עם בעלה ושני הילדים בקיץ. מאז אנחנו בקשר פה ושם ושולחות הודעות טקסט זו לזו. אגב, דרך ההיכרות שלי איתה נפל לי עוד אסימון על מה זה הוליווד. יום אחד ירדנו מחדר החזרות בניו יורק, ונעמי הלכה ברחוב עם כפכפים, ברמודה ומשקפי שמש, וליוותה אותי למלון. בערך כמו ששחקנים בארץ מסתובבים בתל אביב. פתאום הבנתי שהדבר הזה, הכאילו גדול מהחיים, של קולנוע הוליוודי הוא קשקוש, כי אנשים הם אנשים ובסופו של דבר גם הם הולכים כמונו עם כפכפים לסט ואז עולים על נעלי העקב". עבודה על סרט הוליוודי היא דבר מתגמל, או שגם פה את רוצה לנפץ דעה קדומה- "לא עשיתי את העבודה הזאת בשביל הכסף. זה אפילו לא העסיק אותי. אבל הכללים שם מאוד ברורים. יש איגוד שחקנים ויש תעריפים לשחקנים מתחילים, בינוניים, מנוסים וכוכבים. מיותר לציין שאני קיבלתי את השכר הכי נמוך של שחקנית מתחילה". במיטה של שון פן את תקופת הצילומים מגדירה צ'רכי כ"חוויה של פעם בחיים", והיא עמוסת סיפורים וחוויות, משינה במיטה של שון פן ("לא היו לי סצנות עם שון, אבל פעם אחת נתקלתי בו כשהוא יצא מהסט. יום אחד נתנו לי לישון במיטה שלו על הסט, אז אפשר לכתוב שישנתי במיטה של שון פן") ועד דרמה קטנה שהתחוללה כשקיבלה בשורה על שינוי סצנה שתצולם ביום המחרת וכולה בעיראקית. "הייתי בלחץ מטורף מזה", היא נזכרת, "מולי שיחק שחקן מצרי שעבורו זה היה די קל, אבל אני מצאתי את עצמי כל הלילה מתרגלת עיראקית ועובדת על ה'קא' ו'עא' הגרוניות שלי. עבדתי על הסצנה בלי לישון עד שזה היה מושלם. בוא נגיד שבאותו יום הגעתי לסט עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים שהיו אמיתיים לחלוטין". התוצאה הסופית על המסך, אגב, מרשימה. צ'רכי מצליחה להשתחל לדמותה של זהרה בטבעיות רבה כל כך, עד שבחורה צרפתייה שפוגשת אותה בקאן מזהה אותה כשחקנית מהסרט ושואלת אם זאת היא שמדברת או שדיבבו אותה. למרות שנוכחותה על המסך קצרה יחסית (כ-20 דקות מצטברות) היא מצליחה להשאיר רושם. גם התקשורת הזרה לא התעלמה ממנה, ולמחרת הקרנת הבכורה היא התראיינה לתקשורת העולמית באוהל המיוחד שהוקם על החוף. צ'רכי, זוהרת מתמיד, לבושה שמלה זהובה שהחמיאה לגופה החטוב, התייצבה מאופרת ומטופחת מכף רגל ועד ראש. סביבה כירכרה אשת יחסי הציבור האמריקנית של הסרט ונציגת משרדה של זוהר יעקבסון, שמתעדת עבור לירז את המסע במצלמת הווידיאו. פתאום צ'רכי עוצרת, מביטה אל הים העמוס ביאכטות של עשירי צרפת ואומרת, "מהמם פה, לא? זה קצת כמו לחיות בסרט. אתה יודע מה אני מבינה אחרי יומיים שאני פה? שגם זה זיוף אחד גדול. לפני השטיח האדום, לדוגמה, ביליתי שלוש שעות בסוויטה של חברת הקוסמטיקה דיור. שמו לי קרמים לרגליים, נצנצים לאוזניים, מה לא. לכל נקבובית בעור יש להם איזה תכשיר או מכשיר או קרם. זה מפנק וכיף, אבל אז אתה מבין שאלה לא החיים האמיתיים. בסופו של יום כולם יורדים מהתחפושת וחוזרים לכפכפים. כבר אתמול, במסיבת הקוקטיל, ירדתי מהעקבים והלכתי יחפה למלון. אני לא מבינה איך הם עושים את זה כל הזמן". השחקנית קייט בקינסייל, שהיתה אחת השופטות בתחרות, אמרה לי שכל שטיח אדום זה כמו להתכונן לחתונה של עצמך, ושבקאן מתחתנים כל ערב. את מזדהה- "לגמרי. לפחות אני בפרופורציות לגבי הכל. הגעתי בטיסת צ'רטר ואני ישנה במלון פשוט וקטן. אני מחוברת למציאות". השהייה פה לא פתחה לך את התיאבון להמשיך ולהשיג עוד תפקידים- "פעם חשבתי שאני נורא נורא נורא רוצה לעשות את זה, ושתהיה לי קריירה בהוליווד, אבל הבנתי שזה יכול לקרות גם מהארץ. יכול להיות שאם הייתי רוצה להיות כוכבת ענקית הייתי עוזבת ועוברת לגור שם, אבל זה לא מעניין אותי. אין לי מספיק אמביציה כנראה. אם אוכל להשיג פרויקט או שניים כל שנה ולהמשיך לחיות בארץ - אז מבחינתי שיחקתי אותה ואני אהיה סופר מאושרת". אפרופו הקריירה בארץ, קצת נעלמת מוסיקלית ומשחקית. מה קורה איתך- "הייתי שקועה בהקלטות של הדיסק השני, שאמור לצאת בקרוב, ועשיתי בהבימה מחזמר בשם 'בראבו'. חוץ מזה אני מודה שבטלוויזיה ובקולנוע - נאדה. כלום. שקט ודממה, ולאו דווקא מרצון שלי". מ"האלופה" פרשת אחרי עונה אחת בלבד. למה- "בחרתי שלא להמשיך בעניין הזה של טלנובלות. אני אוהבת את הדברים ההמוניים פחות. להיתקע לקהל מול העיניים במשך חצי שנה גובה מחיר גם ביומיום, לטוב ולרע, וזה משהו שאני פחות מסתדרת איתו". אחרי "סוף העולם שמאלה" היה נראה שאת על איזה גל של הצלחה. "זה נכון, אבל נראה שכשאתה עושה תפקיד ראשי בסרט ובסדרה, וזה מצליח, אנשים צריכים זמן להירפא ממך. חוץ מזה אני חייבת להודות שיש מרובעות מסוימת בארץ מצד חלק גדול מהבמאים והמלהקות. אני מקבלת תסריט לסדרה, קוראת את התקציר ושם כתוב: 'הילה, עורכת דין מצליחה, ובעלה יובל, עורך דין אסרטיבי', ואז מסומן התפקיד שאליו אני נבחנת וכתוב: 'איריס, המזכירה התימנייה'. למה זה רלוונטי שהיא תימנייה? למה לא כתוב שעורכת הדין אשכנזייה? אם יש משהו שאני מתפללת שיקרה, ואתה יכול לכתוב את זה, זה שיתחילו להתקדם בארץ ויבחנו אנשים לפי מידת הכישרון שלהם ולא לפי העדה שממנה הם הגיעו".
סי.איי.אי שמנסה להוכיח שהממשל בארה"ב יצא למלחמה בעיראק ללא סיבה של ממש, ובדרך היא מנסה לגייס רופאה עיראקית שעובדת בארה"ב כדי שתיסע לעיראק ותיצור קשר עם אנשים. קראתי את התסריט ופשוט בכיתי. התפקיד של הרופאה, זהרה, ריגש אותי, ואמרתי לעצמי שאני חייבת שהוא יהיה שלי. צילמתי את עצמי, שלחתי את הקלטת - והתגובה שקיבלתי אחרי כמה ימים מהמלהק היתה שסיקרנתי אותו, אבל מדובר ברופאה שהחיים שלה קשים ולא בבחורה מטופחת. הוא הציע שנדבר מקרוב על הדמות ורצה לתת לי טיפים".
* * *
שיהיה הכי קרוב למציאות
במאי "משחק הוגן", דאג לימן, מסביר: "היה לי חשוב להשתמש בשחקנים אותנטיים"
"הסיפור של סוכנת הסי.איי.אי ואלרי פלאם ובעלה ג'וזף וילסון התרחש במציאות רק לפני כמה שנים, והיה לי חשוב במיוחד להישאר אותנטי ומדויק לסיפור שקרה", מספר דאג לימן, הבמאי של "משחק הוגן", במסגרת סבב הראיונות שנתן במהלך הפסטיבל בקאן.
"משחק הוגן" מתאר את המהלכים שהתרחשו, לכאורה, מאחורי הקלעים ושהובילו להחלטת ממשל ג'ורג' בוש לצאת למלחמה בעיראק על רקע החשש מהתחמשות סדאם חוסיין בנשק להשמדה המונית.
"בגלל האותנטיות הזו היה חשוב לי שנעמי ווטס תכיר אישית את ואלרי וששון פן יכיר את בעלה, ג'וזף, ושהם יבלו זמן יחד. האמת היא שזה היה ממש מפחיד לראות איך ההיכרות ביניהם הפכה אותם לקרובים למציאות. במקרה של שון זה היה ממש כאילו מישהו השתלט לו על הגוף. בכל מפגש עם ג'וזף הוא היה חוזר אחרת. באשר לשאר תפקידי המשנה בסרט, היה לי חשוב להסתובב בעולם ולבחור את השחקנים האותנטיים ביותר, כדי שהסרט ידמה לפיסת המציאות שהתרחשה לא מזמן. מבחינתי, הסרט הזה הוא לא פוליטי או סרט ריגול, אף על פי שיש בו אלמנטים כאלה, אלא סרט על האנשים הפשוטים שמאחורי מוסדות ריגול ועל איך שהחיים שלהם נראים ביומיום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו