גיבורי תקופת ההפלה

סוללת תותחי הוולקן של מערך הנ"מ (נגד מטוסים) התפרשה במהירות בשטח, לקראת משימת יירוט חשובה. יוקרת היחידה עמדה על הכף, והכל היו דרוכים. מסביב כוחות חי"ר ושריון, צופים מהצד בלוחמים המאובקים האמונים על ההגנה האווירית. המתח היה גבוה, כמו גם הטמפרטורות של סוף חודש יולי 1995. המיקום: אחד השטחים המדבריים בדרום הארץ.

בקשר כבר נשמעה הוראת "רשאים אש", שסיכמה את הדיווח על התקרבות כלי טיס, שחתך ממזרח למערב והוגדר עוין. קני התותחים החלו להתביית על המטרה ואת השקט המתמשך הפסיק הצרור הראשון של הפגזים, שהרעיד את כל הנוכחים. עוצמה. ואז הגיעו הצרור השני, השלישי ו... בום. הכלי האחרון בשורת התותחים פגע במטרה וריסק אותה אל הקרקע החולית. השמיים נדלקו לרגע, נצבעו באדום־כתום של הפיצוץ, וברקע עשן מתפזר.

אחרי כמה רגעים של שקט הכל השתחרר. לוחמי הוולקן הגאים צהלו, ואיתם לוחמי החילות האחרים המשתאים. כולם הביטו אל עבר צריח התותח הקטלני, שממנו זינק סמל טל הלפרין באגרוף מונף וחיוך מרוח על פניו - האיש שלחץ על ההדק בדיוק בזמן.

גם כותב שורות אלה היה בין המריעים, בזמן שאל סיפון נגמ"ש התותח טיפס מפקד הגדוד שאליו השתייכה הסוללה, מקס שמו. מפקד קשוח, שהפעם לא חשש לחייך ותוך כדי שהוא לוחץ את ידו של הלפרין, הורה לו לארוז את הקיטבג: "עוד היום תצא הביתה לחופשה".

שלמה חסון (מימין) ומשה רומם  //  צילום: יוסי זליגר

וכך הסתיים לו אימון בין־גדודי, ששיאו היה לא יותר מאשר יירוט טיסן שדימה דגם מוקטן של מטוס אויב, סורי כמדומני. זה כל הסיפור, וייתכן כי תתייחסו אליו בביטול, כי כך היה בשנות ה־90 של המאה הקודמת - הנ"מ לא ידע אקשן אמיתי מהו. 

עם זאת, החיל בעל מדי חיל האוויר, שלא זכה ליותר מדי כבוד, לא מצד החי"רניקים ובטח לא מצד חיל האוויר (ראו בלוחמי הנ"מ "המלוכלכים מהקרקע"), חתום על אחד ההישגים הגדולים של צה"ל בפרט ושל לוחמי נ"מ בכלל - הישג שהפך את הנ"מ הישראלי לשם דבר בצבאות העולם, עוד לפני שמישהו חשב על כיפת ברזל.

לפניכם סיפורה של סוללת ההוקים 136 א', ש־22 שנים לפני שהוולקניסטים התלהבו מיירוט של טיסן, היו לוחמיה מהגיבורים השקטים של מלחמת יום כיפור. לוחמים שידעו לצאת במהירות מהשיגרה השקטה בחזית הדרום ולעמוד מוכנים מול מתקפה קשה, מתקפת הפתע של חיל האוויר המצרי (מחוזק במטוסים ממדינות אויב נוספות) - כשהם רושמים בסיומה, באוקטובר 1973, את ההישג חסר התקדים.

 

"רשאי אש" - והטיל לא עף

למלחמת יום כיפור המהדהדת עד היום, 42 שנה אחרי, קדמו שלוש שנים די שקטות אך מתוחות, בעיקר בגיזרה הדרומית. בין סיומה של מלחמת ההתשה בקיץ 1970 ועד לפרוץ הקרבות באוקטובר 1973, עסוק היה צה"ל בהכנה לבאות, כשסוללות הנ"מ (היום מערך ההגנה האווירית) לא עזבו כל העת את האזור הצפוני של סיני. למעשה, הן רק הלכו וביססו עצמן באזור וכללו את סוללת ההוק, סוללת תותחי 20 מ"מ וסוללת תותחי ה־40 מ"מ. 

ההוקים התמקמו באבו סמרה, ומי שהיה מפקד הפעולות באזור היה הסגן הצעיר משה רומם (היום אלוף משנה (מיל'), בעל בלורית מפוארת. תחתיו כוחות הנ"מ, שהתחפרו בשטח והתכוננו, למעשה בלי לדעת, למתקפה העזה העתידה להגיח מהצד המצרי.

"היינו מוכנים מבחינת התחפרות, מגורים בתוך הבונקרים ובכלל - וזה בא לידי ביטוי במהלך המלחמה", אומר רומם, היום יו"ר חברת "שומרי משקל" (לצד אשתו המנכ"לית, לילית). הבלורית אגב, כבר איננה. 

בתמונה הגדולה: זנב המיראז' שהפיל טיל ההוק

"הדבר שהטריד אותי, כמפקד, היה שאנחנו לא ישבנו על ציר", הוא ממשיך, "העליתי את השאלה הזאת בפני מפקד כוחות הנ"מ, מתוך חשש שאנו, סוללת הוק, נחשבים ליעד תקיפה מועדף על האויב. איך יגיעו אלינו, למשל, כוחות שריון?" כשרומם העלה שאלה זו בפני המכהנ"מ, לא ידעו שניהם עד כמה תהיות המסו"ל (מפקד סוללה) הצעיר חוזות את העתיד להתרחש.

48 שעות לפני פרוץ המלחמה באופן רשמי, יום חמישי, 4.10.73, רומם וכמה מחייליו יצאו לחופשת שישי־שבת, משאירים את המוצב בידיים של חבריהם, שבראשם סגן שלמה חסון, הסמסו"ל, ומי שלמעשה יפקד על הסוללה ברגעים הראשונים של המלחמה. "כשהם יצאו, לא ידענו שרומם והאחרים עומדים לחזור אלינו כל כך מהר, למלחמה", מספר חסון. רומם מוסיף: "כשיצאנו הביתה לסופשבוע ההוא, רמת הכוננות לא היתה ברמה שמישהו חשב שבבוקר למחרת עומדת לפרוץ מלחמה".

אבל היא פרצה, ומהר יותר ממה שכל אחד חשב. עוד בזמן שכל מי שהיה בחופשה הוזנק בחזרה למוצב באבו סמרה, בטיסה מיוחדת, רמת הכוננות הועלתה והאקשן התחיל. זה היה מטוס צילום מצרי שביצע גיחה לבדוק את השטח ונתן סימן לבאות.

חסון (65), היום מבעליה של חברת הבנייה "פריזט־חסון" (עדיין פעיל בשירות מילואים בדרגת סגן אלוף), חוזר ארבעה עשורים לאחור במהירות, כשאגב, הוא עדיין מחזיק בבלורית נאה, שרק האפירה עם השנים: "לא עשינו שום דבר חדש לפני פרוץ המלחמה. חשבנו שיש בידינו צעצוע - כני שיגור ההוק והטילים עצמם - שלא יהיה בו שימוש. אף אחד לא חלם שההוק יבוא לידי ביטוי בצורה בולטת כל כך".

אנשי הסוללה עם ה"שלל" - מטוס אויב שהופל בשמי גיזרת הדרום  //  צילום: אמנון שמואלי

אך מובן שהכל השתנה. "אצלנו המלחמה התחילה כבר ביום שישי", חסון נזכר, "אני ישבתי במרכז הבקרה, והיינו בקשר עם יב"א 511 (יחידת בקרה אווירית), שהיתה אחראית לאזור שבו ישבנו. זה היה קשר הכרחי, שבלעדיו היינו מושבתים. דרכם למעשה קיבלנו את אישורי הירי וכל הקשור בזה. פתאום, בעזרת המכ"מ, אני רואה על גדות התעלה מטוס מצרי. הוא חוצה את קו התעלה מדרום לצפון - מצב לא תקין. אסור לו להיות שם".

מה התגובה הראשונה שלך?

"מובן שמייד עליתי בקשר מול קצין הבקרה של יב"א 511 ואחרי שיחה על הסיטואציה שלפנינו, על מטוס הצילום, אני מקבל ממנו 'רשאי אש'. בעזרת הצוות שאיתי אני נועל על המטוס, אבל בזווית לא נוחה - במערכת של ההוק יותר נוח להינעל כשהמטרה נעה לעברך, אך מטוס האויב חצה אותנו. ישבו איתי שני בקרים, כשלרשותנו פחות כני שיגור וטילים מוכנים מבדרך כלל, כי עד לאותו הרגע, כאמור, דרגת הכוננות היתה נמוכה".

ואז נרשם היירוט הראשון, מתוך סידרה מרשימה של יירוטים?

"עוד לא. הבקר אמנם אמר לי שהוא נעול על המטרה ואני אמרתי לו שהוא רשאי אש, אבל כשהוא לחץ על הכפתור, ולכל היה ברור שבאותו רגע אמור לעוף טיל אל עבר מטוס האויב, תקלה. שום טיל לא עף. במקרה כזה יש נוהל ומייד ניסינו לשגר עוד טיל, אבל עד שעשינו זאת המטוס המצרי כבר ברח".

ידעתם מה קרה?

"לימים התברר, לצערנו הרב, שהיה כשל בחיבור בכן השיגור. כולם לקחו את זה מאוד קשה והוקמה ועדת חקירה. אפשר רק לתאר מה היה קורה לו הטיל כן היה יוצא מכן השיגור ומפיל את המטוס המצרי. זו בומבה לא קטנה, וזה היה מחמם מייד את כל הגיזרה וכולם היו נכנסים לרמת דריכות גבוהה יותר".

 

ההצגה הכי טובה בעיר

בערב של אותו יום שישי כבר הגיעה ההודעה על העלאת רמת הכוננות. אל חסון והאחרים כבר הצטרפו רומם ושאר החיילים, שהגיעו לשטח מהחופשה בטיסה מיוחדת. במוצב כולם כבר נצמדו לערכות אב"כ, מוכנים גם למתקפה לא קונבנציונלית.

14:00, שבת, 6.10.73, פרצה המלחמה באופן רשמי. רומם כבר תפס פיקוד, וכמו חסון לא שוכח עד היום את תקלת השיגור הראשון. "ההתחלה לא היתה חלקה בגלל הטיל הראשון שלא עף", הוא אומר ונזכר שלא היה קל להתכונן במהירות למלחמה, כשאתה תחת ועדת חקירה על הכשל הטכני. עם זאת, התוצאות הסופיות מוכיחות - החבורה של רומם את חסון הגיעה מוכנה לרגעי האמת, לרגעי הלחץ.

"ידענו כבר מוקדם בבוקר שבת שעומד לקרות משהו", מספר רומם, "חיל האוויר התחיל לגייס את אנשיו כבר לפנות בוקר. הם העלו גם את דרגת כוננות האב"כ ואנחנו מיהרנו לפעול על פי הפק"ל, תידרכנו איך לובשים את המסיכה - קודם כל שמים אותה, ורק אז רצים לעמדה, כי אתה לא יודע מה ייפול ראשון".

ואז מגיעה המתקפה הראשונה?

"האמת היא שלמרות כל ההכנות, אף אחד לא חשב שבתוך 59 דקות נשמע סירנה, וזה כולל אותי. לא חשבתי שאמצא את עצמי שם מסיכה ורץ למרכז הבקרה, כשבאוויר מטוסי אויב עושים דרכם לישראל, עומדים לחצות את התעלה. מייד ביקשתי אישור לפתיחה באש. אמרו לי שאני רשאי, אבל רק אחרי שהם יחצו את קו הגבול. מהר מאוד הם הגיעו לעברנו. לא זיהינו את המבנה, אבל ננעלנו עליהם וירינו שלושה טילים. בשלב זה היינו משוכנעים שלפחות מטוס אויב או שניים נפלו, כי הם הגיעו אלינו בגובה נמוך מאוד, מכיוון דרום".

הפלה אכן נרשמה, כשלדברי רומם, לקח להם זמן להבין כי גם כוח נ"מ אחר, תותחי ה־20 מ"מ, הפיל מטוס אחד. זה היה הספתח, אם נחזור ונתרכז בסוללה של רומם את חסון בלבד, לשיא עולמי, לא פחות, של הפלת עשרה כלי טיס על ידי סוללה אחת. אגב, כשאני שואל את חסון על חלקו בהפלה הראשונה, הוא מחייך ומודה: "הסירנה תפסה אותי בכלל בשירותים ולא הספקתי להגיע למרכז הבקרה. לכן רומם היה רשום על ההפלה הזאת".

ההפלה הראשונה היתה קריטית בעיקר למצב הרוח. "ההישג הזה החזיר לנו את הצבע ללחיים, אחרי ההלם הראשוני מהמתקפה על ישראל", אומר רומם, שנזכר כי מהדף השיגור הגנרטורים השתתקו. "גם הכבל של הקשר הקווי נפגע ובשלב הזה לא ידענו מה קורה בחוץ", המסו"ל לשעבר מוסיף, ועם סגנו הוא נזכר בגיבור שעזר להם להתאפס אחרי שמטוסי האויב, כצפוי, הפגיזו את מוצב הסוללה. 

"בשלב הזה לא ידענו מה קורה בחוץ ואם אנחנו יכולים להוריד את מסיכות האב"כ. רק כשראינו את כלב המחמד של המוצב מתרוצץ בחוץ, אחרי שההפגזה פגעה והתחפרה בחול, הבנו שלא היתה זו מתקפת אב"כ", רומם מחייך. חסון, שניסה לשווא להיזכר בשמו של הכלב, מוסיף: "בזכותו התקבלה ההחלטה להוריד את המסיכות". רומם מאשר את הדברים וחסון מוסיף על הלוחם על ארבע: "הוא היה שחור וחמוד. ראינו אותו מכשכש בזנב - ממש כלב לזיהוי אב"כ". 

למרות ההקלה, זמן לאופוריה מהיירוט הראשון לא היה, מכיוון שזאת היתה ההתחלה של כעשרה ימים רצופים של מלחמה בלתי פוסקת. "היינו בעננים מההפלות שנרשמו", מספר רומם ומכליל את הישג תותחי ה־20 מ"מ, "אבל הגיעו ביום ראשון עוד חבר'ה מהבית, דרך בח"א 27, והביאו איתם סיפורים קשים על מה שקורה מסביב לנו". 

אחרי לילה לבן של מוכנות ומתח, נשמעה הסירנה פעם נוספת. "בבסיס נכח גם קצין חי"ר", נזכר רומם, "שביקש להצטרף למרכז הבקרה. הוא רצה לראות איך מערכת ההוק עובדת. הבטחתי לו שהוא הולך לראות את ההצגה הכי טובה בעיר, ולא ידעתי שאני עומד להיות נביא. בתוך זמן קצר ננעלנו על מטוסי אויב והפלנו שניים מהם. קצין החי"ר צעק בהתלהבות: 'הפלת, הפלת'".

 

כמו "קוץ בתחת" למצרים

מהר מאוד הגיעה סוללה 136 א' לחמש הפלות, ולמרות גודל ההישג והאופטימיות, המלחמה היתה רחוקה מלהסתיים. "עברנו עוד לילה של חרדות", רומם ממשיך, "וממה שידענו, המלחמה עוד מעט נגמרת וחשבנו שכוחותינו עומדים לפתוח במתקפת נגד. היינו בטוחים שנעיף אותם מעלינו, אבל אז הגיעה עוד מתקפה של האויב".

זו היתה מתקפה קשה שהחלה מוקדם בבוקר. "הפעם לא ראינו את המטוסים שלהם עד שהם הגיעו אלינו בגובה נמוך", נזכר רומם, "הם פגעו בסוללה חזק. בונקר הכוננות נהרס ונגרם נזק למכשירים, כשהכבל המחבר בין מכשיר הנעילה למשגרים נפגע. חשוב מכך - שלושה לוחמים נפצעו, אך היתה אנחת רווחה כשהמתקפה נפסקה, כי הבנו שאף אחד לא נהרג. 

"הגיעו אלינו מהתאג"ד (תחנת איסוף גדודית; י"ס) וטיפלו בפצועים שלנו. רק אחד מהם, לוחם ששמו גיורא, שנפגע במותן, פונה לבסיס החטיבתי. הפצועים האחרים נשארו להמשך הלחימה, כשאחד מהם אומר לי: 'משה, תן לי סיגריה ואני אירגע. אני לא עוזב'. לא אשכח את זה".

גם חסון זוכר היטב את המתקפה הזו, בעיקר את אמא אדמה שבאה לעזרתם. "חטפנו חזק, אך למזלנו איש לא נפגע קשה, כי הסוללה התמקמה על חולות רכים, כך שבהפצצות שפגעו בנו, כל פצצה התחפרה בקרקע, עשתה בור גדול, ורק אז התפוצצה. כך לא נפגענו מההדף או מהרסיסים, למרות שמסביב מכתשים, מכתשים".

וכך נמשכה לה המלחמה והעבירה עוד הילוך. מתקפת הנגד הישראלית נכשלה, אך רומם היטיב להגדיר ולראות את חצי הכוס המלאה: "המשבר של האחד הוא ההזדמנות של האחר - קיבלנו אישור ל'אש חופשית' באותו רגע". חסון מוסיף: "זה היה אישור ייחודי, שמשמעו - אתה רשאי לירות בכל עת, כל עוד אתה לא מסכן מטוסים של צה"ל. אתה יורה ומדווח. זה עזר לנו לירות חופשי ולפגוע כמה שיותר".

ולמרות שהיו מספיק פגיעות ויירוטים, היו גם שיגורים כושלים. בפעם הראשונה זה היה לעבר מטוס של כוחותינו, שבנס לא נפגע, ובפעם אחרת גם סידרה של פספוסים שחסון לא מתבייש לקבל עליה אחריות. "עלה מולנו מסוק של האויב, שהגיע מכיוון דרום", הוא מתרווח על כיסאו, "הוא הכניס כנראה כוחות אויב, והיה קשה להינעל עליו, כי הוא עלה וירד מאחורי הר. ננעלנו בסוף על הרוטור שלו, מה שצפוי היה להיות ניסיון יירוט לא מוצלח, אבל שיגרנו כי הוא בכל זאת סיכן את כוחותינו. זה נגמר בשיגור של חמישה טילים לעברו, בלי שפגעתי".

ובכל זאת, חסון מבהיר: "המצרים הבינו מהר מאוד שאיתנו לא כדאי להתעסק. אמנם היינו מטרה מועדפת, אבל מכל תקיפה שלהם הם יצאו בשן ועין. סליחה על הביטוי, אבל היינו עבורם כמו קוץ בתחת. הם כל הזמן ניסו לעקוף אותנו. שלושה, אולי ארבעה, ימי לחימה הספיקו להם כדי להבין שאלינו לא כדאי להם להתקרב".

 

תחרות עד המטוס האחרון

עוצמתה של סוללה 136 א', שבפיקודם של רומם את חסון התגלתה כגיבורת מלחמה, איפשרה במהלך הקרבות אתנחתה אמנותית, ולמוצב הגיעו כמה זמרים ושחקנים כדי לבדר ולשחרר קצת את הלוחמים. למרות תקיפות מסוקים שנשמעו באזור, החבר'ה מההוק ניסו להתעלם מההמולה הצבאית, אבל זמן קצר לאחר שיפה ירקוני החלה לשיר, עלה גם קולה של הסירנה.

"היתה סכנה לתקיפה אפשרית של מסוק מכיוון דרום־מערב. רצנו כולנו לבונקרים. לוחמים לצד אמנים", מספר רומם. חסון מוסיף: "אני זוכר איך אחד מהם, השחקן שייקה אופיר, נכנס מתחת לאחת המיטות ולא רצה לצאת". 

כנראה, כמו שאמר רומם מוקדם יותר, ההצגה הכי טובה בעיר היא של שני המפקדים, והבמה המרכזית היא מרכז הבקרה. לשם הם חזרו מהר מאוד, כשביניהם מתנהל קרב פרטי אך נטול אגו - מי יהיה חתום על יותר הפלות. "זה היה עוד לילה לבן, אחרי הופעת האמנים, והיה מצב לא מקובל מבחינתי. לחסון היו ארבע הפלות ולי שלוש", רומם קורץ, "מאותו הרגע הייתי במרכז הבקרה. אכלתי שם, ישנתי שם, לא זזתי משם".

המהפך של רומם לא איחר לבוא במתקפה הבאה על הסוללה: "הפלתי שני מטוסים: הראשון היה מתוך שמינייה של מיראז'ים לוביים שבאו לסייע לצבא המצרי, והשני היה סוחוי עיראקי". במחווה ג'נטלמנית, בין חברים, רומם פינה את הבמה להפלה העשירית (והאחרונה) של הסוללה לטובת חסון, כך שאת המלחמה הם סיימו בתוצאת תיקו - חמש הפלות לכל אחד.

ולמרות השוויון המוחלט, זהו חסון שחתום על הישג נדיר שקרה ב־11 באוקטובר, בשבוע הראשון של המלחמה. "שלושה זוגות של מטוסי צבאות ערב הגיחו לציר סמוך לסוללה. היו אלה שני זוגות של סוחוי 7 וזוג מטוסי מיג 21", מספר חסון, "צוות הבקרים ננעל על אחד ממטוסי הסוחוי 7 ובהוראה שלי שוגר טיל אחד. באופן מדהים הוא התפוצץ בין שני מטוסי אויב, כשהדף הפיצוץ מרסק את השניים ומפיל אותם לקרקע". קראתם נכון - טיל אחד, שתי הפלות.

אל היירוט הכפול חסון מתייחס תחילה בצניעות: "זה היה יפה ונחמד ומאוד חסכוני", אבל אז הגאווה מתגנבת החוצה, בצדק: "זה ייזכר בדברי הימים של ההוק בכל העולם. גם האמריקנים התלהבו מזה, כי לפני כן לא היה דבר כזה שטיל מתפוצץ בין שני מטוסים ומוריד את שניהם".

לאחר הישג זה, הקרב האחרון שנותר לסוללה 136 א' הוא נגד הניסיון לגמד את שהשיגה במלחמת יום כיפור, כשבחיל האוויר ניסו לייחס לעצמם שתיים מעשר ההפלות הרשומות על שם הצוות המנצח של רומם את חסון. "האמת היא שאנחנו יכולים להוכיח שאנחנו הורדנו את שני המטוסים שרשומים על שם מטוסי חיל האוויר", אומר חסון, "אנחנו יודעים במפורש שהפלנו עשרה, כשלדוגמה לא קיבלנו את ההורדה הכפולה שרשמתי, היא נרשמה כהפלה אחת. אבל בספרי חיל האוויר הכל כתוב. אפשר למצוא את זה".

 

42 שנה אחרי, עשרה ימי התהילה של הסוללה לא נשכחו. לפני כשנה וחצי התאחדו הקצינים והלוחמים של 136 א' בערב מרגש בבית חיל האוויר בהרצליה. מצגת של מאות תמונות משנות השבעים האירה את אחד מקירות המקום, זורקת את כולם בחזרה לימים ההם. "כמעט כולם הגיעו, למעט אחד או שניים שלא איתרנו ועוד קצין שחי בצרפת", אומר רומם. 

ומאז גם הוקם פרלמנט מצומצם שנפגש מדי פעם בבית הקפה של מלון מנדרין בת"א, ומדי כחודשיים אחד מהם אף מארח בביתו את החברים. בשאר הזמן, הם לא שוכחים להיות מעודכנים, וכמו שאומר חסון: "קבוצת הווטסאפ שלנו לא מפסיקה לתקתק". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו