"אלפא", דיווחו הטייסים. מעוז הטרור הושמד

ביום שלישי, 1 באוקטובר 1985, בסביבות השעה 11:30, דקות ספורות אחרי שיצאו משטחה האווירי של תוניסיה, ישבו תא"ל גיורא רום וסרן א' במטוס 

ה־F-15 שלהם, בגובה 25 אלף רגל. הם האטו קצת את מהירותם והמתינו מעל אי קטן לשבעת המטוסים האחרים, שיצטרפו בדרך הארוכה חזרה לישראל.

א', נווט צעיר בן 26, פנה לטייס הוותיק בן ה־40 שישב לפניו בתא, והתוודה: "גיורא, לא ישנתי כבר ארבעה לילות. היה עלי לחץ נוראי, בקושי נרדמתי, וכשכבר הצלחתי להירדם, חלמתי איך אני שוכב במיטה וסביבי כל הנווטים מהטייסת עומדים וצועקים: 'א' לא פגע! א' לא פגע!'"

רום לא ישכח את השיחה הקצרה הזו. "לקחו פצצה מאיזה בונקר, שלחו אותה כל הדרך לתוניסיה, ובסוף הטייס והנווט היו פוגעים באיזה מגרש ריק. תחשבו על הלחץ. רק אחרי שכל המטרות הושמדו, הרשינו לעצמנו לקחת אוויר ולהירגע".

שלושים שנים חלפו מאז מבצע "רגל עץ", שבו הפציץ חיל האוויר את מפקדות אש"ף בחופי תוניסיה. זו היתה גיחת ההתקפה הרחוקה ביותר שאליה הגיע צה"ל - 1,280 מייל (כמעט 2,100 ק"מ) מגבולות המדינה; בשום מבצע אחר, לפחות מאלו שישראל נטלה עליהם אחריות, לא הגיעה זרועה הארוכה לטווח רחוק כל כך. החזרנו את גיבורי המבצע ליום שלישי ההוא, א' חול המועד סוכות תשמ"ו. על אף השנים שעברו, הם משחזרים  גם כיום את התקיפה, כמעט דקה אחרי דקה.

•  •  •

יום רביעי, 25 בספטמבר 1985, יום הכיפורים, 04:30, לרנקה

שלושה מחבלים מכוח 17, יחידת העילית של פת"ח, משתלטים על היאכטה הישראלית "פירסט" שעוגנת בנמל לרנקה בקפריסין ומחזיקים בשלושת יושביה כבני ערובה. הם רוצחים את אסתר פלצור ומציגים את גופתה, ודורשים לשחרר עשרים טרוריסטים פלשתינים בתמורה לבני הערובה האחרים.

אלא שהם לא ממתינים למו"מ, ורוצחים גם את ראובן פלצור ואברהם אבנרי. לבסוף, אחרי עשר שעות, הם מסגירים את עצמם למשטרה הקפריסאית. זהו שיאו של גל פיגועים שמבצע אש"ף (הארגון לשחרור פלשתין), בראשות יאסר ערפאת, לאחר נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בדרום לבנון ביוני 1985.

 

............................................

20:00, תל אביב

עם צאת הצום מכנס שר הביטחון יצחק רבין ישיבת חירום בלשכתו של הרמטכ"ל, רא"ל משה לוי, בקריה. בדיון משתתפת כל הצמרת הביטחונית, כשעל הפרק - בחינת דרכי תגובה. מזכיר הממשלה, ד"ר יוסי ביילין, מפרסם הודעה: "ישראל תנקוט בכל האמצעים כדי להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחיה, ותילחם בטרור עד חורמה. הרוצחים ושולחיהם לא יינקו".

רבין וראש הממשלה שמעון פרס רואים ברצח חציית קו אדום, שמחייבת תגובה חריפה. בדיון מתקבלת החלטה עקרונית: לתקוף את מפקדות אש"ף בתוניסיה. 

חמאם א־שאט היתה עיירת קיט ונופש, 19 ק"מ מדרום־מזרח לבירה תוניס. אבל לאחר שערפאת ואנשיו עזבו את לבנון במהלך המלחמה ב־1982, הפכה העיירה לביתם של ראשי אש"ף. ואסילה, אשת הנשיא התוניסאי חביב בורגיבה, שיכנעה את בעלה לאפשר לאנשי הארגון להשתכן במדינה.

אש"ף השתלט על שטח ענק בקצה האזור המתויר, שכלל וילות, מבני קיט ובית מלון, שבו שוכנו המפקדה הכללית של הארגון ומפקדת כוח 17. את החולות שמסביב מילאו אנשי הארגון במוקשים והקיפו בגדר תיל.

למרות שעוד לא התקבל אישור מהממשלה לביצוע התקיפה, רבין אישר לאנשי צה"ל להתחיל בהכנות.

 

............................................

יום חמישי, 26 בספטמבר, 09:00, ירושלים

פרס מכנס את הקבינט לדיון מיוחד, שממנו נעדרים ממלא מקומו, שר החוץ יצחק שמיר, ושר האוצר יצחק מודעי, השוהים בחו"ל. בישיבה מעלה רבין את הרעיון לתקוף בתוניסיה, ומתגלעים חילוקי דעות.

בינתיים מקיים הרמטכ"ל דיונים קדחתניים והתייעצויות עם סגנו, האלוף דן שומרון, ועם מפקדים נוספים. בתחילה מוצע לבצע את המתקפה באמצעות כלים של חיל הים, ואולי באמצעות כוח קומנדו רגלי שיחדור לשטח. לבסוף נופל הפור על תקיפה מהאוויר. 

"צה"ל הכין כבר בתחילת אותו קיץ תוכנית אופרטיבית לפגוע במפקדות בתוניסיה", אומר סא"ל מוטי חבקוק, ראש תחום ההיסטוריה והמידע בחיל האוויר. "התוכנית כללה מודיעין מדויק. הגיעו למסקנה שביצוע התקיפה דרך האוויר ייקח הכי פחות זמן".

בבסיס חיל האוויר בתל נוף התכוננו לתקיפה אחרת, של מחנה אימון של אש"ף בעדן, תימן. 

רום: "המשימה המקורית היתה לתקוף באזור מיצרי באב אל־מנדב, והיא הוטלה על טייסת אבירי הזנב הכפול - אחת משתי טייסות ה־F-15 בבסיס. בבוקר כבר קיימנו תדריך לקראת המשימה, ואז קראו לי לצאת בדחיפות לדיון במטה חיל האוויר בקריה.

"מפקד חיל האוויר, האלוף עמוס לפידות, אמר לי שהתקיפה בתימן בוטלה, ושבמקומה נתקוף בתוניסיה. מכיוון ששתי טייסות ה־F-15 היחידות היו בבסיס שלנו, היה לי ברור שמשימת התקיפה תוטל עלינו".

אל"מ יואל פלדשו, שסיים זמן קצר קודם לכן את תפקידו כמפקד טייסת ראש החץ בתל נוף ועבר ללהק המודיעין של חיל האוויר, לא הופתע מהמשימה. "שנה או שנתיים לפני, עשיתי בטייסת תרגיל שדימה אחד לאחד את המבצע הזה, מבלי לדעת שיום אחד זה יבוצע ממש. בשבילי, כמפקד, היה בזה סיפוק עצום. זה מבצע שהמחיש את החזון של חיל האוויר". 

 

............................................

21:00, ירושלים

הקבינט מתכנס שוב, הפעם עם הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וראש אמ"ן האלוף אהוד ברק. עוד לפני הישיבה נועדים אנשי הצבא ביחידות עם רבין, ודנים עימו בתוכנית הפעולה.

האלוף לפידות מציג את התוכנית בפני הקבינט. "הרגשתי את כובד האחריות שבהצגת תמונה מאוזנת לדרג המדיני", יספר אחרי המבצע לביטאון חיל האוויר. "במקרים כאלה אפילו הניואנסים של הקול והאינטואיציה של המילים הם בעלי חשיבות. לאחר ניתוח המטרה הגעתי למסקנה שרמת הסיכונים אינה גבוהה במיוחד, כשהסיכונים היותר מסתברים הם במישור הטכני - בגלל הטווח הגדול והטיסה הארוכה מעל הים".

שבעה שרים מצביעים בעד המבצע - ורק אחד, השר בלי תיק עזר ויצמן, מתנגד. באותם ימים החלו שיחות בין ישראל למצרים על עתיד העיירה טאבה הסמוכה לגבול, וארה"ב ניסתה להניע שיחות שלום עם ירדן.

"המלך חוסיין והנשיא חוסני מובארק נמצאים עכשיו בארה"ב", אומר ויצמן בישיבה, "יש מאמץ לקדם את תהליך השלום. זה אינו העיתוי המתאים". פרס משיב לו: "ובעוד שבוע או שבועיים העיתוי יהיה הולם?"

 

............................................

יום שישי, 27 בספטמבר, תל נוף

ההכנות למבצע מתחילות לצבור תאוצה. תחילה נקבע שהתקיפה תתבצע ביום ראשון, אבל לבסוף היא נדחית ב־48 שעות, בין השאר מתוך חשש שבימי סוף השבוע יהיו באזור תיירים רבים.

חיל האוויר מייעד לתקיפה עשרה מטוסי F-15. נקבע כי את הרביעייה הראשונה יוביל מפקד טייסת ראש החץ, סא"ל אבנר נווה, והיא תשגר את הפצצות בגל הראשון. הרביעייה השנייה, שתתקוף מייד אחר כך, בגל השני, תובל על ידי מפקד טייסת אבירי הזנב הכפול, סא"ל מיקי לב. שני מטוסים נוספים יטוסו מאחור כגיבוי, למקרה של תקלה בדרך. 

כל מטוס יחומש בפצצה מונחית מסוג GBU-15, בעלת יכולת דיוק מרבית. בשל המרחק הרב, שני מטוסי בואינג 707 ישמשו לתדלוק אווירי כפול, ומאחור יהיה גם מטוס פיקוד ושליטה. משך הטיסה המשוער, הלוך ושוב: כשש שעות.

תא"ל רום, מפקד תל נוף, מחליט לבצע מעשה חריג ולבקש מהרמטכ"ל לטוס בעצמו. "זה לא היה מקובל שתא"ל ישתתף בתקיפה מבצעית, אבל ידעתי שזו טיסה של פעם בחיים. כל מי שידע על המבצע הבין את זה, וכולם רצו להשתתף".

בתיווכו של האלוף לפידות פונה רום לרמטכ"ל ומקבל את הסכמתו. "ניגשתי לאבנר נווה, שהיה כפוף אלי בבסיס, ואמרתי לו: 'אבנר, אתה המפקד, אני אהיה במבנה שיטוס מאחוריך, באישור הרמטכ"ל'. מי שנראו בהלם קל היו הנווטים הצעירים, שחשבו שאני סתם חתיאר זקן שלא צריך להשתתף במבצע כזה".

התכונה בתל נוף רבה. עשרות חיילים עוסקים בהכנות למבצע, אבל רובם אינם יודעים לקראת מה הם מתכוננים. הסודיות נשמרת בצורה מוחלטת.

רום: "בחרנו את המטוסים שמבחינה טכנית נמצאו במצב הטוב ביותר ושהיו בהם הכי פחות תקלות. היינו צריכים להביא אותם לשלמות, ובד בבד להביא את הפצצות המונחות מבסיס רמון ולתכנן את המסלול, ומאיפה נטוס, והיכן נתדלק. היתה המון עבודה, וכל הזמן היו שינויים. פתאום מפקד חיל האוויר דרש שנכין ערכת חילוץ, למקרה שתהיה תקלה באחד המטוסים והוא ייאלץ לנחות נחיתת חירום. הכנו שני מסוקי יסעור שיוכלו לזנק מהארץ במקרה הצורך".

בשבת בבוקר מתקיים אימון. הטייסים והנווטים שנועדו להשתתף במבצע ממריאים מתל נוף וחגים מעל שכונת ברנע באשקלון, הסמוכה לחוף, ומדמים תקיפה.

"עברו שלושים שנה, אז אני מקווה שאף אחד בשכונת ברנע לא ייעלב", צוחק רום, "אבל בזמנו היא המחישה לנו את מפקדת אש"ף בתוניסיה, בגלל שהיו בה בניינים קטנים, באופן פיזור די דומה, וליד הים. זו היתה הזדמנות גם לתרגל את התיאום בין הטייס לנווט".

אימונים דומים ייערכו מדי בוקר גם בימים הקרובים, עד לשעת השי"ן. "כולם ידעו שקורה משהו. אשתי ראתה איך אני קם בכל בוקר בחמש, לובש סרבל, ממהר לצאת מהבית וחוזר מאוחר בלילה. אבל היא לא שאלה כלום, כי היא ידעה שלא תקבל תשובה".

 

............................................

מוצאי שבת, 28 בספטמבר, 19:30, תל נוף

משתתפי המבצע מתכנסים לתדריך מקיף, שנמשך חמש שעות, ובסיומו יודע כל אחד את תפקידו. למחרת מגיעים הרמטכ"ל ומפקד החיל לשיחה עם המשתתפים.

רום: "התדריכים היו מאוד מקצועיים וענייניים. לא דיברו שם על ציונות ועל החשיבות הסמלית של המבצע, אלא על צורת הביצוע והבטיחות". 

השר ויצמן פונה שוב לראש הממשלה פרס בניסיון להניאו מהמבצע, אולם נתקל בסירוב. ביום ראשון, ערב חג הסוכות, מתקיימת ישיבת ממשלה, אולם לשרים לא נאמר דבר על המבצע המתוכנן.

אנשי אש"ף מחפשים אחר לכודים בין הריסות המפקדה בחמאם א־שאט, זמן קצר לאחר הפצצת חיל האוויר // צילום: אי.פי

............................................

יום שני, 30 בספטמבר, מוצאי סוכות

בעת שההכנות למבצע הולכות ונשלמות, מפקד חיל האוויר לפידות מארח בביתו ערב גיבוש שנקבע מראש, בהשתתפות מפקדי הבסיסים של החיל ובנות זוגם. כדי לא לעורר חשד, הוא מחליט לקיים את האירוע כסדרו. גיורא רום מגיע עם אשתו מרים ומשדר עסקים כרגיל.

מפקדי הבסיסים לא יודעים מה מתרחש, והאלוף לפידות מעדכן כמה מהם בצורה דיסקרטית במהלך המפגש, הרחק מאוזני הרעיות.

רום מטיל על קצין המינהלה של בסיס תל נוף משימה מעט לא שגרתית: להביא שתייה ופיצוחים מקיוסק ברחובות. "שלחתי אותו לקנות לכל טייס ונווט רבע קילו פירות יבשים - בלי קליפות ובלי גרעינים, כמובן - ושקיות טרופית, שיהיה מה לאכול ולשתות בטיסה".

בלילה, במגורי הטייסים בתל נוף, סא"ל מיקי לב כמעט לא ישן. "רצו לי הרבה מחשבות בראש. אבל כשיצאתי מהבית לא הייתי עייף. האדרנלין הניע אותי".

רום: "אני נרדמתי בקלות, בקושי הצלחתי לקום בבוקר. גם לפני מלחמות אני ישן חזק מאוד".

אלוף (מיל') גיורא רום // צילום: זיו קורן

............................................

יום שלישי, 1 באוקטובר, 05:30, תל נוף

הטייסים והנווטים נפגשים בטייסת לשיחה אחרונה, "תדריך עדכונים" בן 25 דקות, שמעביר מוביל הכוח, נווה. הוא מעדכן אותם בתנאי מזג האוויר הצפויים ועובר איתם על הפרטים. אחר כך הם מקבלים 45 דקות להתארגנות אישית: גיחה אחרונה לשירותים, ארוחת בוקר קלה. הם לא שותים קפה, כדי למנוע לחץ מיותר על הגוף בשעות הטיסה הארוכות.

ב־07:00 מגיעים הטייסים למטוסים ומוודאים שהכל נמצא במקום. לידם בתא הטייס גם הפירות, הטרופיות ושקיות ההשתנה, שישמשו אותם במהלך הטיסה.

 

............................................

08:00, תל נוף 

המבצע יוצא לדרך. עשרת מטוסי ה־F-15 עמוסים בפצצות ובדלק, וההמראה מתנהלת לאט, "פי 4 מזמן ההמראה הרגיל", אומר לב. המטוסים צבועים באפור, ללא שום סימן זיהוי. על הקרקע בתל נוף ממתינים שני מסוקי יסעור, מוכנים להקפצה במקרה שיידרש חילוץ.

באותו זמן יוצאים מנתב"ג שני מטוסי בואינג 707, שתפקידם לתדלק פעמיים את מטוסי הקרב. מחשב הניווט בתא הטייס מורה על מספר שמעולם לא הכירו בחיל האוויר: 1,280 מייל (כמעט 2,100 ק"מ).

המטוסים פונים מערבה, לכיוון הים. נתיב הטיסה תוכנן כך שיעבור בשוליים הצפוניים של האזורים המכוסים בידי המכ"מים המצריים והלוביים, ומבלי שהמטוסים יתגלו על ידי המכ"מים של אוניות הצי השישי האמריקני, המשייטות בים התיכון.

לב: "היתה לי תחושה מיוחדת. שלוש שנים לפני כן נפלתי בשבי בלבנון למשך יום אחד, וזה ישב לי באיזשהו מקום בראש. הפעם החשש היה יותר טכני: אתה יודע שאתה עושה משהו שלא עשו בעבר, מקווה שלא יהיו תקלות. אופרציה לא פשוטה".

מזג האוויר נוח, עננים לבנים בשמיים. 12 המטוסים טסים בגובה ביניים, כדי לא להיתקל בדרך במטוסים אזרחיים. מאחוריהם, במרחק של קילומטרים רבים, גם מטוס שליטה ובקרה, שעליו מפקד החיל לפידות. מסביב פועלים גם מטוסי ביון מסוג "הוקאי".

רום: "באיזשהו שלב, כשטסנו מעל אזור איטליה, החלטתי שאני לוקח הפסקה לאכול ולשתות. הפעלתי את הטייס האוטומטי, אבל כשהכנסתי את הקשית לטרופית, בגלל הפרשי הלחץ, המשקה התפוצץ והשפריץ על כל כיפת הטייס, שנצבעה בכתום. לא ראיתי כמעט כלום, ומהר הסרתי את הכפפות והתחלתי לנקות".

בינתיים, בארץ, שר הביטחון רבין מבטל ברגע האחרון ביקור שתיכנן לאותו בוקר ביישובי הצפון ונוסע ללשכתו בקריה. הוא שוכח לעדכן את יועץ התקשורת שלו, נחמן שי, ואת מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אורי לוברני, והם ממתינים לו לשווא בשדה דב, עד שהם מבינים כי לא יגיע.

............................................

11:00, אי שם מעל הים התיכון

שעת השי"ן מתקרבת. המטוסים כבר אחרי שני תדלוקים באוויר, האחד מעט לפני המגף האיטלקי, והשני קצת אחרי סיציליה. מטוסי התדלוק ומטוסי הגיבוי פונים לאחור ומתחילים לעשות את דרכם לישראל.

נווה: "חששנו מהתדלוק, כי אף פעם לא תידלקו קודם לכן מטוסי קרב במשקלים הללו. זה היה חסר תקדים. התדלוק השני נמשך קצת יותר זמן מהמתוכנן".

כרבע שעה לפני ההגעה מדווח אחד הטייסים על תקלה: הוא לא מצליח לחמש את הפצצה שברשותו ולהכין אותה לשיגור. רום מציע בקשר שהוא יפציץ במקומו את המטרה - בניין המפקדה של כוח 17. הוא מקבל אישור ממטוס השליטה והבקרה.

שר הביטחון עוזב את לשכתו ויורד לבור של חיל האוויר בקריה. החיילים באגפים הסמוכים אינם יודעים מה עושה השר במקום. בבור נמצאים גם סגן הרמטכ"ל שומרון ועוזר ראש אג"ם, האלוף אורי שגיא.

תא"ל (מיל') אבנר נווה

............................................

11:15, מעל תוניסיה

עם הכניסה לשטח האווירי של תוניסיה, כאילו באורח נס, מתפזרים העננים - והעיירה חמאם א־שאט נפרשת לנגד עיני הטייסים. בגל הראשון תוקפים מטוסי הקרב בפיקודו של אבנר נווה את המטרות בחלקה הדרומי של העיירה, כדי שהעשן שייתמר לא יפגע בראות של המטרות האחרות. הגל השני, בפיקודו של מיקי לב, משלים את תקיפת המטרות הנוספות.

נווה: "המפקדות של אש"ף היו פזורות בלב מבנים של אוכלוסייה אזרחית. המטוס שלי, שהפציץ את המפקדה האישית של ערפאת, היה במרחק 180 מטרים בלבד מבית ספר של ילדים".

רום: "עוד בתדריך בתל נוף, מפקד החיל הזהיר אותנו מהבניין הזה, ואמר שלא נעז לפגוע בו. זה הדבר הראשון שראיתי כשהתקרבנו: את הבניין הזה משמאלי.

"ברגע התקיפה, הייתי בשלישייה הראשונה, בשורה חזיתית. הסתכלתי שמאלה, וראיתי שנווה ואיתי אלון כבר הטילו את הפצצות שלהם. ואז, בערך שלוש שניות אחריהם, גם אני הטלתי.

"מרגע זה ואילך יש כמה דקות שבהן נדרש ביצוע מקצועי עילאי. לטייס יש סידרת תפקידים, לנווט יש תפקיד, מדברים אחד עם השני. אתה צריך להיות בפוקוס אדיר, הכל ברמה של קשקש, אסור להחטיא. יד קלילה מדי של הנווט בשניות האחרונות יכולה לגרום לאסון. זה כמו שחקן כדורסל שעולה לשלשה בשנייה האחרונה בפיגור שתי נקודות. הוא חייב לקלוע, וזהו".

מיקי לב: "בשניות האלה המתח עולה. הדם שלך מקבל תוספת של אדרנלין, ואתה מתרכז כולך בביצוע. וידאתי במכ"ם שלא כיוונו אלי טילי נ"מ ושלא הזניקו מטוסים, זיהיתי את המטרות שלי, ולחצתי על הכפתור".

כל טייס משגר את הפצצות שלו, מוודא פגיעה במטרה, ומדווח בקשר: "אלפא". עשן סמיך מיתמר באזור במשך שעות ארוכות.

לב סיפר באותם ימים: "אחרי שיצאתי מהיעף, ראיתי את הפצצות פוגעות במטרה במדויק. ממבט הציפור אתה לא רואה פרטים קטנים או אנשים. התמונה לא דומה למה שאתה רואה אחר כך בטלוויזיה. אתה רואה רק שפגעת בבתים שבהם רצית לפגוע".

לשכתו של ערפאת, משרדי כוח 17, בניין המגורים של אנשי אש"ף, משרדיהם של ראש מחלקת המבצעים ומינהלת הכספים של אש"ף ומשרדי ארגון א־צעיקה - כולם הופכים לעיי חורבות. בהפצצה נהרגים קרוב לשמונים מחבלים וכמה שוטרים תוניסאים, ועשרות נפצעים. ממשלת תוניסיה טוענת שבקרב הנפגעים גם אזרחים. תושבים בבירה שומעים את ההתרחשויות, ומשוכנעים שמדובר במטוסים לוביים: באותה עת שררה מתיחות גדולה בין שתי המדינות, וימים ספורים לפני ההפצצה הכריז נשיא תוניסיה על כוננות גבוהה.

חבקוק: "המודיעין הביא מידע מדויק וידע שהמבנה הזה שייך לאש"ף, והמבנה הסמוך אליו לא. התקיפה הראתה שצה"ל יגיע לכל נקודה. עבר המסר שאין מקום שהוא רחוק מדי עבורנו".

 

............................................

11:21, מעל גבול תוניסיה

הטייסים מדווחים בקשר שהמשימה הושלמה בהצלחה. רק לאחר שהם כבר בדרך הביתה, במרחק רב מהמטרות, מזניק חיל האוויר התוניסאי מטוסי קרב לאוויר. הם לא מצליחים להתקרב למטוסים הישראליים.

לב: "פנינו חזרה הביתה. אחרי זה באה התפרקות אדירה. נתתי שאגה אדירה בתא, כדי להתפרק מהמתח. ההרגשה מעורבת: אתה רואה שהשארת שם חורבן גדול, אבל יודע שביצענו את זה בצורה מושלמת".

בבור בקריה נושמים לרווחה. רבין מתרווח בכיסאו וחיוך על פניו, נפרד מהנוכחים ועולה ללשכתו. בדרך לפגישה עם ראש הממשלה פרס הוא מעדכן את הנשיא חיים הרצוג, את יו"ר ועדת החוץ והביטחון, אבא אבן, ואת שגריר ארה"ב בישראל, תומאס פיקרינג.

אל"מ (מיל') מיקי לב

............................................

12:30, בדרך הביתה 

נסיעה ארוכה עוברת על הטייסים. "פתאום אתה מתחיל להרגיש את נפילת המתח", צוחק לב. "אתה צמא ורעב, המסכה מכאיבה בצידי האף, הישבן כואב מרוב ישיבה... פתאום אתה מרגיש הכל".

רום: "אתה מתחיל את הדרך הארוכה הביתה, רואה על המחשב 1,200 מייל, ולא מבין מה אתה הולך לעשות עם עצמך שעתיים וחצי. פתאום נהיה לך משעמם. אתה מחפש במכ"ם, מקווה שאולי אלוהים יעשה טובה ולוב תזניק לעברנו מטוסי יירוט כדי שנוכל להפיל אותם, או משהו כזה. אבל כלום לא קורה".

בעת שהמטוסים עושים את דרכם ארצה, רשתות השידור הזרות כבר מדווחות על התקיפה ומייחסות אותה לישראל. במערכת הביטחון מחליטים שלא להמתין עד שיבת הטייסים ומפרסמים הודעה מטעם דובר צה"ל, שבה נוטלת ישראל אחריות להפצצה.

הקהילה היהודית בתוניסיה, המונה באותם ימים כ־4,500 איש, נכנסת לכוננות ספיגה. רבים מהסוחרים ממהרים לסגור את בתי העסק, מחשש להתנכלויות. שידורי הרדיו המקומי מופסקים לטובת שירי לכת פטריוטיים, ומדי פעם נשמעות קריאות לאוכלוסייה לתרום דם עבור עשרות הפצועים.

ראש הממשלה פרס מסייר באותה עת בעיירה שדרות. במפגש עם תלמידי תיכון הוא אומר: "מפקדות המחבלים אינן חסינות, זכותנו לפגוע בהן. לא ייתכן שרוצחים בדם קר ייצאו נקיים. לכל פעולה כזו יש יד מכוונת ומארגנת. מדוע אנחנו צריכים לשבת עם אש"ף בשעה שאנשיו הורגים יהודים סתם?"

 

............................................

14:00, תל נוף

רגע לפני הנחיתה, הטייסים חגים סביב הבסיס לאות הערכה לצוות הקרקע. כשהם יורדים מהמטוסים, הם לא אומרים מהיכן באו, עד שהחיילים אומרים להם "זה בסדר, אנחנו כבר יודעים" - ומתיזים עליהם שמפניה.

לב: "כל הטייסת חיכתה לנו, כולם היו נרגשים. רק כשירדתי מהמטוס וראיתי שאין עליו פצצות, התחלתי לעכל שהייתי שם ושחזרתי".

רום: "ליד מסלול הנחיתה חיכו לי אשתי ושני בניי, שהיו בגילי בית ספר יסודי וגן, באמצע חופשת סוכות, וחשבתי לעצמי, הנה, יש לנו חיים נורמליים. האישה והילדים מחכים לאבא שיחזור מעוד יום במשרד".

נווה: "היתה תחושה של הקלה גדולה וסיפוק. קיבלנו משימה שמעולם לא בוצעה בטווח כל כך רחוק, ועמדנו בה באופן הכי מוצלח".

רום יצא לתל אביב, לתחקיר מבצעי. "ישבתי באוטו", הוא אומר, "עברתי דרך רחובות, נס ציונה, ראשון לציון, הסתכלתי על הנהגים סביבי, ושאלתי את עצמי: האנשים האלה, יש להם מושג שלפני רגע הייתי בתוניסיה? הרי אם עכשיו אני אעקוף אותם בכביש, הם יקללו אותי".

 

............................................

אחר הצהריים, חמאם א־שאט

ערפאת מגיע לזירת ההריסות, מלווה בסגנו, אבו איאד, ובאשתו של נשיא תוניסיה, ואסילה. הוא נראה מזועזע. רק לילה קודם לכן הוא שב לתוניסיה מרבאט, בירת מרוקו, שם נועד עם המלך חסן השני.

"ניצלתי בנס ממוות בטוח", הוא אומר בסגנונו התיאטרלי. "הייתי בדרך ללשכתי שבמפקדה בחמאם א־שאט, במרחק של רבע שעה נסיעה ממנה. תוך כדי נהיגה ציוויתי על הנהג שלי לסטות מהכביש ולהיכנס למפקדה אחרת בסביבה, ושם שמעתי על ההפצצה. נטלתי את הטלפון ומיהרתי להתקשר לקהיר ולרבת עמון. הודעתי שלא נפגעתי ושאני ממשיך לנהל את המאבק".

ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, אמר באותם ימים: "נוכחותו של ערפאת במקום בזמן התקיפה לא היוותה שיקול בתכנון התקיפה או בביצועה. המטרה היתה פגיעה פיזית במתכנני הפיגועים ובמבצעיהם והבהרה חד־משמעית לאש"ף שאין מקום שממנו ישלחו פיגועים או יתכננו אותם, שיהיה חסין".

ערפאת בחמאם א־שאט, לאחר ההפצצה. "הייתי בדרך למפקדה, ניצלתי בנס ממוות" //  צילום: אי.אף.פי

............................................

16:00, תל אביב

בניגוד לכוונה המקורית, מחליטים במערכת הביטחון לכנס מסיבת עיתונאים בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר.  

רבין פותח במסר תקיף לארגוני הטרור: "אין חסינות לגורם אש"פיסטי בשום מקום בעולם. ידו הארוכה של צה"ל תדע להשיג ולהעניש. ישראל תקבע את דרך הלחימה ומקום הפגיעה בהתאם לשיקוליה בלבד".

אחר כך הוא מנסה להרגיע את התוניסאים: "אין לנו עניין בעימות עם תוניסיה, היעד לא היה תוניסיה אלא מפקדת הטרור שבשטחה. יש שיטענו שפעולה כזו תפגע בסיכויי תהליך השלום. ישראל רוצה בשלום, אולם אם יש דבר הפוגע בסיכוי לשלום זה המאמץ הטרוריסטי בראשות ערפאת".

נשיא מצרים מובארק מגיב בחריפות ומשגר מברק לנשיא ארה"ב, רונלד רייגן, שבו הוא מכנה את ההתקפה "פשע בזוי" ו"מעשה אלימות שאין לו אח ורע". הוא מורה למשרד החוץ שלו להשעות את שיחות טאבה.

מערב גרמניה, צרפת ובריטניה ממהרות לגנות את ישראל, אולם העיתונות בלונדון מביעה התפעלות ומשווה את המבצע לחילוץ בני הערובה באנטבה. ארה"ב מצרה על "מעגל האלימות", אך מגדירה את הפעולה כ"הגנה עצמית". גם המלך חוסיין, ששוהה באותה עת בוושינגטון, לא יוצא מגדרו כדי לגנות את הפעולה.

 

............................................

17:30, תל אביב

לקראת ערב מתכנסים הטייסים העייפים בלשכתו של רבין וצופים יחד איתו בצילומי הווידאו של ההפצצה. "השגנו את המטרה", הוא אומר להם. "עשיתם עבודה טובה".

 

אחרית דבר

ההתקפה ההיא סימנה את דעיכת הקשר בין אש"ף לתוניסיה. ערפאת הפך ליו"ר הרשות הפלשתינית, וב־1993 חתם עם מדינת ישראל על הסכמי אוסלו ואף זכה אחר כך בפרס נובל לשלום יחד עם פרס ורבין. למרות זאת, עד יומו האחרון לא נטש את דרך הטרור.

אלוף (מיל') גיורא רום (70) כיהן עד לפני שנה כמנהל רשות התעופה האזרחית. החליף אותו בתפקיד שותפו לאותה טיסה, תא"ל (מיל') יואל פלדשו (66).

אל"מ (מיל') מיקי לב (64) הוא כיום יועץ עסקי. תא"ל (מיל') אבנר נווה (65) פרש לעסקים פרטיים.

חיל האוויר לא תקף שוב כל כך רחוק מהבית. לפחות לא במבצע שישראל מקבלת עליו אחריות.

אפשר להסיק משהו מהמבצע ההוא על תקיפה אפשרית במתקני הגרעין באיראן?

לב: "הטווחים די דומים, והיכולות השתדרגו, כך שאם אמרנו אז שאין נקודה שלא נוכל להגיע אליה - ודאי שאפשר לומר זאת גם כיום. ההבדל המהותי היחיד הוא הנתיב לעבר המטרה. הטיסה ב־1985 התנהלה מעל לים, ולא מעל מדינות עוינות. הדרך לאיראן קצת יותר מסובכת: אם יש תקלה, אתה לא יכול לנטוש או לנחות נחיתת חירום בכל מקום. זאת אופרה אחרת".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו