כשמזכירים את השם יבגני שפובלוב בפני שלומית אהרון, משהו קופא בחיוך השברירי שעל פניה. גם הקול העוצמתי שלה שמוכר מלהיטי "הכל עובר חביבי" הופך פתאום חלוש, על סף הלחישה. קשה שלא להבחין בעובדה שהעלאת שמו של שפובלוב משול לנבירה בפצע פתוח מבחינתה, גם אם היום היא נמצאת בעיצומו של פרויקט מצליח, שמכר תוך זמן קצר אלפי דיסקים.
מצד אחד, שפובלוב הוא האיש שהיה חצי מהצלחת המופע הבימתי "דואט" שעלה על הבמות בשנת 2001, שילב קלאסיקה עברית לצד קלאסיקות אופראיות ופירנס אותה במשך יותר מ-400 מופעים בארץ ובעולם, ומנגד הוא הפרטנר לבמה שנעלם בוקר בהיר אחד והותיר אותה מיותמת ממופע המשך ובעיקר עם המון סימני שאלה.
"מה הרגשתי ביום שהבנתי שהוא נעלם-" היא חוזרת על שאלתי במטרה למשוך את הזמן בחיפוש אחר תשובה דיפלומטית. "הפתעה. הפתעה מוחלטת. לא הבנתי מה קרה לו. לא ידעתי שום דבר. היינו אמורים להגיע לחזרות והוא פשוט נעלם. בהתחלה היתה תהייה מאוד גדולה של מה קרה לו ואם הכל בסדר, ובהמשך כשהתחילו להגיע פיסות מידע על כך שהוא הסתבך בכל מיני עניינים וחובות כספיים, היה תסכול מאוד גדול מצידי. היינו רגע לפני מופע המשך, מהלך שאגב הוא היה מהדוחפים אליו, ופתאום הוא איננו. בלי שום הודעה מקדימה".
והכתובת להיעלמות לא היתה על הקיר-
"לא, ממש לא. כלומר, אולי היו דברים שהיו ידועים לאחרים, אך לי לא היה ידוע שום דבר. היה לי חיבור מאוד מוצלח על הבמה עם יבגני, אבל בחיים הפרטיים שלנו כל אחד היה בעולם שלו. לא ידעתי מה מתרחש איתו. שמעתי פה ושם פיסות מידע על כל מיני דברים שקשורים אליו עוד בתקופה שהופענו יחד, אבל לא ידעתי באמת מה המצב שלו ולא נכנסתי לזה. לא הבנתי עד כמה זה היה חמור. באמת שהייתי מאוד מופתעת. אבל תבין, אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע הזה, אני כבר רגילה לשינויים והפתעות".
בשלב הזה, מצטרף לשיחה קיקי רוטשטיין, צלע מ"הכל עובר חביבי" ובשנים האחרונות מפיק מוסיקלי שאחראי בין היתר למופע הנעלם ההוא. קשה להתעלם מהעובדה שהמפיק החבוי שבתוכו הרבה פחות סלחן לזמר המבריזן. "מצידי היה הרבה מאוד כעס על מה שקרה עם יבגני. אחרי הכל, נכנסו להליך של חזרות, הקמנו צוות הפקה, השקענו כסף, ובבת אחת הוא נסע לניו יורק ולא חזר. זה הוא שבמשך שנים לחץ עלינו לעשות את המפגש הנוסף על הבמה ואני כל הזמן דחיתי את זה מתוך מחשבה שזה עוד מוקדם. ואז מה? ברגע שהחלטנו ללכת על זה אתה נעלם? בורח-"
אתם נמצאים איתו בקשר כיום-
אהרון: "בקשר טלפוני פה ושם. לא יותר מדי".
רוטשטיין: "הוא מתקשר ומתעניין מדי פעם במה חדש ומה קורה. זה מאוד ברור לי שהוא מתוסכל שם ושהוא מאוד היה שמח להיות פה. היה לו פוטנציאל אדיר להצליח פה בענק והוא כבר הגיע להישגים מאוד נאים, אבל אז הכל התחיל להתבלגן לו בחיים. מה לא שמעתי מאז שהוא ברח? סיפורים על חובות כספיים, עסקים לא ברורים. השם שלו אפילו השתרבב לפרשייה של רצח משפחת אושרנקו מראשון לציון. למיטב הבנתי, הוא היה באיזשהו שלב הבעלים של המקום שהיה שייך להם וגם היה תקופה מסוימת הבן זוג של הנרצחת, לפני שהיא התחתנה עם בעלה שנרצח. בקיצור, יש לנו המון קצות חוט, אבל שום תשובה ברורה למה באמת קרה לו. אני יודע שניסו להשיג אותו כמה פעמים לראיון והוא מתחמק מזה".
אהרון: "אבל מה שהיה היה. הזיזו לי את הגבינה? זזתי למקום אחר. אני מאוד מאמינה שבחיים לפעמים קורים דברים שמובילים אותנו לדברים לא פחות מוצלחים. היה לי חבל מאוד כי הוא היה פרטנר שאהבתי לשיר איתו, אבל מבחינתי החיבור איתו תמיד היה חיבור זמני. ידעתי שהחלום של יבגני הוא להיות זמר אופרה וזה היה ברור לי שאם יום אחד תגיע אליו ההצעה להיות חלק באופרה ענקית איפשהו בעולם, הוא יוותר עלי. חוץ מזה, מאז ומתמיד היה לי את מופע הסולו שלי כך שלא נותרתי בלי כלום ובסופו של דבר הרגשתי שאלוהים מכוון אותי למקומות אחרים. ואגב, אין לי ספק שהוא עוד יחבר אותי ליבגני".
רוטשטיין: "אחרי שלב ההלם, האכזבה והתדהמה, התיישבנו לחשוב מה אנחנו עושים. האופציה הראשונה היתה למצוא מחליף ליבגני, אבל התחושה שלנו היתה שניצור תחושה של מיחזור וככה נולד הרעיון ללכת על משהו חדש: שלומית אהרון ושלושת הטנורים".
הרעיון הוא למעשה העתקה של מופע שלושת הטנורים הידועים פלסידו דומינגו, חוזה קרראס ולוצ'אנו פאברוטי המנוח שעשו היסטוריה והיסטריה, חרשו את הגלובוס בסוף שנות התשעים עם רפרטואר שכלל את מיטב האריות הקלאסיות וערבו גם לאוזניהם של אלה שלא בדיוק חונכו על ברכי מוצארט, ורדי או צ'ייקובסקי. רוטשטיין, המנוע שמאחורי אהרון, יצא למסע חיפושים ארוך אחרי שלושת הטנורים הישראלים, בזמן שאהרון נכנסה לחדר החזרות עם אוהד חיטמן שקיבל לידיו את המשימה לעבד את שיריה הקלאסיים.
"שנים היה לי חלום לשדרג את המותג של 'דואט' ולהפוך אותו למשהו הרבה יותר גדול. לא ידעתי שהפנטזיה הזאת היתה כמעט בלתי אפשרית. מתברר שלמצוא שלושה טנורים באיכות ווקלית הוא דבר מאוד קשה. היה רגע שקיקי ואני כבר היינו קרובים להרמת ידיים. רוב זמרי האופרות חיים על מזוודות ולא זמינים להתחייבות ומצאתי את עצמי מתקדמת בעבודה עם אוהד חיטמן כשעדיין אין לי את ההרכב שיעמוד איתי על הבמה". במקביל, רוטשטיין המשיך בסבב הפגישות והטלפונים שלו. בסופו של דבר איתר את יותם כהן, יוסף ארידן וגיא מנהיים על תקן שלושת הטנורים המזרח-תיכוניים שיהוו את ההרכב הסופי. שלושתם זמרי אופרה עם קילומטרז' מכובד על בימות האופרה הישראלית וקונצרטים ברחבי הארץ והעולם.
יוסף ארידן (34): "יום אחד קיבלתי טלפון ועל הקו היה קול שאמר לי שהוא עושה מופע חדש עם שלומית אהרון. היה רעש ולא כל כך שמעתי אז שאלתי אותו 'עם מי-'. הוא די היה מופתע מהתגובה שלי ושאל אותי אם אני לא מכיר אותה".
וידעת מי היא?
"בוודאי שידעתי מי היא. הוא סיפר על הרעיון שיש להם ושבעצם הרעיון לעשות מופע שהוא פיוז'ן של פופ ואופרה, משהו שיגרום גם לקהל שלא צורך על בסיס קבוע אופרות להגיע למופע וליהנות ממנו. האמת? בהתחלה לא לגמרי ידעתי איך להגיב לזה. חששתי שזה עשוי להיות מופע זול ומתחנף ושזה לא יהיה משהו מספיק יוקרתי. עקרונית, המסלול שלי בעולם האופרה מאוד ברור לי ורציתי להיצמד לזה. אבל אחרי שנפגשנו ושמעתי על כל ההשקעה שצפויה להיות, הבנתי שאני הולך על זה".
איך הגיבו הקולגות בעולם האופרה על המעבר לאופרה לייט?
"אוי... בתחום הזה אתה נורא נורא עם עצמך. אין כל כך קולגות. יש רק את אלו שרוצים לדקור אותך בגב, כך שההחלטה היתה לגמרי שלי. אחרי המפגש שלי עם שלומית והצוות כבר לא הייתי זקוק לחיזוקים חיצוניים. זה היה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות".
אהרון: "למרות שבהתחלה, בחזרות, היית נראה די מסויג".
ארידן: "אני? באמת? ככה נראיתי-"
אהרון: "כן, ישבת בחזרות בצד, עם רגל מתנדנדת בעצבים מצד לצד ועם הבעת פנים שכולה שעמום".
ארידן: "לא, לא... ממש לא השתעממתי. כל התהליך היה לי חדש. באופרה אני רגיל להגיע לחזרות כשאני כבר יודע הכל ולתקתק עניינים ופה הכל היה חדש עבורי. היינו צריך להיות שותפים לעיבודים, התהליך היה איטי ומאוד שונה. זה כנראה היה הבעת ההלם על הפנים שלי. ממש לא שעמום".
גם יותם כהן, תושב רמת גן, ואחד מזמרי האופרה הישראלים המבוקשים יותר בעולם, קיבל פנייה להצטרף - ולא היסס. "בתור מי שמופיע בהרכבים מוסיקליים - האחד של מוסיקת פולקלור נפוליטנית והשנייה של מוסיקה דרום אמריקנית - לא הייתה בי הססנות. שירה זאת שירה זאת שירה. אני אפילו חושב שלשיר מדי פעם בסגנון אחר זה דבר שמעשיר אותך כאמן. אתה מסתכל על הדברים אחרת. אני חייב להודות שכשנכנסתי לזה, לא ידעתי מה יהיה העושר ההפקתי. אני רגיל להופיע באופרות עתירות תקציב כשהכל מושקע. ההפקה הזאת לא נופלת ברמה. הכל היה מאוד דקדקני וזה מאוד הפתיע אותי. עבורי, המפגש עם הקהל שטועם בחלקו לראשונה אופרה הוא מאוד מרגש".
הצלע השלישית בשלישיית הטנורים היה גיא מנהיים (34), בוגר בית הספר למשחק "בית צבי" שבמהלך המפגש היה בשבוע לימודים בניו יורק.
קשה להתעלם מהדינמיקה של החבורה, והשם - "שלומית אהרון ושלושת הטנורים" - מנסח אותה היטב. זו היא ואלה הם. החלוקה מאוד ברורה גם בבחירת השירים שהיא שרה לבדה במהלך המופע ("האורח", "רוח סתיו", "מדרגות הרבנות", "אגדה אבודה", "הלילה" ועוד) לבין שרשרת האריות שהם שירים ביחד ולחוד. רוב הזמן היא על הבמה והם עם כל המסה הווקלית שלהם לצידה... בעוד קיקי המפיק, ארידן וכהן נכנסים אחד לדברי השני, כשאהרון מדברת כולם שותקים. מכבדים את הגברת הראשונה של מופע הטנורים.
אהרון: "הדבר שהכי כיף עבורי בחוויה הזאת עם השלושה זה שפשוט כיף לי. נעים לי. אנחנו מעבירים המון שעות ביחד ומדברים על פילוסופיה, מיסטיקה ופוליטיקה".
ארידן: "יותם מעביר את הזמן מאחורי הקלעים באכילת זיתים".
כהן: "אני אוכל זיתים? זה הרי בדיוק מה שאתה עושה כל הזמן".
אהרון: "אין ספק שאתם חבורת זמרים הכי רעבה שהכרתי. אני לא אוכלת בערך שעתיים לפני הופעה כדי שלא להרגיש כבד, אבל הם אוכלים ואוכלים בלי הגבלה".
בכל זאת, הם זמרי אופרה שצריכים להצדיק את הממדים שלהם.
אהרון: "יותם סיפר לי פעם שיש אופרות ארוכות מאוד שעל מנת שלזמרים יהיה כוח, מחכה להם בופה עם כריכים ובשר מאחורי הקלעים ותוך כדי המופע הם אוכלים. האמת שהמופע הזה מצריך הרבה מאוד אנרגיה. גם אני מוצאת את עצמי מבקשת פתאום לחם ועוגות, מה שמעולם לא עשיתי קודם לכן".
כבר כמעט עשור שאת מפלרטטת עם עולם האופרה. חלפו בך מחשבות לנסות ולהופיע בדבר האמיתי? "אני את האפשרות שלי בתחום הזה כבר פספסתי. בוא ואספר לך סיפור. אמא שלי, נעמי דביניק, היתה זמרת אופרה עם קול סופרן שהופיעה בתיאטרון היידי שהיה בארץ. היה לה קול אדיר והיא היתה מתאמנת שעות בבית. בתור ילדה, החוויה שזכורה לי היא שהייתי רצה וסוגרת את התריסים בכל פעם שהיא היתה שרה. לא רציתי שישמעו את זה ברחוב. התביישתי בשירה שלה בגלל העוצמה. אני חושבת שהדחקתי את זה לאורך השנים, ואף שהיתה לי האפשרות והפוטנציאל מהבית להתפתח לכיוון הזה, ברחתי ממנו למחוזות של מוסיקה הרבה יותר קלילה. פה ושם אני נוגעת בשירה אופראית, כשאני עושה חימום קולי או נמצאת בשיעורי פיתוח קול, אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי".
אפרופו בריחה, אחרי 15 שנים עם "הכל עובר חביבי" ברחת מהם לקריירת סולו ובסופו של דבר, 15 שנים אחרי את שוב פעם על הבמה עם שלושה גברים אחרים. איך זה קרה?
"ההבדל העיקרי הוא שהפעם הכל נעשה מרצון. הכל עובר חביבי קרה לגמרי במקרה. הופענו בערב של שירי שנות החמישים, הקהל התלהב, היתה דרישה להמשכיות ופשוט המשכנו להופיע בלי לעצור ולחשוב לרגע. במהלך השנים היו לי כל מיני מחשבות לעצמאות, רציתי להיות בזכות עצמי כזמרת וכבן אדם. לא רציתי להיות תלויה באף אחד. כשהחלטתי לעזוב את ההרכב הם מאוד כעסו עלי. עמי (מנדלמן - י"א) לא דיבר איתי במשך עשר שנים. דווקא ראיון עיתונאי שנתתי לפני כמה שנים גרם לנו להיפגש ולדבר על הכל. להשאיר את המשקעים שלנו מאחור ואפילו לחזור לסיבוב איחוד שהחזיק יפה מאוד שנתיים. איך קרה שאני שוב פעם על הבמה עם שלושה גברים? כאמור, החיים מלאים הפתעות".
יש מבקרים מוסיקליים שרואים את מופעי האופרה-פופ שלך כמופעי בריחה מקריירת הסולו שניסית להרים ללא הצלחה יתרה.
"אני לא יודעת אם הצלחתי או לא כסולנית. זה עוד מוקדם לשפוט כי עוד לא פרשתי. אני כן יודעת שהקהל תמיד סחב אותי למקומות שהוא רצה. הקהל תמיד רוצה לשמוע את השירים האהובים עליו. למשל, במופע החדש התנגדתי בכל תוקף לשיר את השיר 'האורח'. הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר. אבל אוהד חיטמן הצליח להפתיע אותי עם עיבוד כל כך מקסים ומרגש, שבסופו של דבר בא לי לשיר אותו. הקהל מאוד השפיע עלי ואפשר להגיד שאני הייתי האויב של עצמי. מה עוד שאני אוהבת לעשות כל כך הרבה דברים ולא מוכנה לוותר על כלום. אני גם רוצה מחזות זמר וגם מופע יחיד וגם את מופעי האופרה וגם 'הכל עובר חביבי'. שילמתי על זה מחירים, אבל אני ממש לא מצטערת על זה".
ועכשיו כשבני המחזור שלך ירדנה ארזי, יהודה פוליקר, גלי עטרי, ריקי גל ונורית גלרון מוציאים דיסקים חדשים שזוכים לחיבוק הקהל, זה לא מדגדג להסתגר באולפן-
"מאוד מאוד מדגדג ואני גם עושה את זה. אני לאט לאט אוספת את החומרים, מקליטה ובודקת. אני לא ממהרת לשום מקום. בטח לא באקלים המוסיקלי של היום שהשתנה לחלוטין. יש את הפלייליסט ויש את הכוח שעבר לידיים של הקהל. אנחנו חיים בתרבות האס-אם-אסים. הקהל מחליט מה הוא רוצה לשמוע ואת מי הוא רוצה להמליך. זה מפחיד וקשה. אם הייתי מגיעה לכוכב נולד, לא הייתי שורדת אפילו שבוע אחד. בגלל זה, דרך אגב, אני מאוד מעריכה את נינט שאמרה שלום ולהתראות לדרך שממנה היא הגיעה ועכשיו מתחילה הכל מההתחלה. לשמחתי, תמיד הייתי אמנית במה. שם הכוח שלי, ולאו דווקא ברדיו. מבחינתי, העובדה שהמופע עם הטנורים רץ כבר חמישים מופעים והדיסק מכר למעלה מעשרת אלפים עותקים בפרק זמן כל כך קצר אומרת הכל. הפרויקט הזה אולי נולד מתוך הפתעה מוחלטת ואכזבה מההיעלמות של יבגני, אבל בסופו של דבר הוביל למקומות חדשים ונפלאים לקהל ולי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו