כנהוג בפרשיות חשאיות שמו של יהודה אסיא (93) אינו מוכר בציבור. האיש שהקים בימים שבהם המדינה היתה עדיין בחיתוליה בנק שוויצרי, שסייע בהעברות הכספים של הגוף שהפך לימים למוסד, נותר אלמוני. פעילותו הסודית של אסיא, אביה של המעצבת דניאלה להבי (ראו הרחבה), היתה יכולה להפוך אותו בקלות לדמות בספרו האחרון של ג'ון לה-קארה, שכן הוא היה האחראי לגיוס הכספים שאיפשר את הקמת הכור בדימונה. אסיא, מעמודי התווך של המפעל הציוני עומד גם מאחורי שניים מהמוסדות האזרחיים החשובים במדינה - מוזיאון תל אביב ומכון ויצמן.
בגיל 21 עזב אסיא את בית הוריו בעיראק והספיק בדרכו ארצה לחצות ימים וארצות, להקים עסקים חובקי עולם ולהינשא לצעירה תאילנדית שנפטרה לפני 20 שנה - אמה של דניאלה, של אחותה דליה, ושל אחיה הבכור דיוויד. דליה פלד, אגב, היא נשיאת איגוד הקוסמים הישראלי, מו"לית ואשתו של חלוץ עיתונות ההיי-טק, פלי "הנמר" פלד.
אהבה בנוסח בנגקוק
יהודה אסיא, בן 93, מתגורר היום בצפון תל אביב, בבית שקירותיו מקושטים ביצירות אמנות נדירות. להפתעתה של דניאלה בתו, הוא הסכים להשתתף בכתבה, אם כי רק לאחר שכנועים רבים. "הוא גזר על עצמו שתיקה", אמרה להבי, "עד כה כתב את סיפור חייו בספר בשם 'הגשרים של חיי' (הספר יצא בהוצאת מעריב - ה"י), שקיווה שיישאר כמורשת לאחר לכתו".
במפגש עימו נוכחים גם דניאלה ובנה אורי (27) ואסיא מתנצל שאינו קם לקבל את פנינו. נראה שגינוניו האירופיים עדיין חזקים, למרות חולשתו הגופנית. העברית שלו רהוטה ותקנית, מהסוג השמור לדור הנפילים. בחדר תמונה של אשתו המנוחה, ז'נט, האהבה הגדולה של חייו. הוא פגש אותה ב-1940, כשנסע מטעם עסקיו הפרטיים לתאילנד, שם שהה מספר שנים. כבן למשפחה מסורתית, ניסה יהודה להדחיק את הרגשות שעוררה בו התאילנדית הצעירה. הוא האמין שעם שובו לעיראק ישודך, כנהוג, לבת הקהילה היהודית. אך העניינים שבלב גברו על שיקוליו של איש העסקים המחושב, ולאחר מספר שנים נכנע לאהבתו. "היא היתה אישה יחידה במינה", הוא מספר, "היא ראתה שאני משחק גולף והלכה ללמוד מבלי לספר לי על מנת שנשחק יחדיו, היא למדה גם ברידג' בשביל אותה מטרה".
בראשית 1946, בתום מלחמת העולם השנייה, עם חידוש הקשרים הכלכליים בין תאילנד לארצות המערב, עזב אסיא את בנגקוק, שבה התגורר, מתוך רצון לרכוש השכלה מסודרת בתחום הבנקאות בארה"ב - והשאיר מאחוריו את ז'נט. הוא לא האמין שיתראו שוב. למרות האווירה הפרו-יהודית שרווחה בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, נתקל אסיא בגילויי אנטישמיות בבנק HSBC, שבו ניהל את חשבונו. מנהל הבנק שהחשיב אותו כלקוח מועדף בשל ממונו הרב, סיפר לו שבאמריקה לא נותנים ליהודים לחדור למערכת הבנקאית, מה שלימים ידחף אותו להקים בנק שבו יהודים יוכלו לנהל את כספם גם מחוץ לישראל ללא פחד. גם בעת שהותו בארה"ב המשיך לנהל קשרי עסקים עם תאילנד ושמר על קשר רצוף עם ז'נט.
בשנת 1947 נסע לבגדד לאחר תשע שנים, שבהן לא ראה את משפחתו. עיתוני עיראק בישרו אז על הרוחות הרעות המנשבות במדינה ועל הסכנה הנשקפת שם לקהילה היהודית. בתגובה החליט אסיא למכור את כל עסקיו בתאילנד ובארה"ב ולעלות לישראל, מתוך רצון להקים בנק נוסף בישראל, משימה שבאותם הימים לא עלתה בידיו. רגע לפני שעזב את ניו יורק ועלה לישראל יצר קשר עם ז'נט והזמין אותה לטיול מחוף לחוף. גם אז לא האמין ביכולתם להתאחד, בשל הבדלי הדת, וכל אחד מהם פנה לדרכו.
ב-1949, שנה לאחר הקמת המדינה, עלה יהודה אסיא לארץ והחל להתפתח בתחום העסקי. הוא עזר לעולי עיראק להתאקלם בארץ החדשה והמנוכרת, שלאו דווקא הסבירה פנים לקהילה זו, ושמו יצא לפניו כמפשר וכמגשר בין המוסדות לעולים. שנה לאחר מכן הזמין את ז'נט להתארח אצלו בארץ. במהלך הביקור היא התוודתה בפניו על רצונה להתגייר, אך למרות זאת, לאחר חודשיים נפרדו השניים והיא שבה לתאילנד.
"הייתי כבר בן 33 ועדיין לא כל חלומותיי היו על סף התגשמותם, אבל החלקים בהחלט מתחילים לקבל צורה", כתב בספרו, "עובדה, אני בישראל עם כל משפחתי, ממשיך להתקדם לעבר מטרותיי העסקיות, אף שבמחשבתי מרחף ללא הרף הבנק המיוחל. אך מה הם חיי האישיים? היה מנוי וגמור עימי להתחתן. את הצעת הנישואים קיבלה ממני ז'נט סוף סוף במכתב. לא היה טעם להאריך ולנמק בכתב. לשלושה דברים התייחס הכתוב, שלושתם באותו הנושא: 'אני אוהב אותך', כאילו שלא ידעה. 'הגיע הזמן להתחתן' - גם את זה כאילו שלא ידעה. 'תארזי את חייך, סעי לז'נבה בשווייץ, תלמדי את עיקרי היהדות על בוריים, כדי לקבל תעודת גיור וכשתהיי מוכנה - אני אגיע אלייך'".
הוא מספר כי באותה תקופה היתה בבעלותה של ז'נט חנות תכשיטים בבנגקוק והיא נטשה הכל עבורו, "היא אהבה אותי מאוד והיתה מוכנה לעשות הכל בשבילי", הוא נזכר בערגה. "אבי הבין לבסוף שאמא שלי היא האישה בשבילו", אומרת להבי היום, "בעצם היה לו רומן איתה במשך כמה שנים לפני שהחליט להתחתן איתה. אמנם הרקע שלהם היה שונה, אבל זה גם היה די ברור שהוא עצמו שונה ממשפחתו. הוא כבר היה מאוד 'בינלאומי', במשך כל השנים הוא אמר 'יגיע היום ואני אחזור לעיראק ואתחתן שם'. אבל אימי היתה מספיק חכמה כדי לחכות".
בוא לגדול איתנו
אמנם רישיון להקמת בנק בישראל לא קיבל אסיא, אך בשנת 48' נקרתה בדרכו ההזדמנות לקחת חלק בפעילות בנקאית שתסייע במפעל הציוני ולגייס כספים לטובת המדינה שזה עתה נולדה. בסוף אותה שנה הקים בן גוריון שלושה גופי מודיעין: ש"י (שירות ידיעות) צבאי, ש"י פנימי וש"י מדיני-חיצוני. משלושת אלה צמחו בהתאמה שירותי הביטחון המוכרים לנו היום: אגף המודיעין של צה"ל, השב"כ והמוסד. ראובן שילוח הועמד בראש הש"י המדיני-חיצוני, שעבר, לאחר תום מלחמת העצמאות, מאחריות משרד הביטחון לאחריות משרד החוץ וזכה לשם חדש: "המחלקה המדינית של משרד החוץ". המחלקה היתה מעין בן חורג במשרד ונהנתה בשל כך מעצמאות תקציבית ותפעולית. אלא שאליה וקוץ בה: העצמאות הכלכלית גרמה לכך שהאוצר תיקצב את המחלקה בסכום זעיר, שחייב אותה לדאוג לעצמה למימון פעילותה - אחרת לא היתה יכולה לפעול כלל.
הרעיון שאומץ לבסוף היה הקמת בנק מחוץ לגבולות המדינה - שהמחלקה המדינית תהיה שותפה בו - והוא יגייס השקעות ופקדונות ויממן בעזרת רווחיו את הפעילות. "ואז נזכר אלמוני", כותב אסיא בספרו, "כי איש העסקים יהודה אסיא פנה לפני שנה וחצי לקונסול הישראלי בניו יורק וביקש רשות להקמת בנק פרטי בישראל. שמי נשאר, כנראה, בהמתנה".
כך החל בחייו של יהודה אסיא פרק "בנק המוסד" בשווייץ. הוא עקר לז'נבה, נשא את ז'נט לאישה והקים יחד עם שותפיו מהמחלקה המדינית את "סוויס-ישראל טרייד בנק". באמצעות עסקאות סיבוביות ו"בנקאות יצירתית" הצליח אסיא להפוך את הבנק לבנק המסחרי החמישי בגודלו בשווייץ. הוא מקפיד לציין בזיכרונותיו שהמוסד לא השקיע אגורה שחוקה אחת בבנק, למרות הבטחותיו. באפריל 1951 הוקם "המוסד" לאחר סכסוך מר בין גופי המודיעין השונים ("מרד המרגלים") שהביא להתפרקות "המחלקה המדינית". המוסד ירש גם את חלקה של המחלקה המדינית בבנק "סוויס-ישראל". "במוסד יש הרבה העברות של כספים", מנסה אורי לשפוך אור על תעלומת הקשר בין המוסד לבנק שהקים סבו, "סוכני המוסד היו צריכים למשוך כספים, אך הם רצו שהכסף יעבור בידיים של יהודים עם אינטרס ציוני ולא בבנק זר שיוכל לעלות על כך שמדובר בסוכני מוסד".
אילו פעולות של המוסד מימן הבנק-
"אנחנו לא יודעים כלום", משיבים דניאלה ואורי, "הוא לא מוציא מילה, אם יש משהו שאת לא אמורה לדעת את לא תדעי. אם תשאלי אותו הוא יגיד 'אני לא מכיר ולא יודע'", ואורי מוסיף: "אני מתאר לעצמי שהוא ידע הרבה יותר, אבל אני לא חושב שהוא הכיר כל סוכן והתבקש להעביר לו כסף באופן אישי".
למרות שאסיא מזכיר בספרו את פעילות הבנק לטובת המוסד, הוא נותר שומר סוד עד עצם היום הזה. כשהוא נשאל במפורש הוא אפילו מכחיש: "הייתי רק בנקאי. לא הייתי בנקאי של המוסד".
האם דאגת לבטחון משפחתך בשל עסקיך החשאיים-
"פחדתי שהקשר בין הבנק למוסד יתגלה, משום שמשפחתי עדיין היתה בעיראק".
על השאלה ממי נהג לקבל הוראות בקשר לפעולות חשבונות המוסד, הוא כמובן מעדיף לא לענות.
כור מחצבתו
בז'נבה התערה הזוג אסיא בחברה הגבוהה ונחשף לחיי אמנות עשירים, דבר שיגרום לו לימים ליזום את הקמת מוזיאון תל אביב. בנובמבר 1956 הגשים אסיא את חלומו הגדול ופתח בישראל את "הבנק לסחר חוץ", שהיה בבעלות "סוויס-ישראל" ובכך היה לבעליו של בנק ישראלי. במקביל, המשיך אסיא לגייס תרומות למען המדינה. תרומתו הבולטת ביותר היא הסיוע להקמת הכור בדימונה. שמעון פרס, שהיה בזמנו מנכ"ל משרד הביטחון, פנה לאסיא וביקש ממנו לסייע בגיוס אנשי עסקים שישתתפו במימון עלויות הכור בדימונה. אסיא גייס 30 אנשי עסקים יהודים, שנקראו "ועדת ה-30", והתבקשו לתרום בחשאיות 50 אלף דולרים כל אחד לפרויקט. בספרו הוא מספר על "ידיד" שמימן בעצמו שני אחוזים מעלות הכור.
אותו "ידיד" הוא מייסד קרן רש"י, גוסטב לוואן ז"ל, יהודי, מעשירי צרפת שרכש ב-1948 את חברת המים המינרליים "פרייה" והפך אותה לאימפריה כלכלית. לוואן תרם להקמת הכור בדימונה באמצעות קרן הצדקה שהקים, הפועלת היום תחת השם קרן רש"י, אחד הגופים הפילנטרופיים הבולטים בישראל. "לוואן אף פעם לא רצה להתייחס לתרומותיו, הוא האמין שיש דברים שעליהם לא צריך לדבר ונושא תרומותיו היה אחד מהם", אומר אלי אלאלוף, מנכ"ל קרן רש"י בהווה ומאשר את דבר היותו של לוואן ה"ידיד" האלמוני: "שמעתי בעבר את נשיא המדינה פרס ואת יהודה אסיא מדברים על תרומתו הגדולה לכור בדימונה".
"פרס אירגן מטוס של חיל האוויר וטסנו אני וה'ידיד' לביקור בקריית המחקר הגרעיני", מספר אסיא. "המטוס הרעיש והטייס התחיל למלמל 'יש דלק, אין דלק'. כשעמדנו לנחות ראינו לתדהמתנו מכוניות כיבוי אש ואמבולנסים נערכים בצד המסלול. התברר שמיד אחרי ההמראה מדימונה יצא מד הדלק של המטוס מכלל פעולה והטייס חשש שיצטרך לבצע נחיתת חירום. לאחר שנחתנו בשלום שאלתי את הטייס 'למה לא חזרת לדימונה ברגע שגילית את התקלה-' והטייס השיב שהוא לא רצה שנאחר לפגישה עם פרס. מה יכולתי להגיד לטייס הטיפש", אומר אסיא.
"יהודה היה תמיד אדם עצמאי ובעל יכולות מובהקות ביוזמותיו השונות", אומר עליו פרס בתגובה. "כיצרן וכבנקאי תרם רבות לכלכלת המדינה ולביטחונה".
"כל מה שאבא עשה היה מתוך ראייה ארוכת טווח של 50 שנה", אומרת דניאלה, "כל הפרויקטים שהוא לקח על עצמו, כמו המוזיאון ומכון ויצמן, התחילו לפני כ-50 שנה והגיעו לאן שהגיעו עם המון השקעה של עבודה. בראייה לאחור לא היו הרבה אנשים שעבדו כל כך הרבה למען המטרה, שבפועל היתה רק ציונות".
אסיא גייס חצי מיליון דולר לטובת הקמת מכון ויצמן ואף קיבל תואר דוקטור של כבוד על תרומתו. גם הקמת מוזיאון תל אביב היתה יעד מרכזי בחייו. "אבי הציג למרדכי נמיר, ראש עיריית תל אביב דאז, תוכנית מאצ'ינג שלפיה על כל סכום תרומה שתגויס לטובת המוזיאון תשקיע העירייה בעצמה את אותו סכום", מספרת דניאלה, "הוא חשב שהכרחי להקים בתל אביב מקום תרבותי כמו מוזיאון. הוא ידע שיש לו יכולת לגייס כספים מאנשים עשירים מאירופה שאותם הוא הכיר". היום קרויים שני אולמות במוזיאון על שם בני הזוג אסיא.
אסיא אף העביר תרומה לבניין החדש של המוזיאון לאחר שהתפוצצה פרשת סמי עופר, שדרש בתמורה לתרומתו להסב את שמו של המוסד ל"מוזיאון ע"ש סמי ואביבה עופר". לאור ההתנגדות הציבורית התוכנית לא יצאה לפועל, אך אסיא אינו מצטרף לביקורת: "אם זה היה תלוי בי", הוא אומר, "הייתי קורא למוזיאון על שמם. לסמי יש אוסף תמונות נדיר. לו היו מסכימים לקרוא למוזיאון על שמו, הוא היה מוצג במוזיאון ומעלה את ערכו כמרכז תרבות ואמנות עולמי".
עלייה לצורך עלייה
למרות שאסיא היה איש העולם הגדול הציונות היתה חזקה ממנו. לאחר 12 שנים בשווייץ, החליט לממש את החלום הציוני ולעלות לארץ. "הוא החליט שאנחנו נהיה ילדים ישראלים עם דרכון ישראלי. מאז שנולדנו בז'נבה הוא דיבר על זה שנחזור לארץ, לא שנעלה לארץ", מספרת דניאלה.
העלייה לא היתה קלה, במיוחד לא לשלושת ילדיו. "כשהגענו ארצה היינו בפנימייה במשך שנה", מספרת דניאלה, "בינתיים הורי עשו סידורים כדי לעלות לארץ ואבא שלי רצה שנהפוך להיות ישראלים. כילדה בת תשע בפנימייה במדינה זרה, היה לי מאוד קשה. אבל זה לא היה עניין של בחירה. אני והאחים שלי התמודדנו. היינו מנותקים מהבית, מההורים, מהעבר ומהכל. הייתי בודדה, בפנימייה כולם היו אאוטסיידרים. בפנימייה היו הרבה ממשפחות הרוסות והיו שם הרבה עולים חדשים.
"אז לא חשבו איך תהיה ההסתגלות של הילד. ההורים שלי מצאו פנימייה, שנחשבה טובה מאוד, באזור ירוק וחשבו שזה חינוך טוב. הם לא התעסקו בעולם הרגשי ובטראומות רגשיות. הם חשבו שהם עושים את הכי טוב שהם יכולים. כמו רוב ההורים הם גידלו את הילדים כמו שהם יודעים. זה לא שהם חשבו שזה יזיק לנו ולא היה אכפת להם. למדנו עברית מהר, במידה מסוימת זה היה סוג של זירוז בתהליך של להיות ישראלים".
בספרו מספר אסיא על ביקורם הראשון של ההורים בפנימיית אלוני יצחק ועל תחושת השבר שחש. לעומת החדרים המרווחים בז'נבה החדרים בפנימייה היו צפופים ועלובים. אל הפנימייה הגיעו ההורים בקאדילק ועם מתנות יקרות, דבר שהביך את ילדיהם, שלא רצו לנקר עיניים.
לאחר נישואיה של דניאלה ב-1976, חזרו הוריה לז'נבה. רק לאחר מותה של ז'נט שב אסיא לארץ. "אמי לא מצאה את עצמה מבחינה תרבותית בארץ", מספרת דניאלה. "היא היתה אשה חמה ונעימה, אבל היא היתה מאוד לא ישראלית, לא רק במראה. היא לא דיברה טוב עברית. לא היו לה שום ערכים של אמא יהודייה, במובן של אמא פולנייה, היא לא היתה דאגנית. היה בזה משהו חריג". הבעיות התעוררו גם מכיוון משפחתו המסורתית של אביה: "היא לא היתה יהודייה, היא היתה צריכה להתגייר. לקח למשפחה הרבה זמן לקבל אותה.
"היא היתה די שונה מאיתנו, אנחנו חיינו בארץ והורי רוב הזמן היו בז'נבה. היא היתה די בודדה פה, למרות שהיו לה חברות טובות. אבי חזר לארץ לפני 20 שנה, לאחר שהיא נפטרה".
התארחו אצלכם הרבה מנהיגים כשהיית צעירה?
"כולם כולל כולם: ספיר, אשכול, גולדה מאיר ופרס. לא ישבנו עם האורחים, אבל אני זוכרת שהגיעו אלינו גם בעלי חברות גדולות מהעולם, אנשי עסקים בקנה מידה מאוד רציני. זה היה די טבעי שהאורחים בבית הם אורחים ברמה גבוהה. אלה היו פגישות חברתיות. אמא שלי היתה מארחת למופת והם היו באים אלינו לארוחות ערב".
ישר כמו סרגל
כשאסיא נשאל את מי המנהיגים העריך ואת מי פחות הוא מציין את לוי אשכול ומוסיף כי הושפע מפנחס ספיר, אבל בסופו של דבר לרעה. "האיש ניהל את המדינה כמו מכולת", הוא אומר, "הוא היה אחראי לפרשת ויסות המניות של הבנקים. כתוצאה מהפרשה לבנקים לא היה הון ואסור שבנק יעבוד בלי הון. אני שיניתי את זה מיד. מכרתי מיד את כל המניות שהיו לנו".
אסיא מתייחס בדבריו לפרשת ויסות מניות הבנקים שהתפוצצה בשנות ה-80. במשך שנים סחרו הבנקים במניות של עצמם, כדי להעלות את ערך המניה. אסיא ניהל אז את הבנק לסחר חוץ בארץ וכשגילה כי נציגי הבנק רכשו את מניות הבנק שלהם פנה לרואה החשבון של הבנק ונזף בו קשות. מנהל המחלקה שהיה אחראי לפעילות זו תירץ אותה בנימוק של תופעת העדר. הוא הזהיר כי אם הבנק ייצא מהמשחק תחל ירידה בשער המנייה שלו, לעומת של הבנקים המתחרים. מנהל מחלקת ניירות הערך התפטר בגלל האיסור שתבע אסיא. זו היתה ראשיתה של פרשת ויסות מניות הבנקים המפורסמת שכמעט והביאה להתמוטטות המערכת הבנקאית של ישראל בסוף 1983.
גישתו של אסיא הוכיחה את עצמה, לפחות לגבי הבנק הבינלאומי הראשון, שקנה את הבנק לסחר חוץ והמשיך ליישם את גישת אסיא, וכשהתחוללה ב-1983 מפולת המניות הבנקאיות, היה הבנק הבינלאומי הראשון הבנק היחיד שהיה מחוץ למשחק.
"כל ראשי הבנקים היו תחת חקירה", מספר אורי, "ובסופו של דבר כולם הורשעו חוץ ממנו. בינו לבין ספיר (שכיהן כשר האוצר עד 1974 - ה"י) היה עניין לא פתור. בדיעבד התברר שספיר ידע שהבנקים עשו מעשה לא כשר והוא לא אמר ולא הזהיר. אף אחד לא רצה לפוצץ את הסיפור בתקופת כהונתו כי ידעו שהבורסה תקרוס ברגע שהסיפור יתפוצץ".
"בתקופה ההיא היה הרבה שמור לי ואשמור לך", מוסיפה דניאלה, "כולם התנהלו לפי זה. אבא שלי הוא ישר כמו סרגל, הוא אף פעם לא עשה משהו שהיה בעיניו לא אתי, גם אם אף אחד לא ידע. בארץ ההתנהלות היתה אז צבאית, סחבקית. הוא הזהיר כי הסיפור יתפוצץ בסוף והשתיקו אותו".
"כאשר תפסו את הבנקים עם המניות שלהם", מספר אסיא, "אמרו שכולם יישבו בבית הסוהר. בסופו של דבר אף אחד לא ישב. ספיר וכל מי שהיה מעורב בפרשה אז היה צריך לשבת בבית סוהר, זה היה דבר פלילי. הממשלה היתה אחראית, היא לקחה את הכסף והפסידה המון כסף על חשבון משלם המסים".
בתור אחד שחווה את כל ההיסטוריה של קום המדינה, מה צריך לשפר לדעתך-
"יש דברים שאני לא אוהב, אני לא הצבעתי לראש הממשלה. בסופו של דבר יהיה שלום, אני מקווה, אבל זה ייקח זמן. צריך לחתור יותר לשלום, אבל לא שלום בכל מחיר. הערבים לא רוצים בינתיים שלום, אבל יום אחד יהיה שלום. אני גם לא אוהב את הכפייה הדתית במדינה, שעל 6.5 מיליון איש, יש עשרות אלפי רבנים. הרבנות תמיד היתה הבעיה של המדינה. הם לא מאמינים בי, אז אני לא מאמין בהם".
הכפייה הדתית השפיעה עליך לפני שאשתך התגיירה-
"לא, כשרציתי להתחתן אז התחתנתי. התחתנתי אחרי שהיא ראתה הכל בארץ כולל המעברות, רציתי שהיא תדע איפה היא עומדת".
באיזו פעילות אתה הכי גאה-
"עשיתי מה שעשיתי. במידה ניכרת הצלחתי".
יש משהו שרצית לעשות ולא הספקת-
"לא, עשיתי והספקתי את כל מה שרציתי".
תיקים בעיניים
דניאלה להבי חוללה מהפכונת בעולם האקססוריז הישראלי • במו ידיה הפכה עסק קטן וייחודי לרשת בת 11 סניפים
בניגוד ליהודה אסיא, בתו המעצבת דניאלה להבי מוכרת ודאי לרבות. להבי (56) הפכה במו ידיה עסק קטן וביתי לרשת בת 11 סניפים. טביעת האצבע הייחודית שלה ניכרת בתיקים ובנעליים שבעיצובה, המשלבים כולם שיק ופשטות, ובעיקר איכות. בכל חדר מורים או משרד עורכי דין בארץ תמצאו לפחות אישה אחת שברשותה תיק בעיצובה. להבי חוללה מהפכונת בעולם האופנה המקומי כשייצרה מותג מוכר, איכותי ונגיש לכל, שלמרות מחיריו הגבוהים יחסית, הצליח לתקוע יתד בחברה הישראלית.
המותג דניאלה להבי נולד לאחר גירושיה ב-1990. בנה אורי (27), שמונה לאחרונה למנכ"ל הרשת, היה אז בן ארבע. דניאלה הקימה אז בגפה עסק ביתי - היא קנתה עורות בהקפה, מכרה תיקים וכך מימנה את העלויות ההתחלתיות. "כשסיימתי ללמוד בבצלאל התחלתי לתפור תיקים בבית", היא מספרת. "לאחר מכן מכרתי את התיקים לחנויות בצורה יותר מאסיבית".
לא חשבת לבקש עזרה מאביך-
"לא היתה אופציה כזו, זה לא היה בכלל ברפרטואר שבאים לאבא ואומרים לו תביא כסף כי אנחנו רוצים לעשות משהו. זה לא היה הסגנון שגדלנו עליו. זה לא היה בדנ"א של המשפחה שלנו, היינו צריכים להתאמץ ולעבוד קשה. אבל ידעתי שהוא יעזור לי אם אצטרך, שיש לי גב וזה מאוד עוזר. כשאתה גדל בשכונת ארגזים ואתה רוצה להתפתח אתה צריך לרכוש מיומנויות שלא הכרת, שלא גדלת עליהן. כשאתה גדל בבית כזה, אתה סופג דברים בבית שאפילו שאתה לא מודע אליהם".
ארבע שנים לאחר שהקימה את העסק החליטה לפתוח חנות משלה. "לא היתה לי תוכנית עסקית להקמת רשת", היא מספרת. "רציתי שתהיה לי חנות, כי בחנויות כל הזמן אמרו לי 'זה כן טוב, זה לא טוב. זה יימכר, זה לא יימכר'. כשאת עובדת עם חנויות את חייבת לעשות מה שהם רוצים. לא היתה דרך אחרת למכור חוץ מלהתפשר על הטעם עם בעלי החנויות ועל הדרך שבה הם יציגו את התיקים. בדרך הם גם יכלו להוציא מתחת למדף חיקוי בחצי המחיר. הפנטזיה שלי היתה להציג בחנות שלי את התיקים כמו שאני רוצה.
"כשיצאתי לדרך משלי, בעלי החנויות אמרו לי שזה לא יילך ושאי אפשר להקים חנות רק עם המוצרים שלי, כי זה ספציפי מדי. הם לא מאוד רצו שזה יילך ויכול להיות שהם גם חשבו ככה. בדיעבד, השתניתי כמעצבת מהרגע שהתחלתי לפתוח חנויות, כי באמת הייתי צריכה לעשות הרבה יותר כדי להחזיק חנות. הרחבתי את קו המוצרים כדי שיהיה מגוון".
את עובדת בשיתוף פעולה מלא עם בנך ולאחרונה מינית אותו למנכ"ל החברה. חששת ממינויו בגלל הקשר המשפחתי-
"גידלתי רק ילד אחד, אז הוא נסיך, וגידלתי אותו עד גיל 11 לבד. הוא תמיד היה מוכשר וחכם, אבל יש בי גם את הביקורתיות של ההורים שלי ולא ישר נתתי לו לעשות הכל. בגיל 22 הוא רצה להיכנס לעסק. ביקשתי ממנו התחייבות למינימום שנתיים. הוא אמר שהוא צריך לחשוב והוא חזר אלי אחרי כמה ימים והשיב בחיוב, זה היה שלב ראשון. מאז נראה שהכל היסטוריה כי בעצם כל מה שהוא עשה מאז היה מעבר לציפיות. הוא חרוץ ויסודי והוא משלים חלק גדול מהדברים שאני לא טובה בהם ושאני לא אוהבת, שהם יכולות ניהול. כנראה שהוא ירש מאבא שלי את היכולת הזו כי לא אני ולא אבא שלו טובים בזה".
קשה לעבוד יחד כאם ובן-
אורי: "בהתחלה זה היה פחות קשה. כשקיבלתי תפקיד יותר משמעותי, מה שלא לקח הרבה זמן, זה הפך יותר קשה, כי נוצרו חילוקי דעות על דברים אסטרטגיים. צריך לדעת לשים את הדברים האישיים-רגשיים בצד כי אנחנו עדיין משפחה ויש בינינו מערכת יחסים רגשית גם מחוץ לעבודה".
דניאלה: "בעיניי צריכה להיות חלוקה מאד ברורה של תחומים. כל אחד מחליט לגבי תחומו. אנחנו מתייעצים, אבל בסוף אני צריכה להחליט אם נעל תצא או לא".
אתם מתכוונים להרחיב את העסק לחו"ל?
אורי: "אנחנו מנסים לבנות כל מיני דברים בחו"ל. אנחנו לא יודעים אם זו תהיה חנות או חברה סיטונאית, אבל אנחנו בודקים את זה ברצינות".
הקמת לאחרונה גם את חברת הנדל"ן ד. להבי נכסים.
דניאלה: "אנחנו עושים את זה יחד, זה התחיל מזה שקנינו משרדים כי נהיה לנו צפוף אחרי 15 שנה באותו משרד. זה התחיל מזה אבל זה בהחלט פתח פתח לדברים אחרים".
אורי: "זה לא שאנחנו הופכים להיות יזמי נדל"ן, אבל אני חושב שמבחינה פיננסית יותר נכון לפזר את ההשקעות בכל מיני מקומות, לא רק בתחום שלנו ובעסק שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו