חיים גרבר - איש משפחה, מצטיין קורס קצינים המכהן כמ"פ במילואים, בעל תעודת הוראה שבקרוב יהיה רב - הוא גם חולה נפש. הוא לא מתבייש בזה, לפחות כבר לא נכון להיום, והוא מבקש מכל מי שיש לו בעיות נפשיות - לפתוח את הארון הנפשי - ולצאת החוצה.
בפוסט פייסבוק שהפך ויראלי וקיבל אהדה רבה ושיתופים, חיים כותב: "אני חולה נפש. רשמית מוכר כבר כמעט 4 שנים. תרופות, טיפול, אשפוז במחלקה סגורה, כל החבילה. זה אני. אני נשוי לאשה נהדרת, גיבורה ומופלאה, אבא לשני ילדים מקסימים, בוגר תואר ראשון ותעודת הוראה, מורה במכינה קד"צ ובעוד מסגרות, מנחה קבוצות ובקרוב גם רב. גם זה אני. נגמרה ההסתרה ואפשר לצאת החוצה ולנשום, לא עוד בזבוז אנרגיה על הבושה וההסתרה. זה אני וזה אני. לא גאה בזה, אבל מרגיש שדי להתכחשות ולהדחקה. כדי לפרוץ את גבולות הפחד, הניכור והחשש שמוליד איבה עדיין יש צורך במצעדי גאווה שבהם אפשר לפתוח את דלת הארון, לצאת אל אור היום ולומר בקול רם שאין במה להתבייש ושלא צריך להמשיך ולהסתיר".
את הפוסט הזה חיים מעלה לרשת בעקבות פרוייקט "דגל לבן" שיזם פנחס בלחסן, אחיו של האמן, הזמר והיוצר הישראלי גבריאל בלחסן ז"ל שהתמודד בעצמו עם מחלת המאניה-דיפרסיה.
בראיון ל"ישראל היום" מסביר גרבר כי הדיכאון, שרבים רואים אותו כ"דכדוך חולף" הוא מחלה של ממש והתמודדות בלתי נגמרת וקשה, שיש להתייחס אליה ברצינות. "אני מטופל כבר שנים בתרופות מסוגים שונים, קוקטיילים שונים ושילובים שונים, עליתי 40 ק"ג בעקבות הדיכאון ואני נזקק לכדורי שינה על מנת להרדם. כמו שאומר חנוך דאום בהופעה שלו: 'הילדים שלי הם הסיבה שאני קם בבוקר גם בתקופות הכי קשות שלי, גם אם אני לא יודע למה'.
"הקמפיין של פנחס שהחל ברשת הפייסבוק, הפך את יום מותו של גבריאל בלחסן ליום מודעות לפגועי הנפש. השירים של בלחסן, שסבל ממחלה קשה עוד יותר מהדיכאון שאני לוקה בו, מצליחים למלל את שאי אפשר. השירים האלו העניקו לי פעמים רבות מילים שהצליחו לתאר לי ולחברים את מה שלא הצלחתי בעצמי. קריאתו של פנחס בפרוייקט הייתה להצטרף אליו ולהחליף את תמונת הפרופיל בתמונת דגל לבן, כולל הציטוט הנפלא של גבריאל המדבר על מצעד הגאווה שנעשה יום אחד, עם דגל לבן שאיננו מסמל כניעה".
יכר העיר המודרנית". לדבריו, הכיכר הזו "
משקפת לרוב רק את החיוכים הנוצצים, את התמונות היפות ואת רגעי האושר.
אבל יוזמות כמו של בלחסן מאפשרות לנו להשתמש בכוח הזה כדי לעשות טוב. לעזור לעצמך, למשפחה, לחברים, לקהילה ולחברה כולה להבין מה עובר על אנשים".
חיים פירסם בעמוד הפייסבוק שלו סרטון וידאו בו מוצג הדיכאון ככלב שחור שמלווה את הלוקה בדיכאון. "הסרטון הזה הוא סרטון של ארגון הבריאות העולמי, שמנסה להתמודד עם המחלה, שבעולם המערבי הפכה למגיפה. הדימוי של הכלב חזק, למרות שהטרידה אותי המחשבה אם אפשר לצייר את הדיכאון כחלק חיצוני לאדם, או שהדיכאון הוא בעצם אני".
"קיבלתי עשרות רבות של תגובות מחזקות, מחבקות ומלאות שמחה על חשיפת הדבר. קיבלנו עשרות פניות אישיות של מתמודדי, פגועי וחולי נפש, בני משפחה, חברים ועוד. כל אלה רצו לשתף, לברך, להתפלל יחד ובעיקר לתת להסתרה להפסיק לגזול את כוחות הנפש שצריך למקד בהתמודדות כולה", מוסיף גרבר.
חיים והמשפחה // צילום: פייסבוק
לאחר חשיפתו של בפייסבוק שלו, אשתו של גרבר - אפרת גרבר-ארן פירסמה פוסט תומך:
אני רוצה לנצל את הכח הזה שיש לחשיפה ולתקשורת, לקיר הפייסבוק, ולומר שני דברים שחשוב לי לומר:
1. בני/בנות זוג/הורים/ילדים של מתמודדים עם מחלות נפש: **אתם** זקוקים לעזרה. לא רק המתמודד זקוק לעזרה (וכמובן שהוא זקוק!!!), גם אתם. לכו לטיפול, תשמרו על עצמכם, תסדרו לעצמכם מעגלי תמיכה (משפחה, חברים טובים, פסיכולוג/ית) שתוכלו להפעיל בכל פעם שתצטרכו. **אתם** צריכים לשאת, לפעמים לבד, גם את הכאב של המתמודד/ת, וגם את כל שאר מטלות החיים - פרנסה, ילדים, שבתות, חגים, בית, כביסה, וכו'... כשחיפשתי באינטרנט "בן זוגי בדיכאון מה לעשות?" מצאתי עשרות תוצאות שכולן מסבירות לי איך לעזור *לו*, וזה בכלל לא מה שחיפשתי, חיפשתי איך לעזור לי. אם לי לא היו כוחות, ה-כ-ל עלול היה לקרוס. ולמתמודדים עצמם - דעו זאת, אם בני/בנות הזוג שלכם חשובים לכם, אפשרו להם לקבל את התמיכה שלה הם זקוקים. גם אם בחרתם להסתיר את המחלה (וזו זכותכם), אין לכם זכות לדרוש מבני הזוג שלכם להסתיר את המצוקה *שלהם*, גם אם המחיר יהיה חשיפה חלקית ומבוקרת של המחלה.
2. דפדפו שלוש שנים אחורה בפייסבוק שלי ושל חיים. תסתכלו על התמונות, על הפוסטים. מה תגלו? תגלו משפחה מושלמת (טפוווו טפו), עם שני ילדים מ-ט-ר-י-פ-י-ם, יפים וחכמים, תראו הרבה חיוכים ושמחה, וגם פעילות פוליטית כמובן. כל אלה כמובן אמיתיים - שום דבר לא שקר. אבל לא תראו את המוות השחור משחור שליווה אותנו, לא תראו את הבכי והכאב, את הדמעות והעליבות. לא תראו שום עדות לכלב השחור שלעיתים הפך לענק מהלך בביתנו, הכלב הזה מתחבא מהפייסבוק. אני לא נגד המציאות הזו, וממש לא מתכוונת מעתה לעדכן אתכם במצבי הרוח שלי או של חיים. אתם תמשיכו לראות חיוכים, וב"ה אני מקווה שהם גם יותר ויותר ישקפו את המציאות. אבל אני כותבת את זה, כי נראה לי שיש כאן דוגמא יפה מאד לאופן שבו הפייסבוק (או הזירה הציבורית בכלל) פועל - מעמיד במרכז את היופי והטוב, מטשטש ומעלים את החושך והכאב. זה לא רע בעיני, אבל חייבים לזכור את זה כשאנחנו מקנאים במישהו, או כשנראה לנו שהחיים שלנו גרועים משל כולם. כל אחד ואחת נושאים על גבם את שק הצרות שלהם, ומעטים, אם בכלל, יודעים מה יש בתוכו.
פרוייקט דגל לבן שיזם פנחס בלחסן, אחיו של גבריאל בלחסן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו