לפני כשבועיים פתח השחקן איציק כהן את הפייסבוק כדי לצפות בקדימון לכתבה בהשתתפותו, ששודרה באותו הערב בטלוויזיה. אבל אף אחד לא הכין אותו לטוקבקים הארסיים שם. "השתתפתי בכתבה בנושא אפליה נגד שמנים", הוא משחזר, "ובאו לדבר איתי על הסט של 'המלך ואני'. חבר אמר לי ששמו פרומו בפייסבוק, אז נכנסתי לראות - והיו לזה 180 אלף צפיות".
נתון משמח.
"נכון, אבל גם היו מי יודע כמה טוקבקים. ואתה קורא ואתה אומר, 'לא, לא, לא'. נכתבו שם דברים איומים. 'נראה רע', 'נראה גווייה', 'איציק, אתה אולי מבסוט מעצמך, אבל אתה נראה זוועה'. ובגלל שזה בפייסבוק, אלה אנשים עם פנים חשופים, ואתה מסתכל ואומר לעצמך, 'אתם לא חושבים שאני אקרא את זה? אתם כותבים את זה ואתם לא חושבים שיש פה בן אדם?'"
הגבת?
"רק לשניים. לזה שכתב לי, 'אולי אתה מרוצה מעצמך, אבל אתה נראה זוועה'. כתבתי, 'העיקר שאתה מרוצה מעצמך'. ולמישהו שכתב שאני צובע את השיער, כתבתי - 'אני לא, ואם תחפש טוב, תראה שיש גם שערות לבנות'. מכל השאר התעלמתי ובשלב מסוים גם הפסקתי לקרוא".
יצא לך לקבל תגובות כאלה גם פנים אל פנים?
"כן, מישהי אמרה לי לא מזמן, 'אתה נראה נורא עצוב'".
כהן. "אם תגיע הצעה מ'ארץ נהדרת', נראה לי שאני אלך על זה" // צילום: כפיר זיו, הלבשה: דויד ששון
מה ענית לה?
"מה אני אגיד לה? לפעמים אני אומר סבבה, ולפעמים אני אומר, 'אני רואה אותך, כמה אני יכול להיות שמח?' כי למה שהיא תגיד דבר כזה?"
שנה ועשרה חודשים אחרי הניתוח אפשר להניח שרוב התגובות אוהדות?
"כן, אם בעבר העירו לי על המשקל הגבוה, עכשיו זה מהכיוון האחר. פעם זה היה 'למה השמנת?' והיום זה בדרך כלל 'אתה נראה נהדר' ו'אתה נורא חתיך'. חבר אמר לי, 'ראיתי את ההצגה ואתה נהדר, אבל הכי חשוב שאתה חתיך'. אמרתי לו, 'זה מה שלקחת מההצגה?'"
היום אתה מרגיש סקסי?
"אני לא מרגיש סקסי, אני לא מכיר את התחושה הזאת להרגיש סקסי. כשגידלתי שפם אמרו לי 'אתה סקסי', אז עניתי שאחרי שגיליתי שיש לי רווח בין האף לפה, שמתי אדנית קטנה".
• • •
אז אולי הוא לא מרגיש סקסי, וגם לא כל הטוקבקיסטים מפרגנים, אבל לאיציק כהן יש הרבה מאוד סיבות להיות שמח, ואפילו לצחוק על כל המלעיזים שמתחבאים מאחורי המקלדת.
בימים אלה מציין השחקן המוערך עשרים שנות קריירה מפוארת ועמוסה. לקראת המאורע הזה הוא גם עבר שינוי פיזי משמעותי, שהחל בניתוח שרוול שעבר לפני שנתיים והסתיים (בינתיים) בהורדת שישים קילוגרם ממשקלו. "אני לא אומר כמה שקלתי בשיא שלי, כי אני לא תגיות וכותרות", הוא פוסק.
יש לך הישג להתגאות בו, אז למה לא?
"אז ההישג הוא שישים ק"ג".
וכמה אתה שוקל עכשיו?
"אתה יכול לכתוב שאני יליד 68'", הוא מתמסר וצוחק.
אתה זוכר את הרגע שבו החלטת לעבור את הניתוח?
"הרבה שנים התלבטתי בנושא הזה, ולא כי פחדתי מההליך, אלא כי מבחינתי זה היה להודות שנכשלתי במלחמה במשקל. ואז, באחת ההצגות של 'קזבלן', אחת מנשות הצוות אמרה לי שהכלה שלה היתה בהצגה, ושהיא רוצה לדבר. שאלתי אותה מה היא רוצה, ואז היא סיפרה לי שהיא מנתחת. אמרתי לה, 'תודה, אבל אני לא מעוניין'. יומיים אחר כך כלתה התקשרה אלי, והשאר היסטוריה".
איך היא שיכנעה אותך?
"היא הסבירה לי שבמקרה של השמנה חולנית - כמו אצלי - הסיכוי להצליח בדיאטה הוא חמישה אחוזים, לעומת חמישים אחוז סיכויי הצלחה בניתוח, ושעם השנים אני לא נהיה בריא יותר".
זה בטח לא משהו שלא ידעת קודם.
"נכון, אבל מה ששיכנע אותי היה שחודש וחצי קודם היא ניתחה את אמא שלה".
לא פחדת לוותר על האוכל, על הטעמים ועל ההרגל?
"לא פחדתי לוותר על האוכל ולא התאבלתי על זה. פשוט התפנה לי המון זמן, למרות שההתנהלות שלי במטבח לא השתנתה. אני אוכל הכל, אבל פחות. למחרת הניתוח כבר צעדתי בפארק הירקון".
רוב חייך היית בדיאטה.
"נכון, מגיל 10 עשיתי דיאטות, ומאז הניתוח הפסקתי ואני אוכל הכל. אבל אני כן מקפיד, כי בניתוח מקטינים מאוד את הקיבה, אבל אפשר להרחיב אותה בחזרה באכילה לא נכונה ולהשמין שוב".
וזה תרחיש שמפחיד אותך?
"אין לי פחד כזה, אבל אני נשקל בכל יום, ואם אני מרגיש שאכלתי יותר מדי אני מאזן את זה אחר כך".
ואם, נניח, אתה רואה שהעלית שלושה ק"ג?
"לא נורא. אני אומר בסדר, מרגיע, ובתוך שבוע הם בחוץ".
יש משהו שאתה רוצה לאכול ואתה לא אוכל?
"לא".
אתה יכול לרדת עכשיו על מגש בורקסים?
"אני לא יכול לאכול מגש, אבל אני אוכל אחד. לפני שהגעת, הכנתי עוגה לחבר'ה בתיאטרון והשארתי לעצמי שתי חתיכות שאני אוכל".
אתה חושב שאתה צריך לרזות עוד?
"אם תשאל דיאטניות, יש עוד עשרים ק"ג לרדת, אבל מבחינתי נוח לי מאוד ככה. ממש סבבה לי לגמרי. אני יכול לעלות או לרדת קצת, אבל זה אזור סבבה, כי יש שלב שבו הפנים כבר לא יחזיקו".
גם את זה אפשר לסדר.
"נכון, אבל מבחינתי פחות. לפחות לא כרגע. יש דוקטור שעושה לי מדי פעם טיפולי הרמה ומיצוק".
מה בנוגע לבוטוקס?
"עשיתי כמה פעמים, בערך שלוש. הפעם האחרונה היתה לפני תשעה חודשים, אבל זה כבר עבר ולא רואים. ואז אני עושה שוב ושואל את עצמי למה עשיתי את זה".
למה לא, בעצם?
"אני לא רוצה מראה פלסטי. לא בא לי להיראות עשוי. אני גם שחקן ואני צריך את כל ההבעות. המקצוע שלי הוא דבר מאוד חשוב אצלי, ואני לא אתעסק לעצמי יותר מדי בפרצוף".
כשאתה מסתכל במראה, אתה רואה הבדל בפנים?
"רק כשאני רואה תמונות. זה לא שהסתכלתי אז ואמרתי, 'וואו, אני נראה שמן'. כלומר, זה היה נראה לי סבבה, אבל עכשיו כשאני רואה אני אומר, 'מה סבבה? היה לי ראש בלון'".
כהן (משמאל) עם חברי בנות פסיה ועם חנה לסלאו. "אם אראה אותם ברחוב, אגיד להם שלום" // צילום: קוקו
מבחינה חיצונית יש פה כמעט שני אנשים, איציק הגדול ואיציק הקטן. חל שינוי גם בראש?
"כל הזמן אמרו לי שהרעב זה בראש, ואז מורידים לך שמונים אחוז מהקיבה ואתה אומר, 'וואלה חבר'ה, לא הכל בראש, והנה עובדה שיש גם דברים פיזיים'. אתה קם ואתה לא רעב. יכול להיות רעב פסיכולוגי, אבל בסופו של דבר, אתה קם ואתה לא רעב פיזית. אם יש בעיה ואפשר לתקן אותה, אז למה לא? איך צדי צרפתי אמר לי? 'אני רואה אותך ואני לא זוכר מה היה קודם', כאילו היתה טעות ותיקנו אותה. וזאת התחושה שלי. היום, בגיל 47, אני מרגיש כאילו שנולדתי מחדש. זו תחושה מאוד חזקה, כאילו עשו לי ריסט".
מדד האושר עלה?
"זה הפך אותי להרבה יותר שמח. האכילה האובססיבית היתה מלווה בהלקאה עצמית נוראית. אכלתי הרבה יותר ממה שהייתי צריך, ואז אחרי האוכל יש הרבה למה ולמה. היה ענן שחור מעל הראש שלי והוא זז הצידה".
בחיי החברה משהו השתנה?
"אני יוצא יותר ומבלה יותר, כי אני מרגיש הרבה יותר נוח להיראות. אם פעם זה היה עניין של מה אני אלבש, אז היום אני פשוט הולך".
השינוי השפיע על ההומור שלך?
"אני לא בן אדם כזה מצחיק בחיים האמיתיים. על הבמה אני עושה את מה שאני צריך, ובחיים מעניין אותי רק שיהיה נעים, כיף, טעים וביחד. חברותא זה הדבר הכי חשוב בעיניי, אבל אני לא מאלה שמגיעים ומייד מתחילים לספר בדיחות".
כשהיית שמן עבדת בלי סוף, חששת שאולי בפיגורה החדשה לא ייתנו לך תפקידים מסוימים?
"חוץ מהתפקיד ב'סיפור גדול' (שבו גילם מתאבק סומו; ע"ס), את כל התפקידים קיבלתי למרות שהייתי שמן - ולא בגלל זה. בטוח יש תפקידים שלא קיבלתי בגלל המשקל, אבל קיבלתי כל כך הרבה אחרים שזה לא משנה".
בימים חמים כמו היום, אתה מרגיש עוד יותר את ההבדל?
"האמת שלא, כי לא הייתי מאלה שממש מזיעים. אני זוכר שב'רוקדים עם כוכבים' כולם היו מזיעים בחזרות, ואני לא. אני לא מהמזיעים, לא אז ולא היום. באופן כללי לא התנהלתי כמו שמן".
כבר יש לך מלתחה חדשה?
"לגמרי. את כל הבגדים הישנים חילקתי, כולל הגרביים".
היה טקס פרידה מהארון הישן?
"לא היה טקס כי זה קורה בהדרגה. פתאום החולצה קטנה, ופתאום היא ענקית. היו כל מיני מתנות שחיכו לי ואמרתי שיום אחד זה יעלה עלי, אבל עד שנזכרתי הן כבר היו גדולות עלי".
איך לך ג'ינס פייבוריט שליווה אותך שנים והיה לך קשה להיפרד ממנו?
"לא, אני לא נקשר לחפצים, אלא רק לאנשים. אין לי טקסים ואין לי הרגלים".
• • •
כהן הוא אביהם של דניאל (13 וחצי) ורפאל (3), שניהם מאשתו לשעבר מיכל, מפיקה בעיסוקה, שגרה במרחק כמה מדרגות ממנו. הם הכירו בשנת 1997 כשהיה בבנות פסיה, נישאו שנה לאחר מכן ונפרדו ב־2005. מאז הוא לא בזוגיות, יוצא לדייטים לעיתים - ופתוח להצעות, כדבריו.
"אני אוהב להיות אבא", הוא מספר, "גם דניאל, כשהיתה קטנה, וגם רפאל, לא מזמן, אמרו לי, 'אתה אבא־אמא', כי אני יכול לעשות הכל. כשמיכל נסעה לשבועיים לניו יורק, תיפקדתי מלא. אני מבלה איתם המון וזה כיף מאוד, וגם כשיש ימים שהם לא איתי זה סבבה".
לפני הניתוח. "בדיאטה מגיל 10" // צילום: מאיר פרטוש
איך הם מגיבים לזה שאבא שלהם שחקן?
"זה נורא מצחיק. רפאל הוא מאוד תקשורתי. לפני כמה ימים הוא עצר וצעק, 'שלום, אני רפאל, וזה אבא שלי איציק כהן'. בהתחלה חשבתי שזה כי אני מפורסם, ואז הבנתי שלכולם הוא קורא בשם המלא. בסך הכל הוא בסדר עם זה, אבל כשבאים להצטלם איתי הוא אומר, 'זה אבא שלי'".
הוא נולד בתל אביב וגדל בשכונת צהלה עד גיל 8. בהמשך עברה משפחתו ליפו ומאוחר יותר לראשון לציון. את לימודיו סיים בבית הספר גימנסיה הרצליה, ואת שירותו הצבאי העביר בשלישות ברמת גן. אביו מאיר הוא פנסיונר של חברת החשמל ואמו נעמי עקרת בית. אחותו, מירב, צעירה ממנו בחמש שנים. כפיר, 31, הוא בן הזקונים.
"מעולם לא תיארתי לעצמי שתהיה לי קריירה בתחום. הייתי ילד ביישן, מאוד חנון", הוא מספר. ועדיין, ללא מעט שחקנים יש סיבות לקנא בקריירה שלו. כהן נחשב לאחד השחקנים המוערכים והאהובים בתעשייה, שלאורך השנים השתלב בכל המדיות האפשריות, עם מנעד עצום של תפקידים, מגלאדיס האגדית מבנות פסיה ועד גבי, השב"כניק מ"פאודה". על רובם ככולם זכה לשבחים.
אבל בזמן ששחקנים אחרים מחכים ליד הסלולרי לתשובה חיובית מהסוכן שלהם, או רצים מאודישן לאודישן, כהן הוא שמרבה לסרב ללא מעט הצעות. "אני בן אדם בלי מטרות־על, ואין לי אמירות בסגנון 'אני חייב להשיג את זה'. אני פשוט מתנהל מעכשיו לעכשיו", הוא מסביר, "מגיעה הצעה ואני אומר כן או לא".
למה החלטת ללמוד משחק?
"היתה לי שכנה שגרה מולי ואמרה לי שאני חייב להיות שחקן. אמרתי לה, 'תעזבי אותי, אני הולך להיות ספר עשיר'. אחרי חודשיים אמרתי לה, 'זה לא בשבילי שיגידו לי לחפוף כל היום, ואת חייבת לעזור לי'. הגעתי למבחנים בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, כי אמרתי שלפחות יהיה לי תואר במשהו".
תחושת החמצה שאולי יכולת להיות ספר מצליח מאוד?
"אני מספר כל הזמן, ויעידו הבנות בכל סט שהייתי בו, אבל היום אני עושה את זה בשביל הכיף שלי".
בתום לימודי המשחק הוא נמנה עם צוות ההקמה של בנות פסיה, שם התבלט כגלאדיס העיראקית. רביעיית הדראג החלוצית הפכה בתוך חודשים ספורים לדבר החם בעולם הבידור. ארבע שנים אחר כך הגיע הפירוק, וכשמדובר בארבע דראגיסטיות - איש לא ציפה שזה יעבור בשקט.
"בנות פסיה היו ארבע שנים מאוד אינטנסיביות, כי אין לזה אח ורע מבחינת החשיפה. יותר מ־500 מופעי במה ו־200 הופעות טלוויזיוניות, ובכל פעם עושים משהו אחר והכל בלייב", הוא נזכר, "זו היתה חוויה מאוד מלמדת. היום אני יכול להופיע על ארבעה שולחנות מחוברים, וזה משהו שהבאתי משם. היום אני צריך שיהיה קהל, תאורה וסאונד. כל השאר פחות מעניין אותי, גם אם התנאים לא נוחים".
הייתם פורצי דרך.
"כן, כי זה הגיע בתקופה שבה לא ידעו מה זה. היינו מגיעים להופעה בים המלח ופתאום יוצאים ארבעה ליצנים בשמלות. אני זוכר שמישהי אמרה לי בסוף הופעה, 'לא הבנתי מה זה היצורים האלה, אבל בסוף כבר התאהבתי בכם'. הומור הוא כוח מאוד חזק".
מתגעגע לימים ההם?
"לא, עשיתי את זה".
יש סיכוי למופע איחוד?
"ממש לא, כי זה נגמר מאוד לא כיפי. אחרי שהודעתי שאני רוצה לעזוב, התחילו ענייני עורכי דין ומשפטים. מעבר לזה, גם אם זה היה נגמר נפלא, זה לא היה עובד היום. כדי לעשות איחוד צריך לכתוב הכל מחדש, ונראה לי שיותר כיף להסתכל על זה בתור נוסטלגיה, ואני לא יודע עד כמה זה היה מתאים להיום. בקריירה שלי כל תפקיד היה שונה באופן מובהק מהתפקיד שלפניו".
איך נגמר איתם בסופו של דבר?
"פשרה שאומרת שכל איש לדרכו: אתם תקבלו את השם בנות פסיה, והוא (כלומר כהן; ע"ס) יוכל להמשיך עם הדמות שלו. היום אנחנו לא בקשר, אבל אם אראה אותם ברחוב אגיד להם שלום".
מה אתה חושב על הדראג של היום?
"אני חושב שיכולים יותר להעז. כל הטקסטים היו שלנו והביצועים היו בעיקר לייב. ליפסינק משעמם בעיניי".
מה דעתך על הרכב הדראג המוביל כיום, "פאות קדושות"?
"זה חביב, זה נורא צבעוני ועם הרבה תלבושות. לנו היו כמה פאות ושמלות, אבל אותנו לא היה אפשר לעצור. זה באמת היה סיפור סינדרלה. כשעשיתי את גלאדיס, הייתי הולך ברחוב וכולם היו מדברים איתי בעיראקית. זה חייב לבדר, לצאת מגבולות ה'אני נורא יפה', כי זה לא מעניין".
יש קשר בין נטייה מינית לדראג?
"אני חושב שזה אינדיבידואלי. זה כמו שתגיד לי שכל השחקנים במחזות זמר הומואים, זה לא נכון".
• • •
בימים שאחרי בנות פסיה זיהו בקאמרי את הפוטנציאל האדיר של כהן וליהקו אותו לשורותיהם. לאורך השנים הוא כיכב במגוון הצגות, ובהן "הרב קמע", "הצמה של אבא" ו"גפן בלאדי", והמחזמר "המפיקים". בין לבין עבד בטלוויזיה ("ג'וני", "ראש גדול", "החברים של נאור" ו"נויורק") ובקולנוע ("הבחור של שולי", "סימה וקנין מכשפה" ו"סיפור גדול").
"אני מאוד אוהב לשלב, וגם יש לי מזל גדול", הוא מנסה להסביר את ההצלחה, "אני ממוקד בעשייה שלי ובוחר רק דברים שאני יודע שיכולים לעשות לי טוב - ואני להם. אני לא אקח תפקידים שהם מחוץ ליכולות שלי. אחרי 'סיפור גדול' הלכתי ל'רוקדים עם כוכבים'. מהדבר הכי כבד לדבר הכי קליל".
אפרופו קליל, דובר לאחרונה על הפסטיגל.
"נכון. רצו שאני אעשה, יכולתי לקבל המון כסף וגם ליהנות. אבל התחייבתי לפרויקט אחר, אז זה יקרה בשנה אחרת ואין לי שום תחושת החמצה".
עם גלית גיאת במחזמר "המלך ואני". "כשהציעו לי את התפקיד, מיד אמרתי כן" // צילום: רונן אקרמן
לא היה תפקיד שהתבאסת שלא קיבלת?
"יש מלהק שקורא לי עוף מוזר, כי אני כל הזמן אומר לא לתפקידים. אמרתי לו, 'למה רק לכם מותר להגיד לא? גם אני רוצה'".
על אילו פרויקטים ויתרת?
"'היחידה' ו'גוללללסטאר', למשל".
כי מדובר בריאליטי?
"ממש לא, פשוט לא התאים לי. מה יש לי עם כדורגל? זורקים עלי כדור, אני עוצם עיניים".
לבית "האח הגדול" היית נכנס?
"בחיים לא. אתה רוצה אותי בהתמוטטות עצבים? אני לא רוצה להיות בצער. בריאליטי 'בוליווד' השתתפתי, כי כל החיים אמרתי 'אני לא אסע להודו אלא אם כן ישלמו לי'. והנה ההזדמנות הגיעה, וזה עשה לי שינוי רוחני מאוד גדול. ראיתי איך הם חיים את חיי העולם השלישי שלהם ושמחים, ולמדתי שכל יום הוא כמו חופש".
הודו מתחברת לרוחניות ולאמונה, איפה אתה בסיפור הזה?
"אני מאוד רוחני. אני מאמין בכוח המילה והמחשבה, ואני יודע שאם אני רוצה שמשהו יקרה, אני צריך קודם כל לדמיין אותו".
יש אלוהים?
"יש בטוח משהו, ואני לא יודע איך קוראים לו. בעיניי המקום הזה הוא מעבדה של נשמות, ואני מאמין בגלגול נשמות ובכך שהגענו לעולם למטרה מסוימת. אני הגעתי לפה כדי לשמח, זה ברור לי".
מה היית רוצה להיות בגלגול הבא?
"אני מאוד מאושר עם כל החבילה שקיבלתי, אבל בגלגול הבא אני אשמח להיות ממש חתיך, זה תפקיד שעדיין לא קיבלתי".
זה אישיו אצלך, העניין הזה?
"אני מסתכל על אנשים ואומר לעצמי שזה לא הגיוני שיש לנו אותה כמות כרומוזומים. זה מאוד שטחי, אבל יש ביופי משהו שהוא מאוד מלבב. אני זוכר שהיה לי מישהו בכיתת משחק שהיה מאוד יפה ואמרתי לו, 'אתה יודע כמה כישרון אני צריך שיהיה לי כדי שיסתכלו עלי כשאני על הבמה לידך?'"
לפחות תגלה לי מי זה.
"השחקן שרון צור, שמופיע היום במחזמר 'בילי שוורץ'".
מי עוד יפה לטעמך?
"נינט יפה מאוד בעיניי. גם כשפגשתי אותה, היא היתה מאוד נעימה, רכה, מסתורית ומאוד יפה באישיות שלה. גם מייקל לואיס איש מאוד יפה בעיניי ונעים ומפיץ אור".
וגם עם קוביות לא רעות.
"וואו, מדהים. זו כנראה הגנטיקה שלו, הוא נולד רובוקופ".
היית רוצה קוביות להשוויץ בהן?
"לא. אם הייתי רוצה, הייתי מוריד את כל הבטן בניתוח ועובד על זה. היום אפשר לסדר הכל. כשהציעו לי לחתוך אמרתי להם, 'למה אתם רוצים לחתוך אותי, מה עשיתי לכם?'"
• • •
המפגש עם כהן מתקיים בביתו המעוצב במרכז תל־אביב, בבוקר שבו עוד שחקן מפורסם יוצא מהארון. "אני חושב שהגיע הזמן לוותר על הגדרות", קובע כהן כשאני שואל אותו מה דעתו בסוגיה הבוערת. "אין רק כזה או רק כזה, כי הספקטרום הוא כל כך רחב, אז למה צריך לתבנת כל הזמן?
"אם היו מתבנתים, אז אני הייתי עושה דמויות של נשים עד היום, ואני יכול הרבה יותר. אני לא מוגבל מחשבתית בראש. טוב לך עם גבר? סבבה. אתה עם אישה? סבבה. אתם בשלישייה, נעים לכם? אתם לא פוגעים באף אחד? סבבה. תעשו מה שטוב לכם".
בימים אלה הוא עושה מה שטוב לו על הבמה, שם הוא מגלם את התפקיד הגברי המרכזי במחזמר "המלך ואני", לצד גלית גיאת ובבימויו של צדי צרפתי. "צדי היה הראשון שזיהה את בנות פסיה ולקח אותנו להופיע בין השירים שהתחרו בקדם־אירוויזיון 1996. מאוד כיף לי איתו. אנחנו מבינים אחד את השני. הוא מתוק והוא חי את התיאטרון".
הפעם אתה בתפקיד של מלך. מאתגר?
"כן, מכמה בחינות - מהתהליך שהדמות עוברת ועד הטקסט והתלבושות. כשהציעו לי אותו, מייד אמרתי כן כי זה תפקיד אייקוני, תפקיד אהוב שאני זוכר מאז הייתי ילד".
זו גם הפעם הראשונה שאתה עולה לבמה מאז השינוי.
"נכון, וכשאני עולה לבמה אני כבר לא בחרדה, הכל יוצא מהשרוול. אני חושב שזו גם היתה הפעם הראשונה שבה הגעתי לבכורה רגוע כמו מלפפון. לא התרגשות, לא הזעה ולא פיק ברכיים, כי עברנו שלושה חודשים מאוד אינטנסיביים של חזרות. אני בא ליהנות ולא להוכיח, אלא לעשות את מה שאני יודע לעשות הכי טוב".
והעובדה שהחזה שלך חשוף על הבמה מוסיפה לכיף הזה?
"אני מרגיש עם זה מעולה, כי זה אזור מאוד יפה אצלי. מישהי ראתה אותי אתמול ואמרה לי, 'מה זה, השתלה?' אמרתי לה, 'עד שחתיכה אחת יצאה יפה, תיתני לי ליהנות מזה'".
מכל השאר אתה לא מרוצה?
"לא שאני לא מרוצה, אבל אני לא דוגמן ואף פעם לא הייתי. היום אני נראה יותר סבבה, והחשיפה על הבמה מבוקרת וטבעית. אני מרגיש טוב על הבמה, חוץ מזה שהנעליים הורגות לי את הרגליים".
התייעצו איתך לפני שתפרו את התלבושת?
"בוודאי. אמרתי, 'בטח תפתחו פה, אל תסגרו אותי'. זה נראה טוב, אז אין סיבה שלא".
עירום היית עושה?
"מלא אף פעם לא הייתי עושה. ב'סיפור גדול' לחצו עלי שנה שלמה כדי שאצטלם בתחתונים. זה לא כל כך נעים. זה לא שהגוף שלי הוא איזו מתנה שאני צריך להראות לכולם".
לאורך השנים התעסקת הרבה בהומור, אתה רואה את עצמך ב"ארץ נהדרת"?
"לגמרי, בגלל שאני אוהב לעשות מגוון של דמויות. אם תהיה הצעה, נראה לי שאני אלך על זה".
היית מציע את עצמך, או שהאגו לא יאפשר לך?
"אין לי בעיה להתקשר, ואת הקריירה בקאמרי התחלתי ככה. אמרו לי ששמואל הספרי רוצה אותי, ואחרי עשרים דקות התקשרתי. אחרי חודשיים קיבלתי טלפון ואמרו לי שרוצים אותי. אני לא אומר נעים לי או לא נעים לי, ואני גם לא אדרוך על אחרים, אבל אם אני חושב שזה מתאים - אעשה את זה".
מה בכל זאת היית עושה אחרת?
"תראה איזו ברכה קיבלתי, ובכל יום אני יותר ויותר מודה על זה. אני טיפוס מאוד אופטימי, ובמקרה שלי זה מולד. אני מרגיש מבורך ובר מזל על מה שקיבלתי. הסתובבתי אתמול לפני ההצגה ואמרתי 'וואו, כמה אנשים, איזה כיף'. אני גם לא אומר 'אני הולך לעבודה', אני אומר 'אני הולך להצגה', 'אני הולך לחזרות'. עבודה זה לעשות ספונג'ה".
הרבה מאוד שחקנים חיים בפחד תמידי מהיום שבו לא תהיה להם עבודה.
"אני לא מפחד, וזה ככה מהיום הראשון שסיימתי אוניברסיטה. במקרה הכי גרוע אני אחזור לספר, אתחיל לבשל, ויש לי עוד יכולות שאני יכול להשתמש בהן. אני עובד מגיל 8. לאורך השנים עשיתי בייביסיטר, נתתי שיעורים פרטיים ועוד המון דברים אחרים. אני לא מפחד מעבודה בכלל".
יש מצב שנדבר בעוד כמה שנים ותהיה ספר?
"לפעמים אני אומר לעצמי מה אני צריך את כל כאב הראש הזה וחושב על זה, וגם יש לי חבר שאומר לי, 'עכשיו אני פותח לך מספרה'. אני משתעשע ברעיון הזה, ויכול להיות שיום אחד זה יקרה".
אפשר לקבוע תור?
"בשמחה".
עם מי מדברים?
"פה אין סוכנים. מדברים רק איתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו