שנתיים לא פשוטות עברו על ליאור אליהו. הוא הודח ממכבי ת"א, ישב בבית במשך חודשים בלי קבוצה לשחק בה, הגיע להפועל ירושלים והפסיד איתה שוב ושוב ברגעי האמת, ולאחרונה גם ביטל את החתונה שתיכנן לסוף החודש הקרוב עם ארוסתו, אנסטסיה.
כל הקשיים, המשברים והדמעות התנקזו לרגע מאושר אחד, ביום חמישי שעבר, בסביבות השעה 11 בלילה. הבאזר שסיים את גמר הפלייאוף בכדורסל בישר על זכייתם של האדומים באליפות המדינה, לראשונה בהיסטוריה, ואליהו הוכתר לשחקן העונה. רק אז הוא הירשה לעצמו להתפרק.
"שלחו לי המון תמונות מהחגיגות, ראיתי גם שידורים חוזרים בטלוויזיה, והאמת היא שפשוט לא זיהיתי את עצמי", הוא מודה בשיחה השבוע בת"א. "אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני לא הבן אדם הכי מוחצן בעולם. כשאני שמח, אני מוחא כפיים לקהל, מחייך ויורד מהמגרש. אבל הפעם גיליתי בעצמי צדדים שאפילו אני לא הכרתי. צדדים שקצת החבאתי. שאגתי, שמחתי, קפצתי כל כך גבוה, לא ידעתי שיש לי כזה ניתור...
"ברגע שנגמר המשחק רצתי למעלה, ליציע, כי היה לי חשוב לחבק את ההורים שלי. הם ישבו רחוק, ואני מתנצל עכשיו אם רמסתי מישהו בדרך, אבל הייתי חייב להגיע אליהם.
"הם תמיד היו שם בשבילי, עזרו לי המון במשך כל הקריירה, ובעיקר בתקופה האחרונה, עם מה שעברתי בחיים האישיים, וזאת התודה הכי גדולה שיכולתי להעניק להם. אתה יכול לקנות מתנות במיליון שקל, אבל כשאתה בא ומשתף את הוריך דווקא ברגעים הכי גדולים, זה שווה יותר מהכל. זאת עוצמה אחרת. לחשתי להם משהו אישי באוזן ורצתי חזרה לחגוג עם החבר'ה על המגרש".
אליהו מסרב לדבר על הנסיבות שהביאו לפרידה הכואבת מבת זוגו לפני חודש וחצי, אבל כשהוא מביט לאחור על התקופה שעבר ועל הדרך שבה המשיך לתפקד על המגרש, קשה לו להסתיר את ההתרגשות.
"אני חושב שאם לא היתה לי משפחה כזאת תומכת בבית ומערכת כזאת תומכת בקבוצה, לא הייתי מצליח לעשות את ההפרדה. כי אין מה לעשות, החיים האישיים הם חלק ממי שאתה, גם כשאתה עולה למגרש. יכול להיות שהכדורסל סיפק לי הזדמנות לברוח קצת מכל מה שקרה איתי מחוץ למגרש, ויכול להיות שהתפרצות הרגשות שלי בסיום הגמר היתה שילוב של כל הדברים שעברתי".
מאז הזכייה באליפות עוברים עליו ימים מוטרפים, והוא נהנה מכל רגע. בסיום המשחק יצא לחגוג עם הקהל בכיכר ספרא במרכז ירושלים, ואחר כך רקד עד הבוקר עם השחקנים בפאב. "רק ב־7 בבוקר חזרתי הביתה והצלחתי לשים את הראש לשעה וחצי, אבל שינה ממש היתה לי רק ביום שישי בערב", מספר האיש שפעם העיד על עצמו שאם לא יישן תשע שעות בלילה, אין סיכוי שיוכל לתפקד.
ביום ראשון הוא היה בקבלת פנים במשכן נשיא המדינה, התארח לארוחת צהריים אצל ראש העיר, חזר לארנה למסיבת הסיום של האוהדים ולמחרת אפילו השתתף בפגישה של ראשי המועדון עם ספונסר פוטנציאלי. כי אליהו, כמו הקפטן יותם הלפרין, הוא יותר מסתם שחקן בירושלים. ביום שלישי הוא כבר פיזז בחתונה של חברו הקרוב, גיא פניני ממכבי ת"א.
זכית בארבע אליפויות עם מכבי, הצטיינת בזכייה של ויטוריה באליפות ספרד ב־2010. במה שונה הזכייה הזאת מכל האחרות?
"מבחינה ספורטיבית ומקצועית, ברור שהמשמעות של זכייה באליפות ספרד היא הכי גדולה. אבל בתוך עמי אני חי. אני מרגיש שהזכייה הזאת היא ממש שלי. בסופו של דבר, כשהקריירה תסתיים, אני אשאר עם הזיכרונות, ולעשות משהו בפעם הראשונה זה תמיד יותר עוצמתי ויותר מרגש. את האליפות הזאת אני אקח איתי לכל החיים. כשראיינו עכשיו את אנשי גליל עליון מ־1993, אמרתי ליותם שב־2037 עוד ייזכרו בנו ויראיינו אותנו".
אבל האליפות ההיא של גליל עליון היתה חד־פעמית, כמו האליפויות של הפועל חולון, גלבוע/גליל ומכבי חיפה בשנים האחרונות. אתה חושב שתוכלו לשחזר את ההישג גם בשנה הבאה?
"ברוב הקבוצות שלקחו אליפות היתה תחושה שזה מין הרכב כזה, שהתחבר והצליח באופן מקרי. ירושלים היא לא אפיזודה חולפת. רוצים לעשות כאן משהו בטווח הארוך, לא בתקציב נמוך. הקבוצה הזאת מציבה את עצמה במקום שיוביל לזכייה בתארים. לא בטוח שהכל יתחבר, וזה תלוי בהרבה דברים, אבל זה ממש לא דומה למה שהיה עם הקבוצות שציינת. מכבי תמשיך להיות קבוצה חזקה והיא עוד תזכה בתארים, אבל גם אנחנו נהיה שם וניאבק על כל תואר".
אז הפועל ירושלים יכולה להפוך ל"קבוצה של המדינה"?
"כן, למרות שאנחנו עוד לא שם, ואני חייב להגיד לך שאני לא מתחבר למונח הזה. פעם, בשנות השבעים והשמונים, כשהיה רק ערוץ אחד וכולם ראו מכבי ביום חמישי בגביע אירופה, אז היא היתה הקבוצה של המדינה. אבל היום הכל השתנה. לכל קבוצה תמיד יהיו אוהבים ותמיד יהיו גם שונאים".
לא בגלל הכסף
אליהו, 2.05 מטר גובה (ומידת נעליים 50), יחגוג בעוד חודשיים את יום הולדתו ה־30. הוא מתגורר ברמת אביב, ורק לפני שנתיים נדמה היה שהקריירה שלו הולכת בכיוון שונה לחלוטין. בעונתו השישית במכבי ת"א קיבל את תפקיד הקפטן, ודווקא אז הכל השתבש. הקבוצה הפסידה למכבי חיפה בגמר האליפות של 2013, וכעבור זמן קצר הוא מצא את עצמו מחוץ למועדון.
"הנהלת מכבי פנתה אלי וביקשה שאקצץ בשכר, והסכמתי. כל התנאים היו סגורים והייתי אמור לחתום על חוזה חדש לשלוש שנים, ואז הם דרשו להכניס סעיף שיאפשר להם לשחרר אותי בסיומה של כל עונה. הייתי אחרי שש שנים במועדון, קפטן, ולא חשבתי שזה הוגן לעשות לי דבר כזה. לא רציתי לחזור כל שנה מחדש לסיטואציה שבה אני לא יודע לאן אני הולך.
"משום מה נוצר בתקשורת הרושם שהכל התפוצץ סביב כסף, כאילו הייתי 'גרידי', אבל זה פשוט לא נכון. זאת ממש לא היתה הבעיה. בירושלים אני מרוויח הרבה פחות (350 אלף דולר לעונה, על פי ההערכות, כמחצית ממה שהשתכר בת"א; א"ו). אני זה שהפסיד מיליון וחצי דולר בוויטוריה רק כדי לחזור למכבי, כי לא היה לי טוב בספרד".
ואז נוצר נתק בינך לבין הצהובים?
"כן. לכולם היה ברור מה אני רוצה ומה הקו האדום שלי, וזהו, שם זה נגמר. לא היה משא ומתן ולא שום דבר. פגישה אחת בלבד, שאחריה בכלל לא דיברו איתי, אף אחד אפילו לא נפרד ממני לשלום. רק הרבה זמן אחרי, כשזה כבר לא היה רלוונטי, היתה לי שיחה קטנה עם מישהו במכבי, אבל לא היתה לה שום משמעות".
וכך, אחרי הופעה כושלת עם נבחרת ישראל באליפות אירופה, אליהו פתח את עונת 2013/14 כשהוא יושב בבית. "ה'חופשה' הזאת נכפתה עלי, אבל היא עשתה לי טוב. באיזשהו מקום הייתי זקוק לה. לא היה לי חופש מאז שאני בן 18. תמיד, מייד אחרי סיום העונה, הולכים לנבחרת ומשחקים בה כל הקיץ, ואז כבר נפתחת העונה הבאה. זה דבר נורא. פעם הנבחרות היו משחקות בחורף, ואחד מכל שני קיצים היה חופשי".
אז איך ניצלת את החופש?
"עשיתי דברים בשביל עצמי. הייתי צריך את הזמן הזה כדי לחשוב מה אני רוצה ומה אני עושה. קודם כל, התנתקתי מכדורסל לחודשיים. פעם בשבוע הלכתי לזרוק לסל, כדי לא לאבד את זה לגמרי, ומדי פעם ראיתי משחקים, אבל לא חייתי את זה. השתדלתי פחות לגעת בכדור. רציתי קצת חופש, עשיתי דברים אחרים כדי לשמור על כושר. רכבתי הרבה על אופניים, שיחקתי כדורעף עם חברים, כדורגל".
כדורגל?
"כן, עם חברים שאני מכיר. הם ידעו לשמור על הרגליים שלי, שלא אפצע חלילה. לא ירדתי לגליצ'ים ולא נכנסתי לתאקלים, וגם הם, בכל פעם שפרצתי עם הכדור לשער, זזו הצידה. זה היה כל כך נוח, שבאיזשהו שלב התחלתי לחשוב שאני שחקן גדול".
היו רגעי שבירה?
"באותה תקופה לא, אבל כשאני מסתכל על זה בדיעבד, ברור שזו היתה תקופה קשה. חייתי במין הכחשה, כדי לעבור את זה בשלום ולהוציא את המקסימום מהתקופה הזאת".
מה הביא אותך בסופו של דבר לירושלים?
"אבא שלי ועורך הדין שלי, יוסי גאייר, נפגשו איתם פעמיים. בפעם השלישית התקשר אלי המנכ"ל גיא הראל וביקש שאבוא גם. עשו לי אמבוש. גיא היה שם, והבעלים אורי אלון ואייל חומסקי. זה היה קצת אירוני, כי זה היה יום חמישי, וישבנו במשרד של חומסקי במגדל אלקטרה, סמוך להיכל ביד אליהו.
"הם הציגו שם את החזון שלהם למועדון, דיברו על המטרות, סיפרו על האולם שנבנה, הסבירו מה באמת קורה במועדון. והתחברתי לזה. לקח לי זמן, עובדה שזה קרה רק באמצע נובמבר. לא ידעתי אם הכל יהיה מוצלח, ולא חשבתי שלא יהיו אכזבות, אבל הרגשתי שלם עם עצמי. באתי לירושלים עם המון אנרגיות".
ודווקא באותה עונה מכבי ת"א זכתה ביורוליג ובגביע ובאליפות המדינה, ואתם הודחתם בידי חיפה בחצי גמר הפלייאוף. היה רגע שבו תהית אם עשית את הצעד הנכון?
"היה רגע אחד של שבירה, דווקא העונה, בגמר הגביע. המשחק היה בירושלים, אצלנו בבית, ומכבי באה ופירקה אותנו ב־18 הפרש. זה היה בסך הכל לפני ארבעה חודשים. עמדתי שם על המגרש בטקס, והיו לי דמעות בעיניים.
"הייתי מפורק שבוע. הקושי האמיתי היה שלושה ימים אחרי הגמר, כשהיינו צריכים לצאת למשחק חוץ בליגה נגד נס ציונה. אני זוכר ששכבתי במיטה בצהריים ולא הבנתי איך אני עולה לשחק בערב, איך אני מרים את עצמי, מתחיל לרוץ. לא פיזית, אלא מנטלית. לא הצגנו שם משחק גדול (ירושלים ניצחה 68:76, אליהו קלע 11 נקודות; א"ו), אבל דווקא הניצחון הזה לימד אותי הרבה על הקבוצה שלנו".
שלושה בדירה אחת
שלושת השחקנים הישראלים המובילים של ירושלים - אליהו, הלפרין ויניב גרין הפצוע - מתגוררים באזור המרכז. הם עושים תורנות ברכב, ובכל פעם מישהו אחר נוהג בדרך לבירה. "חששתי מהקטע של הנסיעות לירושלים, אבל אני נכנס בכל יום לאוטו עם חיוך על השפתיים, נוסע בכיף, וזה אומר הכל. לקראת העונה הבאה יצטרכו להחתים עוד מישהו מהמרכז, כדי שנהיה פטורים מתשלום בנתיב המהיר", הוא צוחק.
המועדון לא דרש שתעברו להתגורר בירושלים?
"בהתחלה עלה משהו כזה, אבל מרכז החיים שלנו, המשפחה והחברים, נמצא באזור ת"א, ובמועדון הבינו שאנחנו מקצוענים ושזה לא פוגע בנו. ביום של משחק, ובלילה שלפני, וכשיש שני אימונים, אנחנו נשארים בבירה. בשנה שעברה היו לנו חדרים במלון, השנה יותם, יניב ואני שכרנו יחד דירת ארבעה חדרים בהולילנד, וזה אחד המהלכים הגאוניים שעשינו.
"אנחנו ישנים שם בממוצע פעמיים בשבוע, מארחים שחקנים אחרים מהקבוצה, את מאמן הכושר, וזה פשוט כיף. במקום להיות בודד בחדר בערב שלפני משחק, אתה נמצא עם חברים, רואה טלוויזיה, מזמין אוכל, מקשקש. זה מאוד גיבש אותנו".
אליהו, בנם של אבנר (58) ושמחה (52), נולד וגדל ברמת גן, ולקראת סיום בית הספר היסודי עבר עם משפחתו לפרדס כץ. הוא לא נהנה מחיי שפע בילדותו. "אני לא יכול להגיד שחיינו בעוני, כי ההורים שלי דאגו שאף פעם לא יהיה חסר לנו שום דבר, אבל בהחלט חיינו בצמצום", הוא אומר.
את דרכו ככדורסלן החל כנער צעיר בבית"ר ר"ג, אבל אנשי המקצוע לא ממש ספרו אותו. לנבחרות הקדטים והנוער של ישראל הוא מעולם לא הוזמן. "כשהגעתי לגיל טרום נוער, לא הייתי אפילו בין 150 השחקנים שהתקבלו לנבחרות המחוזיות בארץ. לא הייתי מתוסכל, כי גם אני לא חשבתי שיש בי משהו מיוחד. כל העניין נראה לי גדול עלי בכמה מידות".
ואז הוא הכיר את דני פרנקו, האיש שאימן אותו העונה בירושלים. הוא היה אז מאמן קבוצת הנוער של מכבי ר"ג, ותחתיו רשם אליהו את הפריצה הגדולה. בעקבותיה, בגיל 18, נכנס לסגל של נבחרת העתודה. שנה אחר כך כבר היה שחקן מרכזי בסגל שהביא לישראל את מדליית הכסף באליפות אירופה עד גיל 20.
"באימונים הראשונים עמדתי לצד שחקנים כמו הלפרין ורביב לימונד, שהם פחות או יותר בני גילי, אבל הכרתי אותם רק דרך צפייה בליגת התיכונים בטלוויזיה. התרגשתי לשחק איתם".
מלבד פרנקו, יש עוד מאמן שהשפיע עליו יותר מכל האחרים. "נבן ספאחיה היה המאמן הראשון שלי במכבי, ואני לא אשכח את ההזדמנות שהוא העניק לי. אין הרבה מאמנים שייתנו לשחקן בגיל 21 לשחק בחמישייה של קבוצה כזו", הוא אומר.
עם דיוויד בלאט, מאמנו האחרון בת"א, היו לו "יחסים מורכבים". על העונה של בלאט ב־NBA הוא אומר: "הוא הגיע העונה למקום שכל מאמן חולם להיות בו, ועשה עבודה מדהימה. חבלי הלידה לא היו פשוטים, אבל הוא הוציא את המירב מהסיטואציה".
הפכת לאוהד של קליבלנד?
"לא, אני לא חושב במונחים כאלה, והאמת היא שב־4 לפנות בוקר אני בדרך כלל ישן. לא קמתי לצפות במשחקים".
השחקן הכי גדול בעיניו היה עודד קטש. "לפעמים, כשאני רוצה לראות איך רוקדים על המגרש, אני מעלה קטעים שלו ביו־טיוב".
בסלון ביתו ברמת אביב. "מעניין אותי להיות מאמן" // צילום: כפיר זיו
ולמה הוא, יליד 9.9, לובש דווקא את הגופייה מספר 8? "די במקרה. כשחתמתי במכבי ב־2006, מוני פנאן ז"ל בא אלי ואמר ששני המספרים הפנויים הם 8 ו־13. כלומר, הגופייה של פארקר והגופייה של שאראס. איזה תיק. לא ידעתי איך אני יוצא מזה. בסוף הלכתי על פארקר, ונשארתי עם זה".
אומרים עליך שאתה לא משקיע, שאתה לא שומר בהגנה, שאתה לא מנסה לשפר את הקליעה. אתה נפגע?
"כן, אני לוקח ללב. לא הכל עובר לידי. אולי בגלל שאני לא הכי מוחצן, חושבים שאני לא משקיע. לפעמים אני לא מסוגל לזוז מכאבים יומיים אחרי משחק, ואנשים אומרים לי, 'מה קרה, בכלל לא התאמצת'. אמרו כבר לפניי שיותר קשה לפרק את האטום מאשר לפרק סטיגמה. ובמדינה שלנו מדביקים למישהו סטיגמה, ולא רוצים לשחרר.
"זה משפיע גם על המאמנים, והרגשתי את זה לא פעם. גם אם אהיה השומר הכי טוב בעולם, עדיין יגידו שאני מזייף בהגנה. הביקורת נגדי היתה מופרכת במקרים רבים, לא קשורה למציאות, לא נכונה. זה הכאיב לי, אבל אני חושב שזה חלק מההתמודדות של ספורטאי ברמות הגבוהות.
"העונה, באיזשהו שלב, הצלחתי להתנתק מזה. לא לגמרי, אבל עד כמה שאפשר. החלטתי שמה שיניע אותי יהיה האהבה, ופחות היצר של 'להראות לכולם'. לשחק הכי טוב שאפשר בשבילי, בשביל המשפחה שלי, בשביל החברים שלי לקבוצה.
"ואתה חושב שהביקורות פסקו? גם עכשיו, אחרי שזכינו באליפות וסיימנו עונה באמת מדהימה, שאלו אותי בראיונות על הקליעה שלי. אמרו לי שאם הייתי עושה ככה וככה הייתי מגיע ל־NBA. אפילו ברגע כל כך יפה מתעסקים במה שאין. וזה כואב לראות שזו תרבות הספורט שלנו. אז שמחתי לזכות בתואר שחקן העונה, אבל האליפות יותר חשובה".
ובכל זאת, גם לתואר האישי היה בטח משקל.
"אני לא מאלה שיסבנו ויגידו שזה לא חשוב. זה כיף לקבל תואר כזה, אפילו הגשמת חלום. זאת לא הפעם הראשונה שזכיתי בו (נבחר לשחקן העונה גם במדי מכבי ת"א ב־2012; א"ו). וכן, יכול להיות שזה היה יותר חשוב לי בגלל מה שעברתי בשנתיים האחרונות, בגלל שרציתי להוכיח לעצמי שגם מהמקום הלא פשוט שהייתי בו הצלחתי להתרומם".
אליפות עם כוכבית?!
בחזרה לגמר הפלייאוף. אוהדים רבים של מכבי ת"א ניסו לגמד את ההישג הירושלמי ולטעון שמדובר ב"אליפות עם כוכבית", מכיוון שהאדומים לא עברו את האלופה הנצחית בדרך אל התואר. לאליהו זה גורם לגחך. "שוב הנשמות הטובות? לפחות כבר לא ישירו לנו 'אף פעם לא תניפו צלחת'. עכשיו, אחרי שהנפנו, אני יכול להודות שזה היה מאוד מרגיז. תמיד צריך להגיד שלא אכפת לך ולא מזיז לך, אבל כן, זה היה מרגיז, וטוב שזה עבר מהעולם".
ובכל זאת, בגמר שיחקתם נגד הפועל אילת, לא נגד מכבי.
"אני לא מוכן לשמוע על כוכביות ועל שטויות כאלה. בת"א יש מכבי והפועל, ואצלנו יש עיר שלמה שעומדת מאחורינו, והבאנו לה הישג אדיר. יכול להיות שהשמחה היתה גדולה יותר אם היינו מנצחים בגמר את מכבי, אבל האמת היא שאני לא מצליח לדמיין שמחה גדולה יותר מזו שחווינו השבוע.
"אני חששתי מאוד כשאילת עברה את מכבי, כי בסידרה הקבוצה הטובה יותר מנצחת, בניגוד למשחק בודד, שבו הכל יכול לקרות ביום נתון. ואילת, בכושר הנוכחי ובתקופה הזאת, יותר טובה ממכבי. לנצח שלוש פעמים בתוך שבוע זה לא מקרי".
היה עליכם הרבה לחץ בגמר. ניצחתם במשחק הראשון באילת ב־15 הפרש, ודווקא בגומלין, בבית, רעדו לכם הידיים. מה עבר עליך בתחילת הרבע השלישי, כשאילת מחקה 11 נקודות מהפער?
"לא הייתי אומר שהידיים רעדו, אבל היה לחץ, אין ספק. אם הארנה היתה סיר לחץ, אז הגג היה עף באוויר בערב של הגמר. היה אפשר להרגיש את זה כל הזמן. במחצית הראשונה שיחקנו קטסטרופה, ובאיזשהו שלב מחלחלת בך המחשבה 'שוב זה קורה?'. אבל נשארתי אופטימי. במחצית חשבתי לעצמי שאם אנחנו משחקים כל כך גרוע, ואנחנו רק בפיגור של שמונה, אז זה סימן טוב".
פרנקו שטף אתכם בהפסקה?
"לא. הוא מבין שאנחנו שחקנים בוגרים ואינטליגנטים, ושלצעוק זו לא תמיד הדרך הנכונה. הוא פשוט דיבר איתנו בצורה בוגרת. כולנו רצינו לזכות באליפות הזאת, כולנו ידענו מה על הפרק ומה גודל השעה. ואז, על המגרש, היו לנו כמה דקות טובות של מומנטום, שהכל התחיל להתחבר, ומשם כבר לא היה אפשר לעצור אותנו".
מתי הרשית לעצמך לשחרר ולהבין שדי, זה בידיים שלכם?
"בתחילת הרבע הרביעי, כשעלינו ל־15 הפרש, שזה בעצם 30 בסיכום הכולל, ירדנו לפסק זמן, הסתכלתי על יותם, ואמרתי לו: 'עשינו את זה'".
לא הכל היה ורוד העונה. בוא נדבר על מה שקרה לכם ביורוקאפ.
"בוא לא נדבר על זה".
בזמן שרצתם לפתיחת העונה הכי גדולה בתולדות ירושלים בליגה, עם מאזן 0:9, סיימתם במקום האחרון בבית שלכם ביורוקאפ.
"תסלח לי על הרדידות, ואני יודע שהתשובה שלי קצת חלולה, אבל באמת אין לי מושג מה קרה לנו שם. לפעמים סל לפה וסל לשם עושים את כל ההבדל, ושיחקנו נגד קבוצות טובות, אבל ברור שזה היה כישלון".
לקחת קשה את ההודעה שלא תשחקו בעונה הבאה ביורוליג?
"כן, כי הגיע לנו להיות ביורוליג. אבל אני נזהר לא להתבטא בנושא הזה, כי ביקשו ממני שלא. הפועל ירושלים מכוונת ליורוליג, והיא עוד תגיע לשם".
זה לא יעצור את תהליך הגדילה שלכם? מדווחים שגל מקל בחר ללכת למכבי, ואת דיון תומפסון יהיה קשה להשאיר.
"כולנו חכמים בדיעבד. אם ניתן עונה גדולה ביורוקאפ, אז יגידו שזאת היתה הדרך הנכונה".
ראיתי שהכוכב הגדול שלכם, דונטה סמית', צעק עליך לא מעט במהלך משחקים.
"וואו, דונטה, מאיפה להתחיל? האמת היא שבחודשים הראשונים לא כל כך ידעתי איך לאכול אותו. אבל עם הזמן אתה לומד להכיר אותו ומבין שהאיש הזה פשוט מבין כדורסל ברמה אחרת, ואתה לומד לקבל את ההערות שלו. גם אני הערתי לו, אגב, והוא קיבל את זה. מה שאנשים לא מבינים זה איזה שחקן קבוצתי הוא. אני לא מכיר הרבה זרים שמחפשים קודם כל את המסירה לחבר ורק אחר כך את הנקודות שלהם. יש מצב שהוא הזר הכי גדול ששיחק בארץ מחוץ למכבי".
לא פשוט להניע 205 ס"מ
בזמן הראיון ממשיכות לזרום לטלפון הסלולרי של אליהו לא מעט ברכות בווטסאפ על הזכייה באליפות. "אני לא אחד שהמספר שלו מסתובב אצל הרבה אנשים, ועדיין קיבלתי משהו כמו מאה הודעות. עניתי לכולם".
גם חברים ממכבי בירכו אותך?
"כן, אבל אני לא אגיד מי, כדי לא לסבך אף אחד. כמו שאני הייתי מברך אותם אם הם היו זוכים".
הפרק הצהוב בחייך הסתיים?
"אני רוצה לסיים את הקריירה בהפועל ירושלים. ואם זה מה שאני רוצה, למה שאלבש צהוב?"
כמה שנים עוד תשחק?
"עוד שנתיים, אולי שלוש".
ואז תהיה רק בן 33-32. למה לפרוש כה מוקדם?
"כי זה קשה. בגלל הנבחרת, בגלל שאין הפסקות לעולם. איך אמר לי פעם חבר? זה לא פשוט להניע 205 סנטימטרים".
שחקנים רבים פרשו בעבר מהנבחרת והאריכו את הקריירה המקצוענית שלהם.
"ברור שאם לא אהיה בנבחרת זה יאריך לי את הקריירה, אבל אני מאוד אוהב לשרת את המדינה. אף פעם לא הפסדתי קמפיין בנבחרת".
יש לך תוכניות ליום שאחרי?
"אני בהחלט חושב על אימון. זה מאוד מעניין אותי, למרות שכל המאמנים שלי אומרים שאסור להתקרב למקצוע הזה".
aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו