מדור ספרים

בשבחי הניוון

אורי כהן על "כניעה"

ביום שבו "כניעה", ספרו האחרון של מישל וולבק, היה אמור לצאת לאור, נכנסו שני מחבלים אל בניין מערכת העיתון "שארלי הבדו", פתחו ביריות מנשק אוטומטי ורצחו 12 בני אדם. 

התזמון המקאברי של השקת הספר טען את המציאות הצרפתית במתח פוליטי ובין־גזעי. מעשייה פסאודו־קסנובית אנינה שמתארת השתלטות מוסלמית על הרפובליקה החמישית של צרפת, היתה הדבר האחרון שחסר לצרפתים חשופי העצבים. דיון ציבורי ניצת; וולבק ביטל את כל אירועי קידום המכירות וירד למחתרת, אבל ספרו הפך לרב־מכר וכבר בשבוע הראשון שבר שיאי מכירות ברחבי היבשת. כנראה כולם רצו לדעת - האם סוף סוף הריאליזם הנוקב של וולבק חצה את הגבול שבין דמיון למציאות?

עלילת "כניעה" מתרחשת בעוד שבע שנים. גיבור הספר הוא פרנסואה, מרצה מוערך לספרות בסורבון, רווק בן 40, מוכה אדישות ואנרציה שהתשוקה היחידה בחייו היא מושא המחקר שלו - סופר צרפתי אזוטרי בשם הויסמנס.

קצת בדומה להויסמנס וכמו גיבור וולבקי טיפוסי, גם פרנסואה עומד נבוך מוסרית מול חוסר היכולת שלו למצוא משמעות בדבר מלבד אוכל באיכויות משתנות ומין חסר מחויבות, או כזה שנקנה בכסף. הקשרים עם הנשים בחייו לא מתפתחים לכדי מערכת יחסים משמעותית - חוץ מאחד בלתי מחייב עם סטודנטית יהודייה שמעלותיה העיקריות הן בתחום חיי המין והיא נעלמת במהרה מחייו בגלל התפתחות דרמטית.

אבל יש גם "החוץ": בסופה של מערכת בחירות לא שגרתית אחת נופל דבר - נציג המוסלמים עולה לשלטון בצרפת. מוחמד בן עבאס מצליח להפר את האיזון הפוליטי הישן, מחיל את חוקי האיסלאם על המדינה ויוצא למסע כיבוש דיפלומטי שעתיד להתיך את אירופה עם צפון אפריקה לכדי אימפריה מוסלמית בניחוח פרנקופוני. 

הסדקים בחומת החילוניות הצרפתית נפרצים במהירות; האוניברסיטה נרכשת על ידי הסעודים; עמיתיו של פרנסואה, נציגי האליטה החילונית, נכנעים ברכות לכסף המוסלמי הגדול, מרפדים עצמם בנכסים ובנשים צעירות ומקבלים את האמונה באלוהים ובמוחמד נביאו. אף שהשלים עם הפרישה, פרץ של הערכה מקצועית מעמיד את פרנסואה בפני הפיתוי לעשות כמוהם, ולהסכים לתנאי האחד הידוע. 

צירוף המקרים המחריד של השקת הספר ביום הטבח יצר רושם מטעה לגביו והכניס אותו בעל כורחו לתוך קונטקסט ספציפי, פוליטי ושנוי במחלוקת. לכן יש לומר מייד: "כניעה" הוא לא ספר פרובוקטיבי. מבעד לערפל הקרב אפשר כמובן לקרוא אותו כעוד יצירה וולבקית בוטה, אבל הרושם שמתקבל מקריאה מעמיקה הוא אחר ומתעתע. כפי שאפשר לצפות מוולבק, גם "כניעה" מוגש באמצעות כנות דרמטית וגסות, אבל אי אפשר להתעלם מאווירת האדישות הפעלתנית שמרחפת מעל המאורעות בקלות נטולת פאתוס. וולבק מהתל בנו, והתעתוע מושרש הן בעלילה והן באופן כתיבתה. 

על פניו, שרשרת ההתרחשויות טעונה ומתגרה: המוסלמים משתלטים על צרפת, הרחוב מכפיף את עצמו לכללי הצניעות, נשים נעלמות ממקומות ציבוריים. אבל וולבק כופה על העלילה סגנון מחוכם, מאפק את עצמו ובכך מאלחש את העוקץ הדרמטי ומאפשר לו להיות מעט יותר מהפרובוקציה שמתחשק לו להיות. 

גם במישור האישי של הדמויות מתקיים הלך רוח דומה. הגיבור, פרנסואה, מתלבט אם לבגוד בקולגה עם אשתו או לוותר על המאמץ, באותה רצינות שבה הוא מתלבט אם להתאבד או לחמם אוכל הודי במיקרוגל. היום הוא נמלט למסע שורשים ספק ספרותי ספק רליגיוזי, מחר ישקע בשיגרה ביורוקרטית של צפייה בטלוויזיה ומיון המכתבים מרשויות המס. 

אותה נימה עבה של ריחוק חסר דאגות רובצת במידה זהה על כל העלילה והדמויות. האווירה הזאת - מעטה האלחוש - היא כמובן התחבולה המרכזית שוולבק נוקט.

גם נושאים "רציניים" שוולבק רגיל לעסוק בהם, כגון בגידת האליטות, נוכחותה של אלימות אידיאולוגית, אמונה וייאוש - משאירים חותם רפה. אבל למעשה, חיצי הביקורת שלו מושחזים. את עיקר הטענות וולבק מפנה כלפי החברה הצרפתית פנימה, על המעגלים האליטיסטיים המסורתיים שלה: האקדמיה המנוונת משתקפת בצלמו של פרנסואה כגוף רפה וזקן וחשוב בעיני עצמו; הפוליטיקה כצל חיוור ולא מתפקד של הסדר הישן; והתקשורת האופורטוניסטית כדבק המקשר, המאפשר את הניוון ומונע התפתחות. וולבק משתדל להגחיך את המוסדות האלה כמיטב יכולתו, ולא בפעם הראשונה. 

כהערת אגב יש לומר - יכול להיות שבשביל הקורא הצרפתי יש למאמצים האלה משמעות, בוודאי כשהם מכוונים כביקורת על החברה המערבית; בישראל הם נקראים אחרת. מה שיזעזע את הצרפתי המצוי לא ירים גבה אצל הישראלי. וולבק מקפיד לרמוס את כבוד האקדמיה החשובה בעיני עצמה, דווקא משום שבצרפת היא עדיין חשובה גם בעיני אחרים. לעומתם, הישראלי מתקשה להיזכר בימים שבהם היא היתה יותר מידיעה דו־שנתית על קיצוץ בתקנים. כשאחת הדמויות, איש השירות החשאי שיוצא לגמלאות, מעזה לחזות כמה מהשינויים הצפויים תחת השלטון המוסלמי הקרב, קשה להתרגש ואפשר רק לגחך בעצב: מערכת חינוך דתית, פוליגמיה במגזרים שונים ותפריט מיוחד במוסדות מדינה. מי היה מעלה על הדעת?

למרות ההסתייגות, "כניעה" הוא קודם כל ספר טוב; הוא קריא במיוחד, כמעט קליל. מעבר לזיקוקי דינור האקטואליים שהוא מתהדר בהם ולרשעות הוולבקית המצויה, יש בו אף רכות נוגעת ללב. 

התקופה שבה הספר יצא לאור עירפלה את משמעותה, ולכן עדיין קשה לאמוד את חשיבותה של היצירה. כך שאם מתחשבים בעדינות ובמידה שבה וולבק סירס את עצמו הפעם, אפשר גם להניח שלא את תשומת הלב הזאת המחבר ביקש. ¬

 

כניעה / מישל וולבק

מצרפתית: עמית רוטברד; בבל, 280 עמ'

 

פגוש את הפוטרים

סיפור חדש של ג'יי.קיי. רולינג חושף: כך נפגשו 

מעריציו המושבעים של הארי פוטר שמחו לגלות שלכבוד יום הולדתו ה־35 של דאדלי דארסלי, בן דודו הלא כל כך סימפטי של הארי, מחברת הסידרה המצליחה ג'יי. קיי. רולינג פירסמה באתר המעריצים "Pottermore" סיפור רקע חדש, שמתאר את הפגישה הראשונה בין ההורים של דאדלי להוריו של הארי. 

"השם של ורנון, אביו של דאדלי, הוא שם שהייתי די אדישה אליו", כתבה רולינג באתר, "ופטוניה הוא שם שתמיד הייתי נותנת לנשים לא נחמדות כשהייתי משחקת עם אחותי משחקי דמויות מומצאים".

הקטע שרולינג העלתה לאתר מגולל את הפגישה הראשונה בין הדארסלים לפוטרים, שבה ורנון מתנשא על ג'יימס, אביו של הארי, ששומר על קור רוח ומוצא עצמו משועשע מגיסו העתידי. ורנון דארסלי בטוח שקוסמים בוודאי נהנים מהרווחים שבאבטלה, ומתפרץ בכעס כשג'יימס מנסה להסביר לו על עולמם.

למרות הקשר המשפחתי פטוניה לא מבקשת מלילי, אמו של הארי, להיות השושבינה שלה, מכיוון שהיא מפחדת שיכולותיה הקסומות יאפילו על יום כלולותיה. מפגישה זו והלאה אין עוד כל קשר בין הזוגות, פרט למכתב אחד שהפוטרים שולחים לדארסלים שמבשר על הולדתו של הארי, ושפטוניה ממהרת להשליך לפח האשפה.

רולינג מבהירה כי הסיבה ליחסו הרע של מר דארסלי להארי דומה לזו של סוורוס סנייפ: הארי דומה באופן מפליא לאביו ג'יימס, ששניהם, בלשון המעטה, לא חיבבו במיוחד. עוד היא מספרת שהיתה לה כוונה אמיתית לגאול את דודה פטוניה בספר האחרון, אך גילתה שהיתה חייבת להישאר נאמנה לדמותה, שאמורה ליצור סלידה אצל הקורא, ולכן אין לה, לפטוניה, דבר מה בר משמעות להגיד להארי בפרידתם האחרונה. 

שמם של הדארסלים, כך מתברר, הוענק להם על שם העיר דארלסי שבמחוז גלוסטרשייר, מכיוון שרולינג פשוט אהבה את הצליל של המילה. כמו כן, היה חשוב לרולינג לציין שהיא מעולם לא ביקרה במקום, ושלקווי האופי הספרותיים של המשפחה אין כל קשר לאנשי העיר, שהם בוודאי "אנשים מקסימים ונפלאים". 

 

בהמתנה לשעה הגורלית

ד"ר אריאל אוקסהורן | על "אי־ציות"

"ההיסטוריה האנושית התחילה במעשה של אי־ציות", קובע אריך פרום, ומזכיר את אדם וחוה שהימרו את פי האלוהים, ואת פרומתיאוס, עוזרו של זאוס אבי האלים, שמעל באמונו, גנב את האש, הביאה לבני האדם ונענש קשות. קרל מרקס שם בפי פרומתיאוס את המילים: "אני מעדיף להיות כבול לסלע, מאשר עבד נרצע של האלוהים". 

כאשר אנו מצייתים, אנו מרגישים מוגנים וחזקים. הציות הופך אותנו לחלק מהכוח שאנו סוגדים לו. וכך, במרוצת ההיסטוריה, הצליח מיעוט לשלוט על רוב ולאלפו שציות מלא ועיוור הוא מידה טובה. אסור שאי־הציות יהיה סתמי וגורף. הוא חייב להיות שמור למקרה מיוחד, מכונן ומשמעותי. כך למשל, לדעת פרום, כאשר ניתנת פקודה להפעיל נשק השמדה המונית.

פרום, שגדל במשפחה יהודית אורתודוקסית בגרמניה, היגר לארה"ב לאחר עליית הרייך השלישי לשלטון. ספרו זה, שתורגם לראשונה לעברית, פורסם ב־1981, שנה לאחר מותו, וכלל ארבע מסות שראו אור כבר בשנות ה־60 והתריעו על ניכור, אובדן משמעות ופיחות ערך האדם.  

לרגעים נראה פרום כחוזה את העתיד. הוא ירא משואה גרעינית שתביא לכליית המין האנושי, משום ש"חרף היותנו בתקופה האטומית חיים רוב בני האדם, ובכללם אלו שבעמדת שררה, בעידן האבן".

המצב הולך ומחמיר בגלל ייצור ידע של נשק גרעיני, שאליו התווסף הטירוף הפונדמנטליסטי. חוקרים מדברים על "צוואר הבקבוק של האוכלוסייה" - הקטנה דרסטית של מספר בני האדם על פני כדור הארץ בעקבות מלחמה גרעינית, שתצמצם את מאגר הגנים. התהליך עשוי להסתיים בניוון ובדעיכה של המין האנושי.

סכנה ממשית טמונה גם בתשוקה למוות, המפעילה את השאהידים למיניהם. בשעת מלחמת האזרחים בספרד, נשא הגנרל הפשיסטי מילאן אסטראי, נאמנו של הגנרל פרנקו, שדגל בציות עיוור, נאום באוניברסיטת סלמנקה, שאותו סיים בקריאה "יחי המוות". הקהל הריע. כאשר גערו בו הדוברים האחרים הוא לא נרתע, וזעק לתשואות הקהל: "הלאה האינטליגנציה".

פרום, פילוסוף ופסיכואנליטיקאי, שקיבל מטופלים עד יומו האחרון, הוא מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית. בתחילת דרכו נמנה עם "אסכולת פרנקפורט" שעסקה במחקר בין־תחומי, מתוך נקודת ראות מרקסיסטית. עם הזמן שינה את השקפתו ומתח ביקורת חריפה על הימין וגם על השמאל. נבואתו שבמרוצת הזמן יתמזגו הקומוניזם והקפיטליזם לדרך אחת, של צבירת עושר, מדהימה בדיוקה.

זמן רב לא נזדמן לי לקרוא טקסט כה בהיר וכה משכנע, העומד ויעמוד במבחן הזמן. אין מילה מיותרת: הטיעון נבנה כבניין מפואר, מן המסד עד הטפחות. פרום דומה בו לנביאי ישראל המתריעים בשער, וגם לילד, בסיפורו של אנדרסן, שהיה היחיד שקרא למובן מאליו בשמו: "המלך הוא עירום".

 

אי־ציות / אריך פרום 

מאנגלית: יותם שטיינבוק; רסלינג, 120 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו