מצביעים לסולטן בקלפי

עוד יומיים תלך טורקיה לבחירות כלליות לפרלמנט, שעשויות לשנות את המבנה השלטוני של המדינה ויהיו בבחינת מבחן נוסף לפופולריות של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. הנשיא אמנם אינו מתמודד בבחירות, אך כהרגלו הוא עומד במרכזן. 

אף שמעמדו הנשיאותי והחוקה הנוכחית מחייבים אותו לנהוג בממלכתיות, ואף שהתפטר מתפקידיו במפלגת השלטון "הצדק והפיתוח" (AKP) כשנבחר לנשיאות בשנה שעברה, ארדואן הוא בהחלט חלק מקמפיין בחירות זה. זאת במסגרת מאמציו לגייס רוב גדול בפרלמנט, שיאפשר לו לבצע שינויים חוקתיים משמעותיים.

אמנם הוא לא הצהיר על כך בגלוי, אך לארדואן (61) יש חלום שאפתני במיוחד: למחוק את מורשתו של מוסטפא כמאל אטאטורק - מייסדה של הרפובליקה הטורקית המודרנית, שהוקמה על הריסות האימפריה העות'מאנית - ולהחליפה במעין טורקיה חדשה/ישנה, המשכה של האימפריה ההיא. ומי יעמוד בראשה, על תקן סולטן מודרני? לא קשה לנחש. הנשיא הספיק כבר לבנות לעצמו ארמון ובו יותר מ־1,000 חדרים, כיאה למנהיג עם אגו גדול כמו שלו. כל מה שחסר לו כעת הוא הסמכויות הראויות לסולטן ארדואן.

 

כבר מחכים ל־2023

החזון של ארדואן הוא ארוך טווח, שאפתני ומגלומני. שנת 2023, שבה תציין הרפובליקה הטורקית 100 שנים להיווסדה, משחקת בו תפקיד מפתח. עד אז ארדואן שואף להפוך את טורקיה למעצמה עולמית, לאחת מעשר הכלכלות הגדולות בעולם, לחברה מלאה ודומיננטית בשוק האירופי ולמדינה בעלת מרחבי השפעה עצומים. האמצעי למימוש יעדים אלה הוא מעבר לשיטת ממשל נשיאותית; במסגרתה הוא ירכז את כל הסמכויות ולא יהיה תלוי יותר בפרלמנט, במערכת המשפט או בצבא, אלא ישלוט בהם ביד רמה. 

אלא שהדרך לשם ארוכה, מפני שנכון לעכשיו, רוב סמכויות הביצוע מרוכזות אצל ראש הממשלה. עם זאת, ארדואן עדיין נחשב לדמות הפוליטית הדומיננטית בטורקיה. את המעמד הזה הוא חב לכריזמה ולפופולריות שלו בקרב חלקים גדולים בציבור הבוחרים הטורקי, וגם לעובדה שהוא הנשיא הראשון שנבחר בבחירות ישירות ולא מונה על ידי הפרלמנט. אפילו ההאשמות בשחיתות לא פגעו במעמדו בקרב קהל היעד שלו.

לקראת מינויו לנשיא דאג ארדואן שאחמט דבוטאולו - נאמנו ועושה דברו, שכיהן תחתיו כשר החוץ - יחליפו בלשכת ראש הממשלה. לדבוטאולו אין מעמד עצמאי בפוליטיקה הטורקית, והוא תלוי בקרבתו לארדואן. המהלך מזכיר במקצת את מערכת היחסים הפוליטית בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לעושה דברו דמיטרי מדבדב; האחרון, כזכור, החליף את פוטין לקדנציה אחת כדי שיוכל להיבחר שוב להנהיג את המדינה. מתנגדי ארדואן חוששים שהוא יחקה את השיטה של הנשיא הרוסי, וייטול סמכויות נרחבות שיפגעו במבנה הדמוקרטי הרעוע ממילא של המדינה ויהפכו אותו למנהיג אוטוריטרי. אם כך יקרה, הדבר יגביר את הלחץ שהוא מפעיל כבר היום על מתנגדיו, על העיתונות החופשית ועל הרשתות החברתיות, שנחסמו על ידי אנשיו. 

כמו מדבדב בשביל פוטין. רה"מ הטורקי דבוטאולו // צילום: אי.פי

מאז הקמתה ב־2001, זכתה מפלגת "הצדק והפיתוח" בשבע מערכות בחירות - כלליות ומקומיות - ובשני משאלי עם חשובים. לכן השאלה בבחירות הקרובות אינה מי ינצח, אלא מה יהיה גודל ניצחונה של מפלגת "הצדק והפיתוח". לפי סקרים עדכניים, המפלגה - שבמערכת הבחירות הקודמת הגיעה לכמעט 50 אחוזי תמיכה - צפויה לזכות הפעם ביותר מ־40 אחוזים מקולות המצביעים. אבל נתון זה, שנחשב להצלחה מסחררת ברוב המדינות המערביות, דווקא ייחשב אכזבה בעיני ארדואן. הנשיא זקוק לרוב של שני שלישים בפרלמנט של 550 מושבים כדי לבצע שינויים חוקתיים ללא משאל עם, או רוב של 330 מושבים כדי לבצעם לאחר משאל עם. הבעיה שלו היא שהצמיחה הכלכלית המרשימה, שהפכה את טורקיה לכוח כלכלי עולמי עולה וביססה במידה רבה את הפופולריות שלו, נחלשה משמעותית בתקופה האחרונה ולוותה בעלייה הדרגתית באבטלה.

כדי לממש את חלום הסולטנות, ארדואן זקוק לרוב גדול - כזה שהסקרים טוענים שהוא לא מצליח להשיג. על פי סקר מ־27 במאי, נהנתה מפלגת "הצדק והפיתוח" מ־40.5 אחוזי תמיכה. מפלגת האופוזיציה הראשית הכמאליסטית, "מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP), זכתה ל־26 אחוזים. למפלגת הימין הלאומנית "התנועה הלאומית" (MHP) היו 17 אחוזי תמיכה, ול"מפלגת העם הדמוקרטית" הכורדית (HDP) היו 11 אחוזים - אחוז אחד בלבד מעל אחוז החסימה הגבוה של טורקיה. 

המפלגה הכורדית, בהנהגת סלאחטין דמירטס, נחשבת מפלגת שמאל שאינה פונה למיעוט הכורדי בלבד. אם תצליח להיכנס לפרלמנט, היא שתמנע מארדואן להתקרב לרוב שלו הוא זקוק. זו הסיבה שרבים ממתנגדי ארדואן מייחלים להצלחתם של הכורדים ועשויים להצביע להם. זו גם הסיבה שארדואן עצמו מנסה לגייס תמיכה בקרב מצביעים כורדים שמרנים.

בשבוע האחרון של הקמפיין שם הנשיא דגש על מסרים דתיים, מתוך ניסיון לזכות בתמיכתם של המצביעים הדתיים מקבוצות אתניות שונות. "לא ניכנע לאלה המתנגדים לקריאתנו לתפילה", אמר ארדואן בנאום לציון יום השנה לכיבוש קונסטנטינופול על ידי הצבא העות'מאני, "לא נעניק מקום לאלה המעוניינים לכבות את אש הכיבוש, הבוערת בליבה של איסטנבול במשך 562 שנים". 

ארדואן, שמיעט לתקוף את ישראל במערכת בחירות זו, לא הצליח להתאפק באותו הנאום: הוא גם אמר, בין השאר, כי "הכיבוש הוא מֶכּה, הכיבוש הוא צלאח א־דין, הוא להניף שוב את הדגל האיסלאמי מעל ירושלים".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אמירות אלה נועדו לעורר את הגאווה והגעגועים לאימפריה העות'מאנית הגדולה בקרב תומכי הנשיא. רבים מהם, בעלי זיקה דתית והערצה למסורת העות'מאנית, רואים בו מושיע: בשנים שבהן שלטה בטורקיה האליטה החילונית, הם חשו שמתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב'. באותה עצרת חגיגית, שבה נכחו מאות אלפים, הוצג ארדואן כ"בנו של פתיח" - כשהכוונה היא לבנו של הסולטן מהמט השני, שתחת שלטונו כבשו העות'מאנים את קונסטנטינופול ב־1453. הנשיא הטורקי הקיף עצמו ב־478 מאנשי "יחידת הכיבוש" הייצוגית שהוקמה בהוראתו, ושהיו לבושים בבגדי חיילים עות'מאנים. אליהם הצטרפו, לא במקרה, 84 חברי התזמורת הצבאית העות'מאנית, כדי שיחד ימנו הכוחות 562 חיילים עות'מאנים ייצוגיים - כמספר השנים שחלפו מאז הכיבוש.

 

קריסת האופטימיות

מאז הניצחון הראשון שלה בבחירות הכלליות, ב־2002, "הצדק והפיתוח" היא מפלגת השלטון בטורקיה. היא הצליחה לבצע שינויים משמעותיים במדינה, ובהם ריסון מעורבות הצבא בפוליטיקה המקומית ושיקום משמעותי של הכלכלה. מהלכים אלה התקבלו בחיוב הן בטורקיה פנימה והן בקהילה הבינלאומית. 

בתחילת דרכו של ארדואן היו באיחוד האירופי ובארה"ב מי שתלו בו תקוות. הם ראו בו דגם למנהיג מפלגה מוסלמית מתונה, שתיצור מודל חיובי ודמוקרטי לתנועות דתיות בעולם המוסלמי. בתקופה זו שמר על ריסון, תוך כדי שמירה על יחסים טובים עם מדינות מערביות וגם עם ישראל. אך ככל שמעמדו השתפר, ומעמד הצבא הידרדר - ביוזמתו - התגלה ארדואן כאגו־מניאק וכמנהיג פלגני וקפריזי, בסוגיות פנים ובסוגיות חוץ כאחת. במובנים רבים, ואף שלא נפגע מבחינה פוליטית, הוא הפך לאויב הגדול ביותר של עצמו: הוא פעל לסיים את הברית האסטרטגית עם ישראל, והפך במשך השנים לאחד המנהיגים האנטי־ישראלים הבולטים בקהילה הבינלאומית; בד בבד חלה הרעה ביחסיו עם האיחוד האירופי, לאחר שהתברר לו כי מדינות האיחוד אינן מעוניינות לצרף את טורקיה לשוק המשותף בתקופה הקרובה. 

גם מדיניות החוץ השאפתנית, שכללה אסטרטגיה של "אפס עימותים" עם שכנותיה של טורקיה, קרסה. ארדואן, שפעל לפתח קשרים הדוקים עם רודנים כבשאר אסד בסוריה ומועמר קדאפי בלוב, היפנה להם עורף כשפרצו ההתקוממויות נגדם בעקבות אביב העמים הערבי. הגבול הארוך עם סוריה ועם עיראק הפך לזירת קרב, וחרף הסכמי הסחר הנרחבים שנחתמו בין המדינות, גם היחסים עם איראן נחשבים מתוחים. למרות כל זאת, ארדואן הצליח לשמור על הפופולריות שלו.

למען האמת, שינוי החוקה הנוכחית של טורקיה אינו רעיון רע בהכרח. ראש הממשלה דבוטאולו מרבה להזכיר בקמפיין הבחירות כי חוקה זו נוסחה ב־1982 על ידי הממסד הצבאי ששלט במדינה לאחר הפיכה, ופעל לצמצם את כוחן של הממשלות האזרחיות. הבעיה היא שחוקה חדשה עלולה לדרדר את הדמוקרטיה הטורקית לתהומות שטרם הכרנו. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו