היה זה ההספד של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שטמן ב־1949 את זרעי האתוס. "אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת המוות ליישוב, שהיתה כמונחת בקופסתו של האויב, לא ניתנה", אמר, "אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון".
240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות בגוש עציון במאי 1948. 31 מתוכם נפלו באזור המנזר הרוסי, ובהם גם מפקד הגוש הנערץ, מוש (משה) זילברשמידט. רבות נכתב על פרק זה בהיסטוריה של האזור ושל המדינה כולה, אבל מעט מאוד נכתב על הקרבות שהתחוללו במנזר הרוסי - משלט שהוצב במבנה שהיה שייך פעם לכנסייה הרוסית בירושלים. עד עכשיו.
המנזר, ש"ישראל השבוע" שופך כעת אור על סיפורו שנותר בצללים, ישב על רכס ההר הרוסי בגובה 960 מטרים. הוא היה ממוקם ממזרח לכפר עציון, סמוך לכביש הראשי המוביל מחברון לירושלים. לאחר שנטשו אותו הנזירים הרוסים, נעשו כמה ניסיונות להקים במנזר התיישבות יהודית, אך אלו כשלו - והוא נשאר נטוש עד אמצע ינואר 1948. עבור היישוב היהודי בארץ, היה מדובר בתקופה קשה ביותר: בכ"ט בנובמבר התקבלה תוכנית החלוקה של האו"ם, ופעולות האיבה שפרצו מייד אחריה כללו התנכלויות גם לתושבי גוש עציון. באותה העת הכיל הגוש ארבעה יישובים - כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים - אשר כל אחד מהם חלש על נקודה אסטרטגית אחרת. עם ההכרזה באו"ם והיערכות כוחות המנדט הבריטי לעזיבת הארץ בחודש מאי, ארבעת היישובים מצאו עצמם כלואים בין כפרים ערביים עוינים. הדרך לירושלים נשלטה לכל אורכה על ידי הערבים, כך שהנסיעה אל גוש עציון וממנו התנהלה רק בשיירות מאובטחות היטב.
באמצע ינואר 1948 אירעה המתקפה המאורגנת הראשונה של הערבים על הגוש. בתום קרב ארוך, שבו ספגו אבידות קשות, הם נסוגו - והמנזר הרוסי נתפס על ידי מגיני הגוש. הוקם בו משלט, ועל הלוחמים הוטל למנוע את איגופו מצד הרכסים הדרומיים. המשלט חלש למעשה על הכביש הראשי מחברון לירושלים, על רכסי סאוויר מצפון, על הכביש הפנימי של הגוש, על כביש בית פאג'ר ממזרח ועל עמק הברכה. חשיבותו האסטרטגית היתה ברורה לכולם, והוא הפך לבסיס שממנו יצאו לפועל מתקפות נגד התחבורה הציבורית של האויב הערבי.
שער המנזר ב־1948 // צילום: באדיבות בית ספר שדה כפר עציון
עם מקלע ואקורדיון
בחודש מארס, עם התגברות פעולות האיבה נגד יישובי גוש עציון, הוצב באזור גדוד מכמש. לוחמיו, רובם צעירים בני 18-17, הגיעו אל הגוש בשיירה שמנתה עשרות משאיות עמוסות בציוד, באספקה ובתחמושת. בדרכה חזרה אל ירושלים, נתקלה השיירה במחסומים שהניחו הערבים סמוך לנבי דניאל. בקרב הקשה שהתפתח שם בין הלוחמים לערבים נהרגו 12 לוחמים. לאחר המתקפה על שיירת נבי דניאל, הופסקה תנועת השיירות אל הגוש.
"היינו אמורים להחליף את הפלוגה שישבה במנזר הרוסי, אבל כשהגענו למקום מצאנו בית גדול, ריק", מספר הצלם הוותיק ראובן מילון, אשר לחם בגדוד מכמש והגיע אל הגוש בשיירת נבי דניאל, "הלוחמים שהיו שם כבר עזבו. התארגנו שם. זה היה בניין עם שתי קומות. הוצבנו שם כמחלקה. כל כיתה תפסה את האזור שלה, קיבלנו קצת הסברים - וזהו".
"אמרו לנו שחייבים להפסיק את התחבורה הערבית מחברון לירושלים", מוסיף ההיסטוריון יצחק קופ, שהיה אף הוא לוחם בגדוד, "אני הייתי מקלען במנזר. קיבלתי ברן (מקלע בריטי; א"פ)". אנשי המשלט נכנסו לשיגרה של פעולות שונות שכללו מיקוש האזור, פעולות חבלה והתקפות כלפי התחבורה הערבית שנעה בכבישים.
למפקד המנזר הרוסי מונה צבי בן יוסף, שהיה ידוע יותר בכינוי צמ"א. הוא היה עיתונאי בקול ירושלים, מלחין, משורר וזמר, ואת שיריו על גוש עציון הלוחמים ששירתו עימו מדקלמים עד היום. שירו הידוע ביותר הוא "יש לי כנרת". "צבי היה בן כ־35, מבוגר מאיתנו", ממשיך קופ, "הוא תמיד החזיק באקורדיון שלו, לא נפרד ממנו. בכל מקום שהיינו בו, הוא היה אחראי על מצב הרוח. תמיד ישב, כתב שירים וניגן באקורדיון. כשהיינו בגוש עציון הוא כתב כמה שירים על האזור. אני חב לו את חיי. הוא הציל אותי בקרב הראשון במנזר הרוסי".
הקרב הראשון במנזר הרוסי פרץ בכ"ה בניסן תש"ח (4 במאי 1948). הערבים, שרצו לפרוץ לירושלים לפני שיסתיים המנדט, תקפו עם שחר את המשלטים שבגוש עציון.
"יום קודם לכן קיבלנו הוראה לנתק את התחבורה הערבית", מספר קופ, "ירינו על הרכבים שעברו על הכביש, ובפעם הראשונה הם גם 'ענו' לנו. בלילה לא נלחמו. נהיה שקט. לפנות בוקר התעוררנו לקול חצוצרות. הם הגיעו עם משוריינים ותותחים וירו לעברנו". הערבים הצליחו לפגוע בכל העמדות במנזר.
מי שלא נפגע - נסוג. הקרב נמשך כמה שעות. כשפיניתי חבר שנפגע, נפצעתי גם אני. שכבתי על אלונקה וחשבו שאני בין ההרוגים. התעוררתי מזריקת רימון, ברגע האחרון, לפני שהערבים נכנסו למנזר. נתתי צעקה: 'בן יוסף, אני חי!' צבי בן יוסף, שהיה בדרך לעזוב את המקום, קפץ בחזרה עם החובש והם תפסו את האלונקה שלי. אי אפשר היה לשאת את האלונקה, אז הרימו אותי על הרגליים. עשיתי שני צעדים ונפלתי, שני צעדים ונפלתי. ככה כל הדרך. אם היה משאיר אותי שם, הייתי מת".
בקרב שהתחולל באזור המנזר הרוסי נהרגו 12 לוחמים ונפצעו 27. בשעות הערב עלה בידי מגיני הגוש לכבוש מחדש את המקום. לאחר הקרב הדגיש מפקד הגוש, מוש, את חשיבותו של האזור בשמירה על ירושלים. "זה צריך להיות קרב מצדה, תוך כדי הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים", כתב באחד ממכתביו שנשלחו להנהגה. בדברי ההספד בהלוויית הלוחמים שנפלו בקרב, טבע מוש את המשפט שהפך לסיסמה במורשת הקרב של לוחמי גוש עציון לדורותיהם: "מה אנו, מה חיינו? אפס ולא כלום, העיקר הוא המפעל שבו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה - נצח ירושלים".
"אחרי הקרב הזה, שבו נהרגו לנו 12 איש, המורל בקרב הלוחמים במשלטים היה ירוד ביותר", מספר השוטר הוותיק מרדכי עדיקא, אשר הוצב במשלט בחירבת סאוויר, "אמרו לנו ללכת למנזר הרוסי, כי מוש מכנס שם את הלוחמים. כשהגענו לשם הוא עודד אותנו, דיבר איתנו והכניס בנו חיים חדשים. הוא אמר לנו: 'אין לכם ברירה. אתם חייבים להילחם. מי שלא יילחם, ימות. מפה לא יוצאים'. וכך היה".
לאחר הקרב הקשה הפנימו הלוחמים את חשיבותו של האזור כמגן על הבירה. "רק אז הבנו שגוש עציון בעצם שומר על ירושלים, שהוא נמצא בעמדה קדמית, ושבאמצעות המנזר הרוסי שחולש על הכביש הראשי אפשר למנוע את התנועה של הערבים לכיוון ירושלים הנצורה", מספרים הלוחמים.
המפקד היה משורר, הלוחמים היו בני 18-17. לוחמי תש"ח בתוך המנזר, בעת הפוגה בקרבות // צילום: באדיבות בית ספר שדה כפר עציון
הלוחם הגוסס שר שיר
בג' באייר תש"ח (12 במאי 1948) החל הקרב המכריע על גוש עציון. כוחות של הלגיון הערבי, לצד אנשי כנופיות וכפריים מהאזור, הסתערו על המשלטים ועל יישובי גוש עציון, ותקפו את קומץ האנשים המותשים שנשארו להגן על הגוש כמעט ללא נשק ואספקה. המנזר הרוסי הופגז קשות.
לנוכח חשיבותו, הגיע לשם "מוש", פיקד בעצמו על הקרב ונלחם לצד אנשיו עד הרגע האחרון. בשל החשש לביתור המקום על ידי האויב, הורה לאנשיו לסגת. בעת הנסיגה פגעה אש האויב במרבית הלוחמים: 19 נהרגו, ובהם מפקד הגוש מוש, ומפקד המנזר בן יוסף, שנפגע מצרור בבטן. מספרים כי בן יוסף כרע תחתיו ותפס את בטנו המרוטשת בכפות ידיו. ואז, בעודו גוסס, שר את הבית האחרון ב"חיל אלמוות": "ואם בקרב פול אפולה, רע - אתה את נשקי לנקמתי תיטולה. הסו! אל דמע, אנחנו הלאה המשכנו!"
נפילתו של המנזר בידי האויב הערבי ומותו של מפקד הגוש סימנו את תחילת הקץ של גוש עציון ואיפשרו ללגיון הערבי להיכנס אל האזור. יום למחרת נפילת המשלטים במנזר הרוסי ובהר הרוסי, בד' באייר תש"ח, נכבש קיבוץ כפר עציון. 127 מגיניו נהרגו בטבח אכזרי, ורק ארבעה נותרו בחיים. התשדורת האחרונה מכפר עציון לירושלים בישרה: "מלכה (שם הצופן של כפר עציון; א"פ) נפלה". גוש עציון כולו נכבש בידי הערבים, ומגיניו נכנעו. למחרת, ה' באייר תש"ח, הוכרזה מדינת ישראל.
" המפקד אמר לנו: 'אתם חייבים להילחם. מפה לא יוצאים'. וכך היה". מרדכי עדיקא // צילום: דודי ועקנין
לא רק היסטוריה
במרחק כמה עשרות מטרים מהמנזר, נמצא היום בסיס החטיבה המרחבית של גוש עציון. 67 שנה אחרי אותם קרבות, הפגשנו השבוע את לוחמי העבר עם אנשי החטיבה, ממשיכי דרכם בצה"ל. הם ישבו שם השבוע יחד, כתף אל כתף: מצד אחד, אנשי דור תש"ח, ומצד אחר - מח"ט עציון, אל"מ עמית ימין, וסמג"דים צעירים בחטיבה. הם ישבו והעלו זיכרונות מאותה התקופה. למשל, מהרגע שבו הלוחמים, ועימם תושבי גוש עציון שנשארו בחיים, נלקחו בשבי הירדני. "הגענו לירדן בדרך לא דרך, במשאיות מיטלטלות", סיפרו הלוחמים הוותיקים לאל"מ ימין ולסמג"דים הצעירים, שהיו מרותקים לדברים, "את חלק מהדרך נאלצנו לעשות ברגל. שהינו שם תשעה חודשים".
כל הלוחמים, אלה מהעבר ואלה מההווה, התפעלו מההתפתחות המרשימה של האזור שפעם הכיל ארבעה יישובים בלבד. כולם גם הסכימו שגם אם האתגרים הביטחוניים של אז שונים מהותית מאלה שעימם צה"ל מתמודד בימינו, המאבק בטרור נשאר זהה.
"היום אין איום קיומי על גוש עציון וגם לא על ירושלים", הסביר אל"מ ימין, "האתגר שלנו כיום הוא בעיקר לאפשר לתושבים ולמי שנוסע בצירים חיים של ביטחון, חיים נורמליים. יש כאן אתגר מבצעי גדול. חלק מהכפרים הערביים שהעסיקו אתכם מעסיק אותנו גם היום. חלק מהמשפחות הן אותן משפחות, והסמיכות של הצירים הראשיים לכפרים מייצרת חיכוך רב מאוד וממשקים קרובים בין האוכלוסייה הפלשתינית לאוכלוסייה הישראלית".
האתגר של הטרור, סבור אל"מ ימין, "הוא לא כזה שמעמיד יישובים שלמים בפני סכנה, אבל הוא בהחלט מנסה לקעקע את תחושת הביטחון. נוסף על כך, מעסיק אותנו האיום הקבוע של יכולתו של הטרור לצאת אל העורף - לירושלים, לשפלה ולמישור החוף. איום הטרור קיים והוא משפיע".
אל"מ ימין מקפיד לחשוף בפני אנשיו את מורשת הקרב של גוש עציון. "הזיקה בין ירושלים למרחב גוש עציון קיימת גם היום", הוא אומר, ומזכיר כיצד בשנות האינתיפאדה השנייה בוצע ירי ממרחבי בית לחם לעבר שכונת גילה בירושלים, "משימתנו היא למנוע בכל דרך ירי על הבירה מגיזרתנו, ואנחנו נערכים לכך". ימין, שמשמש בעצם מפקד הגוש של ימינו, אומר כי הוא חש גאווה ואחריות גדולה על כתפיו. "כל חייל שפועל פה מרגיש את זה, ואנחנו דואגים גם שיבין שההיסטוריה של המקום הזה מתחילה לפני אלפי שנים, ושאנחנו עוד חוליה בשרשרת שצריכה לאפשר את קיומו של המקום. זו המשמרת שלנו, ולא רק היסטוריה להתרפק עליה".
בבית ספר שדה כפר עציון החליטו לחשוף את הציבור למעללי הגבורה. "התחלנו לקיים אירועי זיכרון במקום, לבצע מחקר ואיסוף עדויות מהלוחמים שהשתתפו בקרבות, להוביל לשם טיולים ואנחנו עובדים על הכשרתו של המקום הנטוש למבקרים", מסביר מנהל בית הספר, ירון רוזנטל. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, שיצוין בשבוע הבא, יקיים בית הספר סיורים מודרכים במנזר, במהלכו יוכלו המבקרים להיחשף לקרבות שהיו במקום ולסיפורי הנופלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו