ביום חמישי לפני כחודשיים צילצל חבר ותיק של אביהו מדינה לאחל לו מזל טוב. מדינה, שחזר יום לפני כן מטיול של חודש במזרח, לא הבין על מה הברכות. "נבחרת להדליק משואה ביום העצמאות", עידכן החבר את הזמר המופתע. "יצאה ידיעה באינטרנט".
למי התקשרת לספר?
"לאף אחד. אני לא אוהב להטריד. שלוש הבנות שלי למדו על זה מהעיתון, וכך גם שאר החברים שלי".
והתחלת להתאמן מול הראי על "אני, אביהו מדינה, מתכבד להשיא משואה זו"?
"לא, לא. ממש לא", הוא אומר ומצית סיגריה דקיקה בשרשרת אינסופית שהוא מעשן ברצף במהלך שיחתנו. "אני כרגע מחכה שישלחו לי את הטקסט הבסיסי שאני אמור לומר, ואני יודע שיהיה לי חשוב מאוד להוסיף ולהזכיר את אלפי האנשים שעוסקים ביצירה הים־תיכונית ושעבדו איתי לאורך כל השנים. כותבים, מלחינים, מעבדים, נגנים, יחצנים ואנשי תקשורת שבחרו לחבק את המוסיקה הזו. אני לא עשיתי את זה לבד, אלא עם כל האנשים האלה.
"וכמובן שצריך להודות לקהל, שחיבק את המוסיקה הזאת גם בימים שבהם לא השמיעו אותה ברדיו או בטלוויזיה. בלי אהבת הקהל לא היינו מגיעים למצב שבו היא תופסת מקום מרכזי בהוויה של התרבות הישראלית, ולאו דווקא בעידוד התקשורת, שעשתה הכל כדי להצניע את קיומה.
"ברוך השם, המוסיקה הזאת לא נשארה רק בתחום בני עדות המזרח, שאוהבים את צליליה, אלא התפשטה גם לאחינו, בני אירופה, שגילו את הצלילים והתרגלו אליהם. זה לא מקרה ששירים ישראליים ים־תיכוניים זוכים היום לחיבוק רחב מהקהל. כשהייתי עכשיו במזרח הרחוק, אתה יודע איך זיהיתי את הישראלים? שמעתי צלילים של 'דרך השלום' של פאר טסי בוקעים מהטלפונים שלהם".
אז מה סוד ההצלחה של השיר הזה?
"שהוא מדבר להוויה של הדור הצעיר של ימינו ומדבר על סיטואציה שמוכרת להם ומתאימה להורמונים שלהם. יש בפשטות של השיר הזה משהו שמייצג את הדור הנוכחי ואת הענייניים החשובים לו".
וזה שיר טוב בעיניך?
"למה לא? זה שיר אמיתי, שמדבר על התקופה הנוכחית ולא מתיימר להיות משהו מעבר לזה. הוא כתוב בכישרון רב, מולחן נהדר ומבוצע על ידי זמר נהדר".
לא קל לחלץ אמירות נחרצות ממדינה, מרטין לותר קינג של המוסיקה הים־תיכונית, שחלם בשנות השבעים והשמונים לכבוש את הרדיו עם "המוסיקה הישראלית הים־תיכונית", כמו שהוא מקפיד לכנותה, וחלומו התגשם. האיפוק שלו הוא שילוב של הגיל, ההתפכחות, ובעיקר החיבוק הממלכתי וההתעניינות התקשורתית של הימים האלה. אבל ככל שחולפות השעות וצפים הזיכרונות מהימים המתסכלים שבהם שיריו היו נדחים בתחנות הרדיו באופן אוטומטי, כך מדינה מתעורר לחיים.
"היום, מוסיקה ישראלית ים־תיכונית בתחנות הרדיו או בטלוויזיה זה דבר מובן מאליו. אף אחד לא מרים גבה על זה ש'דרך השלום' זוכה להשמעות רבות, ובאינטרנט היו לו למעלה מ־10 מיליון האזנות. אבל פעם, לא מזמן, לא היה לזה שום סיכוי. כל הדלתות והאוזניים היו חסומות.
"בכל פעם ששלחתי לרדיו סינגל חדש, הייתי מקבל אוטומטית תשובה שלילית. בשלב מסוים היה ברור שאף אחד לא באמת מקשיב לשירים. יום אחד החלטתי לעשות תרגיל: שלחתי לאחת התחנות שיר שכתבתי ללהקת 'צלילי הכרם', והדבקתי את הניילון שעטף את התקליט לתקליט עצמו. רציתי לדעת אם פותחים אותו בכלל ומקשיבים לו.
מדינה. "גם אחינו, בני אירופה, גילו את הצלילים והתרגלו אליהם" // צילום: מאיה באומל בירגר
"אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב שהשיר לא מספיק טוב ולא יוכל להשתלב בתחנה. שלחתי להם מכתב וביקשתי את התקליט בחזרה, כדי שאוכל להשתמש בו. הם שלחו לי את התקליט, וכשהוצאתי אותו מהעטיפה ראיתי שהניילון דבוק אליו.
"פעם אבנר גדסי ביקש להופיע עם שיר שלו בתוכנית 'להיט בראש', שהיתה תוכנית המוסיקה היחידה בטלוויזיה הישראלית בשנות השמונים. נתנו לו תשובה שלילית. כשהוא שאל למה, אמרו לו: 'כי אתה לא מספיק יפה'. בשלב ההוא התשובות היו כל כך מגוחכות, שזה כבר הצחיק אותנו".
"לא התחברתי לחצוצרה"
מדינה (66), גרוש ואב לשלוש בנות וסב לשישה, מתגורר בבית פרטי צנוע בשכונה ותיקה בפתח תקווה. הוא נולד בתל אביב לאבא אהרון, שהיה עובד עירייה ביום ובעל תזמורת חתונות בלילה ("ובחגים חזן"), ולאמא לאה, שהיתה מבשלת בתשלום לשכניה. ילד אמצעי בין שמונה.
למוסיקה הגיע כבר בגיל 10, כשנרשם לתזמורת הנוער של תל אביב והוצמד לחצוצרה ("לא התחברתי לכלי הזה, שעשה רק טו טו טו טו", הוא מדגים, "זה שיגע אותי"). בגיל 12 נפטרה אמו, שהיתה בת 36, מקריש דם במוח.
"רציתי לברוח מהבית, והחלטתי ללכת ללמוד ימאות בבית הספר מבואות ים שבמכמורת. אחרי כמה חודשים הבנתי שזה לא בשבילי, מסגרת צבאית בגיל כה צעיר, ועברתי לגור וללמוד בקיבוץ כיסופים בנגב. החיבור שלי לקיבוצניקים היה טבעי, הם התייחסו אלי יפה ומצאתי שם חברים. למדתי מושגים חדשים של חירות האדם, עצמאות וחופש, ולצד הדת שינקתי מבית הוריי, זה הפך אותי לאדם שלם יותר. אבי נישא שוב והביא לעולם עוד שישה ילדים".
בקיבוץ הוא גילה את הגיטרה, שהפכה להיות חברתו הראשונה. בעזרתה שירבט את לחניו הראשונים, עד שאזר אומץ להשתתף בתחרויות המוסיקה של הקיבוץ, שבהן זכה שנה אחר שנה. אחרי השירות הצבאי תיכנן ללמוד משפטים ("יש בי דחף עז לצדק, שבסופו של דבר הוביל אותי להנהיג את המאבק של המוסיקה הישראלית הים־תיכונית"), אבל בעידוד חברים, שחלמו להופיע בלהקה, מצא עצמו כותב ומלחין להם חומרים. "מהר מאוד הבנתי שאין לי עניין לעמוד על במה ולהופיע. זה היה קשה מדי ולא מתגמל מספיק, ולי היו חלומות אחרים: ללמוד ולעשות עסקים. המוסיקה היתה סוג של תחביב, שהפך לעבודה מתוך המאבק שהתפתח".
מדינה (שני מימין) בטירונות הקומנדו הימי // "צילום: מתוך אלבום פרטי
חייו השתנו בשנת 1971, ביום ששמע ברדיו ידיעה שהזמינה יוצרים לשלוח שירים מקוריים לפסטיבל הזמר העברי. "חשבתי שאם אצליח להשחיל לבמה המשמעותית ביותר שיר שכתבתי והלחנתי, אכנס לתודעת הציבור. שלחתי שני שירים במקביל - אחד לפסטיבל הזמר העברי והשני לפסטיבל הזמר המזרחי, שייסדו באותה שנה. אחרי כמה ימים קיבלתי הודעה להגיע לפגישה עם משה וילנסקי ויוסף בן ישראל בקול ישראל. הם אמרו לי ששני השירים שלי התקבלו לפסטיבל הזמר המזרחי, ושאני צריך לומר מי אני רוצה שישיר. בלי לחשוב יותר מדי אמרתי 'אני'. הם אמרו לי שיחליטו ויודיעו לי.
"אחרי כמה ימים קיבלתי מהם מכתב, שבו הודיעו לי שאת השיר שלי, 'אל תירא ישראל', ישיר יגאל בשן, שהיה אז כוכב עולה, ואת 'עונג שבת' ישיר אורי שבח - שניהם בפסטיבל הזמר המזרחי. בסופו של דבר הם התברגו בשלושת המקומות הראשונים, ובן־לילה הפכתי להיות מלחין וכותב מבוקש. מאז, בכל שנה שלחתי את השירים שלי לפסטיבל, ובכל פעם הם התקבלו, זכו באחד המקומות הראשונים ונכנסו להשמעות ברדיו ול'פינה לשיפוטכם' במצעד הפזמונים. אגב, לפסטיבל הזמר העברי מעולם לא התקבלתי. ניסיתי שש פעמים, ותמיד שיבצו אותי בפסטיבל המזרחי".
מרגיז.
"הפעם היחידה שבה באמת התרגזתי והחלטתי שאני יוצא למאבק שישנה פה אחת ולתמיד את המציאות היתה ב־1973. שני שירים שכתבתי השתתפו בפסטיבל הזמר המזרחי - 'שיר שמח', שביצע אורי שבח, זכה במקום השני; ו'עורה אדם', שביצע בועז שרעבי, זכה במקום השלישי. אחרי הפסטיבל אני פותח את הרדיו, ואף אחד מהם לא מושמע ב'פינה לשיפוטכם'. אני פונה ליוסף בן ישראל, איש קול ישראל שהיה מפיק הפסטיבל, ושואל אותו איך זה, והוא אומר לי שהם החליטו להפריד בין המצעד העברי למוסיקה הישראלית הים־תיכונית, ועומדים לעשות מצעד חדש בשם 'פעמי המזרח', ושם ישמיעו שירים של מזרחים".
זוהר ארגוב. "היה תענוג" // צילום: נתי הרניק
הוא לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ועולה בטונים, כמי שחוזר אל הרגע ההוא. "מלחמת יום כיפור הארורה, שהתרחשה כמה שבועות לפני כן, לא הצליחה להוציא אותי מדעתי כמו התשובה הזאת. אמרתי לו: 'זה אפרטהייד! למה אתם עושים את זה? למה אתם מפרידים את השירים? למה אתם מפצלים את העם?'
"ברגע שהשתחררתי מהמילואים התחלתי לשלוח מכתבים לכל מי שרק אפשר: שרים, חברי כנסת, עיתונאים, מי לא. הייתי כבר די מוכר, והחלטתי להפעיל את כל הקשרים שלי. כתבתי שההפרדה הזאת לא תעלה על הדעת, ולא ייתכן שישימו את המוסיקה הישראלית הים־תיכונית באיזה גטו רדיופוני ויקדישו לה שעתיים שבועיות. אתם רוצים הפרדה? בבקשה, תיתנו לנו חצי מזמן השידור.
"אחת התשובות שקיבלתי היתה 'היינו נותנים לכם יותר שעות, אבל אין מספיק מוסיקה ים־תיכונית לשדר'. אין מוסיקה? אין בעיה, נייצר אותה. התיישבתי בטירוף לכתוב ולהלחין עשרות שירים, ואז הלכתי למועדונים וחילקתי אותם לכל מי שחיפש שיר. החלטתי שנציף את הרדיו. לחלק מהזמרים אפילו נתתי ארבעה שירים. ככה הגעתי לדקלון, משה גיאת, שימי תבורי, מרגלית צנעני, זוהר ארגוב, ג'קי מקייטן, ציון גולן ועפרה חזה מתיאטרון שכונת התקווה. חלק לא קטן מהם היו תגליות שלי. כל מי שהיה מוכשר והיה בסביבה שלי הוכנס לאולפן להקליט".
לא פחדת שהמאבק הזה יגרום להדרה סופית שלך מהרדיו?
"את הכסף שלי לא עשיתי מהמוסיקה, אלא מעסקי היהלומים. בתקופה ההיא הייתי בעלים של מלטשת יהלומים, ואלה היו שנות הזוהר של התחום. כך שלא הייתי מודאג מהפרנסה. בגיל 30 כבר קניתי דירה, ואחרי שלוש שנים החזרתי את המשכנתא. המאבק שלי היה עקרוני - לגרום לרדיו לחזור בו מהתנהגותו".
והרדיו נכנע למבול השירים?
"לא ממש. אבל אנשים קנו את הקלטות בתחנה המרכזית, שיכפלו אותן ונתנו לחברים. הייתי שומע את השירים האלה בוקעים מרכבים בקול גדול, בסוג של התרסה ומחאה. לא רוצים אותנו ברדיו? תקבלו אותנו ברחובות. זמרים מכרו מאות אלפי עותקים, אנשים הזמינו אותם לחתונות ולאירועים משפחתיים, ונהייתה סביבם היסטריה של ממש.
"זה לא מנע מהתקשורת להתעלם לגמרי מכל מה שקורה בשטח. היתה דממת אלחוט טוטאלית. בסוף הם כבר לא יכלו להתעלם. המוסיקה הזאת פרצה את כל הגבולות. תראה מה קרה עם 'הפרח בגני', שכתבתי לזוהר והוא נשאר עד היום וחוצה את כל העדות והגילאים. זה היה שילוב של צליל ים־תיכוני לייט, בלי מניירות מזרחיות מסורתיות, מבַצע נהדר ומילים שהן אמת, שלקהל קל להזדהות איתה. בכלל, זאת היתה הנוסחה שלי בכתיבת שירים: אמת.
"זוהר היה כישרון טבעי יוצא מגדר הרגיל, וכשראיתי אותו בפעם הראשונה במועדון ביפו, זיהיתי את הנתונים והיכולות. רק שאת התוכן ששמעתי לא אהבתי. לא אהבתי את חוסר התרבות בשירה שלו. כל מיני מילים כמו 'וואלק, בואי אל גני' ומניירות של עמידה על הבמה.
"בפעם הראשונה שפגשתי אותו אמרתי לו שלא ינסה לרדת ברמה ולהתאים את עצמו למה שהוא חושב שהקהל רוצה, אלא להתחבר אל האני שלו ואל השורשים. לזכותו ייאמר שהוא הקשיב לי, והעבודה איתו באולפן היתה תענוג. היו לו כושר המצאה ויכולת לבצע שינויים קלים בטקסטים או בלחן, שהיו הופכים את השיר מרמה של שבע וחצי־שמונה לעשר. אגב, זאת יכולת שיש גם לאייל גולן".
השיר הזה סידר אותך כלכלית?
"חס וחלילה. הייתי מסודר מהעבודה ביהלומים, וזה הספיק לי. מעולם לא הייתי ראוותן, לא נסעתי במכוניות פאר ולא גרתי בווילה מנקרת עיניים. מותגים לא דיברו אלי. אני איש פשוט, שהרוויח כסף מעבודה קשה, ויכול לחיות ממה שעשיתי בתחום היהלומים עד גיל 200.
עם אחותו נאוה (מימין) ושתיים מבנותיו, שיר ושלי. "את הכסף שלי עשיתי מעסקי היהלומים" // מתוך אלבום פרטי
"את המוסיקה לא פיתחתי כענף פרנסה אלא כענף של כיף, וברגע שזה הפסיק להיות כיף, הפסקתי לכתוב והתחלתי להפנות את האמנים לכותבים אחרים, כמו יוני רועה, יהודה בדיחי, אברהם לוי, ואחרים. היום אני מופיע רק באירועים שמתאימים לי. אני לא מופיע בחתונות, למרות שהציעו לי סכומים עצומים. לא בא לי שמלצרים יעברו לי מול העיניים ושבקהל יהיו אנשים שלא בא להם לשמוע אותי וכפו אותי עליהם. אני מופיע בערבי שירה ובמופעים שאנשים באים אליהם כי הם רוצים לשמוע אותי".
לא מדגדג לך באצבעות להמשיך ולכתוב שירים?
"אני עושה את זה, אבל בשביל עצמי".
למה, בעצם? הזמרים מהדור הצעיר מתלוננים לא פעם על היעדר טקסטים ראויים.
"הם מסתדרים מצוין גם בלעדיי. עייפתי".
ומה עם שיפוט בתוכנית ריאליטי מוסיקלית? לא בא לך לפעמים?
"זה בלתי אפשרי אפילו מבחינה טכנית. אני בן אדם שאוהב את החופש שלו, ואני טס לא מעט לחו"ל. רק לא מזמן שבתי מהמזרח, עוד מעט אסע לארה"ב. אני לא יכול להיות מחויב לתוכנית שמשודרת על המסך במשך חצי שנה".
"גלגלצ צריכה לעבור מהפכה"
במשך שלושה עשורים הלחין וכתב יותר מ־400 שירים, ובהם להיטי ענק דוגמת "שבחי ירושלים", "כבר עברו השנים", "אבי", "תן לזמן ללכת", "סוד המזלות", "אל נא תאמר", "איש כסלע", "ארץ אהובה", "בלדה לחבר", "חידה את לי", "רעיה" ו"סימנים של דרך". הוא הקליט שישה אלבומים, ובהם אלבום כפול של דואטים עם שימי תבורי. בשנים האחרונות הוא כותב ומקליט לעצמו, ובעיקר מביט מהצד בדור הצעיר של הזמר הים־התיכוני, שמשלים את המהפכה שהתחיל.
"כיום אפשר לשמוע את המוסיקה שלנו בכל תחנות הרדיו, וזה משמח מאוד, למרות שעדיין יש מה לתקן. גלגלצ, לדוגמה, צריכה לעבור מהפכה משלה. הרי מה שהם עושים שם עם הסלקציה של המוסיקה זה דבר נוראי. הם כופים את טעמם ומסרבים לפתוח את הדלתות לדברים חדשים או אחרים. זו שיטה בולשביקית ידועה - כל מה שלא לטעמך לא קיים. לא הוגן ולא תקין שתחנת רדיו, שניזונה מכספי הציבור והמסים שלנו, תכפה על אנשים את המוסיקה שהיא חושבת לנכונה. מבחינתי זאת מעילה באמון הציבור.
"תחנות הרדיו ששעריהן נשארו סגורים גרמו לי להקים, ביחד עם גדעון לב ארי, את רדיו 'לב המדינה', ששמו הוא למעשה שילוב של שמות המשפחה שלנו. התחנה הזו מגישה מוסיקה שמשרתת את כל טעמי הקהל, ולכן היא מצליחה. אי אפשר להתעלם מהמוסיקה הישראלית הים־תיכונית, שהיא המוסיקה של העם הזה, ואי אפשר לכפות על אנשים לשמוע רק מוסיקה מערבית. עד היום יש אנשים בתקשורת שבמקום להחליף את הטעם המוסיקלי שלהם או להיפתח לדברים חדשים, היו מעדיפים להחליף את העם. מה לעשות שזה מה שחלקים גדולים מהעם אוהבים לשמוע ולרקוד ולשמוח איתו בחתונות שלהם".
הרבה זמרים איכותיים דיברו בשנים האחרונות על זילות הטקסטים בזמר הים־תיכוני. יהורם גאון אמר ש"זאת מוסיקה שאפילו השטן לא ברא", ומתי כספי אמר בראיון במוסף הזה ש"המוסיקה המזרחית לעולם לא תאוגד בספר שירה".
"אני לא רוצה להתווכח עם יהורם גאון או עם מתי כספי מעל דפי העיתון. אני חושב שכל בר דעת יכול להבין מאיפה האמירה של כספי נובעת".
מתסכול?
"אסכם זאת כך: מותר לאדם לטעות, גם אם קוראים לו מתי כספי".
מה אתה משיב לטענות שסצנת המוסיקה הים־תיכונית נגועה בשחיתות? היו לא מעט זמרים שהסתבכו בפרשות פליליות, כמו העלמות מס.
"אין ספק שזאת תופעה עצובה מאוד, שהיתה פחות נפוצה בזמני. המוסיקה הזו מגלגלת המון כסף - אירועים, הופעות, חלטורות. האמנים המצליחים מרופדים באהבה ובכסף, ולפעמים זה מטשטש את כושר השיפוט שלהם, אז הם מעזים לעשות דברים שאסור. איך אומרים? השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".
איך הזמר המזרחי הפך לתחום שמגלגל כל כך הרבה כסף?
"מאוד פשוט: הקהל גדל. אם פעם היו צורכים את המוסיקה הזאת שליש מהאנשים במדינה, ובמדינה היו 4 מיליון אנשים, היום צורכים אותה מחצית מהמדינה, ומספר התושבים הוכפל. איפה שיש עושר כבד, יש גם פיתויים כבדים.
"אבל אני חייב להגיד על זה משהו. אוהבים להפנות אצבע מאשימה כלפי אמנים מפורסמים, שנתפסים עושים מעשים לא כשרים. אבל למה לא מפנים אצבע מאשימה לדברים אחרים לא תקינים, שנעשים כאן בחסות החוק? איך יכול להיות שחברת 'טבע', העשירה ביותר, לא משלמת מסים ברישיון, וכשמוישה זוכמיר נתפס מעלים 50 אלף שקלים, הוא הולך למשפט? איפה זה מול 5 מיליארד שקלים של 'טבע'?
"יש במשק הישראלי הרבה מאוד חברות גדולות, שאונסות את החברה וסוחטות אותנו בסגנון 'אם לא תיתנו לנו הקלות מס, אנחנו נעזוב את הארץ'. זאת סחיטה וזאת אפליה לא פחות חמורה מזו שהיתה פה לפני שלושים או ארבעים שנה".
מה חשבת על פרשת אייל גולן?
"אני לא רוצה להיכנס לזה, כי נעשו לו כבר נזק גדול והרבה עוול, הרי בסופו של דבר הוא יצא זכאי מכל הפרשה. הוא חטף כותרות ענק וסיקור חדשותי שלילי, אבל אף אחד לא מיהר לזכות אותו באותה עוצמה. הכתם נשאר. אני במקומו הייתי תובע את המדינה ואת כל מי שהוציא את דיבתו בטרם עת. יש זילות של החוק מול אנשי ציבור, ואין מי שמפצה אותם או מזכה אותם על כל מה שהם עברו".
אבא שלו, שהיה חלק מהפמליה שלו, לא יצא זכאי.
"תראה, אייל לא מתעסק בשטויות, ואני אומר את זה באחריות מלאה. אדם שיש לו מיליון דולר בבנק לא יגנוב ארבעה שקלים. אייל מחוזר על ידי נשים ויכול להשיג את מי שהוא רוצה, הוא לא צריך להתעסק בשטויות ולסכן את מעמדו, והוא יודע זאת היטב.
"כשהפרשה התפרסמה מיהרתי לצאת להגנתו, כי הוא בן משפחה רחוק שלי מצד אמו. סבתא של אמא שלו וסבתא שלי הן אחיות, ואני מכיר אותו הרבה שנים. הוא בחור עם נשמה גדולה, והוא לא גדל עם אבא שלו. אמות המידה המוסריות שלהם שונות לחלוטין. אני עובד עם אייל מאז ששמעתי אותו שר באיזה מועדון ברחובות, ואני יודע כמה הוא מוכשר, בחור טוב ומוסרי ובעל נשמה טובה. לא תצליח לשכנע אותי אחרת.
"ואגיד לך עוד משהו. אני זוכר איך לפני ארבעים שנה היו פה תופעות של סמים והתרועעות עם קטינות בקרב אמנים מהמוסיקה המערבית. לא אנקוב בשמות, כי חלקם כבר לא בין החיים. מדוע זה הושתק אז?"
בשבועות האחרונים הרשתות מוצפות בסרטונים על הישראלי המכוער. מה אתה חושב על התופעות האלו?
"בכל מדינה יש אנשים מנומסים יותר ופחות. פעם ישבתי במינכן והזמנתי שתייה ואוכל, והמלצרים היו מאוד גסי רוח ופשוט גרמו לי ולחברים שלי ללכת משם. והרי אי אפשר להאשים את האירופאים בחוסר נימוס. לפעמים, כשאני צופה בחדשות או קורא עיתון, אני מרגיש ששמחים להבליט את כל הרע, כדי לגרום לאנשים לחשוב שאנחנו מדינה מחורבנת, בזמן שיש לנו מדינה נהדרת, מפותחת, עם עושר אינטלקטואלי ורוחני. אחת המדינות המתקדמות בעולם".
מדינה. "החיבור שלי לקיבוצניקים היה טבעי, הם התייחסו אלי יפה ומצאתי שם חברים"
"יש לנו עם שמח"
"בכל חברה יש עשבים שוטים, ולפעמים נתקלים בתופעה כמו טיסת השוקולד. אני עדיין מעדיף את החברה הישראלית על פני כל חברה אחרת. הישראלים הרבה יותר חברמנים, קשורים זה לזה, מפרגנים זה לזה, דואגים למדינה ונלחמים למענה. יש פה מחויבות נדירה כלפי המדינה, ואני אוהב את זה. אני אוהב שיש לנו עם שמח שאוהב לחיות טוב ומדבר בגובה העיניים".
מה היית מתקן?
"הייתי רוצה לתקן את היחס שלנו לילדים שלנו. לדרוש מהם יותר, אבל גם לתת להם יותר. לא יכול להיות שבן הארץ שמשתחרר מהצבא נכנס לקרוסלה המסחררת של הכלכלה הישראלית. לא יכול להיות שזוג צעיר יתקשה להתמודד עם המחירים הבסיסיים פה, ורכישת דירה תהפוך למשימה בלתי אפשרית שתדרוש מאות משכורות.
"צריך לפרוש לצעירים שלנו שטיח אדום ורך, כדי שיוכלו להתנהל בקלות, שלא ידברו על עזיבת הארץ ולא יעזבו אותה. אני מודע להיקפים הגדולים של הירידה מהארץ, בגלל התנאים הכלכליים הקשים. צריך להקשיח את החינוך, לייצר יותר אחיזה שורשית ומוסרית במדינה ולשנות את המצב. אני יודע שאפשר לעשות פה שינוי ולבצע מהפכה של ממש. עשיתי אחת כזו במו ידיי. זה אפשרי. אסור להתייאש".
בחודשים האחרונים שוב יצא השד העדתי מהבקבוק. מה חשבת על האמירות של דרעי, גרבוז, ענת וקסמן?
"שהן צורמות ומיותרות, אבל צריך לזכור שהן נאמרו על ידי אנשים שמדברים אל הקבוצה שלהם. זה לא סוד שרוב מצביעי השמאל הם מערביים, ורוב מצביעי הימין הם מזרחיים. הדברים ברורים, גלויים וידועים הרבה מאוד שנים, וצפים שוב ושוב. ההפרדה בין הקבוצות, כמו ההפרדה בין המוסיקה המזרחית למוסיקה הארץ־ישראלית, צורמת לי מאוד, בעיקר כשהדברים נעשים בזדון".
זה ישתנה פעם?
"בעוד שניים־שלושה דורות. כשהנכדים של הנכדים שלי יגדלו בתוך חברה שהיא ישראלית לגמרי, והשורשים יהיו רק סוג של היסטוריה רחוקה בעבודת השורשים המשפחתית. רק אז אנחנו נהיה מקשה אחת. כך לפחות אני מקווה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו