לתקשר עם עפר שכטר בהודעות טקסט זה סוג של סיוט. להבדיל מרוב בני האדם, שעונים להודעה בטווח שבין חמש שניות לשתי דקות, שכטר עונה בטווח של כמה שעות. זה לא רק משום שהוא עמוס עכשיו בצילומים לשעשועון החגים החדש של "קשת", או מכיוון שהוא עובר מהדירה השכורה שבמרכז תל אביב לדירה אחרת ביפו. זה פשוט עניין של תפיסת עולם: פחות טלפון והיסחים, יותר זמן איכות ומחשבה.
"הפריע לי שהתמכרתי לטלפון. פתאום קלטתי שאין לי יותר זמן לבד, שאני לא עושה שום דבר באמת עד הסוף. כל הזמן חוט המחשבה נקטע באיזו הצצה חפוזה לטלפון. הייתי רואה סרט בטלוויזיה ומציץ כל כמה דקות בנייד ולא מתמקד בכלום. הרגשתי שאני מתנהג כמו מכור לסמים. שחסרה לי התמסרות טוטאלית לדברים, ושהכל שטחי ועל פני השטח. הרגשתי שמשהו לא מאוזן קורה למוח שלי ולגוף שלי.
"אז החלטתי להיגמל ועשיתי לעצמי כמה חוקים. למשל, הוצאתי את הטלפון הנייד מחדר השינה, ומשעה אחת־עשרה בלילה הוא בכלל לא איתי. החלטתי שגם אם אני עושה משהו שהוא סתם בידור למוח, כמו לראות טלוויזיה, אני רוצה להתמסר לזה. אז יש לי זמן לטלוויזיה ויש לי זמן מסודר לנייד, שבו אני רק בנייד. לא מזמן נסעתי לחבר בירושלים לבקר אותו, ואפילו לא טרחתי להוציא את הטלפון מהרכב. הייתי אצלו שבע שעות. כשיצאתי ממנו, פתחתי את המכשיר כדי לראות מה החיים מזמנים לי.
"אגב, הפסקתי גם לשתות. הרגשתי צורך להיות יותר בשליטה, ובעיקר להיות עם גוף יותר בריא. אז כבר כמה חודשים שאני לא שותה אלכוהול. אני עושה ספורט שלוש־ארבע פעמים בשבוע ומשקיע בעצמי. זה יכול להיות ריצה של חמישה קילומטרים בתוספת של יוגה או פילאטיס. זה עושה לי טוב לגוף ולנפש".
עוד רגע תגיד לי שאתה עושה מדיטציה.
"כל יום. לפעמים אפילו פעמיים ביום. יושב על הספה בסלון ועושה מדיטציית נשימה, מתרכז בהכנסת אוויר ובהוצאה, רואה איך המחשבות חולפות, וכשצצה לי מחשבה אני משתדל לא לשקוע בתוכה, אלא לנשום ולהתנתק ממנה. לפעמים אני עושה מדיטציה טרנסצנדנטלית, מגלגל מנטרה בראש. יש משהו מדהים בחוויה הזאת. זה נותן לי תחושה של ביטחון, רוגע ונינוחות. לא משנה איפה אני נמצא, אני יכול בן־רגע להיכנס אל עצמי ואל תוך הבית שלי, שזה בעצם הגוף שלי".
זאת הסיבה שהפייסבוק שלך מוצף בתמונות של חופשות גלישה בקוסטה ריקה?
"אלה נסיעות מאוד כיפיות שאני מפרגן לעצמי פעמיים בשנה. עושה שם ספורט וכושר, מגלה את הסביבה, מסתובב בלי חולצה, משתזף, ואין לי שום דבר על הראש חוץ מלגלוש ולהחליט איפה לאכול צהריים. אני אוהב את התחושה הזאת. הרבה פעמים אני שואל את עצמי, למה אני לא חי ככה יותר?"
ומה אתה עונה לעצמך?
"שאם זה יהיה קבוע, זה עלול לאבד את הקסם. אבל אין לדעת, אני מאוד נוזלי עם החיים".
אז יכול להיות שהראיון הבא שלי איתך יהיה על חוף נידח בקוסטה ריקה?
"יכול להיות, אולי חיים רגועים בקוסטה ריקה הם אופציה. אני לא יודע אם יהיה מעניין לראיין אותי שם. אולי אני כבר אהיה בחזקת 'עבר' מבחינת התקשורת".
אז אפשר להודיע שאתה פורש?
"אל תמהר עם הכותרות, כמו שאני לא ממהר להכריז על הנוסחה המתמטית שלי לחיים. אני נוזלי, כך לפחות אני מרגיש. ואולי אני בכלל משקר לעצמי ואני בעצם מקורקע ומחובר מאוד לאדמה ולעשייה. גם אם אעבור לגור בקוסטה ריקה, אני מניח שעוד אגיח מדי פעם לצלם פה משהו. זה חלק ממני, ואני אוהב את זה. אני יודע שהתבגרתי בשנים האחרונות. אני נהנה מהעשייה אבל גם מההפוגה. אני נהנה להיות מעורב גם בתוכן מאחורי הקלעים, לא פחות מאשר מול המצלמות. וכן, תמיד קיימת אפשרות שיום אחד אגיד לעצמי, אני רוצה חיים אחרים.
"כשהייתי נער חלמתי להיות מדריך סנובורד ולגור בהרים של אוסטריה או של שווייץ. מגיל 17 או 18 נמשכתי לכל מיני ספרים רוחניים, שמספקים תשובות על החיים ועל מה שקורה פה. אני מניח שזה התחיל קצת אחרי שאמא שלי נפטרה מסרטן. רציתי תשובות לשאלות. זה היה המשבר הראשון הגדול שחוויתי בחיי.
"המשבר הגדול השני היה לפני כארבע שנים, אחרי שאיבדתי בבורסה את הכסף שחסכתי לאורך הקריירה. בתוך שבועיים כל הכסף שלי פשוט נמחק. מאות אלפי שקלים. בהתחלה זה כמובן הרגיש לי כמו אסון נוראי, אבל בהמשך, אחרי שהתאוששתי, הבנתי שאני צריך לשנות את ההתבוננות שלי על החיים. שאני צריך לעשות דברים פחות בשביל הכסף ויותר בשביל החוויה. זה הוביל אותי לחפש יותר איזון ושלווה בחיים ולהיות יותר עסוק בספורט, מדיטציות, גלישה וחיי חברה".
למד כמה דברים על גבולות
אל תמהרו להיפרד משכטר. למרות המחשבות על מעבר לעיירת גולשים נידחת, הוא עדיין מחויב לעונה השנייה של הסידרה "מתים לרגע", עמל על פרויקט חדש של "קשת", עושה גיחות לבמות הסטנד־אפ, ולא מזמן סיים להצטלם לעונה השנייה של "שנות ה־80", שתעלה ב"רשת" בעוד שבועיים (ימי חמישי ב־22:15).
"אני מאוד נהנה לעבוד עם שלום אסייג ואחיו, שכותבים את הסידרה", הוא אומר. "הם אנשים נטולי אגו, ואני חושב שגם הצופים מרגישים את זה. כיף לעבוד איתם ולתת להם, ובכלל, נדמה לי שהם מאוד מחוברים לעם ומבינים מה אנשים אוהבים ורוצים לראות. יש משהו בסידרה שמצליח לגעת בנקודות הרכות של הצופים ומזכיר להם את המשפחה שלהם".
ב"אוטוטו". "לאחרונה פינקתי את עצמי בקטנוע חדש, לכבוד היומולדת" // צילום: פיני סילוק
שכטר, שחגג השבוע את יום הולדתו ה־34 ("אין לי בעיה עם הגיל, אבל הוא בהחלט מעורר אצלי מחשבות שהגיע הזמן למשפחה ולילדים"), נולד במושב הדר עם שבעמק חפר. עם עולם המשחק החל לפלרטט במסגרת מגמת התיאטרון בתיכון, ולאחר שירות צבאי כמדריך גדנ"ע עבר קורס קצר למשחק בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. ב־2003 הפנתה אותו איילת זורר לסוכנת שלה. היא שלחה את הנער עם האנרגיה הקופצנית לאודישנים, והוא נבחר להגיש את רצועת הנוער של ערוץ 10 הצעיר. עד מהרה סומן כילד החצוף וחסר הגבולות של הטלוויזיה, בעיקר אחרי שחשף את ישבנו במסגרת אירוע של התוכנית.
"האירוע ההוא יצא לגמרי מפרופורציות", הוא נזכר. "זה הגיע אפילו לכנסת ולרשות השנייה ולימד אותי כמה דברים על גבולות. עד אז התייחסתי לכל מה שקרה לי בטלוויזיה בקלות ראש. הייתי אומר לעצמי, 'אם זה ייגמר מחר, אמשיך הלאה עם התוכניות הפרטיות שלי'. האירוע הזה, שאיים לקבור לי את הקריירה, גרם לי להבין שאני בעצם מאוד אוהב טלוויזיה ולא רוצה לוותר על זה".
כש"אקזיט" ירדה מהמסך, התיישב שכטר בפאנל הקומיקאים של "מועדון לילה" לצד ארז טל, ובהמשך בפאנלים של "קצר משפחתי" ו"צחוק מעבודה", לצידו של שלום אסייג. בעשור שבו שלטו הטלנובלות במסך הטלוויזיה, שכטר היה אחד השמות החמים, והשתתף ב"משחק החיים", ב"טלנובלה בע"מ" וב"האלופה". פניו שזפו גם את מסך הקולנוע בסרטים "NO אקזיט", "בננות", "כלבת", "איים אבודים" ו"פובידיליה".
בשעשועון החדש שהוא מנחה, "אוטוטו" ("קשת", ימי שלישי ב־21:00), שתי קבוצות מתחרות על האפשרות לזכות במכונית. בפני המתמודדים יש שני טורים של מכוניות, ממכונית משומשת בשווי 10,000 שקלים ועד רכב גדול וחדש בשווי 300 אלף שקלים. לכל קבוצה יש שאלה ושלוש תשובות אפשריות; נציג הקבוצה בוחר את התשובה הנכונה לדעתו ולוקח מפתח שמייצג את התשובה. אם המפתח פותח את דלת הרכב, סימן שהתשובה נכונה והרכב שייך לקבוצה. עכשיו הם צריכים להחליט אם הם ממשיכים לרכב הבא או מסתפקים ברכב הקיים.
אתה טיפוס של רכבים?
"לא ממש. אני רוכב על קטנוע כבר שנים ולאחרונה פינקתי את עצמי בקטנוע חדש, לכבוד היומולדת. יש לי גם מכונית פיאט שאני שוכר, כי גיליתי שזה יותר נוח ומשתלם ושאני יכול להחזיר אותה בכל רגע נתון. זה יוצא יותר זול מבחינת ביטוחים ותיקונים".
לא היית רוצה להתברג כמנחה של תוכניות קבועות - כמו שעשה אסי עזר, השותף שלך ב"אקזיט"? הוא יודע כמעט בוודאות שיש לו כמה שנים טובות כלכלית בזכות התוכניות שהוא מגיש.
"אני מאוד אוהב את התהליך המקצועי של אסי, שהיה מאוד ממוקד ואמביציוזי. במקרה שלי, אחרי שהנחיתי את 'אקזיט' במשך שנים, רציתי לעשות את שלי במשחק. להוכיח לי ולאחרים שאני יכול, ולהתרחק מדברים שיאפשרו להכניס אותי לתוך שבלונה. עכשיו, אחרי שעשיתי לא מעט סדרות, אני מרגיש נוח לחזור גם להנחיה, כמו שעשיתי ב'אמבוש' בערוץ 10 ועכשיו ב'קשת'. חוץ מזה, יש פה גם שיקול כלכלי. אנחנו לא חיים בארה"ב, ששם שחקן מרוויח 500 אלף דולר לפרק. התקציבים כאן צנועים, ובהתאמה, גם החיים".
אתה לא חרד מה יהיה איתך בעוד כמה חודשים? אולי לא תבוא עוד הצעת עבודה?
"זאת שאלה מאוד מדויקת למקצוע הזה, שהוא באמת מאוד לא יציב, אבל החלטתי לנקות את החרדה הזאת ממני, בעיקר בגלל שגם ככה אנחנו לא יודעים מה יקרה לנו מחר. יכול להיות שתהיה לי עבודה בטלוויזיה כל חיי, ויכול להיות שמחר זה ייגמר. חרדה מהעתיד לא תתרום לי כלום.
"הדלאי לאמה אמר פעם, 'אם יש לך בעיה ואתה יכול לפתור אותה, אין לך מה לדאוג. אם יש לך בעיה ואתה לא יכול לפתור אותה - אין לך איך לפתור אותה, וגם אז אין סיבה לדאגה'. אני מנסה לבנות לי הכנסות עצמאיות, כמו הסטנד־אפ שלי, ואשמח להיכנס כשותף לאיזה עסק או לפתוח משהו משלי. רק שבינתיים לא מצאתי את הדבר הזה. גם אם לא ירצו אותי עוד על המסך, אני חושב שיש לי מה לתרום מאחורי הקלעים. בשנים האחרונות אני יותר ויותר מעורב בתוכן".
שכטר מדבר כבר שנים על תוכנית סטנד־אפ משלו, אבל עד היום לא הגשים את החלום. "הרומן שלי עם הסטנד־אפ התחיל בכלל מזה שרציתי לעבוד על הביטחון העצמי שלי מול קהל ולעבור תהליך פנימי שלאו דווקא קשור לקריירה, ובשלב מסוים זה הפך להתאהבות ועניין אמיתי. כבר שנים שאני בודק חומרים על קהל בכל מיני במות קטנות. העניין שאני פדנט וקשה לי להאציל סמכויות, אז בינתיים אני מלקט לאט־לאט חומרים למופע משלי. כרגע יש לי שלושים־ארבעים דקות שאני שלם איתן, ואני מניח שכשיהיה לי חומר למופע באורך מלא, אתחיל לעשות עם זה משהו.
"ברור שאני יכול לתת למישהו לכתוב לי טקסט ותוך חודש להיות עם מופע, אבל אני מאמין שסטנד־אפ צריך לבוא מהשטח, ושצריך לצמוח לתוך זה. אני יודע שלא ארגיש נוח עם מופע שכתב לי מישהו אחר, ואני צריך לצבור את הדרך הזאת. אני חייב זמן הבשלה".
לפני כמה שנים הגחת לתיאטרון והשתתפת ב"אם יש גן עדן" וב"כי בנו בחרת" בהבימה. יש מחשבות על חזרה לשם?
"אני לא יודע, אולי לקומדיות. החיבור לתיאטרון נולד מזה שהסוכנים שלי היו בקשר עם הבימה ועלה הרעיון שאשתתף בהצגה. בהתחלה זה היה סיפור אהבה, ולמזלי הגדול הייתי מעורב בשלאגר 'כי בנו בחרת'. הופענו איתו יותר מ־300 פעמים, כך שחוויתי את כל התחושות והרגשות שאפשר לחוות בתיאטרון. הכי נהניתי מהנסיעות להצגות מחוץ לתל אביב, היתה מין אווירת מילואים. יושבים ברכב, מדברים, צוחקים.
ב"שנות ה־80". "יש משהו בסידרה שמצליח לגעת בנקודות הרכות של הצופים" // צילום: אסף שמע
"לצד זה היה לי קשה עם הרפטטיביות, 300 פעמים אותו הדבר. זה היה כיף, אבל כשזה הסתיים הרגשתי שמיציתי ואני רוצה להמשיך הלאה. עשיתי וי על החוויה. אני חושב שגם סבא שלי ואמא שלי שמתו היו מאוד גאים לדעת שהגעתי לבימת התיאטרון הלאומי".
חצי מהחיים בלי אמא
אמו של שכטר נפטרה מסרטן לפני 17 שנה, בגיל 45. כשהוא מדבר עליה, עולה בעיניו לחלוחית. "אני נמצא בדיוק בשנת המעבר, חצי מהחיים שלי היא כבר לא איתי, ועוד רגע היא תהיה יותר מתה בחיי מאשר נוכחת בהם. בשנים האחרונות זה היה אצלי די מעומעם, ברקע. אבל לפני שבוע אחותי שלחה לאבא שלי ולשלושת האחים שלי הודעה משפחתית, שהשבוע אמא היתה צריכה להיות בת 62, ופתאום התחלתי לבכות כמו ילדה. בלילה ראיתי שאחותי העלתה תמונה שלה לפייסבוק, ואנשים שהכירו אותה התחילו להגיב. זה הציף אותי בהמון רגשות. זה לא קרה לי שנים, והיה משהו נעים להרגיש את הרגש הזה בתוך הגוף שלי. הבכי הזה לא היה רק עליה אלא גם עלי, וגם קצת על זה שהיא לא נמצאת במחשבות שלי כל יום".
איך זה שעדיין לא מצאת את האחת?
"אני רוצה. אני באמת רוצה. גם למצוא את האחת וגם לעשות ילדים משלי. אני מאוד מחובר לילדים ונהנה לשחק איתם. מצד שני, אני מפחד ממחויבות וקנאי לחופש שלי. אני אוהב לישון צהריים ולנסוע לגלוש פעמיים־שלוש בשנה למשך חודש. משפחה עלולה למנוע את זה ממני, והידיעה הזאת מלחיצה אותי. אבל גם זה יגיע, בזמן שלו. לדעתי בעוד שנתיים־שלוש אני אתמסד ואביא ילדים.
"פעם עבדתי בזה והייתי עסוק בלצאת ולחפש, אבל בחצי השנה האחרונה הגעתי למקום מאוד נעים עם עצמי, מאוד רגוע. יצאתי מהמרדף, בכל המובנים. אני פחות רודף אחרי הקריירה, פחות רודף אחרי הכסף ופחות רודף אחרי זוגיות. למה להקציב לעצמי ארוחת צהריים של חצי שעה עם מישהו רק כי תיכננתי ללכת לישון? ואם השיחה תהיה לי נעימה? ואם השיחה תפקח לי את העיניים? ואם אני נוסע לחבר בירושלים ובא לי להישאר שם שלושה ימים, ולא יום? החלטתי להיות פחות אזוק לתוכניות של החיים ויותר לחיות אותם. אני מסתכל על מה שיש לחיים האלה להציע כמתנה מסתורית. כשתגיע המתנה של הזוגיות, אני מניח שאדע שהיא האישה הנכונה ושאני במקום הנכון".
אני מניח שזה לא פשוט לשבת מול מישהי שיודעת עליך כל כך הרבה מחיפוש פשוט בגוגל ומגיעה עם שיפוטיות כזו או אחרת.
"זה נכון, אבל מצד שני, לא באמת מכירים אותי. מכירים רק צדדים מאוד מסוימים, שבאים לידי ביטוי בעיתון ובטלוויזיה, וגם שם, לפעמים, בהגזמה. יש פעמים שבנות באות לדייט עם דעה חיובית, ויש פעמים שהן חושבות שאני שטותניק, שטחי ולא באמת מבריק. אני לא יכול להילחם בזה. זה קורה לי, אגב, כמעט בכל מפגש חברתי או מקצועי. הדבר שהכי מפתיע אנשים הוא שאני נגיש. היום חשוב לי, יותר מהכל, לחיות בנוחות, ושאנשים שחיים ועובדים לצידי ירגישו איתי בנוח. כבר אין בי צורך להוכיח משהו למישהו".
עם כל ההתעסקות הזאת במציאת האיזון הפנימי והנפשי, אתה מתעסק גם במה שקורה סביבך?
"תמיד חייתי באסקפיזם. אני לא ממש מחובר לכל דבר שקורה פה ואני לא רואה חדשות. פעם בתקופה נכנס בי דרייב לשנות פה משהו ולהילחם, אבל זה עובר לי מהר כי זה לא באמת טבוע בי".
היית מעורב בשיח הציבורי ברשתות החברתיות סביב הבחירות?
"לא ממש. על קצה המזלג. מילאתי את חובתי והצבעתי. לא עשיתי כלום מעבר לזה ולא השתתפתי בדיונים פוליטיים".
בזמן המחאה החברתית יצאת לרחובות?
"לא. למרות שאני מסכים שיוקר המחיה בישראל גבוה מאוד ומקשה מאוד לחסוך משהו".
גם סרטוני הישראלים המתלהמים לא נגעו בך?
"בוא אני אנסה להסביר לך את המשנה שלי בקצרה: אני חושב שכל אחד צריך לעשות את השינוי העצמי בתוכו, כדי שהכלל ישתנה. אני חושב שלהגיד לאנשים מה לעשות ואיך לעשות זה לא ממש אפקטיבי. אני חושב שהחיים קצרים מאוד, ולכן מעוניין להיכנס לכמה שפחות עימותים מיותרים, מקפיד לשמור על ניקיון פנימי ומצפה שגם האנשים סביבי יעשו את זה.
"אני מאמין שכשאנשים באים במגע עם אנשים ששומרים על כבוד ונימוס, זה משפיע עליהם באופן ישיר, וגם הם הופכים לכאלה. לא נראה לי שלהטיף לאנשים איך להתנהג יעשה את העבודה, כי אז אנשים מרגישים שמתנשאים עליהם. אם כל אדם ידאג לנקות את החצר הביתית שלו, אז יהיו הרבה חצרות נקיות, ובעלי החצרות המלוכלכות יוכלו לקבל דוגמה אישית מאלו שחיים בסביבה נקייה".
יש משהו שבכל זאת מצליח להוציא אותך מהכלים? אולי אם המבקרים יקטלו את התוכנית שלך?
"אני לא מתעסק במה יגידו המבקרים או איך תהיה התוצאה. פעם זה היה מעסיק אותי ומטריד אותי, היום אני כבר ממש לא שם. הכי חשוב לי ליהנות מהרגע ומהעשייה. אני משחרר את המוצר הסופי לדרכו אחרי שאני מסיים לצלם אותו. מה כבר יכול להיות? מקסימום, התוצאה לא תהיה מבריקה, המבקרים לא יאהבו והקהל לא יתלהב. קורה. היום חשוב לי יותר להיות מאושר ושלם עם עצמי, וסליחה אם זה נשמע פלצני. חשוב לי לחייך ושיהיה לי נעים. יותר בוער בי בית על החוף בקוסטה ריקה ושיהיה לי ילד קטן שנוסע על אופניים, מאשר קריירה מפוארת שיזכרו אותה לדורי דורות. מה ייצא לי מעבודה, עבודה, עבודה? עוד פרסום? עוד כסף? מה יעזור לי לחסוך כמויות של כסף? אז אני אגיע לגיל 70 עם כסף. ואז מה?
"זה מזכיר לי את המשל על הדייג שיושב בים, מדי יום, עם חכה פשוטה, ומגיע אליו איש אחד ואומר לו: 'אם היתה לך רשת, היית יכול ללכוד יותר דגים'. שאל אותו הדייג: 'ואם הייתי דג יותר דגים, מה זה היה נותן לי?'. והאיש אמר: 'היית יכול לקנות סירה ולדוג הרבה יותר דגים'. שאל הדייג: 'ומה זה היה מעניק לי?'. והאיש אמר: 'היית יכול לעשות הרבה מאוד כסף, ואז לקנות אונייה ענקית ולדוג כמויות עצומות של דגים'. 'ואז, מה הייתי עושה עם כל הכסף?' שאל הדייג. השיב לו האיש: 'היית יכול לצאת לחופש, לשבת עם חכה ולדוג'. והדייג אמר: 'אבל זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו'.
"באופן אישי, אני מרגיש שאני מתחיל להיות במקומות הנכונים והמדויקים לי. אני מאחל לעצמי להיות שם כל חיי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו