רצינו לצלם את הרצל ביטון בתוך אוטובוס, אבל זה היה לו קשה מדי. הטראומה לא מרפה ממנו גם עכשיו, חודשיים אחרי. הוא מקווה שעוד יחזור אל ההגה, רק לא יודע מתי. זה היה יום רביעי בבוקר, 21 בינואר, כשחמזה מחרוך, פלשתיני בן 23 מטול כרם, עלה לאוטובוס בקו 40 בתל אביב, שלף סכין ומברג ודקר את ביטון ועוד 11 נוסעים. ביטון עצר את האוטובוס בפתאומיות כדי לטלטל את המחבל, נלחם בו בשארית כוחותיו למרות הפציעות, וכעבור שניות סימן ללוחמי יחידת נחשון, שהיו באזור, מיהו המחבל. בזכותו לא היו נפגעים נוספים. בעינינו הוא גיבור.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: הטעות המביכה של הערוץ הראשון
"אני לא מרגיש גיבור", הוא אומר בנחרצות.
בשבועות האחרונים הוא קצת נשכח. נבלע בסערה הפוליטית שעברה על ישראל. אבל את הצלקות יישא איתו כל חייו. פצעי הניתוחים שעבר בבטנו ובכתפו כבר מתחילים להתאחות. הפצע הנפשי עדיין מדמם. בשיחה הטלפונית הראשונה שלנו, כשאמבולנס מיילל לידי עם סירנה, ביטון נאלם מהעבר השני של הטלפון. אחרי דקה ארוכה הוא אומר: "לכי תדעי מה קרה, אולי עוד מישהו שלף סכין ודקר אנשים".
אנחנו נפגשים בביתו שבבת ים. לראשו של ביטון כיפה שחורה, ומתחת לחולצה מבצבצת ציצית. עד האירוע היה אדם מסורתי, "אבל מאז התחזקתי מאוד". את הבגדים הספוגים בדם זרק, למעט מעיל הפליז שלבש באותו יום. למרות שהוא נקרע מהסכין.
על השולחן עשרות מכתבי תודה והערכה. מהנוסעים באוטובוס, מהנהלת דן, מאזרחים פשוטים. מודים לו שלחם בגבורה במחבל. והוא, הוא רק רצה להחזיר את הנוסעים שלו הביתה בשלום. "אני אוהב את העבודה שלי. זה כיף שעולים אנשים בבוקר, מדברים איתך, צוחקים. יש אנשים שנותנים שירות בבית מלון או בתחנת דלק. אני נותן אותו באוטובוס".
יותר באוטובוס מאשר בבית
הוא בן 55. נולד בעפולה למשפחה של 12 ילדים, הוא מספר 11. אחיו יעקב נפטר ממחלה לפני 40 שנה. אחיו שמשון, שהיה גדול ממנו כמעט בשנה, נפטר לפני שש שנים ממחלה קשה. ב־1980 עברה המשפחה לבת ים, ומאז ביטון לא עוזב את העיר. כאן נולדו שלושת ילדיו - יעקב (31), יניב (27) ובת אל (21). לפני שמונה שנים, לאחר גירושיו, קנה דירה ליד הטרמינל של דן ברחוב הקוממיות.
הוא על ההגה כבר 25 שנים. קם ב־4 בבוקר, מניח תפילין, יוצא לעבודה. יום העבודה מתחיל בשש בבוקר ונגמר בשש בערב. כבר כמה שנים שהוא נוהג בקו 40, מבת ים עד מסוף האוניברסיטה בתל אביב ובחזרה, פעמיים בכל יום. רוחץ את האוטובוס בתחילת המשמרת, ושוב בסופה. "אני נמצא באוטובוס יותר זמן ממה שאני נמצא בבית, אז אני דואג לו. יש לי נוסעים קבועים שלי, שעה קבועה שבה אני יוצא לדרך בכל בוקר וחוזר בכל צהריים".
גם אחיו שמשון היה נהג בדן. "הוא היה החבר הכי טוב שלי, החצי השני שלי", אומר ביטון, ולחלוחית עולה בעיניו. "הכל עשינו יחד. עבדנו יחד בדן, התחתנו יחד, גידלנו ילדים יחד. כששיניתי קו, הוא קיבל את הקו שנסעתי בו, מין ירושה. אפילו עישנו יחד מגיל 15".
לפני עשר שנים נפצע האח קל בתאונת אוטובוס, כשסטה ממסלולו בניסיון לא לפגוע ברכב שלא עצר בעצור. הצילומים שעשו לו בבית החולים גילו שהוא סובל מסרטן הריאות, ששלח גרורות.
"במשך שנה וחודשיים ליוויתי אותו בטיפולי הכימותרפיה והניתוחים באיכילוב, עד שהגידול בריאה הוסר. טיפלתי בו יום־יום, הלכתי איתו לבדיקות. יחד הפסקנו לעשן. בסוף אמרו לנו שהריאות נקיות, וזאת הייתה הקלה. אבל כאבי הראש שלו לא פסקו. הצילומים גילו שהוא סובל מגידול נוסף, בראש".
ביולי 2009, שמשון נפטר. "היום הוא קבור פה, לידי, בבית העלמין בבת ים, קומה מתחת לאחי יעקב. ויש לו פינת הנצחה בטרמינל".
בדיוק מופלא הוא מתאר את אירועי הבוקר ההוא, לפני חודשיים. זוכר כל פרט. איך התעורר לפנות בוקר, כהרגלו, הניח תפילין ונסע בקו 6 לחניון של דן, מרחק נסיעה קצרה מביתו. "שבועיים לפני כן חבר מהמילואים הציע לי לנסוע איתו לחופשה בתאילנד", הוא נאנח, "אבל אמרתי לו שאני עובד. שניסע בהזדמנות אחרת".
ב־6:37 העביר כרטיס עבודה. הלך להכין קפה, כדי להתארגן ליציאה הרגילה ב־6:52. לבקשת הסדרן יצא חמש דקות מוקדם יותר, גיבוי לנהג של 6:47, שלא הגיע.
"קבעתי עם הנהגת שיצאה חמש דקות לפניי שאני אעקוף אותה בחלק מהדרך, כדי לעזור לה. היא נהגה על אוטובוס קצר של שתי דלתות, ושלי הוא דו־מפרקי, עם ארבע דלתות, יכול להכיל הרבה יותר נוסעים.
"אני מגיע לתחנה הראשונה, מעלה שני נוסעים. תחנה שנייה, עוד שלושה אנשים. בתחנה השלישית עלו אישה ותלמיד בית ספר. בתחנה הזאת הייתה לי נוסעת קבועה, דתייה מצרפת, שהיתה נוסעת תמיד עם בעלה ועם התאומים שלה בעגלה. היא לא היתה באותה שעה, אולי בגלל שהקדמתי קצת. ואז, אחרי שסגרתי את הדלתות, ראיתי אותה מרחוק, הולכת במהירות לכיוון האוטובוס עם העגלה. עצרתי באמצע הכביש, חסמתי את כל התנועה ועזרתי לה לעלות.
"היא באה לבד הפעם, אמרה שבעלה נשאר בישיבה לעשות תיקון חצות. היא העבירה את הרב קו, ובאה לשלם שוב על העגלה. אמרתי לה שאני אכסה את העלות של העגלה, כי רק עד שעה מסוימת צריך לשלם על עגלה, אבל ביקשתי שתלך לתרום את הסכום של הכרטיס בבית הכנסת. אמרתי לה, 'צדקה תציל ממוות'.
"גם ביקשתי ממנה שכשהיא מגיעה לתחנה שלה, שתרד מהדלתות הקדמיות ולא האחוריות, כי האחוריות נסגרות אוטומטית. הבטחתי שאעזור לה במקרה הצורך. היא בירכה אותי והתיישבה בחלק האחורי.
"הגעתי לתחנה בבלפור פינת רוטשילד, וראיתי לפניי את האוטובוס של הנהגת, הוא כבר היה מלא. עקפתי אותה, הגעתי לתחנת המצבה, והעליתי את כל הנוסעים. עלו גם נוסעים של קווים אחרים שרצו להתקדם, להחליף קו בתחנה אחרת. "ואז, כשאני מגיע לתחנה של חברת החשמל, עולֶה לי הנבלה".
הוא לוקח לגימה מבקבוק המים. טון הדיבור שלו, שהיה רגוע עד עכשיו, הופך למתוח.
"קודם עלו ארבעה עובדים זרים והעבירו את הרב קו שלהם. אחריהם עלה בחור צעיר, לבוש בג'ינס ונעלי התעמלות, חולצת טריקו וג'ל בשיער. החזיק שטר של 50 שקל.
זירת הפיגוע בתל אביב, 21 בינואר 2015 // צילום: קוקו
"הוא התחיל ללחוץ לי על כפתורים במודול, המכשיר של הרב קו, ונהם. לא הבנתי מה הוא רוצה. התחלתי לשאול אותו אם הוא רוצה למלא את הרב קו, שאלתי אותו 'מה זה, משחק חדש? אין לך במה לשחק?' הוא שוב נהם. התחלתי להבין שמשהו לא בסדר עם הבן אדם. חשבתי שאולי זו פעם ראשונה שהוא נוסע באוטובוס. "ניסיתי להוציא ממנו עוד משפט, שיגיד משהו, שאדע אם יש לו מבטא, אם יש מה לחשוד. אישה מאחור סימנה לי עם הידיים, תתעלם, הוא לא בסדר. חשבתי שהוא קלט את זה, אבל הוא לא. הוא שוב הסתכל על המודול ונגע בכפתורים. חשבתי שאולי הוא סובל מפיגור, והנוסעת הזאת כבר ראתה אותו באוטובוס בפעמים אחרות. יצאתי מהתחנה, הבנתי שאין לי מה לטחון איתו מים.
"לקחתי את השטר שלו ונתתי לו עודף במטבעות, כאילו בתור עונש. אמרתי לו שיפתח את היד כדי לקחת את העודף, והוא פתח אותה, אז הבנתי שהוא לא חירש־אילם. הוא גם לא ספר את העודף, רק הכניס לכיס. זה עשה לי תחושה עוד יותר גרועה, אבל אמרתי לו שילך לשבת, שהכל בסדר. האישה מאחוריי סימנה לי שהייתי איתו בסדר.
"ראיתי אותו מתיישב מאחוריה, בַּמושבים של הארבעה אנשים. לידו אישה, מולו שתי נשים. ישב ושילב ידיים. הוא הסתכל על הנשים, וחשבתי שהוא אולי מנסה להתחיל איתן. האוטובוס כבר היה מלא, הרבה אנשים עמדו. היו שם מאבטחים, חיילים, ילדים בדרך לבית הספר. הגעתי לתחנה של בסט ביי, ליד גשר מעריב, ובתוך שנייה חצי האוטובוס התרוקן. עלו עוד ארבעה־חמישה אנשים, והתחלתי לנסוע. הגברתי מהירות, הייתי על גל ירוק על מנחם בגין. 30 קמ"ש, 40 קמ"ש, הגעתי ל־60 קמ"ש.
"פתאום אני מסתכל במראה, רואה מעלי צל. דמות שמזיזה את היד למעלה ולמטה, למעלה ולמטה. לקח לי זמן להבין שזה הבחור שעשה לי נהימות, ושהוא תוקע בי סכין ומוציא. מכניס ומוציא. לא הרגשתי דקירות. לא הבנתי מה יש לו. חשבתי שאולי הוא נפגע ממה שהאישה סימנה לי, אולי הוא לא בסדר. הסתובבתי אליו, ובום, עוד דקירה, בחזה".
הרצל קם מכיסאו, מדגים את האירוע שנמשך חמש דקות, אבל נראה כמו שעה. חי אותו שוב ושוב, כאילו הוא שוב שם, ליד ההגה בקו 40. "אני מסתכל במראה, הוא בא לאישה שישבה מאחוריי, מכניס לה סכין, וצועק 'אללה אכבר'. דוקר אותה בחזה. דוקר בצוואר את האישה שלידה. הולך לנוסעים במושבים האחרים ודוקר. שפריצים של דם באוטובוס, הבן אדם באטרף. רק אז קלטתי שיש לי מחבל באוטובוס.
"פה צריך לקבל החלטות בשניות. אם אני לוקח את הזמן, יהיו עוד דקורים. ואני במהירות של 60 קמ"ש, לא יכול לבלום סתם כי אנשים ייפגעו עוד יותר. ראיתי בצד שמאל את הטרנזיט של יחידת נחשון של השב"ס. אני מכיר אותם, כי אנחנו נפגשים הרבה בדרך, אומרים שלום. ניסיתי לסמן להם, היבהבתי להם, הראיתי להם את החולצה הלבנה שלי שכבר היתה אדומה מדם, אבל הם כנראה לא הבינו.
"כל זה קורה מהר, ואנשים צועקים, צרחות אימה. ואני לא יכול לפתוח את הדלתות כי זה כביש, אנשים ינסו לקפוץ ויידרסו למוות. שמתי אורות מצוקה והתחלתי לזגזג. במכה אחת חתכתי את כל ההגה ימינה, ושמאלה, ואני כבר ברחוב יצחק שדה. רציתי שהוא יגיע אלי. אבל לאן שאני לא זורק אותו, הוא ממשיך לדקור אנשים. יציב כמו שור, לא נפלו לו לא הסכין ולא המברג. ובינתיים, שואה באוטובוס.
"פתאום הרגשתי שאני רואה מול העיניים את אח שלי, שמשון. הרגשתי שהוא אומר לי מה לעשות. אומר לי, 'אני אדאג להביא אותו אליך'. האצתי עוד את המהירות, וראיתי את המחבל ליד ילד, תלמיד בית ספר, שדיבר עם אמא שלו בטלפון וניסה להגן על עצמו עם התיק. שמעתי אותו אומר לה 'הוא בא לרצוח אותי!' הנוסעת הצרפתייה הדתייה התחילה להגיד שמע ישראל. שלחתי יד לבלם החירום, ונעצר לי האוויר. לא הצלחתי. לקחתי עוד אוויר וקפצתי עם שתי הידיים במכה על המעצור. המחבל הגיע אלי בשנייה, עף קדימה עד אלי, עם כל האנשים. פצועים, דקורים, מדממים, כולם התגלגלו לכיוון שלי. ערימה של אנשים. איך שהאוטובוס נעצר, לחצתי על כפתור שפתח את ארבע הדלתות. כולם יצאו בריצה".
המחבל הצליח לשמור על הסכין, והמשיך לדקור את כל מי שנמצא בדרכו. בשארית כוחותיו, כשהוא מדמם מהדקירות המרובות, קפץ הרצל מכיסאו והתייצב מול המחבל.
"אני תופס אותו עם יד ימין שלי, מתיז לו על הפנים גז פלפל שהבן שלי קנה לי, מחזיק לו את היד ונוגח בו. יורד לו דם מהאף, והוא מחזיר לי אגרופים. אני בועט בו, והוא נלחם. נהייתי סאדיסט, רציתי להרוג אותו. ואז הוא עף מהדלת החוצה, על הגב, ואני יורד אחריו. הסכין עפה לו מהיד. ניסיתי לתפוס אותה, אבל הוא הצליח לפניי. בעט בי, העיף אותי לגלגלים של האוטובוס, דקר אותי שוב מאחור ועזב אותי. רץ קדימה".
הרצל קם, ניסה לרדוף אחרי המחבל, אבל כוחותיו לא עמדו לו. הוא חזר לאוטובוס והתיישב על המדרגות. מצא את הטלפון הסלולרי שלו והתקשר למצליח קזיס (מצי), ראש אגף התנועה של דן. "אמרתי לו, 'בוקר טוב, נשמה, אני דקור, אני הולך למות. יש לי הרוגים באוטובוס, פצועים. עשיתי מה שיכולתי, הלכתי מכות עם המחבל, תשמור על הילדים שלי ועל הילדים של שמשון'. אמרתי שאני צריך לנתק כי אני חייב להתקשר לילדים שלי. מצי אמר לי שאני לא הולך למות, ושהוא עוד מעט מגיע, שהמשטרה בדרך.
"התקשרתי לשלושת הילדים שלי, אחד אחרי השני. דיברתי כאילו הכל בסדר, אמרתי להם שאני פצוע קל. אחר כך התקשרתי לאחותי ציפי, ולה כבר אמרתי את האמת. אמרתי לה שתבוא ישר לאיכילוב.
"בינתיים הגיעו החבר'ה של יחידת נחשון. סיפרתי לשוטר שאני הנהג, שאני פצוע אבל נלחמתי במחבל. הראיתי להם בדיוק לאן המחבל נמלט, אמרתי לו שיזהו אותו לפי הדם בראש, השפתיים הנפוחות, הפנס בעין.
"נעמדתי בקושי, רציתי לראות שהם תופסים אותו. שמעתי ירייה, ואחר כך עוד ירייה.
"התיישבתי וחיכיתי לאמבולנס. הרגשתי גלים של חום, ואחר כך גלים של קור, בגלל שאיבדתי הרבה דם.
"הסגן של מצי, אלי חזקיהו, הגיע. תפסתי אותו בחולצה ואמרתי לו שילך לכבות את המנוע של האוטובוס, שלא יידרדר אם הדלת תיסגר. אמרתי לו שייתן את התיק שלי לבן שלי כשהוא יגיע. חשבתי שאני הולך למות. הוא דאג שיפנו אותי באמבולנס, ואני רק חשבתי לעצמי שהנה, זהו. הרגו את המחבל. זה נגמר".
עם משפחתו בעת האשפוז. "בניתוח הרגשתי שאני נכנס למנהרה, כמו בסיפורים"
הנוסעים כתבו "הרצל גיבור"
ביטון, שנפצע קשה בבטנו, הובהל לבית החולים איכילוב והוכנס מייד לחדר הניתוחים. "במהלך הניתוח הרגשתי שאני נכנס למנהרה, כמו בסיפורים. ראיתי את ההורים שלי ואת אחי, שנפטרו, אומרים לי 'אל תיכנס'. ואז התעוררתי, וראיתי את הילדים שלי ואת מרדכי, אח שלי. רציתי לנשק אותם. הבנתי שאני חי. שאני כבר לא מת.
"הצוות הרפואי באיכילוב, הרופאים, האחיות, המנתחים, הצילו את החיים שלי. בזכותם אני חי. מהרגע שהתעוררתי, הייתי מוקף באהבה. באו לבקר אותי בכירים בממשלה, גדולי הרבנים, בכירים בדן, בכירים בעיריית בת ים, חברים לעבודה, אזרחים פשוטים, ונוסעים באוטובוס שנפצעו בעצמם. כל מיני עמותות, וזאת הזדמנות להודות לכולם. גם ליחידת נחשון של השב"ס, שתפסו את המחבל. הם הגיבורים האמיתיים".
המחבל, שנפצע מהיריות, פונה לבית החולים וולפסון. לפני חודש הוגש נגדו כתב אישום בגין ניסיון לרצח וחבלה בכוונות מחמירות.
אחרי שבוע וחצי במחלקות טראומה וטיפול נמרץ, הועבר ביטון למחלקת השיקום. מנהל המחלקה, פרופ' ישראל דודקביץ', מספר כי הוא עבר טיפולים אינטנסיביים של פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וסיוע פסיכולוגי. לפני שלושה שבועות, כשחל שיפור ניכר במצבו, שוחרר לביתו. אבל הטיפולים יימשכו עוד זמן רב.
הוא מראה לי כמה מהמכתבים שקיבל. "הרצל אחינו הגיבור", כתבו לו זוג נוסעים שהוא לא מכיר. "קראנו בחדשות על גבורתך ותושייתך, ובאנו לבקר אותך ולראות איך אתה מתגבר ומתאושש... משמח לדעת שגיבור כמוך הוא הנהג באוטובוס שאנחנו נוסעים בו".
אישה אחת כתבה: "אני סתם אזרחית מהשורה, שמרגע היוודע לי דבר הפיגוע וכל הפעולות שעשית להצלת חיי הנוסעים, אני יכולה לומר שאתה אדם מקסים, אחראי, וכל מה שעשית אינו מובן מאליו. אומץ לב ותושייה, טוב לב עילאי ואחריות... בריאות טובה לך ולמשפחתך".
הפיגוע גרם לו להתחזק עוד יותר. "חשבתי שאני הולך למות, והנה אני כאן, חי ונושם. היו לי כל מיני סימנים לנס. שבוע לפני הפיגוע, הבן שלי יניב אמר לי שהוא דיבר עם אדמו"ר ושצריך לבדוק את המזוזות בבית. בזכותו בדקתי וגיליתי שיש שתי מזוזות עם משפטים דהויים. אחיין שלי, שהוא מתקין מזוזות, החליף אותן. כשהוא הלך שילמתי לו על המזוזות, נתתי לו מתנה לילדים, ועוד 180 שקל, 10 פעמים ח"י, שייתן תרומה בבית הכנסת".
אחיו של הרצל, מוטי (61), עבר לגור איתו, אחרי שגם הוא התגרש לאחרונה. הוא נמצא איתו מדי יום עד שעות הצהריים, כשהוא יוצא לעבודה במוסך דן. הילדים באים כמעט מדי יום, ולפעמים גם חברים ובני משפחה. אבל הכי קשים הם הלילות.
"אני שומע את הצעקות, מריח את הריחות, זה לא מרפה. נרדם רק עם כדורי שינה. לפעמים הולך לשיעורי תורה עד הבוקר, כדי לקבל חיזוקים. אני אצא מזה, אני מקבל טיפול בדיוק בשביל זה. אבל ייקח זמן".
גם בעבר, הוא אומר, היה קרוב למוות כמה פעמים. במלחמת לבנון, כשהיה חייל בסדיר, נסע ברכב שבו נהרגו שני חיילים. ב־1994, ביום הפיגוע בקו 5 בתל אביב, זה היה הוא שהיה אמור להיות שם. "בכל בוקר הייתי עוקף את האוטובוס של צלאח עובדיה ז"ל, אבל באותו יום הוא לא נתן לי לעקוף. אחרי כמה דקות, עלה המחבל לאוטובוס שלו והתאבד".
ב־2002 הוא נהג בקו 46, ועבר ליד האוטובוס בקו 4, דקות לפני שהמחבל המתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס. הנהג יוסי ממיסטלוב ז"ל, חבר טוב של ביטון, היה בין ההרוגים. שנה אחר כך הוא היה בתחנה המרכזית בנווה שאנן כששני מחבלים מתאבדים התפוצצו בזה אחר זה.
"הנהגים נמצאים היום בקו החזית", הוא אומר. "כשבכירים במשרד התחבורה, במשרד הביטחון ובדן באו לבקר אותי בבית החולים, ביקשתי מהם שלא ישאירו את הנהגים מאחור. שיחזירו את המאבטחים שהיו פעם באוטובוסים. שיעלה מאבטח וייסע כמה תחנות, יראה נוכחות. אולי שיהיו מאבטחים סמויים, חיילים אחרי צבא שיקבלו את זה כעבודה מועדפת.
"עושים לנהגים הכשרה חד־פעמית איך לפעול במקרה שעולה לאוטובוס מחבל עם סכין או עם חגורת נפץ. אני עברתי הכשרה כזאת לפני 15 שנה, ולמזלי גם למדתי קונג פו כשהייתי צעיר. אבל היום אין לי את הכוחות והגמישות שהיו לי פעם. צריך להכשיר את הנהגים גם להתמודדות עם מצבים כמו שאני עברתי. וגם שייתנו לנו גז מדמיע, אולי שוקר חשמלי. שייתנו לנו כלים להגן על הנוסעים והנוסעות. יש לנו אחריות עליהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו