כיצד הגיע דוקטור לפילוסופיה האמון על ההיגיון, הלוגיקה, כמו השר יובל שטייניץ לכלל אמירה כי ייתכן שישראל יודעת יותר מג'ון קרי על המשא ומתן שמנהל קרי עצמו עם האיראנים? הרי זה כאילו פיענח את הסוגיה הגיאומטרית שאין לה פתרון של תרבוע המעגל. אין מצב כזה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שטייניץ השמיע את טיעונו בתגובה לקרי אשר האשים את נתניהו כאילו הוא מדבר על דברים שאינם ידועים לו על בוריים. הוא הזכיר כי ראש הממשלה שגה בעבר בהתנגדו להסכם הביניים עם טהרן (זה נכון, אבל מחוויר לעומת טעויות של הממשל האמריקני במזרח התיכון בסוגיות הרות גורל לרבות טיפולו של ברק אובאמה בגרעונה של איראן). חמורות יותר היו שתי התפתחויות מצידו האמריקני של המתרס:
• היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס - שאין מקורבת ממנה לנשיא - התבטאה כי נאומו של נתניהו בקונגרס עלול "להרוס את מרקם היחסים בין ישראל לבין ארה"ב".
• שני סנאטורים דמוקרטיים אוהבי ישראל, דיאן פיינסטיין ודיק דרבין, ניסו להוריד את המתח והציעו לנתניהו להיפגש עם סיעתם לדיון סגור. הכוונה היתה שמסעו לוושינגטון לא ייראה כמיזם רפובליקני בלבד. הוא, בטעות או בתיאום עם גורם רפובליקני, סירב לפוגשם. כך נראה מסעו יותר ויותר כמיזם של מפלגה אחת, שהיא הרוב על גבעת הקפיטול, אבל באופוזיציה לבית הלבן.
ההתבטאויות של קרי ורייס הן חסרות תקדים ביחסים המיוחדים של ארה"ב עם ישראל. מאז 1948 היו שרי חוץ אמריקנים רבים שלא נטו לה חסד, החל בראשון ג'ורג' מרשל שניסה להניא את הנשיא הארי טרומן מלתמוך בהקמתה, ובהמשך גם ג'ון פוסטר דאלאס ודין ראסק וג'יימס בייקר.
לא אחת נקלעו נציגים ישראלים למחלוקות סוערות עימם. גם עם שרי חוץ שאהדו את ישראל. באמצע שנות ה־70 זעם הנשיא ג'רלד פורד על יצחק רבין שסירב לחתום על הסכם הביניים עם מצרים והורה על בחינה מחודשת של היחסים. עד שעלה בידי השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק והדיפלומט צבי רפיח לגייס 76 סנאטורים משתי המפלגות, והם פנו בכתב לנשיא שיחדל להעניש את ישראל, ויפתח מחדש את מחסני הנשק האמריקני בפני צה"ל. בבית הלבן זעמו. שם לא ידעו על המהלך בסנאט.
לפנות ערב טיפסנו יעקב אחימאיר ואני על גדר ליד הבית הלבן וראינו את שר החוץ הנרי קיסינג'ר והשגריר שמחה דיניץ מתקוטטים וצועקים ומניפים ידיים באוויר. פירסמנו, והם נדהמו. גם כעסו על עצמם ששכחו להוריד את הווילון. אבל בפומבי? לדבר כך על ראש ממשלה ישראלי? לעולם לא. חלום בלהות, והנה זה אירע.
הסירוב לפגוש בסנאטורים הדמוקרטיים הוא תקלה. היתה הזדמנות, והוחמצה, ודרבין כבר פירסם הודעה שהיא בבחינת ו"נוספו גם הם על אויבינו", לא אויבים אלא אוהבים מאוכזבים.
ברור שנתניהו, אשר ראוי לכל המחמאות על בניית הסנקציות נגד איראן, מנהל מערכה נכונה ולגיטימית. אך לא כך אלא כמו אז - בסנאט ובבית הנבחרים ומאחורי הקלעים ותוך תיאום עם שתי המפלגות ותוך מניעת כל קרע אפשרי, ובהפגנת כוח בחזית הבית הלבן, אבל לא נגדו.
מה גם שסוזן רייס לא הביעה כל מחאה על מאמציה של ישראל לסכל את ההסכם עם איראן. היא דיברה נגד הנאום בלבד; ונגד ארגון האירוע מאחורי גבו של הבית הלבן; ובמשתמע על השימוש בסנאט ובבית הנבחרים כחלק ממערכת הבחירות בישראל.
מה גם שמישהו צריך להציג את השאלה - ומה למחרת? נתניהו ינאם. ימחאו כפיים. הסקרים בישראל יצביעו כי קושש עוד כמה קולות לליכוד והפופולריות שלו בעלייה. אבל בוושינגטון פחות סנאטורים (לפי שעה) יתמכו בהחרפת הסנקציות על איראן בהשוואה למספרם לפני שנודע על בואו של נתניהו; והיכולת לגייס תמיכה של דמוקרטים תפחת לאחר המכתב של ראש הממשלה לסנאטורים שלהם דרבין ופיינסטיין.
הנאום לא יעלה ולא יוסיף לגבי התומכים בהחרפת הסנקציות על איראן. אך ההתפתחות ביחסים עם הממשל האמריקני והמפלגה הדמוקרטית מדירה שינה מעיניי. היא תדיר שינה מעיני מי שישמע בעוד חודשיים כי הכסף לכיפת ברזל בושש לבוא ואין וטו אמריקני במועצת הביטחון; והמביך מכל יהיה אם גם האמריקנים יחליטו מטעמם־הם לא לחתום על ההסכם עם איראן, או לחלופין ישכנעו את בני ארצם והמערב כי עשו עם האייתוללות עיסקה מוצלחת המונעת ייצור פצצה גרעינית לשנים רבות, וישראל תצא קירחת מפה ומפה, וגם מפה.
כך אני מבין. כך אני חש. כך אני מכיר את אמריקה. Sorry.
יצחק (בוז'י) הרצוג. נתניהו הציע לו להצטרף אליו למסע בסנאט ובבית הנבחרים נגד גרעונה של איראן. הרצוג הניח כי מדובר ב"ספין" והשיב בשלילה. הוא שגה // צילום: יוסי זליגר
הטעות של הרצוג
בתחילת השבוע, ברגע של מצוקה מדינית, הציע בנימין נתניהו ליצחק הרצוג להצטרף אליו למסע בסנאט ובבית הנבחרים ובשדולה הישראלית איפא"ק נגד גרעונה של איראן. הרצוג התביית על ההנחה כי מדובר ב"ספין" פוליטי ומיהר להשיב בשלילה. הוא שגה.
היה עליו להשיב בחיוב בתוספת שורה של תנאים: ההזמנה תישלח אליו גם על ידי מנהיג הרוב הרפובליקני ג'ון ביינר; והוא ינאם בקונגרס לפני או אחרי נתניהו לפי בחירת ראש הממשלה; וכשתתקבל ההזמנה הרפובליקנית - יפנו נתניהו והרצוג יחדיו אל הנשיא ברק אובאמה, ויסבירו כי נוכחותם מנטרלת את מרכיב תעמולת הבחירות בישראל מביקורם בוושינגטון, ולפיכך הם מבקשים כי יעניק חסות למסעם, endorsement, או אפילו ייפגש עימם.
הן בעיקרו של דבר מדובר במאבק מדיני בנושא גורלי. אין מחלוקת כי איראן מסוכנת לעולם ולישראל. בהיעדר אבק בחירות והתמודדות בין מפלגות - מה רע בתשובה כזאת? אם תתממש אם לאו היה הרצוג זוכה בנקודות. אך לא כשהוא דוחה באחת את הרעיון בטרם שקל אותו בכובד ראש.
אליעד שרגא. במאמץ של הרגע האחרון קראה התנועה לאיכות השלטון בראשותו למפלגות לכלול במצעיהן את תוכנית הדיור שלהן. לא ברור אם ייענו לבקשתו // צילום: קונטקט
לא דו"ח, תזכורת
לא ניתן לומר על דו"ח הדיור כי "כשמו כן הוא". שכן מבקר המדינה יוסף שפירא - שנדחף לפרסמו עתה - לא הוסיף מידע וניתוח חדשני של המצב העגום. זה לא דו"ח. זו תזכורת (הדו"ח על ההתנהלות בבית ראש הממשלה שונה. שם נחשפו עובדות ופרשנויות שאמנם נתונות במחלוקת, אבל יש בהן מרכיב של חידוש, פיקחון עיניים).
בדו"ח הדיור פסקי הדין הציבוריים חתומים מראש. אהוד אולמרט - אשם; אריאל אטיאס - אשם; יאיר לפיד - אשם אם כי עידן כהונתו לא נכלל בדו"ח; בנימין נתניהו - אשם. מה כאן לא ברור? אם מתעלמים מן התעמלנים, שנשלחו לנקות את האורוות ולטהר את השרצים - הכל מובן וידוע מראש.
נתניהו הבטיח להעמיד את משה כחלון בראש מינהל מקרקעי ישראל מפני שידע כי ארבע שנים לאחר שחזר לשלטון לא נעשה דבר בתחום הדיור; ולפיד בא עם הצעת מע"מ 0% שהיתה עקרה מעיקרה, וגם לא הבין עד כמה נחוץ להעביר את צה"ל לנגב ולקבל את בסיסיו בלב הארץ; והאחרים כבר ממילא מחוץ למשחק.
במאמץ של הרגע האחרון קראה התנועה לאיכות השלטון למפלגות לכלול במצעיהן את תוכנית הדיור שלהן. "הזעקות שעלו מרחובות המדינה לפני שלוש שנים מהדהדות בדו"ח המבקר", פנה אליעד שרגא למפלגות. לא ברור אם ייענו לבקשתו. יש סיכוי רב יותר כי אם גם יעשו כן - ינהגו אחרי הבחירות כאילו אינן מכירות את תוכניותיהן.
פרופ' יוסי יונה. ממילא המו"מ נראה כהזיה, אבל אם רוצים ליידע את הציבור - כדי שהתומכים והמתנגדים ידברו על חלוקת ירושלים - נא לא לזרות חול בעיניים // צילום: דודו גרינשפן
אופציה שאינה קיימת
פרופ' יוסי יונה מהמחנה הציוני פתח אופציה למשא ומתן על חלוקת ירושלים. בליכוד שמחו שהסתבך. גם יואב קיש מהליכוד אמר משהו דומה, ויריביו ליקקו שמנת. בסך הכל מדובר על חלוקה דה־לוקס שאינה קיימת.
כדי לסבר את האוזן מדברים הכל על פרידה משכונות ערביות בפאתי ירושלים הגדולה. אך זו אינה חלוקת הבירה שמדובר בה בארץ ובעולם. ההכרעה תיפול - כן או לא - על הצעת חלוקה אשר תעביר את "האגן הקדוש" - ובליבו הר הבית - לניהול בינלאומי; ולמתוח את קו הגבול בין שתי המדינות בלב העיר העתיקה המורכבת מארבעה רבעים - יהודי, נוצרי, מוסלמי וארמני.
לא שיהיה גבול בפועל, אבל על המפה; ולא שיעצרו מי שיצעד מכאן לשם ובחזרה, אבל תהיה אופציה כזאת.
לא מוכרחים להתווכח עתה על חלוקת ירושלים. ממילא המשא ומתן הישראלי־פלשתיני נראה כהזיה מדינית. אבל אם רוצים ליידע את הציבור - כדאי שהתומכים והמתנגדים ידברו על החלוקה הממשית, לא על אופציה שאינה קיימת.
נא לא לזרות חול בעיניים.
אריה דרעי. הוא זע באי נוחות בכיסאו כשהכריז כי הרב שלום כהן לעג ל"התקווה" בהומור. לפי התצלומים, לא נראה כהן כמי שמרבה להעלות בת צחוק על פניו // צילום: גיל אליהו/ג'יני
להקפיד על הרגש לסמל
הרב שלום כהן, שהוכתר על ידי אריה דרעי כיורש למרן עובדיה יוסף, הכריז כי ההמנון הלאומי הוא "שיר מטומטם". מה מטומטם במשפט "להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים"? שאולי המרן הזוטא אינו מכיר את מילות השיר?
מכל מקום דרעי זע באי נוחות בכיסאו וגרם לצחוק טבול בלעג כשהכריז כי הרב שלו אמר את הדברים בהומור. לפי התצלומים והסרטון לא נראה כהן כמי שמרבה להעלות בת צחוק על פניו.
בכך לא תם פרק חוסר הרגישות. תוך ימים קמה סוזי קסטנר־מיכאלי ממקומה באיצטדיון הכדורגל ודרשה להסיר את דגל הלאום שהתנופף לתפארה מעל ליציע של אוהדי הפועל תל אביב. סוזי היא בתו של ד"ר ישראל קסטנר, שעמד במרכז הפרשייה העכורה של השמדת יהודי הונגריה בתקופת השואה, ואמה של ח"כ מרב מיכאלי מהמחנה הציוני.
בעוד מאזיני הרב כהן בש"ס לא קמו על רבם - אוהדי הפועל נקטו דווקא עמדה ראויה וסירבו להיענות לתביעתה החריגה של קסטנר־מיכאלי. מה פתאום היא רוצה להוציא אותם מהציבור הכללי? הם יוסיפו ללבוש את בגדיהם האדומים, אבל גם להניף את הכחול־לבן, ואם קסטנר־מיכאלי אינה מרוצה שתיכבד ותשב בביתה.
יידעו בש"ס ובמגרשי הכדורגל ובכל אתר אחר כי מדינת היהודים דבקה בסמליה, והגיעה העת להעמיד את כהן וקסטנר־מיכאלי ודומיהם על העובדה שבעמדתם החלולה הם מטרד לרבים.
טייקון ושמו רש"פ
הרשות הפלשתינית חייבת לחברת החשמל מיליארדים. עד שהחוב המצטבר עורר את זעמו של יפתח רון־טל העומד בראשה והודיע על הפסקת חשמל זמנית לעיר שכם. לא ברצינות, מין אפלה בצהריים. זה היה מסר, לא הרבה יותר מזה.
מייד קם "הארץ" על רון־טל ומתח ביקורת על ההחלטה להפסיק את זרם החשמל. לא כך ייעשה לפלשתינים מן השורה אשר העיתון חפץ ביקרם, כלשון המגילה שתזכה לקריאה בימים הקרובים.
"הארץ" נוטה להתרחק ברגעים כאלה מהחובה לכבד את אחידות הנורמות. אילו, למשל, איל הון כמו נוחי דנקנר היה רוכש כמחצית מחובות הרשות הפלשתינית - האם גם אז היה העיתון מציע לציבור הרחב לנהוג במתינות? לא ללחוץ עליו? לעשות לו תספורת?
מוצע ש"הארץ" ינהל את מלחמתו למען הרשות הפלשתינית הטובעת בים חובותיה כפי שהוא נוהג כלפי טייקונים, שסגירת מפעלם עלולה להשליך לרחוב עשרות עובדים.
הבריתות והלקח
פרק בהיסטוריה: כאשר יצאו החשמונאים לשחרר את הארץ מעול זרים לפני 2,083 שנים לא הסתפקו רק בגבורה עילאית בשדה הקרב. הם חיפשו בריתות מדיניות. אי־שם מעבר לאופק המערבי ביצבצה מעצמה בהתהוות. יהודה ואחריו אחיו יונתן כרתו ברית עם רומא נגד היוונים.
היתה אהדה, ואפילו חיבה עזה, ביחסי רומא שעלתה לגדולה וארץ ישראל שביקשה לשמר את הישגי המכבים. בבירת העולם קמה גם קהילה יהודית שהלכה והתעבתה, והפעילה השפעתה למען הפרובינציה הקטנה ביהודה, מין שדולה מהסוג של איפא"ק.
החיבה חרגה מעבר לבית החשמונאים. אפילו הורדוס, שלחם לצד מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה באוקטוויינוס - הוא אוגוסטוס - והובס בקרב אקטיום לפני 2,045 שנים, התייצב בפני המנצח וכבש את ליבו והפך לידידו של הקיסר החזק מכולם בעולם העתיק. מנכ"ל משרדו של אוגוסטוס היה אחד בשם אגריפה, שנענה ככל הידוע לרוב מכריע מהבקשות והגחמות של הורדוס.
הברית עם רומא היתה נכס צאן ברזל למדינת היהודים. אבל במרוצת השנים הכבידה רומא את עולה על מדינות הווסלים הנתונות למרותה, והיהודים השתגעו למרוד בה לפני 1,949 שנים בגלל פולחן ציפורים שהקימו נוכרים בקיסריה, והאהבה הפכה לאיבה והברית למלחמה, וארבע שנים לאחר מכן העלה טיטוס את בית המקדש השני באש.
והמבין יבין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו