ואלה תולדות המאבק הישראלי בגרעין האיראני: בנימין נתניהו ואהוד ברק שיחקו פוקר מדיני נועז. הם הפיחו רוחות מלחמה כאילו צה"ל מתכוון לתקוף את מתקני הגרעין של האייתוללות. בתרגילים שעלו מיליארדים נחשפו הכנות הדמה, ומנהיגי העולם - ובראשם ברק אובאמה - אשר חששו מתקיפה ישראלית, הזדרזו להטיל על טהרן סנקציות כואבות שמהן סובל המשק האיראני עד לרגע זה. בזכות הסנקציות נכנסו עלי חמינאי ומרעיו למשא ומתן על הגבלת הגרעין האיראני.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
רויטרס
שרים בקבינט לא הבינו מה התרגיל המזהיר ותהו מדוע לא שיתפו אותם בסוד, וחבל שמאיר דגן ויובל דיסקין וגבי אשכנזי נפלו קורבן לטעות, כאילו נתניהו וברק התכוונו לפעולה צבאית ממשית. הצמד המוביל חשש מהדלפה שתחשוף את הקלפים ותגרום למערב לחדול מהסנקציות עוד בטרם הועמקו.
במהלך המשא ומתן גבר הזלזול של האייתוללות באובאמה בהבינם כי אינו מבין מה קורה בזירה. איראן חבטה באמריקנים בעיראק, לעגה להם בסוריה ובמלחמתם הצמחונית (עד כה) בדאעש, ואפילו סילקה אותם מתימן תוך שנהגה סחבת במשא ומתן על הצנטריפוגות (סרכזות) במתקניה הגרעיניים. למה אפשר לצפות מממשל אמריקני המתבטא שבמרכול הכשר בפאריס נרצחו בני אדם ולאו דווקא בגלל יהדותם?
בפועל הוויכוח הוא במספרים. ישראל תובעת להשבית את כל הצנטריפוגות, אבל אין לי ספק שנתניהו היה מתפשר על 2,000 (ככל שמספרן קטן, יהיה לעולם החופשי יותר זמן להיערך נגד הגרעין האיראני, אם תפר איראן את ההסכם). אובאמה נכנע והסכים ל־6,500. איראן תובעת 9,000. תיתכן פשרה מסוכנת.
כדי למנוע הסכם אמריקני־איראני כה גרוע נפתחה התמודדות בין הבית הלבן לבין גבעת הקפיטול שעליה שוכנים הסנאט ובית הנבחרים. היא מצטיירת כתחרות טניס. הסנאט רוצה להחריף את הסנקציות נגד איראן כדי למנוע חתימה על הסכם רע. אובאמה איים להחזיר את הכדור ולהטיל וטו על החלטה המוסיפה סנקציות על איראן. עתה הגיע תורו של הסנאט לחבוט, והוא גייס רוב מיוחס מכלל 100 חבריו כדי להדוף את הווטו של אובאמה.
לרפובליקנים יש 54 סנאטורים. אבל דמוקרטים רבים חשו לעזרתם מתוך דאגה עמוקה לארה"ב. בנסיבות אלה נולד ביקורו של נתניהו שבועיים לפני הבחירות בישראל. הוא החליט על הביקור בלי לדווח לבית הלבן (ולא ברור אם בכוונה או בשוגג, אם ביוזמתו או בגלל רפיונם של הרפובליקנים שהזמינו אותו). אין ראש מדינה מגיע לביקור בוושינגטון בלי תיאום עם הנשיא.
סיעת המיעוט הדמוקרטית, שתיכננה סנקציות נגד דעת אובאמה שבא משורותיה, נעלבה בעבורו. זאת לפי הכלל שאדם יכול לקלל את אמו, אבל זועם כאשר אחר עושה כן. מה פתאום שישראל תעליב את נשיאם? ודחו את הצעת הסנקציות ל־24 במארס (שבוע אחרי הבחירות בארץ).
הדמוקרטים ייעדרו בחלקם הניכר מנאום נתניהו, לרבות סגן הנשיא ג'וזף ביידן. חשוב יותר שממילא היו במפלגה הדמוקרטית אגפים שרצו לחדול מהברית עם הרפובליקנים לתמוך בישראל בהתמדה. עתה קיבלו הזדמנות להחליש את הקשר גם בעתיד. הלכידות נסדקה מעבר לסוגיית הגרעין.
הייתי רוצה לראות את נתניהו מעדיף את מה שבעיניי היא טובת האומה, על פני שיקולי בחירות, ושיבוא בזמן אחר. כבאותו סיפור מעשה על רבן גמליאל ורבי יהושע שהתקוטטו מתי חל יום הכיפורים, שאחידותו חיונית ללכידותו של העם היהודי בארץ ובעולם. "גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך", קבע גמליאל, ויהושע הבין את גודל הקרע ונהג כפי שנתבקש, ובהגיעו לבית יריבו נשק לו זה על ראשו באומרו: "בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחוכמה ותלמידי שקיבלת דבריי". והלקח ברור.
עימות בטעם של פעם
התקשורת רוצה להשתעשע. הנושאים הכבדים של מערכת הבחירות די משעממים. רוצים קרב תרנגולים אנושי, ותובעים "עימות". בין כל ראשי המפלגות. בין רובם. בעיקר בין שני הטוענים לכתר - בנימין נתניהו ויצחק הרצוג. כמי שניהל את העימות בין ראש הממשלה שמעון פרס לבין יריבו ראש האופוזיציה נתניהו ב־1996, הוצפתי בשאלות. כאילו מה שהיה הוא שיהיה.
ברור שבעונת בחירות רצוי להרבות בדיונים ובבירור סוגיות. גם מסגרת העימותים ראויה. רק שמפריזים בחשיבותה. העימות האחרון התקיים לפני 19 שנים (אמנם ניסים משעל קיים שידור דינמי ב־1999, אבל לפי כללים עיתונאיים רגילים ולא במגבלות המיוחדות של עימות כזה).
אם ייענו נתניהו והרצוג, כדאי לקיים את הבירור במסגרת המיושנת, הארכאית, עם כללים נוקשים וברורים וצלצול הקוטע אוטומטית דברי מועמד שגוזל זמן מיריבו. זה מאלץ את המשתתף להתייחס לנושא הנדון במסגרת זמן קבועה מראש, ואין הוא יכול להימלט למקלט הפטפוט הארוך. דומה מאוד לאמריקה.
ב־96' איש לא ידע מה תוכן השאלות שניסחתי. נתניהו ערך ערב קודם להקלטה חזרה כללית פרטנית בהשתתפות דן מרידור, צחי הנגבי ואהוד אולמרט. פרס רצה שמשה תאומים ואורי סביר וד"ר ישראל פלג לא יטרידו את מנוחתו. ברגע מכריע הזמנתי את נתניהו להציג כמתוכנן שאלה לפרס, והוא ניצל אותה לניסוח תעמולתי; ואילו כשהזמנתי את פרס להקשות על נתניהו, השיב ברישול עייף כי אין בפיו שאלה.
בצאתי מהאולפן ראיתי את מרידור ואולמרט צוהלים. הם היו משוכנעים כי נתניהו גבר על יריבו. לא חשתי כך במהלך ההקלטה. הבנתי זאת רק כשצפיתי בה בלילה. אם הצדדים יסכימו להתעמת, כדאי להם לחזור להסכם מ־96' שנעשה בידי לימור לבנת וחיים רמון.
יהיה נחמד. יהיה שונה ממה שרגילים לו. עם טעם של פעם. לחם ושעשועים. בעיקר שעשועים.
שמעון פרס. ברגע מכריע בעימות 96', הזמנתי את נתניהו להציג בפניו שאלה, והוא ניצל אותה; כשהזמנתי את פרס להקשות, הוא ענה ברישול כי אין בפיו שאלה // צילום: אי.פי
בין הירשפלד לליבוביץ
בכמה תקריות שאירעו במערכת החינוך גילה שי פירון רגישות קלושה בלבד לקונצנזוס הלאומי. לפיכך מינה השר מיש עתיד את פרופ' אריאל הירשפלד לוועדה הבוחרת השנה את חתן פרס ישראל לספרות. אמנם הוא איש מקצוע ראוי, אבל מדינה שמכבדת את עצמה אינה מעניקה מינוי כזה לאדם המטיף לסרבנות שירות בצה"ל. עידוד לסרבנות הוא חתירה תחת שלטון החוק.
פירון פרש מהממשלה, ובנימין נתניהו שבא במקומו הדיח מהוועדה את הירשפלד (ארבעה ימים אני ממתין לתשובת לשכת ראש הממשלה מדוע הודח גם עמיתו פרופ' אבנר הולצמן). הדחה זו היא התערבות בוטה של נתניהו בעניין רגיש המאיים על חירות היצירה התרבותית. שבעה שופטים כבר פרשו במחאה מהוועדות, ומפעל פרס ישראל נפגע מאוד מההתערבות הזאת. גם ספק רב אם נתניהו ייענה לקריאה הנבונה של התנועה לאיכות השלטון להחזיר את חברי הוועדות לתפקידיהם. חבל מאוד.
נתניהו אינו ראשון. לפני כ־23 שנים הציעה שרת החינוך שולמית אלוני לאלוף (מיל') אהרן יריב לעמוד בראש ועדה שתבחר את חתן פרס ישראל בקטגוריה של מפעל חיים. יריב נענה ברצון עד ששמע מפי אלוני כי עליו לבחור בפרופ' ישעיהו ליבוביץ.
זה משחק מכור, השיב לה יריב, אם אלוני מכתיבה מראש מי ייבחר - מה הצורך בוועדה? הוא סירב לשמש חותמת גומי ודחה את ההצעה. פרופ' אבי רביצקי מילא את מקומו ובחר בליבוביץ.
בו בערב התקיים דיון בתוכנית "פופוליטיקה". צפיתי בו השבוע לראשונה. יוסף (טומי) לפיד דרש מליבוביץ לא לקבל את הפרס לאחר שכינה את המתנחלים "יהודו־נאצים". ליבוביץ הסביר כי התכוון רק מבחינה מנטאלית, וכשאמונה אילון חזרה לעניין הוא קרא לעברה - "שקרנית, שקרנית".
חנן פורת ציטט באוזני ליבוביץ ביטויים מעוררי סלידה שבהם השתמש כלפי יהודים. שר החינוך לשעבר זבולון המר גילה כי בוועדת הפרס שהוקמה בעת כהונתו לא הושגה הסכמה להעניקו למנחם בגין. הסופר עמוס קינן העיר בסרקזם כי ממשלה המעניקה פרס לליבוביץ מזכירה לו את האפשרות התנ"כית שהמלך צדקיהו ייתן אותו לנביא הזעם ירמיהו.
תהיתי כיצד מוכן ליבוביץ לקבל פרס מידי ממשלה השולחת לכלא צעירים שסירבו לשרת בצה"ל בהשראתו. הוא התפתל בכיסאו והשיב כי נענה כדי לא להיחשב ליהיר. כעבור יומיים ויתר על הפרס. נחלי השערוריות של פרס ישראל זורמים דרך קבע אל תעלת המים העכורים של הסרבנות. אז כהיום.
שולמית אלוני. האלוף (מיל') יריב סירב לשמש חותמת גומי ודחה את הצעתה לשמש שופט בפרס ישראל. פרופ' אבי רביצקי החליפו ובחר בישעיהו ליבוביץ // צילום: מאיר פרטוש
מיומנו של סמבטיון
עיתוני מחתרות שחרור לאומיות רוויים במאמרים לוהטים עם סימני קריאה. כן גם בלח"י, אך לא בדיוק. המחתרת הקיצונית הונהגה על ידי יצחק שמיר, נתן ילין־מור וד"ר ישראל אלדד (שייב). הם ירו והרגו ותקפו, אבל כתבו גם מאמרים פילוסופיים על גיאורג פרידריך הגל ופרידריך ניטשה ומי לא? בעיקר מפני שאלדד היה אינטלקטואל משועמם, ובתקופה הארוכה שבה עשה בכלא דמיין לכתוב על שמעון בר־יוחאי, אבל שוחרר על ידי עמיתיו בפעולה נועזת, והמונוגרפיה לא נכתבה מעולם.
עתה, 20 שנים לאחר מותו, פורסם ספרו "מכתבים נבחרים". הוא כתב מהכלא לרעייתו בתיה ושיץ ולבתו נעמה. בפועל התפרנס מכתיבה ומהרצאות, ושימש מורה. בג"ץ הציל את משרתו ופרנסתו מפני התנכלות הממשלה, ובראשה דוד בן־גוריון. בכל זאת קשה היה לשמוע מפיו דברי אהדה לשופטי העליון, וגם הדמוקרטיה עניינה אותו במשורה, ברמה של לצאת ידי חובה.
אלדד היה אינטלקטואל אמיתי. ישעיהו ליבוביץ של הימין. הם טיילו בארץ יחדיו לעיני מצלמות הטלוויזיה (ייתכן כי גם מנחם ברינקר היה עימם). פעם שאלתי את אלדד אם נכון שמייסד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן, שנרצח בידי הבריטים, ביקש את נפשו למות. שיריו רומזים לכך. הוא לא השיב לי ישירות אלא באמירה כי לפי הפילוסופיה היוונית, אדם מת כשסיים את תפקידו עלי אדמות.
תמיד היה נסער. דבק בו הכינוי "סמבטיון". היה איש ריב ומדון, אבל לעולם היתה זו מחלוקת לשם שמיים. לפי ספר מכתביו נזף בעליזה, אלמנת המשורר הנערץ עליו אורי צבי גרינברג, מפני שציטטה מחמאה מפי בעלה על אישיותו של מנחם בגין. פעם אחרת כעס שהפקידה את הטיפול בשירת בעלה אורי צבי בידי פרופ' דן מירון, אבל משראה את זיו מפעלו - חזר בו.
ישראל אלדד. בג"ץ הציל את פרנסתו מפני התנכלות ממשלת בן־גוריון. אבל קשה היה לשמוע מפיו דברי אהדה לשופטי העליון, וגם הדמוקרטיה עניינה אותו במשורה // צילום: יעקב סער/לע"מ
נעזרתי בו רבות בכותבי עבודה סמינריונית לתואר M.A על ההיסטוריוגרפיה של לח"י. המחתרת הקיצונית הזאת הותירה אחריה סודות רבים ותהיות אפלות ומריבות אישיות. שרידי הארגון בירושלים רצחו ארבעה חודשים אחרי הקמת המדינה את המתווך מטעם האו"ם פולקה ברנדוט. לימים טען ילין־מור כי מפקדת לח"י מעולם לא הורתה על הרצח. אלדד רתח, הציג את ילין־מור כשקרן.
בשלישייה זו היה שמיר קרוב בדעותיו לאלדד, אבל חיבב דווקא את ילין־מור שפנה שמאלה. בכהנו כבר כיו"ר הכנסת שאלתי אותו מי משני חבריו לפיקוד על לח"י משקר, ולא השיב לי. חזרתי ושאלתי בניסוח מעודן אם אלדד אומר אמת והשיב בחטף בחיוב, ומייד הוסיף כמי שמבקש להניא אותי מלטפל בנושא: "למה לך זה?" ובכל זאת מגיע להיסטוריה שהאמת תיוודע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו