תגידי, זה נכון שליצנים הם בהכרח עצובים?
"יש ליצנים ויש ליצנים. אבל כן, הרבה ליצנים שאני מכירה סוחבים איתם גם מידה של עצבות".
מה הדבר הכי עצוב שקרה לך בחיים?
"הרגע שבו איבדתי את התינוקת שלי..."
החיוך הרחב והחם שמרוח על פניה של מיקי קם כמעט בקביעות נמחק בבת אחת.
"זה קרה לפני 27 שנים. הייתי בת 31, בחודש תשיעי. היתה לי בת. קמתי בבוקר לעוד יום של ציפייה ללידה, אבל בהמשך היום שמתי לב פתאום שאני לא מרגישה את העובר זז. באותו רגע ידעתי שזה נגמר. זאת היתה מין תחושה פנימית של אישה בהריון, שיודעת היטב מה המשמעות. נסעתי במהירות לבית חולים, לא מצאו דופק ויילדו אותי מייד. גילו שהתינוקת שלי מתה מחנק. חבל הטבור שלה נכרך סביב צווארה.
"זאת היתה דרמה גדולה שטילטלה אותי, את יהודה בעלי ואת בני אלון, שהיה אז בן 6. מצד שני, היא גם איחדה אותנו כמשפחה והפכה את הביחד שלנו למיוחד. דרמות כאלה לפעמים מפרקות משפחות, אבל אצלנו היא איחדה וחיברה, יצרה את ה'ביחדנס'.
"האמת היא שלא היה לי זמן להתאבל בזמנו, כי מייד אחרי שזה קרה קיבלתי את התפקיד הראשי ב'קברט' בהבימה ונשאבתי לתוך חזרות, בגדים נוצצים, גיזרה חטובה והופעות ערב־ערב, במשך שנתיים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'איזה יופי שהצלחתי לעבור את זה'. אבל רק אחרי שההצגה ירדה, שנתיים אחרי מה שקרה, היתה לי נפילה נפשית גדולה.
"אבלוּת היא לא משהו שאפשר לוותר עליו. היא מחכה לשעת הכושר הנכונה כדי להגיע. וזה הגיע, ובגדול. כמו בספר 'האלכימאי', שמספר על מישהו שיוצא למסע חיפוש אחרי אוצר, בדרך פוגש שפע של אנשים שמייצגים את הקולות השונים שבו, ובסוף מוצא את האוצר ליד הבית שלו. ככה זה גם עם אבל. לא משנה מה עושים וכמה המסע הוא ארוך, בסוף זה נוחת עליך".
הכאב עוד מבליח, למרות כל השנים שעברו?
"בשקט־בשקט..." היא מחפשת את המילים בעיניים בורקות, "בשקט שמפלח את הלב. זה כמו התמונה הנוראה הזאת של המטוס שנכנס במגדלי התאומים, והכל שקט בתמונה, למרות שהכל מסביב מתפוצץ ובוער. השקט הוא גדול, וגם הכאב גדול. זאת גם הסיבה שלא מיהרתי לעשות אחר כך עוד ילד. לא רציתי נר זיכרון.
"חיכיתי כמה שנים עד שהגיע נדב, שהיום הוא בן 23. מובן שהטראומה ההיא ליוותה אותי ללידה של נדב. בחודש התשיעי איתו הייתי מבוהלת שמשהו נורא יקרה. אבל זאת היתה רק הטראומה שהשתלטה עלי.
"תראה, ממרום גילי, שבקיץ יהיה 60, אני יודעת שאלה החיים: עצב ושמחה, ששלובים זה בזה. אני לא חושבת שיש בי משהו שונה מרוב האנשים, שחוו בחייהם גם את זה וגם את זה.
"אני גם נושאת איתי צלקת קטנה מהגירושים של הוריי, כשהייתי בת ארבעים. פעם צחקתי ואמרתי שצריך להוציא מדריך לילדים בני 40 שההורים שלהם התגרשו. זה די נחת עלי במפתיע. לא משנה בן כמה אתה, ולא משנה שכבר הייתי אז עם משפחה משלי, יש משהו צובט בזה שההורים מתגרשים. פתאום משהו במושג 'תא משפחתי' נסדק. המשפחה כבר לא קיימת יותר. יש את הבית של אמא ויש את הבית של אבא, אבל אין כבר את הביחד".
ובמעבר חד, מה היה הרגע הכי משמח בחייך?
"היו הרבה. אם להיות קלישאתית ומשעממת, אז כמובן, הלידה של הבנים שלי. היו גם לא מעט שיאים מקצועיים - הקבלה ללהקת הנח"ל, שסללה לי את הדרך לעולם הבידור, מחזות הזמר שעשיתי ושאני כל כך אוהבת לעשות בגלל שהם מאפשרים לי לחשוף את כל היכולות שלי, 'גטו' של יהושע סובול שהוצג בגרמנית בווינה, ארבעים שנה אחרי עליית הנאצים, וכל אחד ממופעי היחיד שלי. באמת שיש הרבה שיאים מבחינתי. הכי מוזר זה להתעורר בוקר אחד ולגלות ש'וואי, עברו ארבעים שנים ואני עדיין במקצוע הזה".
אז מה הסוד?
"אני חושבת שמה שמאפיין אותי זה שיש לי עמוד שדרה יציב, ובאופן כללי, אפשר להגיד שאני די שפויה בתוך מקצוע שהוא לא שפוי, אגוצנטרי, מטורלל, מורכב ואינטנסיבי. נורא קל להפוך לאמן מטורלל, ואני חושבת שהמזל הכי גדול שלי זה הבריאות הנפשית שלי".
יש שיגידו שלהיות שפוי זה משעמם.
"בולשיט. תסתכל על הקריירה שלי. היא עשירה, מעניינת, יצירתית ומגוונת. אני משחקת, מדבבת, רוקדת ושרה.
"לא מעניין אותי להתמנגל באירועים, לרוץ בשביל מתנות חינם באיזה אירוע יחצני או להגיד שלום לאנשים שאין לי עניין לבלות איתם את אחר הצהריים. ותאמין לי שאני מקבלת אינסוף הזמנות".
"לאמן יש מין לגיטימציה חברתית להיות לא שפוי. מין 'מותר לו' ו'נסלח לו', כי הוא 'אמן טוטאלי'. ואני... אני לא יודעת. אני מסתכלת בציניות על כל האמנים הטוטאליים, המיוסרים והמבולבלים. אמנות זאת עבודה סיזיפית מאוד, ותמיד עשיתי את ההפרדה הזאת. על הבמה הייתי הכי אותנטית שיש, וכשירדתי מהבמה חזרתי לחיים הרגילים שלי והכנתי ארוחת צהריים חמה לילדים שבאו מבית הספר ומעולם לא לקחו איתם צרור מפתחות. אף פעם לא הייתי מהשחקניות שהרגישו צורך לשחק גם מחוץ לבמה".
עם הבעל יהודה עדר. "את השיגעונות שלי אני מוציאה על הבמה"צילום: מאיר פרטוש
קיבוצניקית בעיר הגדולה
מיכל קם, בתם של מני ואהובה, חברי קיבוץ מנרה, אהבה לשיר. היא לא חלמה להיות שחקנית. יום אחד הביא לה אביה מודעה מהעיתון, המכריזה על תחרות לזמרים מתחילים שמתקיימת בתל אביב. קם בת ה־15 נסעה לעיר הגדולה, שרה וזכתה במקום הראשון. שם היא קיבלה, לראשונה, את החיזוק המקצועי לכישרונה. שם גם נפתח התיאבון שלה.
שלוש שנים אחר כך היא כבר התיישבה בספסל האחורי של להקת הנח"ל, עם אסתָר שמיר ויהודה עדר, לימים בעלה. בגיל 21 פרצה לתודעה הציבורית כשנבחרה להנחות את פסטיבל הזמר בטלוויזיה הישראלית. אבל הקריירה שלה נקטעה כשעזבה לבוסטון עם בעלה, שנסע ללמוד מוסיקה. שלוש שנים אחר כך הם שבו לארץ.
קם הופיעה באינספור תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. "קברט", "הלילה השניים־עשר", "עקר בית", "רחוב סומסום", "קטקטים", "בנות הזהב", "גבעת חלפון אינה עונה", "כנר על הגג", "שחק אותה סם" - רשימה חלקית. בחנוכה עוד הופיעה עם "101 כלבים דלמטיים", כרגע היא בחזרות ל"בילי שוורץ", מחזמר שכתב אוהד חיטמן ויעלה בתיאטרון חיפה, ובין כל אלה, היא גם מעלה מופע יחיד חדש, "מיקי.קום", שבו היא מדברת ושרה על העידן התמים של פעם מול העידן הדיגיטלי של ימינו ("בעלי מסמס לי: "ערה?" אני עונה לו שכן, ואז הוא שולח: "איפה את?" ואני כותבת לו: "כאן, לידך"), מספרת על חייה בארבעים השנים האחרונות לצד המוסיקאי יהודה עדר, מייסד בית הספר למוסיקה רימון, על אהבתה למוסיקה, על האימהות והסבתאות הטרייה לדוד בן השנתיים (בנו של אלון, בנה המוסיקאי). הכל, כרגיל, תוך כדי מפגן דמויות, זהויות ומבטאים שהיא מחליפה בווירטואוזיות מרשימה.
"זה מופע היחיד השלישי שלי, שני הקודמים התקבלו באהבה גדולה, והיה נראה לי טבעי להמשיך לעוד סיבוב. אני עובדת עם אותו הצוות שעבד איתי בפעמים הקודמות. אני נהנית מאוד לעשות את המופעים האלה שבהם אני יכולה להפגין את כל היכולות שלי ולפגוש את הקהל. ואז, אחרי כמה הצגות, אני מתחילה להרגיש נורא בודדה. כי זה לנסוע לבד לתיאטרון ולהיות מאחורי הקלעים לבד ולחזור הביתה לבד. ואז אני פתאום מתגעגעת לעשייה קבוצתית ועושה הצגה רבת משתתפים בתיאטרון".
ובשביל מה את צריכה בדרך גם הצגת חנוכה, עם שישים הצגות מסביב לשעון?
"אתה רוצה תשובה כנה? בשביל הכסף. זה לא יעשה אותי מיליונרית, אבל זה בהחלט הרבה כסף בזמן קצר. נכון שזאת עבודה קשה מאוד ותובענית, שגם מרחיקה אותי לחודשיים מהמשפחה, אבל אני אוהבת את זה, ואם לא היו טורחים להגיד לי לפעמים 'את יודעת שאת כבר לא בת 20?' לא הייתי עוצרת אפילו לחשוב על הגיל.
"וחוץ מזה, יש שם גם עשייה. ב'101 כלבים דלמטיים' צדי צרפתי היה הבמאי, זה היה תענוג של ממש. מאיה בלזיצמן, הצ'לנית המוכשרת שמנגנת עם המון זמרים וזמרות, אמרה לי פעם משפט חכם מאוד, ואני מתה על זה שצעירים זורקים פתאום איזה משפט חוכמה של זקן סיני. היא אמרה: 'כשאני אומרת כן לפרויקט, צריך שיהיו בו לפחות שניים משלושת הכ"פים: כיף, כבוד וכסף. אם יש כסף, אז שיהיה גם כיף, ואם יש כבוד, אז שיהיה גם כסף'. בהפקת חנוכה הנוכחית, היו לשמחתי כל שלושת הכ"פים. כבוד, אגב, מעניין לי את התחת. אבל בהחלט מעניין אותי לדעת מי כתב, מי משתתף ואיך זה ייראה.
"עכשיו, לדוגמה, קיבלתי הצעה לשחק בסידרה שאמורה להיות בערוץ הראשון, על משפחה בוכרית. קראתי את זה וזה נראה לי מרתק, אבל הם רצו שבתוך שלושה שבועות אלמד בוכרית ואדבר עם מבטא. אמרתי להם שזה לא רציני, וסירבתי. בדיוק מהסיבות האלו אמרתי כן ל'בילי שוורץ' ולעוד עונה של 'בנות הזהב' בערוץ 10. אישרו לנו עוד ארבעים פרקים - וזה אושר עצום לעבוד עם כל הבנות האלה. אני יכולה לדבר על זה עכשיו שעות".
מיקי קם. "אולי בגלגול הבא אני אשיר יותר ואצחיק פחות" // צילום: זיו שדה
לא להשוויץ, לא להשתחצן
לפני שנה וחצי הוציאה קם דיסק ראשון ששמו "זמן הוא נצח", שהפיק בעלה. "פשוט בא לי", היא אומרת. "רציתי לעשות וי. היה לי חלום. וזהו. איננו עוד".
אז קמת בוקר אחד והחלטת להשקיע את הכסף שלך באלבום?
"כן. לגמרי ככה. השקעתי בו יחד עם ציפי מייזלר, הסוכנת שלי, שהולכת אחרי החלומות שלי כבר שנים. הקלטתי אלבום ועשיתי מופע מאוד יפה, אבל הבנתי שקשה לחנך את הקהל באמצע החיים לקבל אותי כזמרת, למרות שיש מאחוריי כל כך הרבה הקלטות של שירים מתוך מופעים, מחזות זמר, שירי ילדים וערבי שירה. כנראה להכריז באמצע החיים 'תקבלו אותי בתור זמרת' זה כמו שתזמין את החברים שלך הביתה ותגיש להם מתכון חדש של דג בתנור שהוצאת מהאינטרנט - בזמן שכולם תמיד באים אליך בזכות העוף המעולה שאתה מכין, שהם כבר כל כך מכירים אותו, ואת הריח ואת הטעם ואת מידת הקריספיות שלו.
"פעם ניגש אלי מישהו אחרי המופע ואמר לי: 'אני מאוד אוהב אותך, והשירה שלך מופלאה בעיניי, אבל אני אוהב את מיקי קם הישנה'. במילים אחרות הוא אמר לי: 'תצחיקי אותי, אל תשירי'. אז למרות שהקלטתי במהלך הקריירה שלי כל כך הרבה שירים, אני לא נתפסת כזמרת. אולי בגלגול הבא אני אשיר יותר ואצחיק פחות".
הדיסק לא תפס?
"לא כמו שהייתי רוצה. אגב, אני יודעת שאפשר להשיג אותו בחנות 'דיסק סנטר' בדיזנגוף סנטר, כי בכל חודש הם מתקשרים אלי ואומרים לי, 'תביאי עוד עשרים חתיכות', וזה גורם לי אושר גדול. זה אמנם זוחל, אבל זז.
"זה בסדר. עכשיו הבן שלי, אלון עדר, תופס לעצמו את גיזרת המוסיקה והוא עושה את זה באופן נפלא. הוא מצא את האמירה הייחודית שלו, וזה מרגש מאוד. אגב, גם נדב הולך בעקבותינו והוא שחקן מאוד מוכשר. כרגע הוא בהודו, אבל מתכנן ללכת ללמוד משחק".
עבדת כמעט עם כל היוצרים המשמעותיים בתרבות הישראלית. למי את הכי מתגעגעת?
"וואו. יש כל כך הרבה. לאהוד מנור, נעמי שמר, מאיר אריאל ופולי. מאיר היה חבר קרוב של יהודה, הם עבדו יחד והוא היה בן בית אצלנו. אהוד היה אבן פינה רצינית בישראליות, וגם אני מאוד מאוד ישראלית, ובגלל זה, בין השאר, התחברתי אליו. לא מזמן העלו את 'קברט' בקאמרי ושיחקתי שם שוב. למרות שהיה להצגה תרגום חדש, עדכני ומצוין, את הבלאנס לפני ההצגה הייתי עושה עם התרגום של אהוד.
"מאותן הסיבות אהבתי גם את פולי ואת נעמי שמר. אח, איזו אישה היא היתה. משגעת ומשוגעת, יצרנית ויצירתית. היא היתה יצור! היא עלתה על גדותיה, חדה, מלאת הומור, דעתנית ומוכשרת מאוד.
"אני גם אוהבת מאוד את נעמי פולני, תיבדל לחיים ארוכים. למדתי ממנה המון. היה לה משפט שהיא נהגה לומר לי, שהפך למוטו שלי: 'אל תיתני הכל. תשאירי שקיק של רזרבה'. זה משפט נהדר. לא להשוויץ, לא להשתחצן, לא לתת לאגו מקום גדול, ותמיד להשאיר טעם של עוד".
בגלל זה אמרת, אחרי "רוקדים עם כוכבים", שטוב שזכית במקום השלישי?
"אתה מצפה ממני לזכות במקום הראשון כשמולי רודריגו גונזלס ואילנית לוי? זה הרי היה פאתטי להתחרות ראש בראש עם אחד מהם. הם צעירים, ואני מילאתי את המשבצת של בת ה־50 ומשהו. אגב, גם בקדם אירוויזיון זכיתי פעם במקום השלישי, עם 'קזינו עולמי'".
השאלה היא אם מאחורי המשפט "מקום שלישי זה טוב" יש תפיסת עולם.
"אתה שואל אם אני אדם בינוני? לא, ממש לא. אני יודעת מי אני ומה היכולות שלי. אני יודעת להצחיק, יש לי טיימינג מצוין, ואני משתדלת להיות ראשונה לעצמי. אבל כן, אני פחות טובה עם תחרויות, ולהיות בפיסגה זה דבר מפחיד, בעיקר משום שכאשר נמצאים שם, חרדים כל הזמן מההתרסקות שתבוא מתישהו. להיות במקום טוב של עשייה תמידית הרבה יותר חשוב לי מלהיות בפיסגה.
"כשאני מסתכלת לאחור וסוקרת את הקריירה שלי, אני מאושרת. לא היה יום, למעט אחרי הלידות שלי, שלא עבדתי. אני מוצפת תמיד בהצעות, ואני עושה רק מה שעושה לי טוב. זאת זכות עצומה.
"הבעיה היא שאנחנו חיים בעידן מטורף, מהיר, עם עליות וירידות, אז אמן יציב נתפס אולי קצת משעמם ונטול דרמות. אבל טוב לי. באמת שטוב לי".
מה החלום הכי גדול שלך?
"להיות בריאה. בכל פעם שנופל כוכב - זה מה שאני מבקשת, ואני בטוחה שהכוכבים למעלה מסתלבטים עלי וקוראים לי 'בזבזנית משאלות'. אבל החיים לימדו אותי שזה באמת הדבר שהכי חשוב לי בחיים. חשוב לי שהילדים שלי יהיו בריאים, חשוב לי שהאהובים שלי יהיו בריאים, וחשוב לי הבית שלי. יש לי קריירה ויש לי בית ויש לי יציבות, והם כנראה הרבה יותר חשובים לי מעוד תפקיד, למרות שהבמה היא זאת שמגדירה אותי כבר כל כך הרבה שנים. נורא קל להתקלקל במקצוע הזה, ליפול למקום שבו האגו שולט ומוביל ולהיכנס לעימותים".
באמת לא שומעים אותך אף פעם בעניינים שעל סדר היום.
"אני לא משתתפת בעימותים אם אני לא צריכה. אני שומרת על עצמי, ואם אין צורך במחאה שלי, אני מעדיפה לא לדבר. אולי זה לא 'סקסי', אבל אני לא פה בשביל הכותרות, אני פה בשביל העשייה. וברוך השם, יש עשייה ללא הפסקה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו