"החלטתי לחיות כדי לחיות, ולא כדי לשרוד"

כשלושה חודשים לאחר הטרגדיה עמדתי תחת תמונותיהם של ילדיי, עומר, רוני ואור, ושאלתי את עצמי אם פעם הייתי באמת אמא.

אמנם זכרתי אותם, אך בחוויות האחרונות שלהם, מהשבועות האחרונים. לא הצלחתי לדלות שום אינפורמציה שתאפשר לי להרכיב את הפאזל לתמונה שלמה. היה חשוך מאוד בפנים, וזה טילטל אותי אפילו יותר מהמציאות האכזרית אליה נקלעתי.

החלטתי לשבת ולהעלות על הכתב את מה שמתרחש בי מבפנים, אבל לא ידעתי איך לבטא את הדברים. האם לכתוב ספר ביוגרפי? אוטוביוגרפי? עלילתי? כשהעליתי את ההתלבטות הזו בין המטפלים השונים, נאמר לי שבבוא הזמן, אדע.

ואכן, אני זוכרת את עצמי יושבת ומקלידה זיכרונות. מעבדת אותם לבד, ביני לבין עצמי, בלי מניירות ובלי חשיפת מקומות לא נוחים מול אדם נוסף. רק אני והמקלדת, וברקע תמונות הילדים שלי. תמונות סטטיות מחייכות, שגורמות לי לתחושה אמביוולנטית - לעיתים הדמעות זולגות, ולעיתים אני מישירה מבט ומעזה לחייך אליהם חזרה.

באורח פלא צפו בי זיכרונות מילדותי המוקדמת. התחלתי לשאול שאלות קיומיות, על עצמי ועל החיים השלמים שהיו לי ואינם עוד. תוך כדי מסע הכתיבה והתובנות שצפו בי, עברתי סוג של השלמה. השלמה עם הוריי, עם זהותי, שהשתנתה לאחר הטרגדיה - שהרי מי שעובר חוויה כל כך טראומטית לא יכול לחזור להיות מי שהיה לפני כן - ומעל לכל, עם האובדן הבלתי נתפס שנאלצתי לעבור.

תוך כדי הכתיבה, החלטתי להפוך את היומן לספר. למרות החשיפה הפרטית והכאב האישי, הרגשתי שהמסרים והתובנות יעזרו לאנשים אחרים, גם לאנשי מקצוע. לא יכולתי לדעת את כל מה שהבנתי בלי שאחרים ישאבו מסרים ותובנות מעולמי הפרטי לעולמם האישי, כל אחד על פי דרכו ויכולתו להכיל את הסיפור המטלטל ואת הקושי האינסופי, שהתחיל למעשה שנים לפני הטרגדיה.

מאחר שהספר היה במקור יומן זיכרון, כשבכל פעם מציף זיכרון אחר את תודעתי, אין בו רצף כרונולוגי. הכתיבה היתה קשה עלי, ואני נושאת עדיין כמה חורים שחורים בזיכרון. תוך כדי המסע וקריאת הספר עד סופו יקבל הקורא את התמונה המלאה, והפאזל יושלם.

בתוך תוכי אני יודעת שלא ניתן לגמרי לעצור את תופעת האלימות בתוך המשפחה. הורים רבים משתמשים בילדיהם ככלי ניגוח. בארבע השנים האחרונות נחשפתי לאין־ספור סיפורים על ניכור הורי, על טלטלה רגשית של ילדים בין בתי ההורים שנפרדו, על כך שהם חצויים. אבל הסבּרה נכונה ושונה בחברה שלנו עשויה להקטין את המרחב האלים, ולצמצם את המימדים של רצח בתוך המשפחה, שקורה למעשה כל הזמן - גם אם לא פיזית, אז רגשית.

החלום הגדול שלי הוא שילדים לא ישלמו עוד בחייהם על איוולות של המבוגרים, המשתמשים בהם ככלי, כחפץ ביד היוצר. לעיתים, היוצר הורס את יציר הבריאה הרך, העדין והטהור ביותר שקיים.

רוני, אור ועומר. "עמדתי תחת תמונותיהם ושאלתי אם פעם הייתי באמת אמא"

•  •  •  •

"רוב הדברים החשובים בעולם הושגו על ידי אנשים שהמשיכו לנסות, כאשר נדמה היה שאין עוד תקווה" (דייל קרנגי)

 

לעוף בניגוד לחוקי הטבע... כשהמשא שאתה סוחב על גבך אינו מהווה איום בכך שהוא עתיד למחוץ אותך.

למרות שאתה יודע שקיים בך העוקץ, ולמרות הכאב, אתה מבקש להראות לעולם שאתה עדיין אוהב.

לא כולם ישכילו לראות את התפוקה שאתה מביא איתך, את אותם אבקנים מהפרחים שאתה אוגר בתוכך, שיחד יוצרים חדווה מתוקה. יש שיראו בך רק את העוקץ... אך מי שישכיל להבין כמה אתה חשוב לבריאה, הוא יהיה המתנה שלך. זכור תמיד - הַמשֵך בשלך. התעסק בטוב. הראויים לך ישכילו לראות את זה.

כינו אותי "אצילה". אמרו לי שיש לי תפקיד בעולם הזה. אמרו לי משפטים שלא יכולתי להכיל. אך עם הזמן, על מנת שיהיו לי הכוחות לא לעשות מעשה קיצוני, הבנתי שהאצילות מחייבת, ותפקידה לשמור עלי. הבנתי שאני חייבת לשאוף להביא לשינוי חברתי. על בשרי חוויתי מחדלים, קשיחות עורף, תגובות לא הגיוניות ובריחה מהמציאות, רק כדי לא להודות בפניי באותם מחדלים, שבגללם איבדתי שלושה ילדים.

וזה כאב, מאוד כאב, להיות במצב של חוסר אונים, תסכול, געגוע, חוסר נשימה פיזי ורגשי. אם הייתי בוחרת להוציא את זעמי בדרך של אלימות, לא הייתי משיגה פתרון לטווח ארוך. ואינני מבזבזת זמן ואנרגיות על פתרונות קצרי טווח. 

הסיפורים הם העזרים שאנחנו עוטים על השכל והרגש. הבחירות שאני עושה ינתבו אותי למקומות שבהם אחליט לצעוד, אך לא רק. המחויבות לבחירות שלי תקבע בסופו של דבר מי אני באמת. 

היום אני יודעת בוודאות כי הנתיב שבחרתי הוא הנכון לי. אני לא יכולה לשכוח את העבר, לרגע קט לא שוכחת את הילדים שלי, אלא שוכחת את מה שהיה מסביב: בחירת בן זוג שלא היה ראוי לי, סביבה לא תומכת, אנשי מקצוע שלא התייחסו לכל הנורות האדומות לזיהוי מצבים מסוכנים ועוד.

התאמצתי לנשום אחרי הטרגדיה, ואני עדיין מתאמצת. היו לילות שהתעוררתי בתחושה שעוד רגע אני נחנקת. התאמצתי לשאוף אוויר. הגוף שלי, כך היה נדמה, סירב להכניס לתוכו חמצן נקי, אך סירב גם לידום. הייתי מתיישבת על המזרן ותוהה היכן אני.

בבקרים שכבר הצלחתי לצאת מהמיטה, חוויתי מין שלווה לא מוסברת. נראה היה שלא אני היא זו שהתהלכה בגוף שלי. הבנתי שאני על שפת תהום ולא יכולה להתקדם עוד צעד אחד, כי הוא יוביל אותי למקומות קשים יותר. לאחר זמן הבנתי שנחישות, התמדה והיגיון יגרמו לי להיחלץ מתהום הנשייה.

את הניצחון שלי אשיג בצורה חוקית. אני מאמינה שזו הדרך הנכונה, ובמיוחד, זו הדרך שהילדים שלי היו רוצים שאלך בה.

במהלך הימים, השבועות, החודשים והשנים שחלפו העדפתי לכעוס על אלוהים, כי את האמון הטוטאלי בבני אדם איבדתי. אני בודקת. המון. עם אלוהים היה לי חשבון לא פתור. כעסתי עליו מאוד ושמעתי את עצמי אומרת לא פעם, "אם אלוהים היה קיים ילדיי היו בחיים". הכעס הזה כילה אותי, את נשמתי, כמעט את מהותי, שוב.

איש אחד אמר לי שהכעס תקוע אצלי כמו קרס בלב, ועד שלא אפסיק למרוד, לכעוס ולקרוא תיגר, אהיה חסומה. הוא גם אמר שהילדים שלי רוצים לראות אותי שמחה, וכשאאפשר לעצמי לשמוח, יוקל לי. נוצרה לי בעיה להיות עצובה אל מול תמונותיהם ונוכח הזיכרונות והמחשבות. כאילו עלי להיות שמחה ב"אינסטנט". אז במקום שאגדל אותם ואקנה להם ערכים ולמידה, הם כנראה מגדלים אותי.

מבחינה רציונלית, פאתטי להאמין שהם איתי, כשאני לא רואה אותם יותר. אבל בתוכי, אני יודעת שהם איתי. תמיד. 

•  •  •  •

האמת היא שאני באמת רוצה להניח לכאב, לקושי ולכעס.

אחרי שאיבדתי לא מעט חברים מתוך הפחד לאבד, מחרדת הנטישה שנוצרה ומהפחד לסלוח, כדי שלא אפגע שוב - לא היה לי רווח. או שמא הרווח שלי בעצם היה לכעוס, כי הכעס שמר עלי שלא אתן לאף אחד להתקרב יותר מדי, כדי שלא יצליח לפגוע בי. לעיתים אני מתגעגעת לחברים שאיבדתי בדרך ומצטערת שנתתי לכעס לנהל אותי, ולא לחמלה. 

הטרגדיה של אובדן שלושת ילדיי, טרגדיה שאיני מאחלת לאף אחד לעבור, קרתה לי. יכולתי לבחור לחיות, לחדול, או הגרוע מכל - להיות סוג של "מת מהלך", שאין יותר מפחיד מזה. ידעתי שאצטרך לעשות בחירות מאוד מדויקות לגבי המשך הדרך שבה אבחר ללכת, ושאותן בחירות הן אלה שיהפכו אותי למי שאהיה.

לא חיפשתי שיכתירו אותי בתור "אישה חזקה". סלדתי מהביטוי הזה כשהייתי בתקופות רגשיות קשות. לא תמיד הסברתי כלפי חוץ את מה שהתחולל בפנים. את הכוח הפנימי שהיה לי, הסביבה השכילה לראות לפני שאני ראיתי. 

לא הסכמתי להקריב את חיי לכעס, לתסכול ולנקמה. הקרבה אמיתית יוצרת אובדן כבד, ולכן סירבתי להניח את עצמי על קרנות המזבח של האבל.

נכון, אף אחד לא היה מתפלא אם הייתי מחליטה להתאבד. למעשה, הרבה אנשים קרובים אלי פחדו שזה יקרה, ואם הייתי מתאבדת, היה אפשר להבין את המעשה. אנשים גילו סקרנות דווקא בהחלטה שלי להמשיך לחיות, כי היא מנוגדת לכל היגיון. יותר נכון, לכל רגש אימהי/הורי. אמא אדמה לא אמורה לקבל אליה ילדים קטנים שטרם הספיקו לחוות את החיים. בשמיים האין סופיים לא אמורים לדלוק כוכבים קטנים.

כשהתקבלה בי החלטה רגשית, לא טבעית, לחיות, עורר הדבר פליאה. אני לא יודעת מהיכן שאבתי כוחות ומי אחראי לעובדה שעמדתי על רגליי לאחר הטרגדיה הבלתי נתפסת, ומה באמת גרם לי לרצות לעוף אל אותם מקומות, שבעבר הייתי כבולה בהם בשלשלאות. הדבר קרה לאחר "צירי לידה" שקרעו את נשמתי, את רחמי, את נימיי ואת תאי גופי. כשהחלטתי לחיות כדי לחיות, ולא כדי לשרוד, כאשר הבנתי איזו משמעות עלי לתת לדרך - החלטתי לפרוש כנפיים ולעוף.

לעוף! בניגוד לחוקי הטבע.

•  •  •  •

היום אני בת 42, מרצה, מאמנת אישית בתחום ה־NLP ואימון באמצעות אמנות. בשנתיים האחרונות אני גם עובדת בתיאטרון הבימה במחלקת איפור ופאות. אני מעצימה את אהבתי הגדולה - כתיבה, ולא שוכחת להפליג על הקנבס עם צבעי השמן, ואחר כך להבין מה תת־המודע מבקש שאדע. חלק מהציורים אני מציגה במהלך ההרצאה ומספרת על התהליכים שעברתי.

אני מאמינה שבעזרת הכוונה נכונה, ניתן לפתור אמונות מגבילות ולהבין תהליכים בתת־מודע, שלא תמיד אנחנו נותנים עליהם את דעתנו. עם הזמן פיתחתי את ציורי ההשראה שלי רק כדי שאוציא מתוכי את אותן אמונות, את החסמים שנוצרו ואת הכאב הגדול. צילמתי את תהליך הציור כדי לנסות להבין אילו דברים נוספים קיימים בתוכי שדורשים שחרור.

אין לי ספק שהתהליך העוצמתי שעברתי לא היה יכול להתקיים לולא החיבור שלי לתחום הזה. העובדה שאיפשרתי לעצמי לצלול לתוך שאלות קיומיות ואמונות מגבילות רק שיחררה אצלי חסמים שיכלו למנוע ממני להמשיך בדרך שבה החלטתי ללכת - לחיות כדי לחיות, ולא כדי לשרוד. 

מאחר שהבטחתי לילדיי שאביא להם את הצדק, הקמתי את עמותת פרחי הלילך, שמטרתה הצפת המודעות לאלימות סמויה. זו אותה אלימות מסרסת שאינה פיזית, ומשאירה גם היא צלקות לתמיד - אלימות מילולית, רגשית, פסיכולוגית, כלכלית וחברתית.

חוסר הביטחון של האדם הנפגע, הדימוי העצמי הנמוך שלו, הצל שהוא הופך להיות, העובדה שהוא מוקטן ונתמך - כל אלה אינם קורים רק בתוך המשפחה או אצל אנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. הם יכולים לקרות בכל מערכת יחסים ארוכה, שמאפשרת התעמרות של האחד באחר, ובכל המעמדות. בין המקרים שבהם נתקלתי היו גם עובדות סוציאליות, עורכות דין, מורות ועוד נשים משכילות אך נשלטות.

יש גם גברים שנפגעו מאלימות סמויה, אם כי באחוזים נמוכים יותר. לכן, העמותה שלי פתוחה לכל מי שמבקש לקבל כלים להתמודדות לא פשוטה זו. בימים אלו אנחנו שוקדים על גיבוש תוכנית עבודה ייחודית, בעזרת אנשי מקצוע מובילים בתחומם, לסדנה ראשונה שתהיה סדנת הדגל של העמותה, וחושבים על שיתופי פעולה עם גורמים שונים.

במהלך הזמן הבנתי שכל קורבן הופך להיות אלים, בדרך כלשהי. פחדתי מאוד להגיע למקום הזה ושמרתי על שפיותי בקנאות, אך הכעס והכאב הכריעו אותי. אחרי שנוכחתי שאני פוגעת באנשים שהכי אוהבים אותי רק כדי שאוכל לשחרר את קיטור הכעס שהיה עצור בי שנים, ניתקתי מגע לפרק זמן של כמה חודשים מסביבת החברים שעטפו אותי, התאבלתי בלי שאף אחד יידע באמת מה אני עוברת. בתקופה הזאת לא הפסקתי לכתוב, הבנתי שכתיבה היא כלי מרפא בשבילי, ונתתי לדמעות לכתוב את עצמן. קיבלתי מסרים ותובנות, והתעצמתי.

אני פוגשת מגוון רחב של אנשים בדרך ולומדת כל הזמן עד כמה שבירה הנשמה שלנו וכמה כאב מיותר אנחנו סוחבים על גבנו. בגלל זה אנחנו לא עפים עם החלומות שלנו.

הגעתי לנקודה שבה אני רוצה, יותר מהכל, ללוות אנשים בתהליכים אישיים, להמשיך להרצות ולמנף את הנושא, להגשים את עצמי ולפצות על השנים שהאמנתי שאני לא שווה כלום ולא ראויה, ושכל הדברים הרעים קורים בגללי. זה מה שהוא נהג לומר בכל פעם שרק ביקשתי להגשים את עצמי, עד שלבסוף האמנתי. היום אני יודעת כמה יש לי לתת כדי להעביר את זה הלאה, כדי שגם אחרים יאמינו בעצמם. 

דבר אחד אני לא יכולה להחזיר. בעצם שלושה - את עומר, את רוני ואת אור. החלום האישי שלי הוא שיהיו להם אחים... 

אני את הבחירה שלי עשיתי. בחרתי לעוף בניגוד לחוקי הטבע.

•  •  •  •

"אחת ממלכודות הילדות היא שאין צורך להבין משהו כדי להרגיש בו. וכאשר המחשבה מסוגלת להבין מה קרה, הפצעים שבלב כבר עמוקים מדי" (קרלוס רואיס סאפון, "צילה של הרוח")

 

ילדים מפונקים לא מקבלים חינוך לעצמאות ולחשיבה אובייקטיבית כלפי המציאות, תוך לקיחת אחריות על החלטתם. הם רגילים שהאחר מחליט ומבצע פעולות למענם. אותם ילדים מפונקים "נענשים" בשלב מאוחר יותר של חייהם הבוגרים, כשהם ממשיכים לבחור באותם בני זוג שיהיו להם הורים, כך שהתלות הזו תימשך כל עוד אפשר.

הפחד קינן בי מבפנים, ונשארתי הילדה הטובה, שעושה מה שאומרים לה, כי אחרים לוקחים אחריות על חייה ומנהלים אותה. עשיתי הכל על מנת להמשיך את הרצף מבית הוריי: להישאר הילדה הקטנה והתלותית, שמניחה את כל כובד המשקל של החיים על אחרים. מצד שני, אחד הספיחים של אותה ילדות מפונקת ומגוננת היה שפיתחתי נשמה של מטפלת ובחרתי מישהו לטפל בו. מערכת היחסים בשנות נישואיי היתה מערכת יחסים של מטפל־מטופל, לסירוגין. דפוס חוזר, שלא נח לרגע. 

כתוצאה מכך הבנתי שהדרך שלי להיאחז בעולם תמיד היתה, במידה מסוימת, כמו של ילדה קטנה. לא נלחמתי על קשרים עם אחרים, ומי שלא הראה לי אהבה ורצון לקשר - הייתי מניחה לו וממשיכה הלאה. גם אם היה לי קשה בפנים, לא היתה בי מסוגלות לדבר את הכאב והתחושות, והייתי משתבללת ונעלמת. כמו אותה תינוקת, ששנים קודם לכן כבר נעלמה.

שם טוב על קברי ילדיה במהלך ההלוויה. "למה, למה נאלצתי לעבור את השואה הזו?" // צילום: יהושע יוסף

•  •  •  •

כשמאבדים ילד למילים כבר אין משמעות. אין שום דבר בעולם שיש לו משמעות, עד שמחליטים אחרת, מתוך הבנה ברורה וערכית שזו הדרך המתאימה ביותר למי שחווה אובדן של מישהו קרוב.

לדעתי, אפילו אמא שלי לא ידעה עד כמה האובדן השפיע עליה. כשנתיים לאחר שאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה תשעה חודשים, הגעתי לעולם. באותה תקופה לא ידעתי עד כמה המשפט שאמרה לי - שהגעתי לעולם רק בגלל אותה אחות שנפטרה - גרם לי להרגיש לא שייכת ולא רצויה.

למעשה, אימצתי את הכרת האובדן של האחר עוד כילדה קטנה, לפני שידעתי על זה בכלל. זה מה שהשפיע בעצם על בחירתי בעתיד: רציתי לתקן לכולם את החיים, כדי לכפר על האובדן של העבר.

בשנות נישואיי יצרתי לי בועה, דומה לבועה מילדותי, אם כי שונה לגמרי. הבועה הזו גוננה עלי בכל פעם שהיה לי קשה, אך גם יצרה חיץ ברור ביני לבין העולם החיצון. מצד אחד, לא למדתי להתנהל כפי שהחיים דורשים. אבל בעתות משבר, אותה בועה מנתקת שמרה עלי מכל משמר בעתות סופה וסערה. למדתי להתכופף עד שוך הסערה כשאני מחופרת היטב בתוך הבועה שלי, עד יעבור זעם.

אחותי התינוקת, שלא הכרתי ולא שרדה, לימדה אותי כנראה איך לשרוד.

•  •  •  •

כשהכרתי אותו היה לו אופנוע. הוא התנהל ללא עכבות, מצחיק. קראתי לו "פומיקי". הוא חלם חלומות גבוהים, ואני רציתי להיות זו שמגשימה לו אותם. תמיד חיפשתי להיות אמא, ומצאתי מישהו שהיה זקוק לאמא בכל מאודו.

אני זוכרת כמה דיברתי בתקופה ההיא על ילדים. הוא סיפק לי את המקום של הרצון לנתינה אין סופית, והוא גם ידע להראות עצמו לכאורה כאדם חזק, ואני הייתי זקוקה ורציתי להרגיש מוגנת. מעולם לא פתחתי לפני כן את ליבי ואת גופי לגבר, ורציתי להרגיש אוהבת ונאהבת, למרות שהיתה לי לפני כן אהבה מאוד גדולה שלא הספיקה להתממש לעומקה, כי שמרתי על עצמי מכל משמר, בצניעות ומחשש להכניס לחיי את האחר מעבר למה שאני מרשה.

באותה תקופה לא השכלתי להבין שלמרות שאני כמהה לזוגיות רצינית ולאהבה שתצמיח משפחה גרעינית משלי, ולמרות שאני אוהבת אנשים, אני בעצם נבהלת בכל פעם שמישהו באמת נכנס פנימה עמוק לתוך ליבי. לכן הייתי חייבת מישהו לטפל בו, והמקום של מערכת יחסים עמוקה, כנה ואמיתית לא היה יכול באמת להיווצר.

הייתי בת 22 וקצת כשהכרנו, בסוף נובמבר 1994, וכבר אז רציתי להיות אמא. בהתחלה הייתי אמא שלו. שש שנים אחר כך הפכתי להיות אמא באמת.

חשבתי שמצאתי מישהו ששיווע לחום ולאהבה, כי לפי סיפוריו, הוא מעולם לא זכה לכך. נכנסתי לקשר הזה מתוך חמלה ורחמים. הבנתי זאת רק שנים מאוחר יותר. הוא השתמש בסבל שלו כדי לעורר אצלי אמפתיה ורחמים, וכשנוכח לדעת עד כמה "הקלף" הזה משמעותי לחייו, הוא השתמש בו למכביר. מניחה שגם לפניי היו אנשים שליבם נכמר עליו, לנוכח המציאות הבלתי הגיונית שהוא גדל לתוכה, כפי שנהג להציג זאת. הוא לא בחל להשתמש בסיפור על האימוץ והטלטלה הרגשית בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.

תשוקה, בצורתה הטהורה והטבעית, לא היתה.

הייתי רגישה מדי, נמהרת מדי, לזוגיות, לילדים, לבית משלי, לעצמאות ולשליטה. רציתי להפסיק להיות נשלטת, אבל היו בי כבר דפוסים קיימים של מישהי שנשלטה מתוך הגנה חונקת ומסרסת, ממקום של פינוק יתר, תוך הרגל שהעולם מסתובב סביבה. למדתי להיות שקופה, ובעצם נשאבתי אל המוּכר. לכן בחרתי בחירה קיצונית ולא מוצלחת, בבן זוג שלא התאים לי. נתתי בכך פרשנות למציאות אחרת, בקווים מקבילים אך שקריים.

הקושי של הוריי להיפרד ממני, לשחרר אותי באהבה לדרכי על מנת למצוא את הייעוד שלי מתוך מקום בוגר ואחראי, גרם לי לרצות לברוח. וכשברחתי, היה זה ממקום של מחנק, אהבה חסרת גבולות, אובססיבית, המצמצמת את המרחב של האחר.

•  •  •  •

אבא שלי היה איש טוב, שקט באופיו. הוא לא צעק, כי לא האמין בצעקות ובריב. תמיד דיבר בשקט. כן, אני זוכרת גם מקרים נדירים שצעק, אבל זה לא היה אופייני לו. לכן, כאשר חוויתי בשלבים מאוחרים יותר אלימות פסיבית, לא ידעתי לתת לכך פרשנות נכונה ומציאותית. הטרדה נפשית היא אלימות שרק נראית פסיבית, אך למעשה היא מאוד אקטיבית, מאחר שהקורבן לוקח את מלוא האחריות על עצמו. 

האלימות הזו התישה אותי, נגררתי אליה מתוך מגננה ונתקלתי בקירות אטומים. כשכבר ניסיתי לשתף את הסביבה - היא ראתה בו "אב השנה". חיוכו המזויף הצליח לעבוד על העולם. כתוצאה מכך, הוא הרגיש בעלות עלי, ושליטתו היתה מוחלטת.

מצד אחד הוא עודד אותי לעצמאות, אך מצד שני, כשניסיתי ללכת לכיוון הזה, הוא נבהל ומשך ב"רסן" כדי שאמשיך להיות משועבדת לו.

כאמור, הייתי תלותית עוד לפני שנכנסתי למערכת היחסים איתו. בד בבד עם חששו הכבד לעודד אותי להתפתח ברמה האישית והמקצועית, התלות שלי בו הפכה למוחלטת. עם השנים הפסקתי להגיב, נהייתי אדישה, ולרוב נהגתי בחוסר ודאות ובחוסר עניין למתרחש סביבי.

הרוצח איתי בן דרור. "הוא לא באמת אהב אף אחד אף פעם, זולת עצמו וכסף"  //  צילום: יהושע יוסף

•  •  •  •

הוא לא באמת אהב אף אחד אף פעם, זולת עצמו וכסף. האהדה שהוא רצה לקבל מהסביבה בכל מאודו היתה חשובה לו כל כך, רק לשם הזנתו הבסיסית בהכרה בו. היתה בו אהבה תהומית לעצמו, ממקום של חוסר, ורצון לחיבה בכל מחיר. הוא ידע להשתמש במניפולציות כדי לקבל הכרה מהסביבה. כשם שעריץ לא באמת אוהב את נתיניו אלא משתמש בהם.

•  •  •  •

המצב ביני ובין מי שהפך לימים לצורר, התחיל להידרדר יותר ויותר. הוא הקרין לסביבה אהבה גדולה כלפיי, שמאוד בילבלה אותי, אבל כשהיה מזהה אנשים שרצו להתקרב אלי, דאג לגרום להם להבין שאני סוג של מפלצת, שלא מעניין אותה כלום זולת עצמה. הלוואי שהיה זה נכון, ובאמת היה אכפת לי מעצמי.

הרגשתי כמו סמרטוט אך זה לא מנע ממנו לספר לכולם שאני מבזבזת הון על בגדים, וכולם האמינו לו. אבסורד. אי אפשר היה לטעות בבחירת הבגדים שהייתי יוצאת איתם מהבית, ובכל זאת האמינו לו. הלוואי שהייתי יודעת איך הוא גורם לאנשים להאמין לכל מילה שיצאה מפיו. לא כולם האמינו, אבל רובם.

באותה תקופה בכיתי המון. יום אחד ישבתי להניק את אור, וראיתי שהוא לא שקט, עצבני וחסר חיוניות. הבנתי שאני משדרת לו את המצוקה שלי. מרוב שאהבתי את הילד הזה, הדחקתי את התחושות הקשות שאגרתי בתוכי, והכרחתי את עצמי לשיר לו ולהתנועע יחד איתו. התחלתי לזייף את הצחוק שלי, ובסוף זה הפך להיות חלק מהשיגרה שלנו. אור הפך להיות ילד חייכן באינסטנט.

•  •  •  •

פברואר 2008, יום הולדתו ה־36. אור הגיע למיטה שלנו מוקדם בבוקר והתעוררתי. הוא עוד ישן. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, "מה את עושה כאן? לא טוב לך. רע לך. למה את עוד כאן?"

זה היה יום ההולדת שלו, וביום הולדת לא נפרדים. מי פילל שביום ההולדת ה־38 שלי, שנתיים וחמישה חודשים לאחר מכן, זה כבר לא יעניין אותו, והוא ימשיך כמו תמיד, לעשות כרצונו.

•  •  •  •

בוקר אחד התעוררתי ואמרתי לעצמי, "הי, אף אחד כבר לא צועק עלייך, לא משפיל אותך וגם לא מקלל. שקט". רציתי שככה יישאר, שיניח לי. כמובן שלא הסכמתי לחזור אליו. הוא התחיל להיות אובססיבי כמו שרק הוא יודע - טלפונים, מסרונים, מתק שפתיים. זה כבר לא עבד עלי. רציתי שקט. אין מחיר לחופש, וזוגיות היא לא בכל מחיר.

•  •  •  •

מי שלא חווה התעללות נפשית, רגשית ופסיכולוגית, לא יבין לעולם איך זה מרגיש כשמכריחים מישהו להיות לוליין המהלך על חבל דק בגובה רב, ואין לו שום מושג בלוליינות. החיים הופכים להיות חיים בפחד מתמיד. יכולת החשיבה ודרכי הפעולה מצטמצמות, והאדם פועל מתוך תחושת הישרדות, עד כי לעיתים הוא מרגיש קפוא ולא מסוגל לנהל את עצמו.

לחיות בפחד קיומי פירושו להתנהג כחיה פצועה שאינה מצליחה לברוח, שהרי מעוצמת הפגיעה היא כבולה ומוגבלת, ומצד שני - מעוצמת הכאב וההלם, תגובותיה הן תגובות הישרדותיות, רציונליות ומוכוונות. תגובות של מוכנות למגננה, והן מלוות במתח תמידי.

•  •  •  •

בוקר אחד, כשהתעוררתי משנתי, לאחר שהצורר עזב את הבית המשותף, שמתי לב לפתע למשהו לא מוכר. הבחנתי שיש שקט. שקט אמיתי, בכל מקום אפשרי. אף אחד כבר לא צועק עלי ולא משפיל, הילדים מתחילים להישמע לי והופכים להיות מנומסים יותר. נימוסיי דבקו בהם.

עומר לקח את תפקיד הגבר בבית והפך להיות החבר הכי קרוב שלי. הרגשתי שאני מדברת איתו בשפה של מבוגרים, בפתיחות ובשיתוף. הסברתי לו את המצב בגובה העיניים, ואמרתי שאני לא מתכוונת לחזור לאבא שלו. היו ימים שהוא שיתף במילים, ולעיתים הסתגר ובכה. ברגעים האלו הייתי נשברת.

עומר הוא ילד רך, שאתה פשוט נמס ממנו. תמיד אמרתי שהילד הזה הוא קוֹפּי שלי.

מאז שילדיי חסרים בעולם, משהו לעולם יהיה חסר בי, ולא יוכל להיות שלם יותר. היתה לעומר ולאור גננת משותפת, שאמרה לאחר הטרגדיה: "העולם הפסיד". שתי מילים שנחרטו בי.

•  •  •  •

לאחר הטרגדיה החל הקושי האמיתי שלי בהתמודדות עם מצבים שהזכירו חוויות מהנישואים, שכללו אלימות, האשמות ובגידות. לאחר הפרידה, וכשהייתי בזוגיות אחרת, אחי שוחח איתי בטלפון על העובדה שגירושים הם סוג של אבל. בדיוק סיימתי שיחה עם בן הזוג שלי והייתי בדרך מהעבודה לרכבת. אני זוכרת שצחקתי בטלפון, כי לא הבנתי על איזה אבל הוא מדבר. הייתי מאושרת בזוגיות החדשה, בעבודה שלי ובחבריי החדשים.

למרות שמצבי הכלכלי לא היה פשוט, הסתגלתי, ועם כל הקושי, היה לי שקט. הרגשתי שיצאתי מכלוב בן למעלה מעשור, ששוחררתי מהשבי. עד אז הייתי שבויה רגשית, מנטלית וכלכלית, ופתאום אני לעצמי. הדחקתי את ההשלכות של הגירושים, מאחר שהרגשתי שעפתי מכלוב מצופה זהב, מדומה לחלוטין.

כך גיליתי את העצמאות שלי ברבדים ששכחתי כי הם קיימים. לחלקים מסוימים באישיות שלי נחשפתי בפעם הראשונה, והוקסמתי מהגילוי. הרגשתי את האהבה מהסביבה ואת ההכלה. פתאום הייתי בפרונט, אחרי שנים שבהן חייתי בעלטה מוחלטת.

•  •  •  •

לפני הטרגדיה, ובוודאי אחריה, חשבתי שאני עוברת סיוט, אך התברר לי שהסיוט הנורא ביותר הוא אובדן שלושת ילדיי. השנה שבה הוא נטש אותנו ועזב את הבית היתה רק פרומו להמשך חיי. שאלתי את עצמי שאלות שאין ולא יהיה עליהן מענה. למה אני? מה עשיתי רע שזה מגיע לי? איך בעלת הלב הרחב מקבלת את העונש הכי גדול, הכי כואב?

ולמה, למה נאלצתי לעבור את השואה הזו?

בשלב מסוים הפסקתי לשאול שאלות שאין עליהן תשובות. שאלות מסוג זה גורמות לי להרגיש תסכול נוכח חוויות בלתי ניתנות לשליטה, שמקורן באיוולות, בחוסר תשומת לב לפרטים, בחוסר אחריות של מישהו אחר, המחשיב עצמו לאיש מקצוע רק כי למד ויש לו איזו תעודה, אך הפך לקהה חושים ולא הבחין בפרטים קטנים, שעושים את כל ההבדל והשפיעו על עולמי.

•  •  •  •

עומר לימד אותי שצריך צדק והפיכה חברתית למען עתיד טוב יותר.

רוני לימדה אותי ללכת עם האהבות שלי, התחביבים וחדוות היצירתיות.

אור לימד אותי לצחוק ולחייך ולחיות עם זה בשלום.

וזה מה שהפך אותי מאם שכולה לאם שקולה.

הייתי חייבת להתחיל לחשוב בהיגיון ולתכנן את צעדיי בקפידה.

•  •  •  •

רק כשיש הכרה בכאב ובקושי, יש נכונות לצאת מאזור הנוחות ולשנות הרגלים ודפוסי חשיבה. זה קורה לאט, ותחושת הטלטלה אינה פשוטה, אך משהדברים מסתדרים למקשה אחת, קל יותר להכיל ולבצע את השינוי המיוחל לאורך זמן. 

ושוב התמודדות, אך הפעם ממקום חזק ומעצים.

אני לא אהיה כמוהו. אימצתי את תכונת האצילות שכולם הכתירו אותי בה, ואצילות אמיתית היא "לא להיות טוב יותר מכל אדם אחר, אלא להיות טוב יותר משהיית".

אז החלטתי להיות טובה יותר לעצמי. 

הספר "לעוף בניגוד לחוקי הטבע", עומד לצאת לאור בחודשים הקרובים.
פרטים נוספים - בעמוד הספר באתר "Headstart"

 

נקמה חולנית ליום ההולדת: הרצח שזיעזע את המדינה

ביולי 2010 חגגה לילך שם טוב את יום הולדתה ה־38. זה היה היום הנורא בחייה. כשכוחות הביטחון הוזעקו לדירתו של הגרוש שלה, איתי בן דרור, בנתניה, בעקבות דיווח על גבר שניסה להתאבד, הם מצאו אותו שוכב מעורפל במיטה, ולצידו שלושת ילדיהם המשותפים ללא רוח חיים.

כשנה קודם לכן, אחרי 13 שנות נישואים, התגרשו איתי ולילך. שלושת ילדיהם - עומר (10), רוני (8) ואור (5) - נשארו עם אמם. כעבור חודש התחרט איתי ודרש באובססיביות לחדש את הנישואים, אולם לילך סירבה ואף הוציאה נגדו צו הרחקה.

הוא ניסה להתאבד כמה פעמים, וכחודשיים לפני הרצח אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. בתום טיפול קצר קבעו גורמי הרווחה כי הוא כשיר להיפגש עם הילדים ללא השגחה.

בן דרור החליט לנקום בגרושתו, ותיכנן מראש לבצע את הרצח ביום הולדתה. באותו יום אירגן לילדים יום כיף, לקח את בתו להסתפר, והלך איתם לקרקס ולמסעדה. כששבו לביתו בנתניה, סימם את עומר, רוני ואור עם כדורי הרגעה שהחדיר להם לשתייה, ולאחר שנרדמו רצח אותם ב־153 דקירות סכין. 

לפני כשנתיים וחצי גזר עליו בית המשפט שלושה מאסרי עולם ותשלום פיצויים של חצי מיליון שקלים לאשתו לשעבר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו