שפה שסועה

לוז'קי שברוסיה הלבנה, עיירת הולדתו של אליעזר בן־יהודה, התייצב לפני כארבעה חודשים גיל חובב, נינו של מחיה השפה העברית, לטקס הזוי מעט שמרבית המשתתפים בו, תושבי המקום, אינם יודעים מילה בעברית. בעיירה שכוחת האל, שדומה כי הזמן עצר בה מלכת, בינות לכבשים פועות וקרקורי ברווזים ותרנגולות אדומות, חנכו חובב הנין, אנשי הסוכנות היהודית ופרנסי המקום אנדרטה לזכרו של סבא (רבא) אליעזר. אחר כך, מלווה בשגריר ישראל בבלארוס, יוסף שאגאל, ובחיים צ'סלר, ראש ארגון "לימוד" שאירגן את המסע יוצא הדופן, המשיך חובב לעיירת המחוז הסמוכה גלובוקויה. בגלובוקויה, שבה הכיר בן־יהודה את האחיות דבורה וחמדה (שתי נשותיו, הראשונה והשנייה) נחנך פסל מתכת מרשים, דיוקן של הסב הגדול. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בישראל זכה האירוע הזה, אם בכלל, לכמה שורות בשולי החדשות. למעט "עונ"ש" (עונג שבת), הבלוג המעשיר והמחכים של פרופ' דוד אסף, התקשורת העברית, שהיתה אחת ממפעלותיו של בן־יהודה, כמעט לא טרחה להזכירו. אלא שבעוד שלושה ימים, בראשון לציון, היא אולי תנסה לכפר על כך. המושב הראשון של יום הלשון העברית (במסגרת כנס רה"מ לשפה העברית) שיתקיים שם ביום שני, יעסוק בבן־יהודה ובפולמוס הקשה שמנהלים כבר שנים לא מעטות בלשנים, לשונאים ואנשי אקדמיה, אוהביו ומבקריו, מעל במות מכובדות. 

השאלות שניצבות במרכז השיח הזה הן שתיים: האם אליעזר בן־יהודה אכן "החיה" שפה מתה? והאם העברית שאנו דוברים היום, היא המשך של העברית התנ"כית והמקראית, או שהיא קרובה יותר לשפה חדשה?

•   •   •

אין כמעט איש שחולק על מרכזיותו של אליעזר בן־יהודה במסכת של תקומת העברית והפיכתה משפת קודש שבה עשו שימוש בעיקר גברים, לשפת דיבור. המחלוקת נעה בין שני קטבים אחרים. האחד גורס שהעברית שאנו דוברים היום היא למעשה "ישראלית"; שהקשר בין הישראלית לבין השפה העברית התנ"כית הוא קלוש מכפי שמקובל להניח; שאליעזר בן־יהודה וחבריו הושפעו בעיקר משפת היידיש ומשפות האם שעימן הגיעו ממדינות המוצא שלהם באירופה, ושאנשי משרד החינוך בישראל, כדברי הבלשן פרופ' גלעד צוקרמן, שחי כיום באוסטרליה, "חושבים אקסיומטית שגם הישראלית וגם התנ"ך הם בעברית, בעוד למעשה שפתם של הישראלים קרובה יותר לשפתו של הסופר אתגר קרת".

את הקוטב השני במחלוקת מייצגת הפרופסור לפילוסופיה יהודית רחל אליאור. אליאור בכלל מכחישה שמדובר בתחייה של העברית, שכן על פי השקפתה, העברית מעולם לא מתה. היא גורסת שהמציאות ההיסטורית מוכיחה שגם לפני בן־יהודה העברית לא היתה רק שפת קודש או שפת תרבות. מכיוון שכך - אין לדבר על השבתה לחיים או על החייאתה. 

אליאור סבורה כי "מאז ומעולם היתה העברית שפה חיה ותוססת, נקראת, נכתבת, נחשבת, נזכרת ונלמדת, בכל מאה ומאה מן המאות הראשונות של האלף הראשון לפני הספירה, ועד למאה העשרים ואחת בתקופתנו".

בתווך, ניצבים אישים כפרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, והלשונאי והסופר רוביק רוזנטל, שעסק רבות בחקר פועלו ומורשתו של אליעזר בן־יהודה. בר־אשר סבור כי "התזה של צוקרמן נובעת במידה רבה מבורות"; רוזנטל אומר כי "אין שום אפשרות להוציא את היסוד של העברית הקלאסית מהעברית החדשה, שכן ברגע שנעשה זאת, לא יישאר לעברית של דורנו כל בסיס".

פרופ' רחל אליאור // צילום: ששון טיראם

"יהודי אדמוני מן המזרח"

רוביק רוזנטל אינו מהסס לרגע לכנות את בן־יהודה "מחיה לשון". הוא מציב אותו בשורה אחת עם הרצל, עם אחד העם ועם ביאליק, כאחת מדמויות המפתח של ראשית המפעל הציוני, הן מבחינת דבקותו וקנאותו לרעיון שאותו הוביל, והן מבחינת תרומתו הממשית לרנסנס שחוותה העברית במאה שעברה. 

בהרצאה שנשא לאחרונה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, כינה רוזנטל את בן־יהודה: "איש ריב ומדון, שקנה חמישה אויבים על כל מעריץ, קנאי ואופורטוניסט בנשימה אחת, חולה ושחפן המלא יצרים ותאוות חיים, פורץ דרך ושמרן, מוכה גורל ומצליחן היסטורי". הוא הזכיר כיצד איבד את אשתו הראשונה דבורה ושלושה מילדיו במגיפות, כיצד אסר על סביבתו לפנות אליו בשפות זרות וכיצד היה כל חייו מושא להתקפות רבות, בראש ובראשונה מצד הציבור החרדי, שתקף את חברת "שפה ברורה" שאותה הקים, וטען שהעברית שלו היא "שפה בלולה" או "ארורה".

"כמעט אף אחד מהאישים המובילים של הציונות וארץ ישראל", מזכיר רוזנטל, "לא יכול היה לסבול את חברתו של בן־יהודה": הרצל שעימו נפגש, כינה אותו "יהודי קטן ואדמוני מן המזרח". ביאליק אמר שבן־יהודה "קיעקע את בירת הלשון, עשה בה פרצות לכל מיני שדים ומלאכי חבלה". עגנון ליגלג עליו, "אבל", אומר רוזנטל, "בן־יהודה הפך בימינו לאייקון שאינו ניתן לקעקוע בזכות, ולא בחסד".

רוזנטל מזכיר שבן־יהודה היה זה שיצר קבוצה חברתית ומוסדות שפועלים עד עצם היום הזה, שקיבלו עליהם את קידום תחיית השפה. הוא חבר לדוד ילין מול חברת "עזרה" שנגדה התנהלה "מלחמת השפות" וזכה עקב כך לכינוי "ציוני טרוריסט". הוא גם ניסח ויישם ראשון את רעיון הוראת העברית בעברית, קבע את דפוסי ההגייה הרצויה של העברית החדשה בנוסח הספרדי (ההגייה המזרחית), ערך את "החבצלת" וייסד את עיתון "הצבי". 

עם זאת, רוזנטל מסכים כי ניתנה מרכזיות מוגזמת למעמדו של בן־יהודה כמחדש מילים, שכן בין אלפי המילים שחודשו בתקופתו, נזקפות לזכותו רק כ־200 מילים שנקלטו, פחות מתרומתו של ביאליק ואף מתרומת בנו איתמר. אבל מילון בן־יהודה, שאותו כתב, ושהניח את היסוד לבאים אחריו, הרים תרומת ענק להתחדשות של השפה העברית.

רוזנטל מספר כי במסיבה לכבוד חצי היובל להופעת המאמר הראשון של בן־יהודה באביב 1904, "הגישה חמדה בן־יהודה לבעלה התחייבות כתובה על קלף לפעול להוצאת המילון הגדול שהחל בכתיבתו. על פי זיכרונותיה, היא 'פתחה בסכין את עורק ידה וחתמה בדמה', ובעיני בן־יהודה 'נוצצו דמעות גיל'".

רוביק רוזנטל // צילום: משה שי

"חוזה, לא מחיה"

מי שמתרשם פחות מה"עברית" ומקנאותו של בן־יהודה אליה, ומכנה אותה "ישראלית", היא ד"ר גתית הולצמן, תלמידתו ושותפתו של פרופ' גלעד צוקרמן לספר חדש שנכתב בימים אלה, "דת, שפה ולאומיות". 

הולצמן אינה לשונאית; את הדוקטורט שלה עשתה אצל פרופ' שלום רוזנברג מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בתחום הפילוסופיה היהודית בימי הביניים. על פי תפיסתה, בן־יהודה הוא בעיקר סמל, ולטענתה אין באמת רצף בין העברית המקראית לעברית של ימינו. "1,800 שנה העברית לא התקיימה כשפת אם, אלא כשפה דתית", אומרת הולצמן, "אולי פה ושם היו יהודים שדיברו ביניהם בשפה של משכילים, כמו שבכנסייה הכמרים משוחחים בלטינית עם האפיפיור. אבל שפות האם של מרבית מחיי השפה היו יידיש וכן שפות אירופיות שונות, והם הושפעו מהן רבות".

לדבריה, "נס תחיית העברית לא התחולל כלל. הנס לא היה אלא תהליך טבעי. התחייה היתה למעשה יצירת שפה חדשה, והעברית המודרנית אינה אלא ישראלית". הצגתו של בן־יהודה כמחיה השפה העברית אינה יותר ממיתוס, היא טוענת. "אין רע במיתוס שקובע שהעברית שלנו היא הקדומה והתנ"כית, כל עוד ברור שמדובר במיתוס ובאמונה דתית, ולא בתזה מדעית". 

את בן־יהודה מגדירה הולצמן כחוזה, "כמו הרצל", ואומרת כי "במאמר שלו, 'שאלה לוהטה' שפורסם ב־1879, הוא חזה את תחיית השפה העברית כסוג של תחייה בדומה לתחיית העצמות המתוארת בספר יחזקאל. אחר כך הוא שילב את התחייה לכאורה הזאת עם התחדשות הציונות". 

הולצמן אף מתעקשת כי "העמדה שלפיה העברית של כל התקופות היא עברית אחת, ושהעברית של התנ"ך ושל ימינו מקיימות רצף ביניהן, היא אמונה דתית, אידיאולוגית, ולא עמדה אקדמית".

פרופ' משה בר־אשר // צילום: דודי ועקנין

"כל תקופה הוסיפה מילים"

גם פרופ' רחל אליאור, שאף היא באה מתחום הפילוסופיה היהודית, מגדירה את סיפור תחייתה של השפה העברית כמיתוס, אבל מכיוון שונה לגמרי. 

אליאור מבהירה כי "כל בוגר בית ספר תיכון יודע לומר בוודאות שהשפה העברית היתה שפה מתה, עד שבא מחיה השפה בן־יהודה והשיבה לחיים; משכילים יוסיפו שזו היתה רק שפה ליטורגית או שפת קודש או רק שפת תרבות, ומעולם לא שפה מדוברת". ואולם דברים אלה, לדברי אליאור, "אינם עולים בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית שנשקפת מהספרייה היהודית, שכן השפה העברית מעולם לא היתה מתה, ולפיכך מעולם לא היה צורך להשיבה לחיים". 

פרופ' אליאור פירסמה לפני כמה שנים את מאמרה "עברית מכל העברים", שבו הביאה מאות דוגמאות למשנתה על העברית. השבוע, ציינה בפנינו כי כל ילד (זכר) יהודי בעולם המסורתי למד לקרוא עברית, אם כמובן חי בקהילה מסורתית. "מאה אלף ספרים על כל נושא שאפשר לחשוב עליו נכתבו בידי יהודים עבור יהודים, נוסף על 80 אלף כתבי היד בצילום ובמקור בספרייה הלאומית והם", לדברי אליאור, "מייצגים את היצירה היהודית עד סוף המאה ה־19 ומיטיבים להדגים את חיוניותה של השפה העברית ואת התפתחותה במשך הדורות".

אליאור מדגישה כי "כל תקופה הוסיפה מילים חדשות וביטויים חדשים ובמהלך הנדודים והגלויות של העם היהודי נוספו מילים רבות לעברית, כך שלא נוצרה שפה חדשה, אלא נוצר מארג חדש־ישן,  שהוא העברית השגורה בפי בני דורנו".

העיתון קשור למקרא

הבלשן פרופ' משה בר־אשר, חתן פרס ישראל ונשיא האקדמיה ללשון עברית, מגלם בדבריו את גישת "האמצע" ומותח ביקורת הן על אליאור והן על צוקרמן והולצמן. "העברית כשפה, שבה אם מדברת לבניה, כלשון אם, לא היתה קיימת עד תחיית הדיבור העברית בסוף המאה ה־19", מציין בר־אשר. "יהודים לא דיברו עברית במשך יותר מ־1,700 שנים, והראיה לכך היא שכשאתה משווה את החידושים שהתרחשו בעברית במאה ה־20 לחידושים שהתרחשו בעברית לאורך 1,700 שנים, אתה מגלה שבתקופה של מאה שנים חידשנו פי כמה, וזה אומר כמעט הכל. עם כל הכבוד לרחל אליאור, היא מייחסת משמעות מעטה מדי לכך שחסר בדיבור של עברית מעיד על חיים לא מלאים של לשון".

"באשר לצוקרמן ולהולצמן", פרופ' בר־אשר מפנה ל"מאמר מופלא שכתב אחד מגדולי חוקרי הלשון העברית, פרופ' זאב בן חיים ז"ל, על אודות האחדות ההיסטורית של הלשון העברית. אם לוקחים את שני קני המידה שעליהם בונים את ההיסטוריה של הלשון - מערכת הפועל ומערכת השם - רואים שהעברית בכל תקופותיה היא לשון אחת. כל הצורות שקיימות היום, מבחינת הדקדוק, הן הצורות שהיו קיימות במשנה ובמקרא".

לדברי בר־אשר, הטענה של צוקרמן מבוססת "פחות או יותר על בורות. אם אתה לוקח טקסט מעיתון או מספר מתכונים או מסופר בן דורנו, ובודק את אוצר המילים, תגלה בכל אחד מהטקסטים ש־60 עד 80 אחוזים מהמילים נמצאות בסידור, בתנ"ך או במשנה. הטענה שהיום מדובר ב'ישראלית', ושזו לשון אחרת, היא טענה שיש בה אלמנט של בורות ואי התמצאות, והיא מבוססת על חוסר הבנה בלשנית".

בר־אשר מסכים כי היתה אידיאולוגיה ציונית שהביאה לחידוש הדיבור העברי, "וזה מה שאולי מפריע לצוקרמן; שתמיד מדברים על תחיית הלשון בהקשר של תחיית העם היהודי, אבל בלי תחיית העם היהודי, גם תחיית העברית לא היתה מתרחשת". את הטענה שראיית בן־יהודה כמחיה השפה העברית הפכה לאמונה דתית, מגדיר בר־אשר כ"שטויות" ושואל: "האם בלשנים חילונים כבן חיים, כפרופ' חיים רבין או כפרופ' עוזי ארנן רואים כך את בן־יהודה מתוך אמונה דתית, או מתוך עמדה אקדמית?"

לטעמו של בר־אשר, "דווקא אלה שרוצים לנתק את העברית החדשה מהעברית של הדורות הקודמים, חוטאים באידיאולוגיה". חלקם, הוא מתרשם, "סבורים שיש כאן עם חדש וארץ חדשה ולשון חדשה. איני רוצה לומר שזה חלק מהפוסט־ציונות; זה חריף מדי. אבל ברור לי שהשקפות חוץ־בלשניות מובילות אותם לדברים האלה... הם אינם מכירים מספיק את הטקסטים, לא של המקרא, לא של חז"ל ולא של הספרות הרבנית. הם לא מכירים ונפשם גם קצה בהם".

ומה באשר לבן־יהודה? "יש שני בן־יהודה", אומר בר־אשר, "יש את בן־יהודה הנודניק, איש ריב ומדון, שהכביד על סביבתו בקנאותו לעברית; ויש את בן־יהודה הבלשן כותב מילון העברית, ששואב מילים מדורות קודמים, ושגם יריביו העריכו אותו, אחרי שהבין שהעברית היא המשך של העברית הקלאסית".              

•   •   •

"בן־יהודה", מספר רוביק רוזנטל, "נפטר בביתו בגיל 66 לאחר שניסה במשך כיומיים לכתוב מאמר מדיני, ולא הצליח להשלים יותר מעשר שורות. חמדה מצאה אותו אוחז עט ביד מול הנייר והשכיבה אותו על מיטתו, והרופא הגיע כשכבר לא היה בין החיים". 

כשהגיעו אנשי חברה קדישא עם צאת השבת, הביטו בהשתאות בגופתו של בן־יהודה, שעדיין החזיק בעט בידו הקמוצה, כאילו אמרו זה לזה: אפילו ברגעיו האחרונים עוד חילל את השבת. "בעיניי", אומר רוזנטל, "מסמל העט ביד הקמוצה את אגדת אליעזר בן־יהודה, אגדה שהיתה באמת: האיש שחי בתוך השפה העברית והשפה העברית חייתה בו והשניים היו לאחד". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו