ההחלטה שהתקבלה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, שלפיה יום העצמאות יחול תמיד בימי חמישי, היא לכאורה החלטה טכנית, הנובעת מהעובדה שבמציאות הקיימת יום העצמאות ממילא אינו חל בדרך כלל בה' באייר. למעשה, החלטה זו מסמלת תהליך של העדפת שיקולים מטעמי נוחות עסקית או בליינית (סוף שבוע ארוך) על פני הקשר הרגשי וההיסטורי לתאריך ולסמליו. לפי הלוח העברי, ה' באייר יכול לחול בימים שני, רביעי, שישי ושבת. לפי החוק כיום, אם יום העצמאות חל ביום שישי או בשבת, ממילא הוא מוקדם ליום חמישי; אם הוא חל ביום שני - החג נדחה לשלישי, ואם הוא חל ברביעי - יום העצמאות אכן חל בה' באייר. בדיקה מדגמית של 20 השנים הקרובות מגלה שטענת מקדמי החוק מישראל ביתנו, כי גם לפי המצב כיום "כמעט בכל פעם יום העצמאות נחגג בחמישי", אינה מדויקת: ברוב המקרים לוויתור המוצע באופן קבוע על ה' באייר יש מחיר סמלי ורגשי. לכל אחד מאיתנו יש זיקה רגשית לתאריכים בחייו: יום הולדתו או ימי ההולדת של הקרובים לו, יום נישואיו, חגים, אירועים היסטוריים או משפחתיים וכדומה, ולהבדיל - ימי זיכרון של בני משפחה וחברים. גם אם בפועל לעיתים נבצר לציין את הימים המיוחדים בדיוק בתאריכים שבהם הם חלים - המציאות, שבה במקרים רבים מציינים את האירוע ביום קיומו, עדיין יקרה לליבו של כל אחד. דומני שאי אפשר למצוא אדם שאינו מציין באופן קבוע את האירועים בימים שבהם התרחשו. גם במסורת היהודית קיימת מציאות שבה אירועים נדחים או מוקדמים, אך בגלל זה לא מוותרים על הזיקה הרגשית וההיסטורית לתאריך המקורי. ההצעה לבטל לחלוטין את משמעותו של ה' באייר היא ניתוק מהזיקה הרגשית של אדם ציוני לתאריך זה. עצם אזכור התאריך מעלה מייד בקרב רבים מאיתנו את האסוציאציה של הקראת מגילת העצמאות בדיבורו המתנגן של בן-גוריון. מתוך כבוד ליום הזה, לאלו שהשקיעו את חייהם כדי להפוך אותו למה שהוא, להיסטוריה היהודית ולתודעתה - על ממשלת ישראל לחזור בה מהצעד התלוש וחסר הטעם הזה. הפגיעה בה' באייר היא פגיעה בציונות, שגם כך אינה נמצאת בשנותיה הטובות ביותר. המחיר הכלכלי אינו שווה את הנזק הציוני.
ה' באייר יחול ביום שני (ואז יידחה לפי החוק ביום אחד) או ברביעי (חמש פעמים) - אז אין בעיה שיום העצמאות אכן יחול בה' באייר. נכון שגם כיום ברוב המקרים יום העצמאות אינו חל בה' באייר, אך אין דומה מצב שבו היום נדחה או מוקדם למצב שבו הוא עשוי להידחות גם בשלושה ימים.
X
