מצאו להם עם מי להסתבך, המובילים. נקבעה להם שעה מדויקת להגעה, שמונה בבוקר, והם התייצבו באיחור. כל כך "אזיַאטישֶה ויסטֶה" (מִדבר אסיאתי) מצידם. כשמזמינים אותך להשתתף ביום הפרידה ממעוז היקים הכי מיתולוגי בארץ, מומלץ שתכוון היטב את השעון. אחרת מישהו עוד יסקור אותך במבט מתנשא ויסנן: "דַאס איסְט דוֹך צוּם פּלאצֶן!" (אפשר להתפוצץ מזה).
למזלם של המובילים, גם היקה הכי קפדן לא התפנה לכעוס ביום פינוי הסניף התל־אביבי של "ארגון יוצאי מרכז אירופה" (היקים, בשבילכם), ששכן מאז 1939 ב"בניין חזין", ברחוב רמב"ם 15 שבנחלת בנימין. וכך, במקום נזיפה, הוצעו למאחרים מים בכוסות פלסטיק, ועל מגש הונחה עוגת שיש משוקולד תעשייתי. "זה מה שיש", התנצלה מנהלת הסניף, חגית גדסי (50), שהיא בכלל חצי גרמנייה וחצי תימנייה, "פעם היו מגישים כאן פסים של שטרודל".
אז היקים עזבו סופית את נחלת בנימין ואת בניין חזין, שהיה מזוהה איתם, ועברו למשכנם החדש בשכונת נחלת יצחק, רחוק מבתי הקפה הטרנדיים, מחנויות הסדקית ומשוק האמנים התוסס. בניין חזין, שהוקם ב־1921 ומיועד לשימור, עבר לידי כרישי נדל"ן, שיהפכו את הפנינה הארכיטקטונית למלון בוטיק או למתחם דירות "יוקרתי", כצו האופנה. אוכלוסייה חדשה וראוותנית תיכנס בשעריו, רחוקה שנות אור מדור הוותיקים, שניהל מכאן את "הרייך הרביעי" - קהילת היקים של תל אביב בשנות ה־40 וה־50, ימי תפארת העדה.
"עדיין מוקדם לספר הכל"
ארגון יוצאי מרכז אירופה יצא לדרכו ב־1932. בתחילה ישב ברחוב רוטשילד ונקרא "התאחדות עולי גרמניה". לפני 75 שנה התמקם בבניין חזין, שהיה מפואר מאוד לזמנו, ולאורך השנים טיפל בעשרות אלפי העולים מ"ארצות חוג התרבות הגרמנית" (גרמניה, אוסטריה, צ'כיה ושווייץ), שביקשו לבנות פה עתיד, חזון וקצת קולטורה. כיום מאגד הארגון כ־3,500 חברים מכל הארץ, מחציתם בסניף תל אביב, בטווח גילאים שנע בין 55 ל־75 (גדסי: "נותרו בחיים כמה חברים בני 100 ויותר, בבתי אבות"). הוא מארגן מפגשים תקופתיים, מפיק הרצאות וערבי עיון, מוציא כתב עת דו־לשוני בשם "יקינתון", מארגן ימי גיבוש לבני הדור השני והשלישי, ולפני שנים אחדות אף הוציא לאור מילון ליקית מדוברת ("בן יהודה שטראסה"). הכספים שמחזיקים את הארגון באים מהפעלת בתי הורים לגיל הזהב, ויש גם דמי חבר שנתיים: 180 שקלים ליחיד או 225 שקלים לזוג.
האידיליה הזאת היתה יכולה להימשך לנצח, אלמלא דירדרו סכסוכים משפטיים וקטטות ירושה את בניין חזין והותירו בו צלקות כעורות של עזובה ועלבון. היקים, שאיכלסו בשכירות מוגנת (דמי מפתח) שתיים משלוש הקומות, ובהמשך הצטמצמו לקומה אחת, הביטו בדעיכת המבנה ללא יכולת להושיע, שהרי הנכס לא היה בבעלותם, עד שהבינו שאינם רצויים בו עוד. בעידן הכלכלה הצינית, שאלילה היחיד הוא הכיס, אף אחד לא דופק חשבון להיסטוריה.
יהושע שפיר (73) מביט בעיניים נוגות בשעון קיר גדול, שהמובילים העמלנים יסירו בעוד רגע. "הסתובבתי במסדרונות האלה שנים", הוא נאנח, "הרבה זיכרונות יש מכאן. רגעים גורליים, ויכוחים לוהטים. היסטוריה בהתהוותה. ואגב, השעון הזה ממהר בכוונה בשתי דקות. כי כאלה אנחנו. תמיד אצה לנו דרכנו".
שפיר, יליד שדה ורבורג, בן לחלוצים ברלינאים שעלו ארצה בשנות השלושים, ניהל את סניף תל אביב של הארגון 20 שנה, עד שיצא לפנסיה והוחלף על ידי גדסי. כיום הוא מתנדב בסניף כיו"ר וכחבר נשיאות הארגון. "בקירות האלה טמונים סודות רבים מאוד", הוא אומר, "אם הם היו יכולים לספר כל מה שראו ושמעו בימי טרום המדינה וגם לאחר מכן, היה אפשר לכתוב מזה ספר מרתק. המאבקים, הבחישות, הפוליטיקה, היצרים. היו פה רומנים אסורים, חברויות אמיצות, סיפורים שהשתיקה יפה להם".
עכשיו, כשהכל היסטוריה, אתה יכול לשתף.
"לא, ידידי. אצל היקים תמיד מוקדם עדיין לספר. נשאיר את זה כך, לטובת כולם. נשמור על כבוד המעורבים".
יקים לא אמורים להיות מהוגנים ומאופקים?
"נסה לשמור על איפוק כשאתה מסתובב בחמסין של תל אביב עם חליפת שלושה חלקים ומגבעת".
עובדי הארגון ביום פינוי הבניין ההיסטורי. "היום כבר לא אומרים 'יקה פוץ'"
"סבלנו מבעיה תדמיתית"
משנות הארבעים ועד סוף שנות השמונים, העשורים שבהם המותג "יקה" חי ונשם במלוא עוזו, שכנו בבניין חזין כל ההנהלות והמנגנונים המרכזיים של הארגון. בכל רגע נתון הסתובבו בו גֶבּילְדֶטֶר מֶענטש (אנשים משכילים) בלוויית הפְרַאוּ (אישה) שלהם, זעקו זה לזה מקצה הרחוב "יו־הוווו" ושירבבו את המילה "אלזו" (אז) לכל שיחה, ממש כמו במערכון ההוא של "לול".
מכאן פעלו מזכירות הארגון, מערכת העיתון "מיטַיילוּנְגסבְּלאט" (MB, הגלגול המוקדם של "יקינתון"), משרדי מפלגת "עלייה חדשה" (ההרפתקה הפוליטית קצרת המועד של היקים בשנות הארבעים), חברת "מעונות עובדים", רשת "בתי ההורים" לבני גיל הזהב, משרדי "המפעל לעזרה הדדית", חברת המגורים "לדוּר", חברת "ביטוח לעם", משרדי בית ההבראה יערות הכרמל (הרבה לפני שנמכר לרשת ישרוטל) ומכון "ליאו בק" לחקר יהדות גרמניה.
בקומת הקרקע בבניין התחלפו במרוצת השנים בתי עסק רבים: מתפרה, מכון רנטגן, בית ספר לשפות, בית קפה בשם "רפאל" (הרבה לפני שהשף רפי כהן נולד), מפעל לרהיטים, ושלל מומחי מדיצינה, דוגמת הדוקטור שמעון איינהארן, "רופא למחלות עצבים ופנימיות", או הגינקולוג ד"ר ש. קנטרוביץ, שהבטיח "טיפול טוב ותנאים נוחים ליולדות".
"אם היית מבקר בבניין בשנות הארבעים והחמישים היית רואה טיילת שוקקת ואינסופית", מתרווחת גדסי, "יקים לבושים במיטב המחלצות עמדו בתור מופתי לקבל מידע, להשיג הלוואות כספיות, להנפיק אישורים לשילומים מגרמניה ואפילו להירשם לקורסים בעברית ולהכשרות מקצועיות. העדה סבלה תמיד מבעיה תדמיתית: אנשיה היו בעלי השכלה גבוהה, אבל לא ידעו כלום על בניין וחקלאות. היה צריך להכשירם להשתלבות בעשייה הציונית בשטח".
הוריה של גדסי הכירו בסוף שנות החמישים בקבוצת יבנה. מצד אמה יש לה שורשים מברלין ומפרנקפורט, ואילו מאביה, כמשתמע משם משפחתה, ירשה את הגנים התימניים. "אני יכולה להסתכל על היקים גם מבפנים וגם מבחוץ", היא מחייכת, "אוכלת גם נקניקייה עם כרוב חמוץ וגם ג'חנון". היא מראה לנו קלסר עם חומרי ארכיון נדירים, ובהם פתק בכתב ידו המסולסל של החוקר והפילוסוף הדגול מרטין בובר, עם הוראותיו לקראת ביקורם של הזוכים בפרס רופין בבניין, ב־1945.
כשהדור המיתולוגי, המקורי, התבגר והלך אט אט לעולמו, פחתה התנועה בסניף היקים בתל אביב. מי שהמשיכו להתייצב היו מבוגרים שנזקקו לשירותי המפעל לעזרה הדדית, ניצולי שואה שמטופלים בארגון, חברי הוועדות הניהוליות וחברי מערכת "יקינתון", שהתארחו כאן בישיבותיהם. "הדור השני והשלישי כבר לא צריך לעמוד בתור כדי לקבל חוברות הדרכה להתאקלמות בארץ", אומרת גדסי, "תוסיף על זה את הדעיכה העקבית של הבניין ותבין לאן נעלמה הטיילת. היום, בעידן המחשב והמיילים, בא לכאן רק מי שבאמת צריך".
יהפוך למלון בוטיק או למתחם דירות יוקרתי. בניין חזין
"בלי ראייה כלכלית"
המובילים קצרי הסבלנות השעינו ביום הפינוי מנוף על אחת המרפסות ושאבו החוצה ארגז אחרי ארגז, פיסות אחרונות של הוויה יקית. בקומת הקרקע התגבהה ערימת חפצים שלא ימשיכו למשכן החדש: טפסים שהתיישנו לפני עשורים, ספרי טלפונים קדמוניים, אוגדנים עבי כרס שבחזיתם מופיע הכיתוב "תאריך ביעור" (המועד שבו אפשר להשמידם כחסרי ערך ארכיוני), ברושורים מאובקים - וגם מיחם מחליד, שמילא מיליוני ספלים של תה.
גם הריהוט הכבד נשאר, "השולחנות והארונות פשוט לא נכנסים פיזית למשרדים החדשים", מסבירה גדסי ומלטפת את השידה הכהה, האהובה, שתישאר במשרדה הנטוש, "הם גדולים מדי, ואי אפשר לפרק אותם. זאת עבודת נגרות משובחת משנות החמישים".
למעט קומת היקים, לא נותר בבניין המתפורר דבר שיזכיר את ימי הזוהר שלו. המרצפות המסוגננות המרהיבות, שבעבר היו ממתק עיצובי, לא טעמו ספונג'ה כבר שנים. הקירות נראים כאילו עברו התעללות, ועל המדרגות המובילות לגג נערמו קורות עץ מרקיבות, שפועלי שיפוצים הניחו לפני עידנים.
"היקים אף פעם לא הצטיינו בראייה כלכלית לטווח ארוך", מיישר יהושע שפיר כפתור בחולצה המגוהצת, "יכולנו לקנות את הבניין הזה ואת המגרש הסמוך לו בסכומים מגוחכים. היו לא מעט הזדמנויות לאורך השנים. לא מזמן מכרו מולנו בניין קטן יותר ב־35 מיליון שקלים. אז תאר לך, אנחנו היינו מקבלים 100 מיליון. היו פה מלחמות ירושה אינסופיות. יקים תמיד ידעו להתווכח, ובינתיים הדברים חמקו להם בין האצבעות".
בפרפראזה על ביטוי מהמילון שלכם, הבניין נראה "כמו מזג אוויר גשום שנמשך עשרה ימים".
"לא נתנו לנו לטפל בו כראוי. פעם הכל היה מסויד ומסודר, אבל תש כוחנו להיאבק. את הקידמה אי אפשר לעצור. מול כוחות של כלכלה ונדל"ן אין לך סיכוי".
מגג הבניין, שהכניסה אליו אסורה מטעמי בטיחות, נשקפת מניפה אורבנית של רעפים, דודים ואנטנות, עד לים. ב־1930 התחתנו עליו הצייר ראובן רובין ובחירת ליבו, אסתר. על קיר לפני דלת הכניסה לגג תלוי שלט נייר שהודבק בסלוטייפ: "KASSE" (קוּפה), כתוב שם בגרמנית, ומתחת תעריף בגרמנית: "MITGLIEDER (חברים) - 15, SONS (בנים) - 20". מתי נתלה השלט? מה נחגג כאן? מה עלה בגורל ה"חברים" וה"בנים"? שאלות נכבדות, אבל כבר אין מי שיספק תשובות.
בחדר פנימי אורז אורי אוסטרייכר (75) אוגדנים מסודרים. הוא פנסיונר של "צים", ולמרות גילו - עולץ כנער שובב ("היקים מאריכים ימים ונראים צעירים מכפי שנותיהם"). אוסטרייכר מתנדב בארגון ומבצע "כל מה שדורשים ממני", אבל כששואלים אותו איך היה מגדיר את עצמו, הוא מפתיע בתשובה: "אני צייד יקים מדופלם".
סליחה?
"אני יודע לקלוט אותם מרחוק. כשאני רואה מלצרית שעושה את העבודה שלה קצת יותר באלגנטיות, יותר מסודרת, אני תכף אומר לה: יש לך עניין עם יקים. לא מזמן עליתי על שתי בחורות ממשפחות יקיות בתור למשרד הפנים. הן היו מאוד נחמדות ומנומסות. ראיתי גם שהן קפדניות ומאורגנות בכל פרט קטן. זה דבר שלומדים רק אם צומחים בבית־גידול יקי".
יש גם מרוקאים ותימנים מסודרים.
"כן, לפעמים קורה שאני טועה. למשל, כשאני מדבר בטלפון, כי אז לא רואים מי עומד מולך. ועדיין, בחבר'ה שגדלו להורים יקים יש משהו שונה, יותר 'קוּלי'".
עדיין שווה היום כמו פעם להיות יקה?
"לא הייתי מנופף עם זה ברחוב, אבל זה עדיין מותג נחשב. מה שבטוח, כבר לא אומרים יותר 'יקה פוץ'".
שפיר: "אמנם כמעט כל הדור הראשון של העלייה החמישית הלך לעולמו, אבל התכונות העיקריות עברו לדורות הבאים, ללא ספק. דייקנות, חריצות, התמדה, מילה זאת מילה - כל זה מזוהה איתנו. עד היום אתה שומע שרברב אומר: 'אני עושה עבודה של יקה'".
במהלך האריזות נמצא באחד המשרדים מטבע של חמישה מארקים גרמניים מאמצע שנות השלושים. "מן הסתם נשמט מכיסו של יקה שעמד כאן בתור לפני 70 שנה", אומרת גדסי, "נשמור אותו לצורכי תיעוד וזיכרון".
שפיר אומר שהארגון הולך לדרך חדשה. "אנחנו מתחבטים מה יהיו פנינו בעוד 20 שנה. לכן אנחנו עוסקים בצורה נמרצת בתיעוד. הבעיה שלנו היא לצרף את בני הדורות הבאים, שאמנם מכירים את הדנ"א היקי, אבל בכל זאת זקוקים לחיבור. הכוונה היא להצעיר את השורות ולדבר גם אל דור הסמארטפונים".
איך תעשו את זה?
"שכרנו חברה לייעוץ אסטרטגי, שמלווה אותנו באתגר להיות יותר רעננים ורלוונטיים. יש לנו אתר שגולשים אליו 20 אלף איש בחודש, וגם עמודים פעילים בפייסבוק. במהלך השנה אנחנו מקיימים אירועים משפחתיים עם תכנים לנכדים ולנינים, לצד תחרויות ספורט והרצאות מעניינות כמו 'גדלתי בבית יקה'. אנחנו משתדלים להגיש את הטעמים והניגונים בצורה הכי לא יבשושית".
מה אתה חושב על הנהירה הישראלית לברלין?
"אני יכול להגיד בפה מלא שמקומו של העם היהודי הוא רק בארץ ישראל ובמדינת ישראל, לא בשום מקום אחר. אבל אנחנו לא מתערבים. תן לצעירים לגור שם כמה שנים, שיספגו חוויות אחרות, ואחר כך הם יחזרו ארצה. אני בטוח שזה יקרה מרצונם".
"יש לי פתק מהרופא"
מנהלת הארגון בשמונה השנים האחרונות, דבורה הברפלד (66), לא הגיעה ליום הפינוי. היה לה עניין רפואי, אבל היא מודה שבעצם מוטב כך: "יש לי פתק מהרופא, אבל זה מורכב. אולי לא רציתי לראות".
הברפלד, ילידת הארץ ממשפחה יקית־אוסטרית, אומרת שנטל ההוצאות הכספיות הכריע את הכף. "שילמנו 160 אלף שקל על ארנונה בכל שנה, ונאלצנו להחליף את החשמל ולתקן בלי סוף דברים שהתקלקלו. התנחמנו בכך שדמי המפתח היו זניחים - 2,200 שקל בחודש על קומה שלמה, פחות ממה שמשלמים בתל אביב על דירת חדר".
המשרדים החדשים, נטולי אופי עד שעמום, תופסים רבע קומה ברחוב יגאל אלון בנחלת יצחק. הם נחנכו רשמית בחודש שעבר, והפעם לא נשכרו בדמי מפתח, אלא נרכשו על ידי הארגון בכספים שקיבל תמורת היציאה מהשכירות המוגנת בבניין הקודם. במשרדים ישהו בכל יום תשעה עובדים בשכר ועוד שמונה מתנדבים, שיקבלו קהל ב"שְפְּרֶשְשטוּנְדֶן" (שעות הקבלה). כל עובד יקבל חדר אישי. "אנחנו לא מתאימים לחלל פתוח", מסבירה הברפלד, "אנחנו לא אנשי הייטק".
שפיר: "בדבר אחד אתה יכול להיות בטוח: המשרדים החדשים ייפתחו בכל בוקר על השעון, פוּנקט בזמן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו