בסוף חודש מארס השנה, חיים הכט, האיש שכבר יותר מעשר שנים מנסה לתקן עוולות חברתיות, דואג שלא ירמו אתכם ובודק מה אתם הייתם עושים בסיטואציות לא נעימות - נפל בעצמו קורבן לפשע.
"פרצו לי הביתה ולקחו כספת, שהיתה נעוצה עם ברגים בתוך קיר. עזוב, כסף שמסף, כל הדברים האלה. היו שם טבעות שאמי עברה איתן את השואה. הילדה שלי אוטוטו מתחתנת, זה היה אמור להיות על האצבע שלה. היינו בניחום אבלים. אתה מגיע הביתה - ובית המקדש שלך, הוא כבר לא שלך. הוא שלו. אתה מרגיש שאנסו אותך. אתה חשוף לגמרי. חוויה קשה מאוד.
"עכשיו תבין, אני גר היום בתוך מבצר, כי לקחתי עוד אזעקות ועוד מצלמות ועוד סורגים וכל מה שצריך. ואתה רואה שאין מאמץ, אין בכלל ניסיון לתפוס את האנשים. גם אם תופסים אותם, לא קורה כלום".
אני זוכר שפירסמתי את זה, ולא שיתפת פעולה.
"נכון, ואחרי הפרסום קיבלתי נחשול של ברכות. ממש ברכות. 'חיים, איזה מזל שלא הייתם בבית', 'איזה יופי'. כאילו זכיתי בפיס. ואז אתה מבין שהמדינה הזאת לא שפויה. בגלל זה לא רציתי שזה יפורסם.
"אבל מעז אולי ייצא מתוק, כי נכנסתי במשטרה, ואני לא אניח להם. זאת אומרת, אתה למד שאין פה מדינה שמסוגלת לטפל במצוקות האלה של אזרח. שום דבר לא קורה. כשפרצו אלי הגיעו שש מכוניות של בלשים לבדוק, ואמרו לי, חיים, זה לא בגלל שזה אתה. ככה אנחנו. בכל אחד אנחנו מטפלים ככה. ואז אתה מבין שלא קורה כלום" (מהמשטרה נמסר בתגובה: "מהחקירה עולה חשד כי מדובר בחשודים תושבי שטחים שנמלטו לתחומי הרשות. עם תום מיצוי כלל פעולות החקירה ומאחר שהעבריין לא נודע התיק נסגר. במידה שיתקבל מידע חדש שישפוך אור על זהות החשודים, התיק ייפתח והחקירה תחודש").
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הכט (63), תושב מגדל שליד טבריה, נשוי עם שלושה ילדים, הוא בנם של שרה וטוביה, ניצולי שואה שהגיעו ארצה מפולין בשנת הולדתו, 1950. הוא שירת בנח"ל, ובהמשך הצטרף לקיבוץ גלעד שבאזור מגידו. את דרכו בעולם התקשורת החל באמצע שנות השבעים בקול ישראל, אבל מאוחר יותר עבר לערוץ 2. בשנת 2003 פיצח סופית את הקהל הישראלי כשחשף בפריים טיים את בעלי המקצוע הקומבינטורים וחילק מדליות לצדיקים, במסגרת תוכנית ראשונה מסוגה בשם "יצאת צדיק". בשבוע שעבר עלתה לאוויר העונה הרביעית של התוכנית בקשת (ראשון, 21:00).
"אנשים אוהבים את התוכנית, כי מרגישים שיש מישהו שעושה בשבילם את העבודה, שנלחם. הייתי היום בבית עלמין, ואמרו לי: תעשה תחקיר על חברה קדישא. אתה מבין? תעשה על בוני מצבות, תבדוק אותם. אנשים מרגישים שדופקים אותם בכל מקום".
ומה אתה עונה בסיטואציות כאלה?
"אני אומר, הלוואי שהיינו מצליחים לייצר פורמט שיכול לבדוק עורכי דין, שיכול לבדוק רופאים. כל מקצוע. ירקנו דם עד שהצלחנו לגבש פורמט שבודק רופאי שיניים. זה קשה מאוד. אתה רוצה לבדוק משרדי ממשלה, רשויות מקומיות. לא תמיד אתה יכול לתרגם את הדברים האלה לטלוויזיה מהסוג שאנחנו עושים".
איך זה לעמוד אחר כך מול האנשים שנתפסו בקלקלתם?
"קשה כשאול. לירן עצמור, העורך, לא ישן לילות. זה פשוט קשה. כי אתה לא מתייצב מול פושעים, אלא מול בני אדם שיצאו להביא פרנסה הביתה".
רואים בך סוג של שליח?
"כן, אבל לא נוח לי במקום הזה, כי זה קשה".
בעלי מקצוע באמת משתנים בעקבות התוכנית?
"חד־משמעית כן. אין בכלל ספק ש'יצאת צדיק' צרבה משהו אמיתי. אני לא יודע אם עד כדי כך עמוק, אבל אמיתי בדנ"א הישראלי. אנחנו רצים כמעט עשר שנים, ואני דווקא בעד הפוגות בין תוכנית לתוכנית, כי אתה צריך לתת למסר לחלחל פנימה. ואתה רואה את זה מכל הכיוונים. אתה רואה טכנאים, אנשים שמגיעים לבתים וממששים את הקיר, מסתכלים ימינה ושמאלה שמא מישהו מצלם אותם. אגב, זה לא רק מצלמות שלנו. היום גם בעלי הבתים מצלמים בעלי מקצוע במצלמות נסתרות".
גם המודעות הצרכנית גדלה.
"ברור, זה לא מגיע רק בגללנו, זה מגיע מכל המקומות. מדברים על צרכנות, ואנשים שואלים, מבררים באינטרנט, עושים תחקיר צרכני ראוי".
חשבתם לנסות לבדוק שוב את האנשים שיצאו צדיקים, או את אלה שלא יצאו צדיקים?
"בעונה הזאת אנחנו חוזרים גם לאלה וגם לאלה. עשינו להם אותו תרגיל, וגילינו שאנשים השתפרו, למדו. הצדיקים לא נפלו".
בשבוע הבא יש פרק שעוסק במוסכים, גם זה משהו שכבר ראינו.
"אנשים שפוגשים אותי ברחוב אומרים לי, 'טפל במוסכניקים', כי מוסך הוא אחד המקומות המרכזיים שכאשר אתה נכנס אליו, אין לך מושג מה קורה שם.
"הפעם לקחנו רכב שצריך לעבור טסט. כמובן שאנחנו בדקנו אותו עם שבעה מומחים והעברנו אותו טסט בשלושה מכונים, והרכב עבר חלק. ליתר ביטחון הגענו עם גרר והורדנו אותו ליד המוסך, כדי שלא יהיה חשש קל שבקלים שמא קרה לו משהו בדרך.
"הרכב נכנס למוסך, והבחורה שלי אומרת: 'שמע, תעשה לי טובה, תעשה פה את כל הבדיקות ותעבירו אותו טסט, אני אחזור מחר. מה שחשוב לי שיהיה טסט, תעשו באמת מה שצריך'. ואתה רואה שיש מי שעושה מה שצריך, ויש מי שעושה דברים אחרים".
באחת העונות של "מה אתם הייתם עושים" היתה סיטואציה של בחורה ישראלית שמתחתנת עם בחור שחור, ומישהו מתנפל עליו שם. זו סיטואציה שאתה מכיר מהבית.
"בערך. הבן שלי נשוי לבחורה אפרו־אמריקנית מקליבלנד. אתה מבין, פתאום הטלוויזיה והחיים מתערבבים. אנחנו אוהבים אותה כמו את בתנו".
"ביום שהביקורות יפרגנו, אבין שאני במקום הלא נכון" // צילום: קובי קלמנוביץ'
קומבינות, שטיקים וטריקים
כבר שנים שהכט הוא שק החבטות של המבקרים. מה לא אמרו עליו? "כלבויניק", "יומרני", "מגלומן". אבל בבוקר שאחרי כל שידור, עם קבלת נתוני הרייטינג, הכט צוחק על המבקרים בקול רם.
"ביום שהביקורות יפרגנו, אבין שאני במקום הלא נכון. וזה בסדר, אני חי עם זה בשלום. אגב, אחת הביקורות הקלאסיות, שקיבלתי גם בבית מבתי, היתה, 'אתם לא יכולים לעשות את זה. אתה לוקח בן אדם שבא אליך הביתה, הוא איש טוב, אבל הוא צריך לעשות בת מצווה לילדה והוא רימה אותך. היה צריך לקחת 150 שקל, לקח 500. אתה חושף אותו בקלונו. אנשים אומרים, מה קרה, זה עבריין צמרת שעשה תספורת במיליארד שקלים? מה אתה רוצה מהבן אדם הזה?'"
ומה אתה עונה?
"מה היום התיבה הכי מדוברת בחדשות? יוקר המחיה. וכולם אומרים, יוקר המחיה זה משכנתא וזה מחיר הדירה. ישראלי ממוצע נזקק בשנה לכמעט 30 בעלי מקצוע. עכשיו קח את 350 השקלים האלה שלקחו לך במירמה, תכפול אותם ב־30, וקיבלת 10,000 שקלים נטו, שיצאו מהכיס שלך בגלל קומבינות, בגלל שטיקים, בגלל טריקים. זה פי 77 מכל המילקי והקוטג' יחד".
אתה קורא ביקורות?
"כן, בטח. חלק מהדברים שכותבים הם נכונים, ולא רק על 'יצאת צדיק', אלא על עוד תוכניות שעשיתי".
למשל?
"למשל הסגנון שלי, שלא כל כך מוצא חן בעיני אנשים. אבל אני לא יכול להשתנות, מה לעשות? אני לא יכול לדבר עם ידיים קשורות מאחורי הגב, ואם אני בא לטלוויזיה, אני רוצה להגיד את הדברים לא בניואנסים ולא בדברים אחרים. יש לי מה להגיד, ואני בא להגיד את זה, אחרת לא הייתי בא בכלל. לא הייתי מבזבז את זמני. אני עושה דברים שאני מאמין שהם נכונים, שהם איכשהו חשובים לחיים שלנו.
"אני לא מתרגש מהביקורות, כי אני יודע מה יכתבו ואף אחד לא מפתיע אותי, כך שאין בעיה. תראה, אני לא ילד, אני בעסק הזה כבר הרבה זמן, ואני באמת מאמין שבסופו של דבר, הביקורת היא של הקהל שמצביע בשלט - אוהב אותך או לא אוהב אותך.
"הרייטינג הוא האינדיקציה, למרות שהיום יש כל כך הרבה מרכיבים ברייטינג - מה יש בערוצים אחרים, מה לפני, מה אחרי, באיזה שבוע זה, אם אין איזה משחק כדורסל. בתוכנית הבכורה שלנו היה מולנו משחק של הפועל ירושלים - מכבי תל אביב בערוץ הראשון, ו'בייבי בום' בערוץ 10. זה עולם מסובך, אבל אתה עושה כל מאמץ כדי להביא את הסחורה".
אולי זאת העובדה שאתה צפוני עם סגנון אחר, שגורמת לברנז'ה יותר קושי לעכל אותך?
"ערן, תירגע, הברנז'ה לא מטרידה אותי. לא אכפת לי אם הם יעכלו אותי או יקיאו אותי, יאהבו אותי או לא יאהבו אותי. זה לא מזיז לי. באמת שלא".
על סמך קורות החיים שלך היה אפשר לצפות שתלך לכיוון היותר תחקירי. יותר עיתונאי.
"אני עושה היום יותר עיתונות. עיתונות אמיתית פר־אקסלנס, יותר אמיתית מזאת של כל המבקרים שלי גם יחד. אני עורך ראשי של תחנת רדיו, שאני המנהל שלה. אני עוסק בזה בכל יום. אני בכל יום משדר תוכנית רדיו שעניינה עיתונות, "מדברים ברדיו". אני מלמד דור של עיתונאים צעירים לעשות עיתונות בכל יום".
ובטלוויזיה פחות?
"המפעל שלקחתי על עצמי הוא סידרת סרטים שקשורים בשואה. האחרון שבהם היה 'שני אסמים', שזה סרט שמציג תפיסה חדשה לגמרי, שמדברת על כך שיהודים נרצחו על ידי שכניהם עוד הרבה לפני שהגרמנים החליטו על הפתרון הסופי. אנחנו בפעם הראשונה מראים את ההיקף של זה. אנחנו עובדים עכשיו כבר שנה שלישית על תחקיר בחרדת קודש, כי אנחנו הולכים לשאול אם שישה מיליון זה המספר הנכון. אז אני עוסק בעיתונות אמיתית בתחומים אחרים".
"יצאת צדיק" היא תוכנית עיתונאית?
"חד־משמעית. אתה מייצר איזושהי מציאות, אבל התחקיר, התגובות, ההיבט המשפטי, האריזה - הכל עיתונות. במפורש".
מה עמדתך לגבי חוק "ישראל היום"?
"מפוצץ לי את השכל, ולא בגלל שאני מתראיין אצלך עכשיו. רוצה בן אדם לתת עיתון בחינם - משהו מקובל בכל המקומות בעולם - שייתן. אין לי שום בעיה עם זה. אני גם מבין מאיפה בא החוק, וזה מרגיז אותי שבעתיים. זה משגע אותי. אין פה שום דבר נקי, וזו אחת הרעות החולות בעיתונות שלנו.
"אנו מכירים את הנפשות הפועלות, ולכל דבר יש סיבה ומסובב. אתה פותח היום עיתון וקורא כותרת, אז הבן אדם התמים חושב שזו עיתונות, אבל אנחנו יודעים שזו פנקסנות, וזה משגע אותי. אני חושב שאם מדברים על חופש העיתונות, אתם תעשו מה שאתם רוצים, הוא יעשה מה שהוא רוצה, והכל בסדר. לא צריך לרתום את המחוקק לדברים האלה. זה מרגיז אותי".
"אצלי בבית יושבים ורואים ריאליטי, וזה טוב להם. אני לא יכול לראות את הדברים האלה"
אין לי יותר מדי כוחות
בניגוד לרוב העיתונאים, הכט מוביל גם קמפיינים פרסומיים. בעת האחרונה זכור הקמפיין שלו למכשיר לרכב שמתריע על תאונה. "אני הייתי מהעיתונאים הראשונים שעשו פרסומות", הוא יורה ללא היסוס. "עשיתי פעם פרסומת, נדמה לי שזה היה ל־012, כשהם רק יצאו, בלי טריקים ובלי שטיקים. הרגו אותי על זה. כתבות והתפלספויות ומה לא. מאז אני ממשיך לעשות פרסומות, ואני אומר לך: דווקא העובדה שאני עושה פרסומות הופכת אותי לעיתונאי טוב שבעתיים מכל האחרים שמקטרגים עלי. למה? כי אני חופשי. כי יש לי חירות, בגלל הכסף שאני מרוויח מהפרסומות.
"אני רואה הרבה אנשים, עיתונאים טובים, שהם היום כלבלבים של אדוניהם בעיתון כזה או בעיתון אחר. לי יש חירות להגיד מה שאני רוצה, בין היתר בגלל שהצלחתי למצוא איזשהו שביל שמאפשר לי להתפרנס. הפרסומות מאפשרות לי לעשות עיתונות טובה יותר".
ואם אתה עושה עכשיו פרסומת ל־012, מה הסיכוי שתעשה "יצאת צדיק" על ספקי אינטרנט?
"לא אעשה. לא אבדוק אותם. מה קרה?"
זה לא הוגן.
"למה לא הוגן? יש מספיק אנשים אחרים שיבדקו אותם. בתחנה שלי יש אנשים וגופים שמפרסמים, ואני רוצה להגיד לך שאם גוף שאנחנו חיים מהפרסומת שלו, יהיו בו חטאים, דברים פליליים - אנחנו נתעסק בזה. לא נבחל בשום דבר".
לפני שאתה לוקח קמפיין, אתה בודק את החברה?
"אני עושה רק קמפיינים שאני מחליט שהם ראויים. ויתרתי על הרבה אחרים, כי המרכולת שלהם לא התאימה לי. זה עקרוני בשבילי".
מה אתה חושב על רמת התחקירים בשנים האחרונות? פעם היו תחקירים שמפילים ממשלות. היום בקושי יש תחקירים בכלל.
"בכניסה לתוכנית הבוקר פגשתי את אהרל'ה ברנע, שבא לדבר על יום השנה לרצח רבין. עבדנו בעבר יחד בקול ישראל, והיתה אז תחושה שאתה בא לעבודה, והתלוש לא מעניין אותך, ושום דבר לא מעניין אותך. כשהייתי כתב בצפון יצאתי מהבית בבוקר כדי להביא דברים, לשנות, להיות ראשון בכל מחיר. הדבר הזה, הארומה הזאת של העיתונות, נגמרה. אין יותר. אני מרגיש את זה גם באוויר. אנחנו הרבה יותר זהירים.
"אני אפילו אומר לכתבים שלי, 'הי, חשוב להיות ראשונים, אבל אנחנו לא נסתכן משפטית בשביל הידיעה הזאת'. כי אם אתה מנהל תחנה, ואתה משדר ידיעה נכונה, ואמת דיברת - מספיק שאיזה מישהו אומר, אני אדפוק אותם, לוקח את עורך הדין שלו, שעובד אצלו על ריטיינר, ומגיש נגדך תביעת דיבה - באותו רגע הפסדת. כי רק להפעיל את עורך הדין שלך, להפעיל את הביטוח שלך, להתחיל את המהלכים של הגשת תצהירים - זה 30, 40, 50 אלף שקלים. במצב של עיתונות שמחפשת את ההישרדות, לא לעשות מי יודע מה - אלה מצבים שעלולים למוטט אותך".
אז כל אחד שיאיים לתבוע אותך, לא תחקור אותו?
"היום איומים בתביעות או תביעות סרק פשוט ממוטטות אותך. יש פה גם לקוּנה בחוק. אתה צריך במצבים כאלה לגרום לכך שאותו בן אדם שהגיש נגדך את תביעת הסרק, ישלם".
מה התוכניות שלך לעתיד בטלוויזיה?
"אני כבר לא איש צעיר, אין לי יותר מדי כוחות. כאמור, אנחנו משלימים את הסידרה על השואה, ויש עוד איזה רעיון או שניים שאני מקווה שיהיה לי את האדרנלין לעשות. גם הם עוסקים בתיקון".
לא בא לך לעשות משהו בכיוון אחר, רגוע?
"לא, אני מגיש תוכנית רדיו כמעט מדי יום. שם אני אוהב לצחוק עם האנשים, ואנחנו נהנים. גם ב'יצאת צדיק' אני מנסה למצוא זווית קלה יותר. הומור תמיד הופך את הכל לקל יותר, כי זו תוכנית לא פשוטה - לראות, לתפוס אנשים בקלקלתם. יש, למשל, תוכנית שעוסקת באינסטלטורים. זו תוכנית שאני אומר לך - אתה לא צחקת ככה בתוכנית טלוויזיה הרבה זמן. נכנס אינסטלטור מאשקלון, שנראה כמו סלאח שבתי, איש מבוגר, וברגע שהוא מבין שהוא צדיק, הבן אדם מתחיל לצחוק בלי סוף, ואנחנו כולנו על הרצפה. אבל דקות ארוכות. ארבע־חמש דקות של צחוק פרוע ונקי, טהור".
מנחם הורוביץ'. "כולם מתבלבלים בינינו"
מנחם ואני
את הקריירה העיתונאית שלו החל ב־1972, ככתב ספורט של קול ישראל. שמונה שנים אחר כך הוא כבר מונה לכתב הרדיו בצפון, מול מנחם הורוביץ, שהיה הכתב המיתולוגי של גל"צ בצפון. "כולם מתבלבלים בינינו", צוחק הכט. "יום אחד הלכתי לקנות פרחים לגינה. המוכר ראה אותי, כמעט התעלף. אומר לי, 'בוא הנה, לפני רבע שעה היית פה, קנית פרחים'. התקשרתי למנחם ואמרתי לו: 'קנית פרחים עכשיו, נכון?'"
גם התחנה הבאה שלו בעולם התקשורת היתה קשורה להורוביץ. "שלום קיטל היה אז מזכיר המערכת של קול ישראל, והוא התקשר אלי ואמר לי: 'חיים, בוא תהיה כתבנו בכנסת'. אמרתי לו: 'עזוב אותי, לא רוצה'. מי שגירש אותי מהצפון לכנסת היה מנחם. הוא אמר לי, 'אתה חייב את זה'. אני כמובן לא מצטער שהלכתי. אני ומנחם חברים טובים מאוד עד היום. הילדים שלנו באותם גילאים, עברנו את החיים יחד".
24 שנים עבד ברשות השידור, עד שב־1996 זכה במכרז להקמת רדיו "קול רגע" בצפון. כיום הוא מסתכל בזעם על הנעשה במקום שבו צמח. "מרתיח לי את הדם הדבר הזה. היו צריכים לסגור אותם מזמן. מרגיזים אותי גם הצעדים המהוססים שעושים, הדיונים על הפיצויים ועל כל הדברים האלה, והאיומים בשביתות. מה זה? בטלעד היו עובדים נפלאים, ואחרי שהחברה הפסידה במכרז, זרקו אותם. אנשים קיבלו את הפיצויים שלהם כחוק והלכו הביתה. מה קרה? למה צריך להתרפס ולתת 700 אחוזים לכאלה ולאחרים?"
טלעד לא היתה קיימת עשרות שנים. לאנשים האלה יהיה קשה להשתלב בשוק העבודה בחוץ.
"צריך לתת להם את מלוא הפיצויים שלהם, בדיוק את מה שמגיע להם, וזה הכל. אתה יודע מה - תן להם 150 אחוזים. תן להם 200. אבל מה כל הסיפורים וההתקשקשות הזאת? אתה יודע, זה צ'יפ שוט, אבל תקציב הרשות הזאת - 800 מיליון שקלים, 900 מיליון שקלים - 600 מהם מיותרים לחלוטין, שים את זה בסל הבריאות. זה הולך מהבריאות של הורינו. מה שעושים עכשיו ברשות השידור זה מעט ומאוחר מדי. אבל שאפו למי שעשה את זה, גם לזה היה צריך אומץ".
היית חוזר לעשות משהו בערוץ 1?
"שום דבר. הציעו לי פעם או פעמיים, מייד קיבלתי פריחה. לא רוצה להתקרב לשם. לא יכול נפשית".
אתה לא זוכר להם חסד נעורים?
"היה נהדר. זאת אומרת, היום, אני אומר לך שיש שם אנשים מופלאים. מופלאים, שהיה כיף לעבוד איתם. אני יכול להגיד לך שמות מכאן ועד מחרתיים. אבל הארגון רקוב מיסודו. רקוב".
בינינו, גם נוח יותר אצל הדוד העשיר בערוץ 2.
"ויותר מקצועי, אמיתי, רציני. פה אין הנחות. אתה לא בסדר - אתה הולך הביתה. אפילו בספורט של ערוץ 1, אתה רואה פאשלות, דברים שאם היו קורים בערוץ 2, אנשים היו משלמים במשרתם מייד. ושם זה עובר".
תפקיד ניהולי היית לוקח על עצמך בטלוויזיה?
"לא, אני מנהל מספיק. אני לא אוהב את הניהול. גם ברדיו הניהול קשה לי. היום ניהול זה לא ניהול. היום ניהול זה קטטות. קטטות מתסכלות עם רגולטורים, עם משפטנים, עם רשויות. אתה מרגיש שאתה דופק את הראש בקיר. לא יכול. לא רוצה. אני חבר במועצת 'יד ושם', זה הג'וב הציבורי היחיד שאני מוכן לעשות".
את עיקר זמנו מול המסך הקטן הוא משקיע בתוכניות ספורט, "מזריק לוורידים". ריאליטי הוא לא מצליח לראות. "אני עובר רק כדי לקבל מושג מה קורה, כי אני מגיש תוכנית רדיו, וצריך להבין על מה מדברים. אבל אני לא יכול לשבת מול ריאליטי. לא מעניין אותי".
"האח הגדול"? "דה וויס"?
"לא. לא יכול לראות את הדברים האלה".
מה אתה חושב על השתלטות הז'אנר הזה?
"שעושים את זה בצורה מקצוענית מרהיבה. אני מצדיע ליכולת הטלוויזיונית. הרבה פעמים פורמטים שלוקחים בישראל נעשים טוב יותר מאשר האורגינל. אני גם מבין את הגופים המשדרים. אתה לא יכול להוציא כסף מהכיס על 'סוגה עילית' כשהמדינה כל הזמן מזנבת בך והורגת אותך.
"המדינה חייבת להבין שחייבים לייצר מצב שעיתונות מרוויחה כסף, ואפשר לעשות זאת ברגולציה. לא לתת לגופים המשדרים כסף, אבל להפחית בדרישות, בדברים המטורפים. עיתונות חייבת להרוויח, אחרת היא משרכת את דרכיה. כדי שתוכל לעשות עונה של 'עובדה' תצטרך לעשות גם ריאליטי, כי זה עולה הרבה כסף. יש גבול למה שבעלי מניות יכולים להוציא מהכיס".
ואם אתה שם לרגע את השיקול הכלכלי בצד, היית מעדיף פחות ריאליטי?
"אני כן, אבל תשמע, אצלי בבית יושבים ורואים את זה, וזה טוב להם".
מה חשבת על הגניחות שאסי עזר השמיע בתוכנית הבוקר שהוא מגיש?
"שהוא הלך רחוק מדי. אם זה היה קורה אצלי, אני מקווה שהוא היה שואל אותי לפני שהוא עושה את זה, כי זה דבר שחד־משמעית צריך לשאול לגביו, ולא הייתי מאפשר לו לעשות את זה. זו חצייה של גבולות שלא מתקבלת על הדעת".
הרשות השנייה הטילה עליו קנס של 40 אלף שקלים. זה סכום סביר לדעתך?
"4,000 היה בסדר. צריך להבהיר שזה לא בסדר, אבל לא לפגוע בכיס".
בתחנה שלך זה היה יכול לקרות?
"אני מקווה שלא. יש לנו בתוכנית הבוקר את טל ברמן ואביעד קיסוס, שהקהל התאהב בהם, ואני מניח שהם לא היו עושים דבר כזה".
אתה מעורב גם במוסיקה שבתחנה?
"בעיקר עושים ממני חוכא ואיטלולא האנשים הצעירים. אני הולך לתקליטייה ובוחר את המוסיקה שלי ותמיד יש חבורה שאומרת, 'תראו, הנה הוא הולך לאתניקס', 'תראו, הנה הוא הולך לאריק איינשטיין'".
מה אתה חושב על הפופולריות של המוסיקה הים־תיכונית בשנים האחרונות?
"אני אגלה לך משהו. בשנת 96' עבדתי למשך תקופה קצרה גם ברשות השידור וגם ברדיו בצפון, וערכתי את יומן השנה של קול ישראל. ואז אמרתי, 'חבר'ה, צריך לראיין את זמר השנה'. אמרו לי, 'עזוב שלמה ארצי, דיברו איתו בגל"צ'. אמרתי להם, 'איזה ארצי? אייל גולן'. הם היו בטוחים שאני מדבר על אייל פלד מהטלוויזיה. הם לא ידעו מי זה אייל גולן. אפילו לא היה להם את הדיסק. ההשמעה הראשונה של גולן בקול ישראל היתה מהדיסק של 'קול רגע' שאני הבאתי".
הכט בפרק הטסטים של "יצאת צדיק"
שתי ידיים שמאליות
לרשתות החברתיות הוא לא מתקרב. לא רוצה להיחשף. "זו אחת הסיבות שאני גר שם, בצפון הרחוק. גם את הראיון הזה אני עושה כי אני צריך, וזה חלק מהעיסקה שלי מעצם היותי מגיש תוכנית".
בן אדם שלא רוצה להיחשף לא מגיש תוכנית בטלוויזיה.
"אני לא יודע לעשות משהו אחר. אם הייתי יכול להיות אורתופד טוב, אני מבטיח לך שהייתי מאחה שברים של אנשים. יש לי ידיים שמאליות, לא יכול".
הסיפור הזה של סאנשיין, מאיפה זה צץ?
"תהרוג אותי, לא יודע. איכשהו זה נדבק, לא יודע מתי, לא יודע איפה, אבל אני משתמש בזה לא מעט, גם ביום־יום. גם בשידורים ברדיו. ואתה יודע, בסופו של דבר זה התקבע לא בגללי, אלא בגלל חקיינים".
איך זה הרגיש כשחיקו אותך?
"בסדר. שוב, אני לא מתרגש".
זה נעים? מביך?
"מביך".
למה?
"כי זה מביך. אתה יושב בבית, והילדה שלך צועקת, 'אבא, אבא, בוא תראה!' ואז אתה רואה את טל פרידמן מחקה אותך, ובום, נכנס בתוך איזה משקוף ומתרסק. לא נעים".
פגשת אותו מאז? יצא לך לראות אותו?
"כן, בטח. אין, הוא על הכיפאק. תשמע, החבר'ה שם מוכשרים כמו שדים, אין לי טענות לאף אחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו