את הזווית המשטרתית בפרשת מרגלית צנעני אפשר לקחת לשני כיוונים. הראשון קשור במה שנראה לעיתים כאהבתה של משטרת ישראל לתקשורת. הריטואל קבוע - כותרות מפוצצות, הארכת מעצר, דיבורים על מצעד נחקרים קרוב והעלאת השערות בנוגע לכתבי אישום חמורים שצפויים. בקרוב בטח נשמע גם על "גורם עלום" המצוי ברזי החקירה, שמספר כי אנחנו בדרך לרעידת אדמה בעולם הבידור/כדורגל/עסקים או, בקיצור, בכל מקום שיש בו סלבס. בפועל, בחלק מהמקרים, זה נגמר בלא כלום. לפעמים סוגרים את התיק מחוסר ראיות, ובמקרים חמורים סוגרים על עיסקת טיעון שבה מורשע פיון קטן ונשלח לכמה חודשי עבודות שירות. את שמם של אלו שלוו בעשרות מצלמות כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם כבר יהיה קשה לנקות, למרות שלבסוף ייתכן כי לא הואשמו בכלום. במשטרת ישראל יש בעיות רבות: היחס לאזרח הקטן, היחס לקבוצות שמוגדרות מיעוט בציבור, ובכלל, חלק מההיתקלויות של אנשי העולם הנורמטיבי עם המשטרה מלוות בתחושות לא נעימות. קשה גם להשתחרר מהתחושה שאם לא היתה זו זמרת מוכרת שהופיעה בהאזנות הסתר, כלומר אם היה מדובר בסכסוך סטנדרטי בין קבלן לאינסטלטור, ספק אם המעצרים היו כה מתוקשרים, וגם אנחנו בעיתונות לא ממש היינו מתפעלים מה"הישג המשטרתי". * * * אבל יש גם זווית אחרת, רלוונטית יותר, משמעותית יותר, והיא שעשויה באמת להשפיע על חיינו. נראה כי בשנים האחרונות משטרת ישראל לא עוזבת לרגע את העבריינים הבכירים, המוכרים, אלה שהפכו סלבס. לא זזה מהם. קיימת בקרב הציבור הנורמטיבי תחושה טובה כאשר מרגישים שגם אם העבריינים הבכירים משתחררים זמנית מהכלא, עדיין פרשה רודפת פרשה סביבם. הם נעצרים השכם והערב, ולא יכולים לזוז מילימטר בלי פיקוח, מבט וצילום של אנשי המשטרה. פרשת מרגול, כמו רבות אחרות, לא הגיעה מתלונה של מאוים או נסחט לכאורה אלא ממעקב והאזנה אחרי אנשי ארגונו של עמיר מולנר. העבריינים המפורסמים הם אלו שבדרך כלל יכולים להשתמש בשמם כדי לאיים על אזרחים נורמטיביים, והם אלו שצריכים להיות על הכוונת. בתחילת שנות האלפיים הסתובבו בארץ עשרות עבריינים בפוזה של סנדקי פשע מהסרטים. מרצדסים משוריינות, מאבטחים עם נשקים, בחורות על כתפם. העיתונות הביאה אותם למדורי הרכילות, הסלבס התחבקו עימם והילדים רצו להיות כמוהם. בכל זאת, קשה שלא לראות את הרומנטיקה המסוימת בעולמו של עבריין צמרת. אבל לא עוד. יכול להיות שהיתה זו פרשת הפיגוע הפלילי בצ'יינג' ברחוב יהודה הלוי בתל אביב ב-2003, או פרשת טיל הלאו שנורה סמוך לביתו של אסי אבוטבול ב-2006, שגרמו למדינת ישראל להתפכח. העבריינים הבכירים, אלו שעוד בחיים, מבלים את זמנם בין כותלי הכלא, ואלו שלא, נכנסים ויוצאים ממעצר על כל תנועה חשודה שהם עושים. אבל זה עדיין לא מספיק. העולם העברייני שזור בחיינו ביותר מדי מקרים, וביותר מדי תחומים שאמורים להיות נקיים וטהורים. חשוב שיזכרו במשטרה שיש להם מנדט. לא המנדט לעשות מה שהם רוצים, לא המנדט להתעמר באנשים רק כי הם מפורסמים, וגם לא להיטפל לכל איזה ג'וינט אצל סנדאפיסט מתחיל. אבל יש להם בהחלט מנדט מלא מהציבור, ומהחוק, לפגוע ולנטרל את אלו שמאיימים על חיינו. חלק מהקפיטליזם החזירי שבו אנו חיים חילחל כנראה גם לעולם הפשע. העבריינים כבר לא מסתפקים בעולם שלהם. הם רוצים גם חלק משלנו. הם רוצים להנחיל לכולנו את הקודים הפליליים שלהם, את הכבוד, את הפחד. את מה שאזרחי מדינת ישראל עושים עכשיו מול הטייקונים, צריכה לעשות משטרת ישראל מול עולם הפשע. להחזיר אותם למציאות. בדיוק כמו את מחיר הקוטג'.
