בגיל 16 נגמרו לי החיים, לפחות כפי שהכרתי אותם עד אז. תאונה שעברתי שינתה את עולמי.
זה קרה כשעבדתי במסעדת בשרים כפיקולו - ה"עבד" של המלצרים, שאחראי לפינוי השולחנות המלוכלכים. באחת המשמרות התבקשתי לגשת למחסן הצמוד למסעדה ולהביא חבית שימורים כבדה. בין המסעדה רחבת הידיים ועמוסת הסועדים לבין המחסן הפריד מגרש חניה גדול, שבמרכזו שלולית נוזלים קטנה וחלקלקה במיוחד – מלכודת צמיגית מתערובת של שמן מכוניות ישן, נוזלי בישול שמנוניים ושאריות של חומרי ניקוי, שנשטפו בסופו של כל יום מרצפת המסעדה החוצה, ואשר האספלט הדחוס לא הצליח לספוג.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בזמן שחציתי את מגרש החניה, החלקתי על אותה שלולית. בתוך אלפית שנייה מצאתי את עצמי על האדמה. חבית השימורים התגלגלה מידיי, המכסה שלה נפער והמלפפונים החמוצים התפזרו, בעוד אני מתעופף באוויר ונוחת בעוצמה על מכסה בטון של בור ביוב.
עד היום אני מסוגל לשמוע בדמיוני את קול הנפץ של הגולגולת שלי, הנחבטת ברצפה הקרה, ולשחזר את התחושה של ראש שכמעט נעקר ממקומו ושל מוח שמטולטל ימינה ושמאלה כמו כדור פינג פונג. המכה בעורף המדמם כאבה כל כך, שבאותם רגעים לא הרגשתי את החבטה הגורלית שחטפתי במקביל באזור הגב התחתון.
בתוך דקות הגיע למקום אמבולנס והסיע אותי במהירות לבית החולים, שם עברתי סידרת בדיקות מקיפה וצילומי רנטגן. לרופא בחדר המיון אמרתי ש"יש לי מין תחושה של חוסר תחושה ברגליים".
בהיעדר עדות לשבר ברגליים או בעמוד השדרה, שוחררתי הביתה בליווי הנחיה מהרופא המטפל – לנוח ולהירגע. "תדליק סדין חשמלי, תשכב במיטה שלושה ימים, והכל יעבור". הוא צדק. בתוך שלושה ימים באמת הכל עבר: בעיקר התחושה ברגליים.
כשהתעוררתי משינה בבוקר היום השלישי, גיליתי שאיבדתי את היכולת ללכת. צבטתי את רגליי. לא הרגשתי כלום. שרטתי אותן בציפורניים. שום תחושה. הרמתי עט, שהיה זרוק על הרצפה ליד מיטתי, ונעצתי אותו בבשר החי. הרגל דיממה, אבל לא הגיבה לכאב.
"אמא, אני נכה... אני לא מסוגל לזוז!" צעקתי.
היא התייצבה ליד מיטתי בן רגע. "תנסה ללכת. תנסה לעמוד. בטח נרדמה לך הרגל", אמרה, מתאמצת לשמור על פאסון, אך בלי הצלחה יתרה. ראיתי זאת בעיניה המבוהלות.
היא רצה לחדר האמבטיה, חזרה עם פינצטה והחלה צובטת את בהונותיי, את כף הרגל, את הקרסול. לא הרגשתי כלום.
בתוך דקות נישאתי בזרועותיו של שכן טוב לב, שגר בקומה שמתחתנו, ממיטתי אל מכוניתו, ודהרנו אל בית החולים. תחילה הופניתי לחדר המיון לצורך אבחון ראשוני. רופא חמור סבר בדק את רגליי בעזרת פטיש רפלקסים ואיבחן חוסר תחושה מוחלט ברגל ימין וכ־60 אחוזי נכות ברגל שמאל. לאחר כשעתיים, שבמהלכן נבדקו רפלקסים נוספים, הופניתי למחלקה הנוירולוגית של בית החולים.
כמעט חודשיים שכבתי שם, עד שלבסוף לא היה בכך טעם והגיע זמני ללכת הביתה. ליתר דיוק - להתגלגל בכיסא הגלגלים, שאליו עברתי במהלך האשפוז והוא הפך להיות הרגליים החדשות שלי.
בדיעבד התברר שהרופאים תיכננו את תקופת האשפוז וההסתגלות לכיסא הגלגלים כסוג של הכנה לקראת החיים החדשים שלי: חיים של נער נכה בן 16.
בכיסא הגלגלים. בדיעבד - התקופה הזו היתה מתנה
לבית החולים כבר לא שבתי. גם לא לבית הספר. הייתי תלמיד כיתה י"א, שהנחמה היחידה שלו במצבו החדש היתה העובדה שהוא פטור מהכנת שיעורי בית ומלימוד אינטנסיבי למבחנים.
מתוך שעמום – אבל בעיקר מפני שקיוויתי כל כך לשוב ללכת, וגם האמנתי בכל ליבי שזה יקרה – לקחתי מחברת שורות נשכחת מבית הספר, הפכתי אותה אל הצד הלא משומש, נתתי לה את הכותרת "הרשימה" והתחלתי לכתוב לעצמי תוכניות להמשך אותה שנה, עד גיל 17:
לעשות בגרות בתיאטרון
להתנשק בפעם הראשונה
שיקנו לי מחשב
לנצל את הזמן בבית ולכתוב ספר
לנסוע עוד פעם ללונדון, הפעם עם סבא וסבתא
בתוך דקות התמלא העמוד בכתב יד קטן וצפוף ובאינספור יעדים, משימות וחלומות. בהתחלה עוד ניסיתי לכתוב דברים בהתאם למצבי הבריאותי, אך עד מהרה נסחפתי לרשימה ללא גבולות.
כשמילאתי שני עמודים בשאיפות ובמשימות עד גיל 17, פתחתי עמוד נוסף, שהוקדש לגיל 18. ואחריו לגיל 19. כך המשכתי, עד העשור השלישי והרביעי של חיי.
אחרי כמה ימים היתה לי מחברת גדושה בתוכניות ובחלומות. בכל פעם שעלה בי רעיון ליעד, משימה או חלום, הוספתי אותו לרשימה.
יום אחד באה לבקר אחת המורות שלי. היא הסתכלה על המחברת, שנחה על שרפרף ליד המיטה, ותהתה מה אני משרבט בה. שיתפתי אותה ברעיון והגשתי לה בגאווה את המחברת. היא פתחה אותה וקראה בקול רם חלק מהסעיפים:
להופיע במחזמר עד גיל 25
לטפס על החומה הסינית באזור גיל 30 (רצוי עם סבתא שלי, שחולמת על זה כל חייה)
לעבוד בעיתון ולכתוב טור אישי
לשחק בסידרת טלוויזיה (כמו אופרות־הסבון האמריקניות שאני רואה בכבלים)
להקים עסק שקשור באמנות
אחר כך ביקשה להבין מה המניע מאחורי כל פריט. ככל שהסברתי לה והפלגתי בדמיוני ובחלומותיי, החיוך הקטן שלה נעשה עצוב יותר ויותר. לא יכולתי להתעלם מהלחלוחית שהציפה את עיניה הכחולות, ובעיקר אני זוכר עד היום את הבעת פניה, שאמרה הכל ללא מילים: "מסכן הילד... לא רק שנפגע בעמוד השדרה, עכשיו הוא גם נפגע במוח, מנותק מהמציאות".
זו ההבעה שעלתה על פניהם של כל אלה שביקשו להציץ במחברת שלי, וגילו בה רק דמיונות של נער פנטזיונר. אבל אני רציתי להאמין שכך או אחרת, אגשים את כל החלומות הללו.
לבסוף, לאחר תהליך שיקום ארוך ומתסכל, שנמשך יותר משנה וחצי וכלל טיפולים אינטנסיביים כואבים, וכעבור אלפי שעות בכיסא הגלגלים – חזרתי ללכת.
כשהרופאים שטיפלו בי התבשרו שחזרתי ללכת, הם לא ידעו להסביר מה קרה. חלקם טענו שמדובר בתופעה רפואית הנקראת "רגל שמוטה" – סוג של שיתוק, לעתים זמני, שנוצר עקב לחץ של חוליות על מערכת העצבים. היו גם רופאים שמילמלו באוזנינו "נס רפואי", והיו שבחרו להאמין בהשפעתם הטובה של שמנים ושל משחות פלא, או בשלל הקמעות שקיבלתי מרבנים וקישטו את כיסא הגלגלים שלי.
בהיעדר הסבר רפואי משכנע, אימצתי תשובה משלי ואותה נתתי לכל השואלים: הרשימה. הרשימה שכתבתי, עם כל החלומות שאני עוד רוצה להגשים, היא שגרמה לי לחזור ללכת. היא הציבה בפניי יעדים ומילאה אותי בתקווה ששום דבר לא ימנע ממני לעמוד על הרגליים ולהגשים אותם. היא זו שעזרה לי להתרומם מהייאוש.
במבט לאחור, אני מכנה את התקופה ההיא "המתנה של חיי". זכיתי כבר בגיל צעיר להבין משהו על שבריריות החיים, על כך שהגורל יכול להתהפך עלינו בתוך שניות. כשחזרתי ללכת הבטתי במחברת ההיא, שעברה אחר כבוד לארגז עם הפתקים ומכתבי האהבה הסודיים מתחת למיטת הנוער בבית הוריי, והחלטתי: כל עוד אני כאן, אוציא לפועל את כל החלומות שלי.
החלטתי שאחיה כל יום כאילו הוא היום האחרון בשארית חיי. שאסמן "וי" על כל אחד ואחד מהסעיפים ברשימה האינסופית שלי. את מרביתם אכן הגשמתי.
לפני ארבע שנים, בערב יום כיפור 2010, עשיתי סדר בחדר העבודה שלי, שבו אני נהנה להסתגר כמה שעות ביממה, להפליג בדמיונות, לכתוב ספרים וכתבות לעיתון ולפגוש אנשים בפייסבוק. כשהסרתי אבק מכמה קופסאות, שהיו מונחות על מדף גבוה, צנחה לרצפה קופסת קרטון צבעונית שקניתי פעם באיקאה. עשרות דפים ופתקיות התפזרו וכיסו את החדר הקטן במרבד צבעוני של נייר.
מצאתי שם ברכות ליום הולדתי ה־30, את תעודת הלידה של בתי שירה, תמונות שלא היה להן מקום באלבום וגם מכתב ישן שנשלח אלי. על גבי המעטפה זיהיתי את כתב היד: זה היה מכתב ששלחתי לעצמי.
כמה מוזר, חשבתי. לא זכרתי במה מדובר. המעטפה היתה עדיין חתומה. פתחתי אותה, ובפנים הסתתרה רשימת חלומות שכתבתי ארבע שנים קודם לכן. את הרשימה ההיא חיברתי במסגרת ארוחת ערב שערכתי על גג הבניין שלי בערב ראש השנה לעשרה חברים קרובים. הודעתי לכולם להגיע לבושים בלבן, הכנתי ארוחת גבינות, וכשכולנו היינו שבעים, מחויכים ושתויים במידה, ביקשתי מכל אחד מהנוכחים לכתוב לעצמו רשימת חלומות ויעדים לשנה הקרובה.
אחר כך הקראנו זה לזה את הרשימות ודיברנו על משמעותן ועל מידת הריאליות שלהן. לבסוף חילקתי לכולם מעטפות וביקשתי מהנוכחים להכניס לתוכן את הרשימות שלהם, לכתוב עליהן את כתובתם ולהחזיר לי אותן למשמרת.
אני מניח שרבים מהאורחים באותו ערב שכחו לגמרי את הרשימות שהשאירו אצלי. אחרי כמה חודשים שלחתי להם את המעטפות, כתזכורת לקראת האביב, העונה שבה הכל מתחיל לפרוח. את המעטפה שלי לא שלחתי לעצמי מעולם. שכחתי ממנה. היא שכבה באותה קופסת קרטון, שהתפרקה לי עכשיו בידיים.
התיישבתי על כיסא המחשב שלי, פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא. מהר מאוד התפשט על פניי חיוך רחב: כמעט כל החלומות שלי התגשמו.
קבלו תיקון: אני עצמי הגשמתי אותם, במו ידיי.
אף שכלל לא זכרתי שכתבתי את הרשימה ההיא, וגם לא את החלומות שציינתי בה. טוב, חלק לא קטן מהם היו צרובים במוחי ובליבי.
רק שלושה חלומות לא הגשמתי, עד אותו יום: להירשם לחוג ציור; ללמוד צרפתית (התחלתי והפסקתי כעבור כמה שבועות, כי השיעורים התנגשו עם תקופת צילומים עמוסה שהיתה לי אז בטלוויזיה); ללכת לחדר כושר.
אני מוכן להתערב שהסעיף האחרון הנ"ל מוכר לכם היטב. רובנו רוצים להיות בריאים יותר, חטובים יותר ונאים יותר. כבר 20 שנה אני מעביר את הסעיף הזה מרשימה לרשימה, מבטיח לעצמי ש"הנה, השנה זה קורה", רוכש מינוי לחדר כושר חדש - ואז שוכח ממנו, מוכר את המינוי או מעביר לחברים. עד היום הוצאתי אלפי שקלים על מינויים שמעולם לא מימשתי.
קראתי את הרשימה ההיא ותהיתי איך ייתכן שאת כל הסעיפים שהסביבה רואה כמורכבים וקשים להגשמה - הגשמתי, בעזרת השקעה רבה ולא מעט שעות עבודה, אך ללא מאמץ נפשי מיוחד; ואילו את הדברים הפשוטים לכאורה, הנגישים - לא עשיתי.
במאי 2011 החלטתי לעשות מעשה ולבחון את עניין ההגשמה: לכתוב רשימה חדשה של חלומות ויעדים, נטולת גבולות ומעצורים, לפרסם אותה בבלוג ולהפיץ אותה ברשתות החברתיות ובעזרת רשימות התפוצה של החברים שלי. תהיתי עד לאן יתגלגל המסר, כמו מכתב שהיו טומנים פעם בבקבוק אטום ומשליכים לים.
כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה, כתבתי את הבלוג גם באנגלית, בתקווה שירכוש לו כמה שיותר אוהדים בעולם. הרשימה כללה עשרה דברים שביקשתי להגשים בתוך 400 ימים. למה עשרה דברים ולמה 400 יום? סתם, שרירותי לגמרי. חשבתי שהמשימות שבחרתי ניתנות לביצוע במסגרת הזמן הזאת.
וזו הרשימה שפירסמתי:
שיהיו לי קוביות בבטן
להתראיין בטלוויזיה הצרפתית על ישראל (אבל קודם כל ללמוד צרפתית)
לסיים את הלימודים שמעולם לא סיימתי (ולעשות בגרות)
להציל נפש אחת בישראל (ובמילים אחרות: לשקם הומלס)
להקים עמותה עולמית למען ילדים (ולוודא שהכסף מגיע ליעדו ולא נשאר בידי המנהלים)
לראיין את מקור ההשראה שלי, אופרה וינפרי (ושהראיון ישודר בערוץ הטלוויזיה החדש שלה בארה"ב)
להקיף את היבשת האוסטרלית (בלי להוציא שקל)
למכור פורמט טלוויזיוני המבוסס על רעיון "הרשימה" (רצוי בפסטיבל הטלוויזיה הבא בקאן)
העליתי את הבלוג לאוויר ביום חמישי בערב. העתקתי בהתרגשות את הלינק לפוסט הראשון ופירסמתי אותו בפייסבוק שלי. למחרת בדקתי את מונה הכניסות של הבלוג וראיתי שבמהלך הלילה ביקרו בו כ־500 גולשים ששנתם נדדה.
למחרת התחיל הבלוג לתפוס תאוצה. השיתופים גדלו בקצב מסחרר, ובסוף השבוע הראשון ביקרו בו כ־5,000 סקרנים. אחרי פחות משבוע קיבלתי את המייל הראשון שהתייחס לרשימה הפרטית שלי. ישראלית שחיה בשיקגו שנים כתבה לי שאחיה, המתגורר לא הרחק ממנה, נשוי למישהי שחברתה עובדת בסמיכות לאולפנים של אופרה וינפרי.
"הנה הכתובת של האולפנים של אופרה, והנה הכתובת של הבית שלה. כלומר, של אחד הבתים שלה", כתבה לי. "תכתוב לה את הסיפור שלך".
ישראלי שגר בניו יורק קרא על כמיהתי לקוביות בבטן ושלח לינק עם מידע על ערכת DVD, בהגשתו של מאמן כושר עם רצח בעיניים ובעל סט קוביות מושלם: "תזמין את הערכה שלו. מניסיון, זה עובד!"
"הם לא עושים משלוחים לישראל", כתבתי לו.
"אני ארכוש לך ערכה במתנה ואשלח לך", השיב.
גולשים אחרים, שהתחברו לרעיון הסיוע ההדדי, התנדבו לתרגם את הבלוג לשפות נוספות. כמה מהפוסטים תורגמו לצרפתית, לגרמנית, לרוסית ואפילו לפרסית.
איש יחסי הציבור של רשת חדרי הכושר "הולמס פלייס", שנחשף לבלוג, היפנה אלי את מנהלי הרשת, שכתבו לי: "בריאות וחיטוב הגוף הם האג'נדה שלנו. אנחנו רוצים להעניק לך במתנה מינוי לחדר כושר למשך 400 ימי הניסוי, וכן תזונאית ומאמן כושר פרטי צמודים. רק תבוא להתאמן". חדר כושר, בחינם? לעזאזל, הלך התירוץ של הכסף!
• • •
במהלך מסע "הרשימה", שנולד כבלוג והפך לספר שיצא לאחרונה, אנשים מכל רחבי העולם, מרואנדה ועד רוסיה, מירדן ועד אוסטרליה, הגיבו לרשימה. קיבלתי את המייל של העוזר האישי של אופרה וינפרי והגעתי למשרדה בניו יורק, אוסטרלים זרים הציעו לי את ביתם, חדרי כושר הציעו לי את שירותיהם, אנשי מחשבים ביקשו לשדרג את הבלוג, רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", תרם לי מאמר לבלוג והפיץ את דבר קיומו, הוזמנתי לספר את סיפורי בפורומים, ובסופו של דבר הצלחתי לגייס, בתוך חודשיים בלבד, סכום של 251,818 שקלים להוצאת הספר.
במסע הארוך, שהחל לפני כארבע שנים ונמשך עד עכשיו, קראתי יותר מ־5,000 רשימות של אנשים מרחבי העולם. בלי לדעת יצאתי לסוג של מחקר אנושי. למדתי רבות על עצמי, על חשיבות כתיבת הרשימות, על הסיבות שגורמות לאנשים להגשים חלומות ועל הסיבות שמונעות מאחרים לעשות זאת. אני מאמין שרשימה אפקטיבית יכולה לשנות חיים של אדם, ולכוח ההמונים יש אנרגיה של כור גרעיני. תצעקו את החלומות שלכם, מישהו ישמע אתכם.
"הרשימה - חלומות צריך לצעוק", 287 עמ', הוצאת "גיבור תרבות"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו