המרדף שלא היה אחרי הפושעים הנאצים

בפברואר השנה ביצעה המשטרה הגרמנית גל של פשיטות למעצרם של אזרחים שהיו בעברם שומרי אס.אס במחנות הריכוז הנאציים. התקווה היתה שהפשיטות יפצו על עשרות שנים של חוסר מעש אבל סביר יותר להניח שהן יציינו את הפרק האחרון בגישה המבישה של הרשות השופטת בגרמניה כלפי השואה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

המבצע תוכנן ותואם למופת. חוקרים פליליים ממדינות נורדריין־וסטפליה, בוואריה, הסה ובאדן־וירטמברג היכו כולם באותה שעה, 9 בבוקר, ב־19 בפברואר. החוקרים, במכוניות אזרחיות, הגיעו ל־12 בתים והציגו בפני החשודים צווי חיפוש. עוד לפני המבצע בדקו למי מהחשודים יש רישיונות לנשק או לחומרי נפץ, אם כי הסיכוי להתנגדות היה קלוש מלכתחילה: צעיר החשודים הוא בן 88, והמבוגר שבהם כמעט בן 100. שלושה אנשים נלקחו זמנית למעצר ושוחררו מאוחר יותר.

למחרת, הוציאו התובעים הציבוריים בכל אחת מהמדינות הודעה זהה לעיתונות, תחת הכותרת "נוהלו חיפושים אחר חשודים כאנשי אס.אס ממחנה הריכוז אושוויץ". הכותרת, שהכילה שלוש מילות מפתח מעוררות עניין - "חיפושים", "אס.אס" ו"אושוויץ" - היכתה גלים. כלי התקשורת בכל רחבי העולם דיווחו בהרחבה על מה שהעיתון הגרמני "די וולט" כינה "המבצע המתואם הגדול ביותר נגד פושעים נאצים זה עשרות שנים".

כמעט 70 שנה לאחר שחרורו, אושוויץ עדיין ממשיך לעורר רגשות עזים, עזים יותר מהמקומות האחרים שמילאו תפקיד מפתח במכונת המוות הנאצית. מבין ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, לפחות 1.1 מיליון נרצחו במחנה ההשמדה הגדול ביותר, עם עשרות אלפי פולנים לא יהודים, שבויים רוסים וצוענים. הקורבנות הגיעו כמעט מכל מדינות אירופה, ורובם נשלחו אל תאי הגזים ברגע שהגיעו לאושוויץ־בירקנאו.

פשיטת המשטרה בפברואר היתה חלק ממבצע גדול יותר שהתנהל ב־11 ממדינות גרמניה, ושכוּון תחילה נגד 30 אנשי אס.אס שעבדו באושוויץ. אנשי "המשרד המרכזי של מינהל המשפטים הממשלתי לחקירת פשעי הנאצים", הממוקם בעיר לודוויגסבורג, הם שהרכיבו את הרשימה: 24 גברים ו־6 נשים, כולם בדרגים נמוכים של האס.אס - טוראים ורבי־טוראים.

רובם היו שומרים באושוויץ, והשאר מנהלי חשבונות, חובשים ומפעילי טלפרינטרים. רבים מהם שירתו במחנה ב־1944, כשהגיע אליו הטרנספורט שבו הובאה אנה פרנק בת ה־15, אולי המפורסמת ביותר שבקורבנות השואה. העובדה כי היו במקום נמוך בשרשרת הפיקוד לא מקטינה בשום אופן את חשיבותם של ההליכים החדשים; כחלק ממכונת המוות, כולם חשודים כשותפים לרצח באלפי מקרים.

המבצע לא החטיא את מטרתו. הציבור הגרמני קיבל בהערכה את העובדה שמערכת המשפט במדינה ניסתה, פעם נוספת, לתקן את הפרק המביש ביותר בהיסטוריה שלה, אף שהיו שטענו כי התביעה רק מנסה לצבור נקודות בדעת הקהל באמצעות מעצרם של כמה קשישים עם עבר נאצי.

לאורך השנים, הרדיפה של מערכת המשפט בגרמניה אחר אנשי אס.אס לשעבר עמדה בניגוד משווע להיקפו של הפשע. לדברי ההיסטוריון אנדריאס אייכמילר, מתוך 6,500 אנשי האס.אס ששירתו באושוויץ ונותרו בחיים לאחר המלחמה, רק 29 הורשעו במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת, ועוד כ־20 - במזרח גרמניה. כישלונה של מערכת המשפט הגרמנית נתפס זה מכבר כחלק מ"האשמה השנייה", שבה האשים את הגרמנים הסופר וניצול השואה רלף ג'ורדנו ב־1987. הוא טען כי הגרמנים הדחיקו את שנות היטלר במשך זמן רב מדי והתכחשו לאשמתם שלהם.

יותר מחצי שנה חלפה מאז הפשיטות המשטרתיות בפברואר, וכבר עתה ברור כי הופרכה לחלוטין ההנחה שהתובעים הגרמנים יצליחו לכפר חלקית על היחס לאושוויץ, עם הניסיון האחרון להביא לדין חלק מהפושעים. כמעט מדי שבוע נזנח עוד אחד מהתיקים החדשים, והסיבות שונות ומשונות. חלק מהחשודים הלכו לעולמם בחודשים האחרונים, רבים מהאחרים חלשים מכדי לעמוד למשפט. במקרה אחד, החשוד כבר הועמד לדין בפולין, אחרי המלחמה. התובעים הציבוריים מכינים כתבי אישום רק בשמונה תיקים. 

אדישות גרמנית לרצח

במסגרת הכנת הכתבה הזאת, בדקנו מספר רב של מסמכי ארכיון העוסקים בחקירות נגד פושעי אושוויץ. שוחחנו עם היסטוריונים ואנשי אקדמיה בתחום המשפט, כמו גם עם תובעים ושופטים שהיו מעורבים במקרים. ראיינו סניגורים של חברי אס.אס לשעבר ודיברנו עם ניצולה אחת מאושוויץ. הגענו למסקנה שהענישה של פושעי אושוויץ לא נכשלה בגלל ניסיונות סיכול של כמה פוליטיקאים או שופטים, אלא בגלל שמעט מדי אנשים היו מעוניינים להרשיע ולהעניש את הפושעים. גרמנים רבים היו ועודם אדישים לרצח ההמונים באושוויץ.

עוד לפני שהסתיימה המלחמה, חשדו בעלות הברית כי יהיה קשה להטיל עונשים על פשעי הנאצים, בשל מספרם העצום של מבצעי הפשעים והבעיות המשפטיות. זכותן של בעלות הברית להעמיד לדין על מעללי היטלר ליהודים ולגרמנים אחרים היתה מפוקפקת למדי במסגרת החוק הבינלאומי, כפי שהודה ב־1942 שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, כשאמר שלרוע המזל, פעולות מסוג זה אינן יכולות להיחשב לפשעים.

כדי למנוע את ההסתבכות בהליכים משפטיים, הציע ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, להוציא להורג נאצים בכירים מול כיתת יורים ללא משפט. ב־1943 הוא חתם על הצהרת מוסקבה, שעל פיה הכוחות המנצחים שומרים לעצמם את הזכות להעמיד לדין את "הפושעים העיקריים", ואילו האחראים למעשי זוועות, טבח והוצאות להורג יועמדו לדין במדינות שבהן נעשו הפשעים.

האזור שבו היה ממוקם מחנה אושוויץ, שנכבש בידי גרמניה בתחילת המלחמה, הוחזר לפולין אחרי 1945. עקב כך, שלטונות מערב גרמניה הסגירו את אנשי האס.אס שהצליחו ללכוד לממשלה בוורשה. השופטים הפולנים הרשיעו כ־700 אנשי אס.אס מאושוויץ, אולם חלק מפסקי הדין היו קלים להפתיע.

אחרי המלחמה, בתי דין גרמניים הורשו להעניש רק על הפשעים שביצעו גרמנים נגד גרמנים אחרים. אולם גם זה התגלה כבעייתי. בגרמניה ההרוסה של העת ההיא לא היו כמעט אולמות משפט, פחם לחימום, טלפונים ומכונות כתיבה. בחלק מהערים נאלצו בתי המשפט להפסיק את ההליכים עם רדת הערב, בגלל היעדר חשמל. במשך תקופה מסוימת, מחסור בנייר בהמבורג יצר מצב שבו לא היה אפשר לפרסם פסקי דין. המדינה היתה מחולקת לאזורי כיבוש, ואלה שנעו בין האזורים נזקקו לאישור מבעלות הברית; כשתובע מדרום גרמניה רצה לחקור עד בהמבורג שבצפון, נדרשו לו שישה שבועות רק כדי להעביר את התכתובת בדואר.

אבל איש אינו יכול לטעון כי ההעמדה לדין של אנשי האס.אס נכשלה בגלל היעדר חשמל. שלא כמו פשעים נאציים אחרים, השואה משכה מעט מאוד עניין ציבורי בהתחלה. בסקר דעת קהל שביצעו האמריקנים באזור הכבוש של גרמניה באוקטובר 1945 השיבו 20 אחוזים מהנשאלים כי הם "מסכימים עם היטלר בנוגע לטיפול ביהודים". 19 אחוזים נוספים סברו שהמדיניות שלו כלפי היהודים היתה נכונה עקרונית, גם אם קיצונית מדי.

משפטנים עם עבר נאצי

למרות שהמומחים מעריכים כי בין קורבנות אושוויץ היו כמה עשרות אלפים שהגיעו מגרמניה, הרי רק פחות משישה אנשי אס.אס מאושוויץ הועמדו לדין בידי בעלות הברית עד להקמת הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה ב־1949. כשבעלות הברית העבירו את סמכות ההעמדה לדין על פשעי הנאצים לבתי הדין המערב־גרמניים, רק מעט מאוד השתנה. במשפטים הראשונים ניכר חוסר האמפתיה לקורבנות, אפילו כשהמשפטים הסתיימו בהרשעה. בית משפט מחוזי בנירנברג, למשל, תיאר את האסירים במחנה לוויין של אושוויץ כ"יהודים פולנים בלתי ניתנים לחינוך וחסרי ניסיון במחנה ריכוז".

שנתיים לאחר מכן העמיד לדין בית המשפט המחוזי בוויסבאדן את גרהארד פטרס, מנהל "דֶגש", החברה שסיפקה לאס.אס את גז הציקלון B. איש הקשר של פטרס באס.אס העיד כי השתמש בחומר הכימי רק למטרות חיטוי, ובית המשפט קבע כי פטרס היה "שותף לעבירה שלא מרצון" ודן אותו לחמש שנות מאסר בלבד.

במדינות סקסוניה תחתית ונורדריין־וסטפליה, 80 אחוזים מכלל התובעים והשופטים היו בעלי עבר נאצי. שיעורים דומים היו בבית המשפט העליון הפדרלי. מצד שני, לא נחשף שום מקרה של תובע או שופט שניסה באופן פעיל לסכל הטלת עונשים על פשעים שבוצעו באושוויץ.

היה הרבה יותר קל לא לעשות כלום. "הם עשו שלום עם מבצעי הפשעים, על גבם של הקורבנות", כותב הפרופסור הגרמני למשפטים אינגו מילר, במהדורה החדשה של ספרו "Horrible Jurists" ("משפטנים איומים").

גם כאשר תיק כבר הגיע לבית המשפט, גם משפטנים נטולי כל קשר קודם לנאצים הפגינו יצירתיות עצומה. למשל, אסטרטגיה פופולרית במיוחד היתה לתייג את מבצעי הפשעים כ"סייענים" בלבד, מה שהפחית משמעותית את העונשים. בזה אחר זה, בכירי אס.אס ששירתו במחנות ההשמדה יצאו בעונשים קלים. חוקרים מתוסכלים הגיעו לחישוב הציני, שעל פיו ניתנו בממוצע עשר דקות מאסר על כל יהודי שנרצח.

ב־1960 קבע בית משפט מחוזי במינסטר כי יש לשחרר את יוהאן קרמר, לשעבר רופא אס.אס במחנה ריכוז, שהורה על רציחתם של אסירים חולים ותשושים. הוא עצמו כתב ביומנו ב־10 באוקטובר 1942: "קצרתי איברים טריים - כבד, טחול ולבלב - לצורך המחקר הרפואי שלי"; אבל השופטים קבעו כי האוברשטורמפיהרר לשעבר "היה חסר אינטרס אישי בפשע, אלא רק סייע לדבר עבירה", ופסקו לו עשר שנות מאסר במקום מאסר עולם. באורח פלא, תקופת העונש חפפה במדויק את מספר השנים שהוא כבר ישב בכלא בפולין.

רעיון ה"מסייע לדבר עבירה" היה מבוסס על התפיסה כי רק היטלר ופמלייתו הקרובה היו אחראים לשואה. "כל האחרים", אמר בלעג התובע הראשי האגדי של מדינת הסן, פריץ באואר, "ראו עצמם כחסידים אנוסים ומבועתים או יצורים חסרי אישיות, שאולצו לבצע דברים שהיו זרים לטבעם".

בתקופתו של הקנצלר וילי ברנדט רווחה התפיסה שגם העם הגרמני היה קורבן של היטלר. אפילו מתנגדים בולטים לנאצים, דוגמת הקנצלר לשעבר אדנאואר, האמינו שיש למתוח קו על העבר, גם אם פירוש הדבר לחטוא לעקרונות החוק.

אחד המסמכים המדהימים ביותר שנחשפו בשנים האחרונות הוא פרוטוקול של שיחה בין אדנאואר ודיפלומט ישראלי בשנת 1963. ישראל לחצה לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, ואדנאואר רמז כי יסכים - אם ישראל, בתמורה, תסכים שמערב גרמניה תפסיק להעמיד לדין פושעי מלחמה נאצים, "עניין בלתי נסבל למעמדה של גרמניה בעולם".

מאבק בשתיקה הקולקטיבית 

משפט אושוויץ הגדול בפרנקפורט, באמצע שנות השישים, לא היה קורה אלמלא מאמציו האדירים של התובע הראשי פריץ באואר - יהודי, אסיר לשעבר במחנה ריכוז והומוסקסואל. באואר חיפש צדק לקורבנות, אבל ביקש גם לשים קץ לשתיקה הקולקטיבית באמצעות משפט רחב היקף שיעסוק באושוויץ.

שורה של נסיבות וצירופי מקרים שיחקו לידיו. עיתונאי מפרנקפורט העביר אליו מסמכים שקיבל מניצוֹל אושוויץ. במכתבים, משנת 1942, פונה הנהלת המחנה אל בית משפט של המשטרה והאס.אס בוורוצלב, פולין, בבקשה להפסיק חקירה משפטית נגד 37 אנשי אס.אס שירו באסירים. חקירות משפטיות כאלו היו חלק מהכיסוי החוקי־כביכול של המחנה.

באואר השיג פסק דין מבית המשפט העליון הפדרלי, שעל פיו יועבר החומר לבית המשפט המחוזי בפרנקפורט, וכך עבר המשפט לידי הרשות השופטת תחת פיקוחו של באואר. בשלב זה הטיל באואר את החקירות על כמה תובעים צעירים, שלא היו להם שום קשרים קודמים עם הנאצים. אלה הראו עד כמה קל לקדם את נושא חקירת אושוויץ, ברגע שיש רצון לבצע. הם ביקשו עזרה מארגונים יהודיים, השתמשו בעיתונים כדי למצוא עדים וסקרו מסמכים מהמחנה. בתוך כמה חודשים, הצליחו לזהות כ־600 חברים באס.אס.

לאחר מכן נוהל חיפוש שיטתי, בחלקו דרך אמצעי התקשורת. תהליך זה הוביל לחשיפתו של ריכרד בֶר, המפקד האחרון של אושוויץ, שחי תחת שם בדוי ועבד באחוזת משפחת ביסמרק ביער ליד המבורג.

באואר הורה לתובעים להעמיד לדין "חתך של המחנה". הוא לא רצה לשפוט את הפושעים במשפטים אישיים, שהיו מטשטשים את הסיבה לכך שההשמדה היתה יעילה כל כך: היא התבססה על חלוקת עבודה. באואר חשף את דרך הפעולה. מטה משרד הביטחון של הרייך היה מודיע על הגעתה של רכבת הנושאת יהודים באמצעות שליחת מסר רדיו או טלקס; לאחר קבלת המסר, היה משרד מפקד המחנה מודיע למחלקות הרלוונטיות. לוח המשמרות קבע מי יהיה בתפקיד ברציף הרכבת, וחברי האס.אס הגיעו לרציף.

המשפט החשוב ביותר של נאצים בגרמניה שלאחר המלחמה החל בפרנקפורט ב־20 בדצמבר 1963: "משפט פלילי נגד מולקה ואחרים". 20 אלף מבקרים עקבו אחר מהלכו ופרצו בדמעות כשאסירים לשעבר סיפרו את סיפוריהם. אמצעי התקשורת דיווחו מדי יום על עדויותיהם של יותר מ־350 עדים - והביאו את השואה היישר לתוך בתיהם של האנשים.

כיום, באואר זוכה לתשבחות על שהביא לקיומו של המשפט, למרות התנגדות ניכרת. הדוגמה שלו מוכיחה כי די היה ברצון, בנחישות ובעמידה איתנה של אדם אחד בלבד, כדי שהדין ייעשה.

גם עשרות שנים לאחר מותו של היטלר, חוקרים ותובעים כאחד הוטרדו וקיבלו איומים ברצח. באואר נשא עליו אקדח, והנהג שלו שימש גם שומר ראש.

היינץ דוקס (90), בעברו שופט חוקר במשפט אושוויץ, נהג לכתוב "תזכירים סודיים" כשקולגות שלו ניסו לסכל את החקירות, עם תירוצים כמו "עבודה רבה מדי עבור בית המשפט המחוזי". דוקס מספר על שני שופטים מחוזיים, שהציעו לפרק את המשפט הגדול שתוכנן למשפטים אישיים ולהעביר חלק מהמקרים מידיו של באואר למשרדים של תובעים ציבוריים אחרים. ההצעה היתה הורסת את הקונספט של משפט ענק אחד.

השופט שישב במשפט בבית הדין המחוזי וגורמים בשלטון סירבו לאשר את בקשותיו של דוקס לצאת לסיור רשמי באושוויץ. דוקס מספר על קולגות, שבשיחות פרטיות כינו את העדים ממחנה הריכוז "אושוויצרים מקצועיים". אבל הוא אומר גם כי המשפט לא היה בסכנה רצינית בשום רגע נתון.

אלא שלבאואר לא היתה שום השפעה על החלטות בית המשפט. "פסקי הדין נגד קצינים בכירים במחנה היו קלים באופן מחפיר", אומר ורנר רנץ ממכון פריץ באואר, מכון תרבות גרמני עצמאי החוקר את ההיסטוריה וההשפעה של פשעי הנאצים. "הם סיפקו תירוץ לשופטים ולתובעים שלא רצו לטפל בפשעי אושוויץ והוציאו את הרוח ממפרשיהם של האחרים". משרד התובע הציבורי בפרנקפורט, למשל, זנח בעקבות פסק הדין משפט נגד 14 נהגי משאיות שהעבירו גז ציקלון B וקורבנות אל תאי הגזים. הוא נימק זאת בטענה ש"אשמתם פחותה בהשוואה לגזרי הדין שהוטלו על חברי אס.אס שביצעו את הסלקציה של האסירים ברציף הרכבת".

מעל לכל, כשלה האסטרטגיה המשפטית של באואר: הטיעון כי אין לטפל בהשמדת היהודים באושוויץ כמספר רב של פשעים אינדיבידואליים אלא כפשע גדול יחיד, ולכן "כל חבר בכוח אס.אס במחנה היה עשוי להיות אשם בהשתתפות ברצח, מהשומרים ועד צמרת הפיקוד".

אולם בית המשפט המחוזי של פרנקפורט, ומאוחר יותר גם בית המשפט העליון הפדרלי, במסגרת הערעור, דחו את האטסרטגיה הזאת, ובכך הצילו את עורם של אלפי אנשי אס.אס, שלגביהם היה אפשר להוכיח רק כי שירתו בבירקנאו. בהתאם להחלטה, להיות בורג במערכת לא היה עילה מספקת להרשעה.

מאותה נקודה ואילך, מערכת התביעה ובתי המשפט בגרמניה הסתמכו על קביעת בית המשפט העליון הפדרלי בנוגע לאושוויץ, אם כי במקרים שהתייחסו למחנות השמדה אחרים, ננקטה לעיתים גישה העולה בקנה אחד עם תפיסתו של באואר. אחרי משפט אושוויץ הגדול, הגיע רק קומץ של משפטים חשובים, וברובם לא היה אפשר להוכיח מעורבות ברורה בפשע.

מאות תיקים נזנחו 

הזמן החולף הפך להיות בעל הברית הטוב ביותר של אנשי האס.אס. משפט שעסק בפשע מחריד במיוחד - רציחתם של 400 ילדים הונגרים באושוויץ - הסתיים בשנת 1976 בזיכויו של מפקד האס.אס במחנה, וילי סאווצקי, משום שהעד הראשי של התביעה כבר לא היה כשיר לתת עדות. אנשי האס.אס, שנגמר להם גז הציקלון B, הסיעו את הילדים לבורות וזרקו אותם לאש כשהם חיים. ילדים שניסו לברוח נבעטו בחזרה אל האש. עד ראייה סיפר לאחר מכן כי ראה "כדורי אש קטנים שניסו לזחול החוצה מהמדורה".

מאחר שבית המשפט העליון הפדרלי העביר באופן שגרתי מקרים העוסקים באושוויץ אל משרד התובע הציבורי של פרנקפורט, פחות מתריסר עורכי דין ומתמחים טיפלו בפועל בכל נושא ההעמדה לדין על פשעים שבוצעו במחנה. על פי בדיקה שערך המכון להיסטוריה בת זמננו, ניהלה התביעה בפרנקפורט 1,060 תיקים - וזנחה כמעט את כולם. איש לא ניתח עדיין את התיקים באופן שיטתי, אבל נראה כי המוטיבציה של אנשי התביעה ירדה עם כל תביעה שכשלה.

קחו, למשל, את המקרה של שומר אס.אס שהועמד לדין ב־1982. הוא עמד על רציף הרכבת כמה פעמים, כדי למנוע מהיהודים שהגיעו לנסות לברוח. אלא שהתובע הראשי, האנס אברהרד קליין, שלל את האפשרות כי הקורבנות ידעו מה מחכה להם. משום כך, טען, לא היתה להם שום כוונה לברוח מלכתחילה. זו היתה הלוגיקה של אנשי הרשות השופטת, שחיפשו מוצא של חירום.

והיה גם התיק ב־2005 של עובד ב"מינהל כספי האסירים", שהיה אחראי על רכושם של אסירים שנרצחו. התובע אברהרד גָלם טען כי ביזת הרכוש לא היתה שורש הפשע, אלא רק "תוצר לוואי שהתקבל בברכה עבור כלכלת המלחמה". הוא גם ציין כי "קיים ספק אם סמָל האס.אס היה מודע לברוטליות של מוות מחנק באדים של חומצה הידרו־ציאנידית". התיק נסגר.

בנקודה מסוימת, המשרד המרכזי בלודוויגסבורג (ZSt), שבו נעשתה העבודה המקדימה להליכים בפרנקפורט, החל לאבד עניין. "אושוויץ כבר אינו חשוב למערכת המשפטית", מודה קורט שרים, ראש המשרד בלודוויגסבורג. ואכן, הפשיטות בפברואר השנה כנראה לא היו מתקיימות לעולם אילולא ניסיונו של תומס וולטר, חוקר מלודוויגסבורג, להביא למשפט ב־2008 את האוקראיני ג'ון דמיאניוק, שהיה שומר אס.אס במחנה ההשמדה סוביבור.

וולטר, שהיה חדש בלודוויגסבורג, היה חסר פחד והופתע מהנרפות של עמיתיו. הוא שימש יעד לבדיחות במשך תקופה ארוכה, אך להפתעת כולם, בית המשפט המחוזי במינכן הרשיע את דמיאניוק. פסק הדין נגד האוקראיני, שנגדו לא היה אפשר להוכיח שום פשע קונקרטי אינדיבידואלי, היה טריגר: אנשי הדרג הנמוך של האס.אס באושוויץ שוב עוררו עניין.

לפתע, עורכי הדין בלודוויגסבורג החלו לגלות קווים מקבילים בין אושוויץ לבין התקפות 11 בספטמבר 2001. הם התמקדו בסיפורו של מוניר אל־מוטסאדק מהמבורג, שהסתיר את היעלמותו של עטא מהמבורג וסייע בהעברת כספים אל מבצעי ההתקפות. מוטסאדק הורשע ב־2006 בסיוע לטייס המחבל מוחמד עטא באלפי אישומי רצח, למרות שלא הרג איש; שלא כמו אנשי האס.אס באושוויץ, הוא היה יכול לטעון שהרציחות היו מתקיימות גם ללא השתתפותו. למרות זאת, מצא אותו בית המשפט העליון אשם בשותפות לפשע.

צוות לודוויגסבורג גילה גם כי מלבד פסק הדין במשפט אושוויץ בפרנקפורט, בתי משפט אחרים בשנות השישים קבעו כי אנשי סגל רגילים, ששירתו בתפקידים תומכים במחנות השמדה אחרים, אחראים לפשעים. כך, למשל, נשלח לכלא אדם שהיה מנהל חשבונות במחנה סוביבור.

אנשי התביעה התעלמו מראש מכל אדם שנולד לפני 1912, בהנחה שאלו כבר לא בחיים. את התיקים שנותרו הצליבו עם נתונים מקרנות ביטוח פנסיוניות וסוכנויות ביטוח אחרות. בסוף התהליך נאספו 30 שמות וכתובות, שהועברו אל משרדי התובעים הציבוריים בערים שבהן התגוררו החשודים בסתיו 2013. חלקם היו טיפוסים מרושעים שקיבלו עונשי מאסר ממושכים מטעם בעלות הברית או במזרח גרמניה. אבל הם לא נבדקו בשל מעורבותם בפשעים ספציפיים, אלא בשל היותם חלק מהמנגנון שעסק ברצח שיטתי.

בין העצורים היו אישה שעבדה כמזכירה במחלקת הטלקס של משרד המפקד באושוויץ, שממנו נשלחו לברלין דו"חות על היהודים שנרצחו; וגבר ששירת כשומר במחנה במשך שנתיים וחצי, בעיקר במגדל השמירה, ולאחר המלחמה הפך לאדריכל ולעובד ממשלה בגרמניה. "מובן שאילולא היינו שם, אושוויץ לא היה קיים", אמר האיש בחקירתו, אבל ציין כי אינו חש אשמה כלשהי, פלילית או מוסרית. 

0.48 אחוזי הרשעה

גילם המתקדם של הנאשמים אינו רלוונטי להערכה המשפטית של התיקים נגדם. מובן שרבים סבורים שמגוחך להרשיע אנשים בני 88 על פשעים שבוצעו לפני 70 שנה, בכפוף לחוק עבריינות נוער. אבל מה הוגן?

לאסתר בז'רנו, יושבת הראש בת ה־89 של ועדת אושוויץ הבינלאומית, יש מה לומר בהקשר לכך. היא היתה אישה צעירה כשהגיעה למחנה ההשמדה, אבל שרדה בזכות יכולותיה המוסיקליות: האס.אס נזקקו לה עבור "תזמורת הבנות" של המחנה.

בז'רנו מתגוררת בדירה קטנה בהמבורג. למרות גילה המתקדם היא מלאת אנרגיה, אך תמיד סירבה להופיע במשפטים נגד אנשי אס.אס לשעבר - "מעמסה שלא אוכל לשאת", כדבריה. את החקירות החדשות היא מקבלת בברכה, אך במרירות מסוימת. "זה כל כך מגוחך, האנשים האלה היו צריכים לקבל עונש מייד אחרי תום המלחמה. לעולם לא אסלח למערכת המשפט על כישלונה, ולא חשוב מה יקרה עכשיו".

עבורה, הנושא החשוב ביותר הוא האופן שבו אנשי האס.אס לשעבר יתנהגו בבית המשפט. "אלה הממשיכים לדבוק באידיאולוגיה המחרידה חייבים להיענש בחומרה", היא אומרת. "אלה שמפגינים חרטה אמיתית צריכים לקבל יחס מקל. יש רק דבר אחד שיהיה בלתי נסבל: זיכוי. יש להרשיע אותם בכל מחיר, ולו כאקט סימבולי. הם היו שם והם השתתפו, אפילו אם לא ביצעו את הפשעים בעצמם".

אבל פתרון כזה, המבוסס על חוכמת שלמה, אינו אופציה. במערכת המשפט הגרמנית אין תקנות העוסקות בעונשים לדוגמה. אדם שנשפט הוא אשם או זכאי. גורמים במערכת מעריכים כי רק בשניים מהמקרים, יובילו הראיות לתביעות. ואם שני הנאשמים הקשישים אכן יורשעו, שיעור אנשי האס.אס מאושוויץ שהורשעו בגרמניה יגיע לשיא חדש: 0.48 אחוזים.

 shishabat@israelhayom.co.il

תרגום: אסנת נאור

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו