נקודת השפל הנמוכה ביותר בחייה הקולינריים של יעל בר־זוהר הגיעה ביום שבו החליטה לפנק את בעלה, גיא זו־ארץ, ולהכין לו קערה ענקית של פופקורן לרגל ערב הצפייה המסורתי שלהם במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב.
"בגלל שאבא שלי היה מורה לחינוך גופני, אני מאוד אוהבת כדורגל וכדורסל, וצפייה משפחתית במשחקי כדורסל זה חלק מההוויי הזוגי שלנו. גיא בדרך כלל מכין בערבים כאלה פופקורן בסיר, ויש לו כל מיני שיטות להוציא את האדים מהסיר ולעשות את הפופקורן הכי טוב שיש. יום אחד אמרתי לו בקטע אוהב, 'מאמי, שב מול הטלוויזיה. הפופקורן עלי'.
"ניגשתי למטבח, לקחתי סיר, ואני לא יודעת בדיוק מה קרה ואיך זה קרה, אבל בתוך כמה רגעים היה ריח חזק של שרוף, כל הבית התמלא בעננה של עשן, וגיליתי שהלך הסיר. למען האמת, הלכו שלושה סירים. בכל פעם שניסיתי שוב, שרפתי עוד סיר".
בשביל אנשים כמוך המציאו את השקית למיקרוגל.
"כן, אני יודעת..." היא מסמיקה ומצחקקת, "רק שרציתי לעשות פופקורן בריא, בלי חמאה ותוספות שמוסיפים לשקיות. בסופו של דבר, אחרי שהחרבתי את המטבח, הכנתי שקית במיקרו. עזוב, אני אסון. יש לי עוד כמה סיפורים מביכים, שתוכל למלא בהם עמודים בקלות. כמו אז, כשביקשו מהגן של הבן הבכור שלי שאכין לכבוד יום ההולדת שלו 30 ביצים קשות שיכניסו לפיתות. הסתכלתי על הפתק שקיבלתי מהגננת ולא ידעתי מה לעשות. אמרתי לעצמי 'רגע, חביתה את יודעת לעשות - זה די פשוט. מקושקשת את גם יודעת לעשות. אבל איך עושים 30 ביצים קשות?!"
את רצינית? סיר, מים, קצת מלח, עשר דקות על הגז.
"אתה מדבר על ביצה אחת, אבל ביקשו ממני להכין 30! ואם לא כל הביצים יתבשלו, בגלל הכמות? אולי צריך יותר מים? סיר מיוחד? ומה אם חלק ייצאו רכות מדי? זה היה אמור להיות לכבוד יום ההולדת של הבן שלי, ולא רציתי להביך אותו עם אוכל לא טוב. הלחיצה אותי הכמות. איך עושים 30 ביצים קשות במקביל?
"לא ידעתי מה לעשות. הייתי לבד בבית, אז התקשרתי לגיא ואמרתי לו, בהיסוס, 'מאמי, אתה שומע רגע?' והוא אומר: 'אני רגע לפני הופעה. מהר'. ואני ממשיכה עם 'תגיד, איך עושים ביצים קשות?' היה שקט על הקו, ואז הוא התפוצץ מצחוק".
נעלבת?
"תשמע, אני באמת בושה במטבח, צריך להודות בזה ביושר. בתחילת הקשר שלי עם גיא, כשהתחלנו לצאת, הוא הגיע אלי הביתה והזמנתי אוכל ממסעדה, והנחתי את זה בצלחות כאילו שאני בישלתי. עד היום הוא לא יודע את זה. עכשיו כן. סליחה, גיא".
בר־זוהר ב"הצילו! אני לא יודע לבשל". "עדיין נלחמת עם האומלט" // צילום: פיני סילוק
ייסורי מצפון קולינריים
והדוגמאות קולחות ממנה, כאילו מדובר בתרפיה אצל הפסיכולוג. "פעם, בראש השנה, התארחנו אצל אחות של גיא לארוחת ערב. בדרך כלל, הארוחות המשפחתיות מתקיימות אצלנו. אנחנו מארחים, וכל אחד מהאורחים מביא משהו לאכול. זה משחרר אותי מלבשל את האוכל הגרוע שלי. באותה שנה אחות של גיא הזמינה אליה, ומתוך נימוס שאלתי, 'להביא משהו?' מתוך אמונה ותקווה שהיא תגיד לי 'תביאי את עצמך'.
"אבל היא אמרה לי 'תביאי קינוח'. מרוב הלם עוד הוספתי, 'איזה קינוח?' אז היא אמרה: 'עוגת גבינה'. תבין שבחיים שלי לא עשיתי עוגת גבינה עד אז.
"הלכתי מייד לספר מתכונים ששגב משה נתן לי במתנה, ומצאתי שם מתכון שלו לעוגת גבינה עם קציפת לימון. על הדף זה נראָה לי לא מסובך, ובאמת, תהליך העבודה היה יחסית מהיר וקל. הייתי מאוד מרוצה מעצמי, והגעתי לארוחה עם ביטחון גדול ששיחקתי אותה.
"הכל קרס כשחתכתי את העוגה והגשתי אותה. אחות של גיא, שהיתה האמיצה הראשונה לטעום, שאלה אם שמתי בפנים חתיכות אננס. וזה ממש לא היה אחד מהמרכיבים. מה מתברר? שיש חומר שנקרא ג'לטין, שצריך להמיס בתהליך ההכנה, רק שאני דילגתי על זה. חשבתי שחמש שניות על הגז זה מספיק, ונוצר מצב שהגשתי עוגת גבינה עם גושים ענקיים של ג'לטין. משפחה שלמה אכלה, מתוך נימוס, עוגת גבינה עם גושים קשיחים של ג'לטין לא מומס.
"מאז, אגב, לא ביקשו ממני להכין יותר שום דבר בארוחות המשפחתיות. אני באמת מזעזעת במטבח. איכשהו הצלחתי להסתיר את זה מהילדים, עם ארוחות ערב של חביתות, גבינה וירקות חתוכים יפה, ובעיקר עם עוגת שוקולד עמוסת סוכריות שאני מצליחה להכין לימי ההולדת שלהם. תן לילד עוגת שוקולד, ואתה מצליח לקנות אותו".
איך הגעת למצב שאת לא יודעת לבשל כלום?
"מצד אחד, הייתי ילדה עובדת, שמגיל 15 רצה מהפקה להפקה ומשקיעה את האנרגיות שלה בזה, ולא בכישורי חיים כמו בישול. מצד שני, גדלתי בבית של שני הורים עסוקים. אמא שלי היתה אחות בכירה וניהלה את מחלקת הילדים של בית החולים דנה במשך 40 שנה. מעולם לא ראיתי את אמא שלי במטבח, ואין לי חוויה של סירים מפיצי ריח, כמו שיש לגיא, שגדל בין סירים ובישולים. יש ילדים שקוראים להם 'ילדי מפתח'? אז אני הייתי ילדת מיקרו, שהיתה מחממת שניצל, אורז וספגטי. אף פעם לא היה בי כעס על זה שאין בבית 'אוכל של אמא', כי המזון שקיבלתי מאמא שלי היה מזון רוחני, להיות אדם טוב וישר ואחראי, וזה הרבה יותר חשוב בעיניי משניצל טעים".
לא, זאת לא טעות. יעל בר־זוהר גאה להציג: אני אסון קולינרי. החל ממחר היא גם תגיח למסך הטלוויזיה שלכם (בכל מוצ"ש בקשת) במסגרת תוכנית הריאליטי החדשה "הצילו! אני לא יודע לבשל", עם מיכל ינאי, הדר לוי, רנא רסלאן, טל ברודי, עמוס רולידר, רן שריג, נאור אורמיה, מאור שוויצר ושני אטיאס. כל העשרה נכלאו מרצון בבית מלון לשלושה שבועות ונכנסו למחנה אימונים של השף ניצן רז, במטרה לשרוף כמה שפחות מחבתות וסירים ולחזור הביתה עם מחברת מתכונים שתשדרג להם את המטבח.
"אסף גיל, המפיק של 'רוקדים עם כוכבים' ו'מאסטר שף', פנה אלי וסיפר לי על התוכנית. הוא אמר שמדובר בפורמט רציני ומכובד, ושמעל לכל, אחרי שלושה שבועות של הסגר ובישולים מהבוקר עד הלילה, אדע לבשל. הוא נגע בנקודת התורפה הכי רגישה שלי.
"שנים הסתובבתי עם הגיבנת הזאת של 'לא יודעת לבשל כלום'. אני יודעת שאני אמא נפלאה, אבל אם גם הייתי יודעת להעמיד איזה סיר קציצות על האש, זה היה משחרר אותי מכל ייסורי המצפון על כך שאני לא יודעת לבשל. איזו אישה לא רוצה להיות האמא הכי טובה שיש והאישה שמדי פעם מפנקת את המשפחה שלה בארוחה טובה?
"האמת היא שהיתה לי התלבטות אם להגיד 'כן', למרות שהרגשתי שזה כמו התגשמות חלום עבורי: אני גם סוף סוף אלמד לבשל, וגם ישלמו לי על זה. אחרי הפגישה במשרד ההפקות, חיכיתי שהילדים יישנו ואוכל לדבר על כך עם גיא ולקבל החלטה משפחתית, כי בכל זאת מדובר בתוכנית שמצולמת בתנאי הסגר של שלושה שבועות עם שיחת טלפון יומית קצרה.
"התלבטתי והתפתלתי, ואמרתי לו: 'מאמי, אני לא יודעת מה לעשות... אלה שלושה שבועות שלא אהיה בבית, ואתה תהיה לבד עם הילדים והחיתולים וכל העניינים... אולי פשוט אקח קורס בישול'. וגיא הסתכל עלי ואמר לי: 'מאמי, אני הולך לארוז לך מזוודה. קורס בישול את הרי לא תיקחי, ואת עושה את התוכנית. נקודה'. עוד שנייה ראיתי איך הוא מוציא אותי פיזית מהבית ונועל את הדלת מאחוריי. הוא כל כך התלהב מהרעיון, שזה היה קצת מטריד".
מה אמא שלך חשבה על הרעיון?
"היא צחקה נורא ושמחה בשבילי, שאולי ייצא ממני סוף סוף משהו במטבח. אפילו נתנה לי רשימת בקשות למתכונים. כל מי שמכיר אותי יודע שאני מוצאת כבר שנים כל תירוץ אפשרי כדי לחמוק מהמטבח, והפעם לא היתה לי ברירה. האמת היא שתמיד קינאתי בגיא, שמבשל פשוט טעים טעים טעים. יש לו את זה. הוא יודע לאלתר במטבח עם כל מיני מרכיבים שיש במקרר, ויש לו גם המון סיפורי אוכל וזיכרונות של ריחות וטעמים. הוא גדל עם הסבתות שלו בין הסירים.
"לפעמים זה אפילו מעצבן אותי, הקלות שבה הוא מכין חריימה או קציצות, שהן הכי טעימות בעולם. אין ספק שלבשל זה סוג של כישרון, ולגיא יש גם את זה".
את אוהבת אוכל? את מאלה שמתענגים עליו?
"לגמרי. אמא של גיא תוכל להעיד על זה. מאז שהכרתי אותה אני כל כך נהנית להגיע אליה לארוחת שבת... מה עוד אפשר לבקש מכלה עתידית, שרוצה לאכול את כל מה שאת מבשלת וגם מוכנה לבוא בכל סוף שבוע? גם הילדים שלי כבר מכורים לאוכל של סבתא שרי. התבשיל המבוקש ביותר על כל הנכדים זה 'באחש', מאכל בוכרי של אורז עם כוסברה וכבדי עוף, שהיא למדה משכנה.
"אני אוהבת לאכול הכל. ממסעדת גורמה ועד מסעדת פועלים. תמיד כשאני חוזרת הביתה אני רצה למקרר".
ג'אנק פוד? חטיפים?
"אני ממש נגד ג'אנק פוד, לא תמצא אצלנו בבית ביסלי או במבה. המקרר עמוס תמיד בירקות, פירות, קציצות, אורז ופסטה שגיא מכין. אנחנו מקפידים לאכול יחד".
איך את עם צמחונוּת?
"יש לי חברים צמחונים, שהתזונה שלהם הכי בריאה, ואני רואה את ההשפעה החיובית של זה על האנרגיה ועור הפנים שלהם. אז באיזשהו מקום, יש לי שאיפה כמוסה להיות צמחונית. מצד שני, נראה לי שזה יחכה קצת. עד שלמדתי סוף סוף להכין קציצות בשר... עכשיו אני בשלב שבו אני רוצה להתפרע במטבח".
מרבית הטאלנטים הגדולים שאני מכיר מעדיפים לפסוח על חוויית ההשתתפות בריאליטי, אלא אם כן מדובר בעמדת המנחה או השופט.
"אוי, באמת. זה כזה שיח ברנז'אי פנימי של מה ראוי ומה לא ראוי. קודם כל, כבר צילמתי בעבר סוג של דוקו־ריאליטי במסגרת 'פעם בחיים'. נסעתי לאפריקה לחיות שבועיים עם שבט ההאמר. הייתי שם הכי חשופה וטבעית, וזאת היתה חוויה מטלטלת ומרגשת, כי הצטרפתי לשבט שחי בטבע בתנאים מינימליים. אין להם שירותים, ואין להם אפילו נהר לטבול בו.
"גיליתי שם את האנשים הכי מאושרים בעולם וכשחזרתי לארץ, למדתי להעריך מחדש את מה שיש לי. אני יודעת, מניסיון, שיש חוויות שהן גם מלמדות ומשנות חשיבה, כך שלא ראיתי בעיה ללכת לתוכנית שיכולה גם לשרת אותי. להגיד לך שאני חסידת הז'אנר של תוכניות ריאליטי? לא. 'מחוברים', לדוגמה, בחיים שלי לא הייתי עושה. לא הייתי מכניסה מצלמה לתוך הבית שלי".
הגם שכל משתתפי התוכנית קיבלו תשלום על השתתפותם - ההערכות בתעשייה מדברות על עשרות עד מאות אלפי שקלים, תלוי במתמודד - הכנות של בר־זוהר (34) על היותה אסון טבע במטבח היא ממש לא דבר מובן מאליו. כבר 19 שנים שהיא מתחזקת דימוי של בחורה זוהרת, מוקפדת ומתוקתקת, על המסך או בשלטי החוצות באיילון.
מדגמנת בתחילת הקריירה. "הייתי ילדת מיקרוגל" // צילום: מאיר פרטוש
הילדה מרמת אביב ג' פרצה לתודעה, כשהיתה בת 15, בקמפיין בגדי ים של "פלפל" ובאופרת הסבון "רמת אביב ג'" בימיו הראשונים של ערוץ 2, הרבה לפני עידן ריבוי הערוצים. היא השתתפה בטלנובלות ובמחזות זמר בחנוכה, הנחתה את כל הטקסים הגדולים, הגיחה להצגות תיאטרון ("מרי לו" בהבימה, "היופי כן קובע" של בית ליסין ו"לילה לא שקט" בקאמרי), שיחקה בסרט הקולנוע "בננות" ועשתה לא מעט קמפיינים מדוברים ל"פוקס" ול"ללין". לפני 11 שנים הכירה את גיא זו־ארץ (41), כשהצטרף להפקת המחזמר "מרי לו", והשניים הפכו במהירות לאחד הזוגות הזוהרים בביצה המקומית. זו־ארץ הגיש בשנים האחרונות את "הישרדות" בערוץ 10 ואת "רוקדים עם כוכבים" ברשת.
ועדיין, כל השנים האלה יעל בר־זוהר כמעט נמנעה מחשיפה אמיתית. בראיונות תמיד נזהרה מלומר דברים אישיים, פרופיל בפייסבוק אין לה ("אין לי צורך להגג על החיים שלי"), והאינסטגרם שלה, "שפתחה אחיינית של גיא ששיחקה לי בטלפון", חף מתמונות משפחתיות חושפניות.
"במשך שנים נרתעתי מראיונות. כשהייתי צעירה נשאלתי הרבה פעמים שאלות חסרות טקט, זכיתי לכל מיני כותרות לא משקפות לדברים שאמרתי ונכוויתי. היו שנים לא מעטות שלהתראיין היה מבחינתי עינוי. אחת הטראומות הכי גדולות שלי היתה בגיל 15. לבית של ההורים שלי הגיעה מראיינת, שאלה שאלות הכי תמימות והיתה חביבה מאוד, ואז אני פותחת את העיתון וכתוב בכותרת משהו על כך שאני נוטפת סקס. זה היה כל כך אגרסיבי בשבילי כילדה, שזה פשוט סגר אותי למשך שנים. איבדתי את האמון.
"לפני שש שנים היתה לי תקופה שהרגשתי שהתעייפתי מהכל. חשבתי לעצמי שאני חייבת שקט וחייבת להיות עם עצמי ועם גיא. התחתנו, רצינו להביא ילדים, וזה הרגיש לי הכי נכון להוריד הילוך בקריירה ולהתמקד במשפחה.
"בתור ילדה חלמתי על בית פרטי עם גינה, ברשפון, קרוב למשפחה. מאחר שזה לא היה דבר ריאלי מבחינה כלכלית, התחלנו לטייל בארץ והגענו למושבים בעמק חפר, ומצאנו שם את גבעת שפירא שנראתה לנו מושלמת למגורים - המקום המושלם להוריד בו הילוך בקריירה, להסתובב עם בטן הריונית בלי שיצלמו אותי כל הזמן, ולהסתובב עם העגלה בלי שיבקשו להציץ לי פנימה".
הפפראצי עצלנים כשזה מגיע אל מחוץ לגבולות שדרות רוטשילד?
"זה בטח לא משתלם לנסוע עד עמק חפר בשביל לצלם אותי בטרנינג. אבל הם לא היו השיקול. הייתי זקוקה לשקט שלי. הבעיה היא שהיה שם כל כך שקט, שהיה איזה רגע שרציתי לצרוח", היא צוחקת. "גיליתי שהמעבר לשם היה החלום ושברו. שאני רחוקה מהמשפחה ומהחברים, ובעיקר שזה נהיה מאוד מסורבל לעבוד במרכז. היו ימים שמצאתי את עצמי נוסעת שלוש פעמים הלוך־חזור תל אביב־עמק חפר, בגלל שהתעקשתי לשים את הילדים בגן, לחזור למושב להוציא אותם, ואז לחזור לעבודה. מצאתי את עצמי עולה על רכבת כדי להגיע להצגה בקאמרי, וכל הזמן בלחץ שלא יהיה איזה שיבוש זמנים. וכמובן תמיד היה.
"אני וגיא מתמודדים עם טרדות קיומיות של כל זוג, כולל משכנתא" // צילום: אייל נבו
בן אדם שקשה לו לשחרר
"אני בן אדם שנורא קשה לו לשחרר, אבל הרגשתי שלאט לאט אני פחות ופחות מאושרת מהחיים שלנו שם, שאני הופכת למעין זומבי. כי אחרי יום ארוך של ילדים ועבודה, מי מסוגל בכלל לחשוב על להיכנס לרכב ולנסוע לתל אביב לפגוש חברים, או אפילו לצאת למסעדה באזור? זה נהיה בלתי אנושי.
"החלטנו לחזור למרכז, למרות שנצבט לי הלב. היה לי קשה לוותר על הבית שבנינו ושגידלנו בו תינוקות, וכל קיר וחרסינה היו חלק מההתחלה שלנו כמשפחה. התחלנו לחפש מסגרות חינוך לילדים, שימשיכו את החינוך שהם התחילו שם. כשיהלי התקבל לכיתה א' בבית הספר האנתרופוסופי בכפר הירוק, ומצאנו גן אנתרופוסופי לאורי בן השלוש וחצי, החלטנו לשכור בית ברמת השרון. במקביל, התעורר אצלי רעב אמיתי לפרויקטים חדשים שירגשו אותי מקצועית".
עד כמה את יוזמת מהלכים בקריירה שלך?
"למען האמת, לא מספיק. דיברנו בהתחלה על ביצים קשות, אבל על הביצים המקצועיות שלי אני דוגרת במשך תקופה ארוכה מאוד. אני דוגרת ומתחבטת עד שאני מקבלת החלטה ונותנת פול גז. יש לי הרבה רצונות, למשל לשחק במחזה. אני קוראת הרבה מחזות, ויש איזה פרויקט בימתי שאני מנסה להפיק וליזום.
"אני גם רוצה לחשוף את הצד הקומי שלי, שלרבים, אפילו בתעשייה, אין מודעות אליו. יש גם איזה פרויקט שקשור לילדים, שנולד באופן טבעי מהיותי אמא. זה לוקח זמן. אל תשכח שרק לא מזמן עברנו דירה, וזה שוב לסדר בית ולהכניס את הילדים למסגרות החינוכיות, ואני גם רוצה עוד ילדים. אני רוצה משפחה גדולה ומשופעת ילדים, ובאופן טבעי, הריונות ולידות וגידול ילדים מעכבים את הקריירה, אם כי אני מאמינה שכל ילד מביא את השפע שלו, ודווקא בתקופת ההריונות שלי עבדתי הכי קשה".
עם הבעל גיא זו־ארץ. "החלטנו לחזור למרכז, למרות שנצבט לי הלב" // צילום: מאיר פרטוש
בעל מפרגן
"למזלי", היא אומרת, "התברכתי בבעל מפרגן שעובד באותו תחום ומבין את הצורך לצאת מהבית לעבוד בשביל פרויקט, ואנחנו כבר מספיק מתורגלים לדעת שכאשר יש פרויקט, יש הרבה עבודה ולחץ, ואז יש חודשי רגיעה".
אין חשש שלא תהיה פרנסה? זה מקצוע מתעתע.
"אין ספק שלמרות שאנחנו במקצוע מאוד זוהר, אנחנו מתמודדים עם טרדות קיומיות של כל זוג, כולל משכנתא ודברים כאלה. מצד שני, אני אומרת תודה לאל שהתחלתי לעבוד בגיל מאוד צעיר, חסכתי, והיה לי בסיס טוב להתחיל איתו את החיים".
במעמד שלך, כישלון יכול להיות כואב. למשל, ההצגות "היופי כן קובע" ו"לילה לא שקט" לא זכו להצלחה גדולה. זה משהו שמערער את הביטחון?
"כשאני חלק מפרויקט, אני הולכת איתו עד הסוף עם כל האמונה, ונותנת מעצמי מיליון אחוזים. כשמשהו נכשל, אני יודעת לבודד שזה לא היה באשמתי, אלא שמשהו פשוט לא עבד בתוכנית או בהצגה. עברתי כל כך הרבה, שהדברים האלה לא מטלטלים אותי מעבר לאכזבה נורמלית".
למרות שיש בך משהו מאוד חם, נראה שהקהל לא באמת מכיר אותך. אפילו את הנמשים שלך לא רואים, כי הם תמיד מתחת למעטה מייק־אפ.
"אני דווקא מרגישה ברחוב חום רב, של מישהי שנמצאת בתוך 'המשפחה' כבר שנים. נכון, אני לא מתראיינת בכל שבועיים. אני לא מוצאת בזה טעם. אין לי שום סודות להסתיר, ובאופן כללי, אני חיה חיים שקטים ושפויים. עובדת במה שאני אוהבת, יש לי בעל שאני אוהבת ושאני איתו מגיל 23, ויש לי שני ילדים.
"אני חושבת שהחיים שלי מאוד יציבים, ומהבחינה הזאת הם אולי פחות 'דרמטיים' עבור העיתון והקהל. ההורים שלי שמרו עלי, וגם הטיפול הפסיכולוגי. מעולם לא הסתחררתי מאיזה מעמד מקצועי. אני חושבת שאני מאוד נעימה ונוחה לעבודה, ולראיה, עשיתי את 'פוקס' במשך עשר שנים ואני שנה שביעית ב'ללין'. כך גם היה עם הפסטיגל וערוץ הילדים. ההתקשרויות המקצועיות הארוכות עם גופים כאלה ואחרים הם הוכחה שמי שעובד איתי, יודע באמת מול מי הוא עומד.
"אני חושבת שלפעמים הקהל והתקשורת שבויים באיזו תדמית, שבמקרה שלי היא מאוד נוצצת וזוהרת, ומצפים שאחיה בהתאם ואלך ברחוב כאילו יצאתי הרגע מקטלוג. אני זוכרת שפעם, באיזה אירוע שהנחיתי, התאפרתי מאחורי הקלעים, ושירי מימון, שהיתה איתי באותו חדר, צחקה נורא. היא אמרה לי: 'אני מסתכלת עלייך, ואת מתאפרת כאילו יש לך צבעי גואש ביד. אין לך מושג מה לעשות'.
"וזה נכון. אני לא יודעת להתאפר, למרות שטובי המאפרים בארץ איפרו אותי, ואני גם לא יודעת להתלבש. אני בכלל סוג של טום בוי בדואית. יש לי מזל שעכשיו, במקרה, סנדרה רינגלר שכנה שלי. היא היתה המלבישה הראשונה שלי בגיל 15, אז כשאני צריכה להתלבש אני קופצת אליה. זה פשוט כמו להגיע לדיסנילנד של הבגדים. היא מייד מדגמת אותי, הארון האישי שלה הוא חלומה של כל אישה. היא גם לקחה אותי לכמה סיבובים של קניות בגדים. היא אחראית לשיק שלי מהתקופה האחרונה, וברגע שאעבור דירה ולא אגור צמוד אליה, אני יודעת שהשק יחזור".
אז לא מפריע לך שבמדורי הרכילות יורדים על הלבוש שלך?
"ממש לא, זה אפילו מצחיק אותי. אתה צריך לראות איך אני נראית כשאני מגיעה בבוקר לגן של הילד. אני בטרנינג מהלילה ושיער פרוע. הדימוי הזה, של יעל בר־זוהר, וואו, מתפוגג אחרי יומיים שפוגשים אותי בכניסה לגן.
"זה מזכיר לי שכשהתקדם המשא ומתן עם ההפקה של 'הצילו', אמרו לי באחת הפגישות, בדחילו ורחימו, ש'בתוכנית אין איפור ואין שיער'. ואני אמרתי, 'סבבה. העיקר קציצות אני אדע להכין? חריימה נלמד?' ואז הגעתי לצילומים ופגשתי את רנא רסלאן, שאמרה לי, 'הייתי בטוחה שיש לך מאפרת פרטית. בניתי עלייך'. אתה מבין? אפילו בתוך התעשייה שבויים בתפיסה מוטעית לגביי, כאילו אני כל היום מסתובבת מתוקתקת. הבנות היו שבורות, כי הן בנו על זה שאבוא עם קרוואן לצילומים, וכולם יוכלו לצאת משם מפונפנות. ואני באמת באתי ללמוד לבשל ולהיות הכי חשופה.
"אפרופו פערים, כשאני הולכת על עקבים אני נראית כמו ברווז שאיבד את דרכו. לפעמים, כשאנחנו הולכים לאירוע, גיא אומר לי, 'אפשר ללכת יותר מהר?' ואחרי דקה אני כבר עם הנעליים ביד".
הילדים כבר מבינים במה אבא ואמא עובדים?
"יהלי הוא בן שש וחצי, ואורי בן שלוש וחצי. הם יודעים בגדול מה אנחנו עושים, אבל אנחנו לא עושים מזה עניין, כך שגם הם לא עושים מזה עניין. הם גדלים בסביבה לימודית אנתרופוסופית, שמאוד התחברנו אליה בעמק חפר, אחרי שהשכנים המליצו לנו. חלק מהתפיסה החינוכית של המסגרות האלו היא לשמור על הילדים כמה שיותר ולא לחשוף אותם לאינסוף האינפורמציה שרצה היום בעולם.
"הילדים שלנו צופים בתכנים טלוויזיוניים מאוד מבוקרים, ולכן הם לא חשופים למה שאנחנו עושים, וגם הילדים בבית הספר של יהלי ובגן של אורי לא חשופים לעשייה שלנו. זה מאוד נדיר שאגיע לגן או לבית הספר, ואיזו ילדה שראתה את הפסטיגל ב־VOD תזהה אותי. גיא שר כל הזמן בבית, כך שקשה לפספס שאבא הוא זמר, והם גם מכירים את כל השירים שלו במופע הלאדינו. פעם היינו במופע צהריים שלו, והם שרו איתי את השירים, הקהל הסתובב והופתע לגלות ילדים קטנים שרים בלאדינו".
וכשהשתתפת בפסטיגל הם באו לראות את אמא?
"הם הגיעו לבקר את אמא מאחורי הקלעים, והיה להם מאוד כיף שם. פעם אחת הם יצאו אל הקהל לראות קטע קצר שלי על הבמה. אני לא רוצה לבלבל אותם בגיל הצעיר הזה.
"יש ספר ילדים מקסים שאני אוהבת, 'הרפתקה בתיאטרון', של המחזאית עדנה מזי"א, על ילד אחד שדודה שלו היא שחקנית תיאטרון, ויום אחד הוא מגיע אליה, הולך איתה לתיאטרון ונרדם, וכשהוא מתעורר הוא מגלה שחוטפים אותה על הבמה ומנסה להציל אותה. הילדים שלי רגישים, ואני רוצה להגן עליהם כמה שאני יכולה. יהלי נחשף רק לאחרונה לפרומו של תוכנית הבישול, וצחק נורא. הבטחתי לו שאחרי שאראה את התוכנית הראשונה, ואם אני לא עושה שם יותר מדי בושות, אתן לו לראות".
ואם יום אחד הם ירצו להיות שחקנים או זמרים?
"תשמע..." היא לוקחת אוויר לנשימה ומשחררת אנחה, "הייתי מעדיפה שזה לא יקרה. יש כל כך הרבה אפשרויות, אינסוף תחומים ומקצועות, אז למה להם לצמצם את עצמם? זה מקצוע לא קל בכלל, עם עליות ומורדות והרבה חוסר יציבות, ובאופן טבעי אני לא מגיעה לסיפור הזה נקייה. התחלתי בגיל צעיר מאוד, יש לי את החסכים שלי ואת השריטות שלי.
"אני חושבת שהדבר הכי קשה שהתמודדתי איתו מגיל נורא צעיר היה אובדן הפרטיות. היה לי מאוד מאוד קשה עם זה, ולא הייתי רוצה שהילדים שלי יעברו את זה. הם גוזלים קטנים ורגישים, ואני לא יכולה לדמיין אותם בתוך העולם הזה. מצד שני, ברור לי שאם יום אחד מישהו מהם יגלה יכולות ורצון, אנחנו נעמוד מאחוריו וננסה לעזור לו".
לפני שבוע פורסמו תמונות של גיא יוצא עם הילדים מאיזו בריכה. זה מטריד אותך?
"זה די נדיר שזה קורה, וזה לא נעים. אבל לא נלחצתי מזה במיוחד".
איך התמודדתם עם הקיץ המלחמתי שהיה לנו?
"זה היה סיוט. ניסיתי לגונן על הילדים ולהסתיר מהם את המצב. בכל פעם שהיתה אזעקה גייסתי את יכולת המשחק שלי ושיחקתי איתם או דיברתי איתם, כדי לטשטש את רעש הבומים. בשבוע הראשון לא שלחתי אותם לקייטנות, אבל אז הבנתי שאנחנו בשיגרת חירום ושהם צריכים להיות עם החברים שלהם. הקפדתי לא לפתוח לידם חדשות, ובאופן כללי לא לשדר דאגה והיסטריה, למרות שביום שחמאס הודיעו שהם ישגרו טילים על ישראל ב־9 בערב, העברתי אותם לישון בממ"ד. זאת היתה תקופה קשה מאוד, וליבי עם המשפחות בדרום, שחיו שם במציאות לא אנושית".
ירדת לדרום במלחמה?
"גיא ואני ירדנו לבקר חיילים פצועים בבאר שבע, וזה היה כל כך מרגש. זה הרגיש כאילו הם נותנים יותר מאשר החיוך שהם קיבלו מאיתנו. היה מרגש לראות את עם ישראל נוהר לבתי החולים וממלא את החיילים בפרחים, אוכל, שוקולדים ומכתבים".
עושה שופינג. "הפפראצי זה לא שיקול" // צילום: שוקה כהן
מקשיבה לאנשים חכמים
כבר ארבע שנים שבר־זוהר הולכת, באופן לא קבוע, לשיעורי קבלה, שמספקים לה פרספקטיבה על החיים. גם לזה, היא אומרת, יש חלק בהתבגרות הנפשית שלה.
"לפני כמה שנים התגלגל אלי דיסק קבלי בנושא זוגיות, והאזנתי לו ברכב. הוא דיבר על המשפחה, כיבוד הורים, זה שההורה הוא השורש שלנו, ושאם אתה לא בקשר עם ההורים שלך, אתה לא מחובר לשורשים שלך. מאוד נהניתי מהדברים, והחלטתי ללכת לשמוע כמה הרצאות במרכז מודעוּת בתל אביב. מאז, כשיש לי זמן, כמו היום אחרי השיחה איתך, אני הולכת לשם.
"אני אוהבת להקשיב לאנשים חכמים ונהנית לקבל כלים להתמודדות עם החיים בעולם המערבי, שהוא עולם עם קצב מטורף ובמרדף תמידי אחרי האינסוף. אם אדם כמו רובין וויליאמס, עם קריירה מפוארת, אוסקר ואהבת קהל, התאבד - מה יגידו אחרים? אנחנו חיים בעולם מאוד תחרותי, ואם השגת מאה, אתה רוצה מאתיים. לפעמים זאת תחושה של בור בלי תחתית. אני נהנית לעצור את המירוץ ולחשוב מה אני עושה בימים שאני מרגישה שאני נופלת, מה אני רוצה לעשות עם חיי. אני אפילו נהנית ללמוד על משמעות החגים שלנו".
בקיצור, עד פגישתנו הבאה כבר תשמרי שבת?
"אני חושבת שלשמור שבת זה דבר נפלא, אבל אני מעדיפה לבלות עם הילדים בבריכה ולעשות מנגל. אגב, גם אם הייתי רוצה לשמור שבת אני לא בטוחה שהייתי מצליחה פיזית גם לארגן את המשפחה, גם לבשל שלוש ארוחות מדוגמות וגם להעמיד אותן על הפלטה. עם כל הכבוד לתוכנית, אני עדיין נלחמת עם האומלט שלמדתי להכין שם. אגב, אני כבר לא בשלנית כל כך גרועה. למדתי שם המון דברים".
ובכל זאת, אנחנו יושבים אצלך כבר כמעט שעתיים, וכל מה שקיבלתי היה צלחת פירות יבשים.
"אני פשוט לא יודעת אם יש לך ביטוח בריאות משלים, אז העדפתי להימנע מהרעלת מזון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו