מעולם לא ביקשתי הערכה או מחיאות כפיים על כתיבת המדור מדי שבוע, ובכל זאת הפעם איזה ח"ח לכיווני יהיה במקום. רק בזכות אומץ לב ונחישות יוצאי דופן הצלחתי לשרוד את תלאות הבוקר ולהתייצב בסופו מול המחשב סתורת בגדים ופרועת שיער. זה גורלה של מי שדוחה את רכישת הציוד וספרי הלימוד לשנת הלימודים החדשה עד לתאריך 31 באוגוסט, הרגע האחרון ממש, שאפשר לכנות אותו גם יום הנכבה של קרביץ. מבחינת התכנון הלקוי, אל לי לבוא בטענות אלא לעצמי ובאותה נשימה גם להתנצל בפני הגברת בהריון המתקדם שרמסתי בתאונת פגע וברח מכוערת בדרך למדף בניסיון להגיע לפניה לעותק האחרון של "מילה טובה - עברית חלק 1".
אם לא הייתי עסוקה במלחמה על חיי הייתי מצלמת את זה. נחשולים נחשולים של אימהות סמוקות לחיים - ואבא אחד בעל רגישות לאי־שוויון מגדרי - נדחקות מיוזעות אל הקופה הראשית עם ערימה אימתנית של ספרים, מחברות, מחדדים ועפרונות, זועקות: "יש לכם 'על קצה הלשון המחודש'?" כשעל פניהן הבעה של מי שראו מקרוב את התופת ולא השפילו מבט. אולי רק בסוף לרגע אחד כדי לחתום על הספח של הוויזה ולגלות שעל התענוג הדי אלמנטרי של להכניס ילד או ילדה לבית הספר, מצוידים בילקוט שעונה פחות או יותר על דרישות המערכת, הן שילמו כרגע 587 שקלים.
השפעתה של מערכת החינוך זניחה כל זמן שאנחנו נמצאים בתמונה כדי לקלקל את עבודתה // איור: יעל בר
את הדי המערכה אפשר למצוא אחר כך בכל קבוצת ווטסאפ כיתתית של הורים, שזו דרך פוליטיקלי קורקט לכנות קבוצה של שלושים וחמש אימהות ואבא יחיד, אותו אחד מהחנות:
(אמא של ליאור): למישהי יש אולי מושג מה זאת "מחברת חכמה פוליו עשר שורות"?
(אמא של רון): מה? איפה? מה זה? איפה זה כתוב?!
(אמא של שיר): ברשימה שחילקו בסוף השנה.
(אמא של נועה): ראיתי ב"תרבותון" בפתח תקווה מחברת חכמה פוליו חצי שורות חצי חלק. הכוונה לזה?
(אמא של שיר): ביקשו במפורש להביא חכמה פוליו הכל שורות. חסר בחנויות. חיפשתי בקרביץ רמת גן, כלבו ספר בגבעתיים, דהרי בהדר יוסף ומקס סטוק מול קניון איילון אבל מצאתי בסוף רק בקניון לב העיר.
(אמא של רון): מצוין! אני אחפש שם. איפה זה יוצא?
(אמא של שיר): נצרת עילית.
אני לא רוצה לערער על שיקול דעתה של מערכת החינוך אבל עולה השאלה העקרונית - האם באמת נדרש מפרט ספציפי כל כך מבחינת חומרי הלימוד שהורים נדרשים בכל שנה לרכוש עבור ילדיהם? במיוחד כשמדובר בתלמידים בכיתות הנמוכות, כשהדרישות האקדמיות די בסיסיות. זאת אומרת, סליחה שאני נתלית באילנות גבוהים אבל ויקטור פרנקל ניסח את הרעיונות לספרו המופתי "האדם מחפש משמעות" כאסיר במחנה ריכוז תוך כדי עבודת פרך כשגם עיפרון שבור היה מצרך יקר המציאות. האם נופר מא'2 לא תצליח להשתלט על תפקידו של מעבר החציה בשיעור זהירות בדרכים, בלי שיספקו לה קודם מחברת שורה פוליו לא ספירלה?
הספרים וחוברות העבודה של משרד החינוך - נו, מה אני אגיד לכם. לא בטוח שכולם מצדיקים את חירוף הנפש שנדרש ממך כאישה ואם ב"תרבותון" בפתח תקווה. באופן אישי הספיק לי להציץ בחוברת "שערים לתורה" כדי לשקול לרגע מעבר לחינוך ביתי. זה קרה באזור עמוד 10, שבו מסבירים לילד החילוני שלי שאותו אני מגדלת - כך הייתי רוצה לחשוב - על ברכיה של תפיסת עולם מערבית, נאורה ורציונלית, שאלוהים ברא את העולם כולל המשימה המאתגרת: השלם את המשפט "בורא עולם הוא..." סוגיה שגם ידידים דתיים שלי היו מסרבים לתת עליה תשובה פשוטה או חד־משמעית.
עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, אשמח שהילד ילמד בבית הספר תנ"ך כחלק ממסורת או כיצירה תרבותית שרלוונטית לזהותו אבל אני לא בטוחה שללמד ילדים חילונים בני 7 שאלוהים ברא את העולם כעובדה מדעית - בלי שום אזכור של אמונה או הטלת ספק - תורם לפיתוח חשיבה רציונלית ומכשיר אותם לקריירה אקדמית או לעתיד בתחום ההייטק.
אביו של הילד, לעומת זאת, אחרי שסיים להניח רטיות קרות על מצחי, טען מנגד ששטויות, אני סתם עושה עניין, ושהשפעתה של מערכת החינוך זניחה כל זמן שאנחנו נמצאים בתמונה כדי לקלקל את עבודתה הברוכה. יכול להיות שהוא צודק. אני בכל אופן מאחלת לשר החינוך להיתקל בהקדם בבופה עמוס בפחמימות.
המשך "שערים לתורה" סימפתי יותר, ובייחוד המשימה החביבה להציג בציור, בקול או בתנועה מהו "תוהו ובוהו", אם כי בשביל ללמד ילדים בישראל מהו תוהו ובוהו מספיק להערכתי לחשוף אותם באופן חד־פעמי למהדורת חדשות.
למרבה המזל, אצל ילדים בגיל הגן, בהשוואה לבית הספר, ההצטיידות פשוטה בהרבה. למעשה כל מה שתזדקקו לו כהורים לילד או ילדה שמתחילים גן חדש הוא שעון מעורר, תיק אוכל קטן ולב מאבן.
האחרון נחוץ במיוחד כדי לשרוד את 1 בספטמבר, או יותר נכון, את השעה הבודדת ב־1 בספטמבר שאותה מצופים הילדים לצלוח בכוחות עצמם בגן, וזה אחרי שעברו בבית הכנה נפשית מדוקדקת כולל שיחות מקדימות, משחקי סימולציה ועבודות יצירה שיאפשרו להם לבטא את רגשותיהם הנסתרים. כל זה לא מועיל לאף אחד ברגע הגורלי ההוא שבו הגננות מסמנות להורים שהגיעה השעה לעקור מחיקם ילדים שבוכים בהיסטריה ולצאת בנחישות מהדלת. בדיוק ככה, בקול ובתנועה, נראה תוהו ובוהו.
מה שהוביל אותי השנה למסקנה שהורים ותיקים ממני כבר יודעים אותה מזמן. אין דבר מרגש יותר מהיום הראשון בכיתה א' - חולצות לבנות, ילקוטים חדשים ודמעות - מלבד דבר אחד. להשליך את הילד מהאוטו בשער בית הספר ולשעוט משם בחריקת בלמים ביום הראשון של כיתה ב'.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו