אתגר הקרח להעלאת המודעות למחלת ה־ALS הגיע גם ליואב אליאסי. הוא הוריד את הכובע ועלה על אחד הגגות של תל אביב עם סייעת בביקיני קטנטן, שתשפוך עליו את הדלי. בסוף הוא גם לא שכח להזמין את ח"כ אחמד טיבי, ח"כ זהבה גלאון וח"כ חנין זועבי לבצע גם הם את האתגר, בשינוי קטנטן: מים רותחים במקום מים קפואים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הסרטון הזה זכה ליותר מ־2,300 לייקים בעמוד המעריצים של "הצל", יותר מ־500 לייקים נוספים בעמוד הפרטי, ומאות תגובות שמתחילות לרוב ב"חחחחחחח" ומגיעות עד "גדול"/"תותח"/"מלך".
"זה דווקא היה יכול להיות מצחיק", הוא אומר. "אפשר לחשוב, מה כבר אמרתי?"
אני מכיר כמה אנשים שפחות יצחקו כשיראו את זה.
"אותי זה כן מצחיק, וגם אמרתי שזה סתם. לא אמרתי שישפכו על עצמם נפט ויציתו את עצמם".
אתה יודע מה קורה כששופכים מים רותחים?
"אתה יודע מה קורה כששופכים מים קרים? אני אמרתי מים חמים".
אמרת רותחים, אל תיתמם.
"תשמע, זה הכל עניין של עקיצות. הם עוקצים אותי, ואני עוקץ בחזרה. הם עושים לי, ואני מחזיר להם. קטנה מול קטנה. אני לא מטיף כאן לשרוף אותם, חלילה".
אז לא עדיף לנהל מאבק מנומס ומנומק?
"לא, כי אנחנו לא שם. אני כותב מה שאני חושב. לא אמרתי שצריך לרצוח אותם, ואני אף פעם לא אומר את הדברים האלה, כי חיים ומוות ביד הלשון. אני לא בעד רצח של אנשים חפים מפשע. אבל אנשים כמו אחמד טיבי, שמדברים נגד המדינה, זו בגידה, ומי שבוגד צריך לשלם על בגידה תשלום מלא. והם אפילו לא נכנסים לכלא. אפילו לא הולכים לחקירה".
קריאה לנקמה
אליאסי (36) גדל בתל אביב למשפחה עם קשיים כלכליים. אביו, שהיה בעל חברת הובלות, הסתבך, פשט רגל, ובהמשך גם נכנס לכלא לארבע שנים. אליאסי חי עם בת זוגו, הדוגמנית לין מור, ולהם בן משותף אחד, קאי, בן שנה וחצי ("השם שלו הוא ראשי תיבות של קדושת ארץ ישראל").
אליאסי התחיל לשיר כבר בגיל 15. בצה"ל שירת כלוחם נ"מ, כולל שירות קבע של שנתיים, שבו הגיע לדרגת רס"ר. בתחילת שנות האלפיים הפך לאחד הראפרים המצליחים בישראל, כשהקים, עם קובי שמעוני, את הצמד "סאבלימינל והצל". הם נחשבו לפורצי דרך בטרנד ששטף אז את העולם ובינתיים הספיק להיכחד - מוסיקת ההיפ־הופ. הם נתנו מופעי פריצה בכל מועדון, הלהיטים שלהם הושמעו ברדיו ללא הפסקה, ואלבום הבכורה, "האור והצל", נמכר במאות אלפי עותקים. עם סטיילינג מוקפד, מכוניות מפוארות, בחורות במחשופים ושאר המניירות של הז'אנר, הצמד כבש את התעשייה.
אחר כך העניינים הסתבכו. המוסיקה המזרחית השתלטה על הפלייליסט ועל תחנות הרדיו האזוריות, חברת התקליטים "משפחת תאקט" שהקים סאבלימינל התפרקה, והניסיון של הראפר להוציא אלבום סולו הצליח פחות מהמתוכנן. בהמשך גם הגיעה הפרידה המתוקשרת משמעוני, השניים הפסיקו לנגן על אותם ביטים, והיחסים נותקו.
אליאסי הספיק להסתבך בחובות ענק, הוכרז כפושט רגל, נפרד מהג'יפ מנקר העיניים, ולקינוח נרשמו לו גם שתי פרשות אלימות, שזיכו אותו בלא מעט כותרות והסתבכות בפלילים. עוד נחזור לזה. הוא החל להשתלב בחיי הלילה במועדונים מחוץ לתל אביב, כמות ההשמעות שלו ברדיו פחתה משמעותית, ואיתה צנחו גם ההזמנות לראיונות בתקשורת.
את הכוח של הפייסבוק גילה במקרה, לפני כמה חודשים, כשהכין סרטון נגד סרטון הטבעונות של רותם סלע. "זה התפוצץ לרמות שלא תיארתי לעצמי. בן לילה הפכתי להיות אויב הטבעונים בישראל. מאותו היום קלטתי מה זה פייסבוק, והתחלתי להיות פעיל שם".
ואז הגיע מבצע צוק איתן, המבצע שהוכיח שבעידן הרשתות החברתיות, גם צל של מישהו יכול להיות רועש. מה שלא עשתה המוסיקה עשתה הפוליטיקה, ואליאסי הפך לפתע למנהיג של הפגנות ימין קיצוניות, תחת קבוצה הנקראת "האריות של הצל".
"כששלושת הנערים נעלמו, התחלתי להרגיש לא טוב בבטן ולכתוב דברים מאוד נוקבים. ברגע שגיליתי שהם נרצחו, זה היה לי מאוד קשה. עוד יותר קשה היה לראות שלא לכולם במדינה כואב, בגלל שהנערים היו דתיים ומתנחלים. פה התהפכה לי הבטן וקראתי בפייסבוק לנקמה".
עם בת הזוג לין מור. בן משותף // צילום: מאיר פרטוש
נקמה במי?
"התכוונתי למלחמה בעזה, ופה התחילו להכניס לי מילים לפה והפכו אותי לגזען שמסית נגד ערבים. אני בכלל מיפו במקור, למדתי בבית ספר מעורב, עד היום יש לי חברים ערבים. טוב, היום אולי קצת פחות, אבל אני הבנאדם האחרון שיצעק 'מוות לערבים'. זה באמת לא אני, ואני לא מתייפייף. מי שמכיר אותי שתי דקות יודע שאם יש לי משהו להגיד, אני אגיד אותו ואני אלך עם זה עד הסוף".
בשלב הבא כבר התחלת ליזום הפגנות.
"בתחילת המבצע, בזמן שחיילי צה"ל נהרגים, פתאום אני מגלה שיש הפגנה של השמאל הקיצוני בהבימה. פתאום קלטתי שתל אביב היא לא בשליטה שלנו. יש פה שליטה טוטאלית של השמאל הרדיקלי, וחשוב לי להדגיש שאני מדבר רק על השמאל הרדיקלי, האנרכיסטי והאנטי־ציוני, אלה שמרימים את השלטים 'צה"ל רוצחים'. אין לי בעיה עם שמאלנים רגילים. זו זכותם לחשוב אחרת ממני. אבל עם הקיצונים יש לי בעיה חמורה.
"פתאום הבנתי שהם יעמדו שם עם שלטים, ואף אחד לא יגיד להם כלום. התקשרתי לשלושה חברים שלי שיבואו עם דגלים והודעתי בפייסבוק שלי שאנחנו הולכים לשם, קראתי לאנשים לבוא. אחרי זה הם ביטלו את האירוע שלהם, וגם אני ביטלתי, ואז הם החזירו וגם אני החזרתי. בסופו של דבר הגעתי לשם עם שני חברים ושרנו את 'התקווה'. לא עשינו שום דבר מעבר לזה. תוך כדי הפגנה אני מגלה שמגיעות קבוצות נוספות לצד שלנו, ואנחנו מתחילים לצבור כוח. הגיעו פלגים קיצוניים יותר של הימין, כמו ארגון להב"ה, כהניסטים, כנופיות 'אל יהוד'. התחילו הבלאגנים".
כשאתה אומר בלאגנים אתה מתכוון לאלימות.
"כשאני הייתי שם לא היו מכות, הכי הרבה שהיה זה קללות לשני הצדדים. מילים זה לגיטימי, גם אם אלה קללות. למישהו קורה משהו מקללות? אתה יודע כמה מקללים אותי? הדבר הכי פיזי היה שאחד המפגינים מהשמאל הרים שלט 'חיילי צה"ל רוצחים', ותלשו לו אותו. לא היו אגרופים ולא היתה אלימות. התחלנו לשיר 'התקווה', ופתאום שמעו רק אותנו. הם לא הבינו איך בתל אביב יש לנו את החוצפה לשיר את ההמנון עם דגלי ישראל, מול העיניים שלהם".
שכחת את ההתפרעויות ואת הכיסאות שהעפתם.
"זה מה שהיה: תוך כדי ההפגנה, היתה אזעקה. חלק מהמפגינים שלהם רצו למקלטים, וחלק נשארו לעמוד עם הדגלים. חשבתי לעצמי, איזו צביעות. הם עומדים כאן כי הם סומכים על צה"ל שמגן עליהם, והם מפגינים נגדם עכשיו. אזעקה ברקע, בשמיים זיקוקים מפיצוצים, המשטרה מנסה לשמור על הסדר וכל אחד בורח לכיוון אחר. סוריאליסטי לגמרי.
"בשלב הזה הם כבר הבינו שההפגנה נגמרה והתחילו ללכת לכיוון שדרות הר־ציון, ואני הלכתי הביתה. בסוף שדרות הר־ציון יש בית קפה, ומתברר שהיו חבר'ה שעשו עיקוף של המשטרה ורבו עם הפעילים של השמאל. כל הצילומים שראית הם לא מההפגנה, הם ממה שקרה אחר כך".
עדיין מדובר בקיצונים מהצד שלך.
"יש קיצונים לשני הצדדים. אני יודע שאת שלי עשיתי, הרגשתי טוב עם עצמי והלכתי הביתה. פתאום קלטתי שבחדשות מדווחים על הפגנה אלימה, ואני רואה את השם שלי מופיע בכל המהדורות. לא הבנתי על מה הם מדברים, הרגע באתי משם. אמרתי לאמא שלי שאני חושב שמתבשל פה משהו יותר גדול משחשבתי, ומתברר שצדקתי. התעוררתי בבוקר לישראל אחרת. כל הפייסבוק שלי היה מלא בתמונות שלי עם מדים של נאצי ודברי נאצה. לא הבנתי מה קורה פה".
ואז כתבת סטטוס של תודות לכל הארגונים שהגיעו, ובהם ארגון להב"ה ו"אל יהוד".
"אז מה? גם אם חבר'ה של מפלגת העבודה היו באים להפגין איתי, הייתי מודה להם. מהתודה הזאת נולדה המפלצת 'הצל של ישראל', ומשם כדור השלג הלך והתגלגל".
מאיפה נולד השם "האריות של הצל"?
"בהפגנה ההיא, קצין משטרה אמר לי, 'בוא תַראה לי מי האריות שלך'. בלי קשר, בתחילת המבצע פירסמתי תמונה של אריה עם מגן דוד, ופתאום זה התחבר לי ונשמע לי בן זונה. איך שהוא אמר את זה כתבתי את זה בפייסבוק, ופתאום נוצרה התנועה הזאת".
האריה הוא גם מלך החיות. זה מקרי?
"אריה זה מלך, חיה שיודעת גם לשאוג ולהפחיד. אריות הם סמל לאחדות ישראל".
אתה בטוח שאחדות היא הערך המרכזי שלכם?
"אני מאוד בעד אחדות. השמאלנים הרדיקלים, ספציפית, הם לא משהו שאפשר להתאחד איתו, כי הם אנרכיסטים ואנטי ממסדיים. אין מה לדבר איתם".
בהפגנת הימין ליד תיאטרון הבימה בתל אביב. "פתאום קלטתי שבחדשות מדווחים על הפגנה אלימה, ואני רואה את השם שלי מופיע בכל המהדורות" // צילום: רויטרס
30 אלף עוקבים
בתוך חודשיים צבר הצל תאוצה והגיע למעמד של כוכב רשת, שמצליח להוציא לא מעט אנשים משלוותם. יותר מ־30 אלף עוקבים רשומים בעמוד המעריצים שלו, ועוד יותר מ־13 אלף בעמוד "האריות של הצל", ובאמצעותם הוא מפיץ מסרים ימניים פרובוקטיביים. מהצד השני של המפה טוענים נגדו שהוא מסית לאלימות ומשתמש בביטויים פאשיסטיים.
"אני לא חושב שצריך להגיע בכלל למקום הזה של אלימות", אומר הצל בטון נחרץ. "נכון, האנשים האלה מעצבנים. נכון, הם שורפים את הנפש. אבל להרביץ למישהו? מה ייצא מזה? לא ייצא מזה כלום".
אז אתה מתנגד לאלימות מכל סוג שהוא ומגנה כל גילוי של אלימות?
"כשבן אדם אומר לך שהוא מתנגד לאלימות, יש לזה הרבה רבדים. אני מתנגד לאלימות פיזית, ואני לא מגיע למצבים כאלה. אני גם בחיים לא ארים יד על מישהו שהרים שלט וצעק. הרבה מנסים לגרום לי להרביץ להם, אתה לא מבין לאיזה מצבים מנסים להביא אותי, כדי שארים יד ואז הם יוכלו להגיש תלונה במשטרה. זה לא יקרה. אבל הגנה עצמית זו לא אלימות. אם מישהו יתקוף אותי, אני לא אגיש את הלחי השנייה".
כששמעת שפעילים שלך השתמשו באלימות זה איכזב אותך?
"היתה פעם אחת כזאת, אחרי ההפגנה שאני יזמתי. אם מקניטים בן אדם ולא מפסיקים, אז בשלב מסוים זה עובר לידיים. כמה אפשר לקרוא למישהו מטומטם, מפגר, נאצי, פאשיסט ורוצח חתולים? עד שמישהו יתפוצץ, וזה מה שקרה. הגיעו מים עד נפש. אני יכול להבין מאיפה זה נובע.
"יש לנו בעיה במדינה, כי יותר מדי דמוקרטיה זה גם לא טוב. חנין זועבי היא דוגמה ליותר מדי דמוקרטיה. אנחנו מגרדים את עצמנו בעצבים, והיא עושה מה שהיא רוצה ומקבלת מאיתנו 45 אלף שקל בחודש, וגם מכונית ואבטחה.
"השמאל הרדיקלי משתמש בטקטיקות של חמאס. זה ששמים אותי במדים של נאצי, זו לא אלימות? זה שקוראים לי רוצח חתולים, זו לא אלימות? זה שירקו לי בחלון של האוטו בזמן שהייתי עם הבן שלי ברכב, זו לא אלימות? אז מי האלים פה? אני לא הרמתי יד פעם אחת".
אז איך אתה מסביר את זה שהפכת לסמל האלימות?
"ברור שהפכתי. כמה פעמים אתה יכול לקרוא למישהו דפוק בלי שכולם יחשבו בסופו של דבר שהוא דפוק? ראית כמה דפי שנאה פתחו נגדי בפייסבוק? אני לא מצליח לפתוח תוכנית טלוויזיה בלי שידברו עלי. אני רואה את המעגל של דן שילון מדברים עלי, תוכנית על חיות, שמדברים על אריות, ומשווים את זה אלי. הכל הפך להיות סביבי.
"ופה הם יוצאים מטומטמים, כי הם חושבים שהם עושים לי רע, אבל הקהל בבית לא מפגר. אנשים מבינים שעושים לי רצח אופי ברוטלי, ורק מתחברים אלי יותר חזק. כל השנאה שמנסים להוציא נגדי באה אליהם הפוך. אנשים אומרים, 'אם כל כך שונאים אותו, כנראה הוא עושה משהו נכון'.
"בסופו של דבר, אני נעמדתי להם בפנים, באמצע תל אביב, עמדתי על האדמה הקדושה שלהם והשתנתי עליה. עשיתי את הדבר הנורא מכל - הוצאתי את תל אביב מהמשוואה של השמאל. ושם הכל התהפך. תאמין לי שגם אם לא היתה התקרית האלימה אחרי ההפגנה, התוצאה היתה אותה תוצאה. הם תפסו טרמפ על האירוע הספציפי הזה, כמו שחמאס משתמש בילדים כמגן אנושי ורוצה להראות כמה הם מסכנים".
אתה גאה במה שאתה עושה?
"מאוד. זה הכניס לי אוויר למפרשים. תקופה ארוכה חייתי על אדי דלק".
איזה סוג של קהל מגיע להפגנות שלך?
"יש לי עורכי דין, יש אקדמאים, יש ילדי רחוב, ותתפלא, יש גם הרבה גייז, שזה קצת הצליח להפתיע אותי. פתאום התחילו לבוא להפגנות שלנו גם טרנסג'נדריות, שגבוהות מאיתנו בראש, והן עושות רעש יותר ממאה פעילי ימין ומקללות יותר מכל בן אדם אחר. זה מגניב".
אם אתה עושה היום הפגנה, כמה אנשים יגיעו?
"השאלה היא באיזה שלב תוציא אותם מהבית. בזמן המלחמה הייתי מביא אלפים. עכשיו יהיה לי קשה יותר, כי אנשים כבר רוצים להמשיך הלאה".
פטור ממילואים
"אני מעולם לא התבטאתי נגד ערבים", אומר אליאסי. "גם אם תהפוך את הפייסבוק שלי כמה שתרצה, לא תמצא בחיים התבטאות נגד ערבים. אני מתבטא נגד טרוריסטים ונגד אנשים שחיים בקרבנו ויורקים לבאר שממנה הם שותים, וזה לא משנה אם הם יהודים או ערבים. אם אתה שומע שיש חיילים הרוגים ואתה מצטער שלא נהרגו עוד - אתה לא משלי. ואתה גם לא תגיש לי אוכל במסעדה".
אתה לא חושש מהמשטרה או מהשב"כ?
"המשטרה והשב"כ יושבים לי על הפייסבוק. אני יושב על הפרופיל, והוא נסגר ונפתח מעצמו והודעות נפתחות לבד. אז איך זה שעד היום לא הוזמנתי לחקירה? כי כנראה באמת לא עשיתי שום דבר. לא הסתתי. אני שומר על עצמי מאוד כדי לא להגיע למצב הזה. אנשים כותבים שצריך לרצוח, אבל אני בחיים לא אכתוב דבר כזה. אגב, היום חסמתי 600 פעילי שמאל קיצונים, כי זה הפייסבוק שלי ולא בא לי שיבואו לעקוץ אותי".
אתה מכיר את הצבא טוב, שירתת במשך חמש שנים כלוחם. אם כל כך חשוב לך לתרום למאמץ המלחמתי, למה לא פשוט להתגייס למילואים?
"יש לי פטור ממילואים. כשהגעתי למילואים העבירו אותי לשיר בחיל חינוך. זה נראָה לי מגניב, אבל אז גילו שיש לי מילים גסות בשירים ואמרו שאני לא יכול לשיר להם, אז שיחררו אותי. ביקשתי לחזור לשירות, אבל זה לא קרה".
ניסית להתנדב?
"בהתחלה כן, אבל יש לי בעיות גב רציניות. הזזתי את החוליה בגב לפני שנתיים, במהלך הופעה, ובגלל זה גם שמנתי ב־20 קילו".
מה היה במבצע הזה שגרם לך לקום ולהפגין?
"ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי ילדים בני 18 מתים, ולא הבנתי מה זה הדבר המוזר הזה שיורד לי מהעיניים. אני לא בכיתי מאז שאבא שלי נכנס לכלא. לא משחק אותה גבר או מאצ'ו, אני באמת אחד כזה שלא בוכה הרבה. אבל במקרה הזה, לא שלטתי. לקחתי את זה אישית, וקשה לי.
"התמכרתי לרעיון הזה של לרדת לרחוב ולעזור להם. לא רוצה מהם תודה, רק שיידעו שיש להם גב, ואף אחד לא ילכלך ויבזה אותם. שיידעו שאנחנו מעריכים אותם ותומכים בהם".
לא היה שלב שחשבת לעצמך, למה אני צריך את זה?
"לא, אני עומד מאחורי הדברים שאני עושה".
מה חשבת על החתונה של מורל ומחמוד?
"לא התערבתי בחתונה הזאת, בגלל משקעים אישיים שלי. אני גדלתי ביפו, בבית ספר מעורב, ואם יש לי זיכרון אחד כואב משם, זה שיהודיות הלכו עם ערבים. אתה יכול לקרוא לי גזען ואתה יכול לקרוא איך שאתה רוצה, אבל אני לא. אני פשוט חייתי שם. ראיתי את החבר'ה הערבים בכיתה שלי, איך הם התנהגו אחרי שהם היו עם יהודייה, וחוויתי על בשרי מה קורה כשיהודי נוגע בערבייה. אני ראיתי בעיניים שלי איך יהודי נדקר אחרי שגילו שהוא התנשק עם ערבייה.
"אז הגזענות פה היא מהצד שלהם. מבחינתי, אם מישהי רוצה ללכת עם ערבי - שתלך, אבל אחר כך שלא תבוא בטענות ושלא תבקש עזרה ושלא תרצה שמישהו יעזור לה. בישלת? תאכלי".
ואם הבת שלך תרצה להתחתן עם ערבי?
"תהיה לי בעיה חמורה עם זה. אנחנו עם מאוד מאוד קטן. התבוללות תביא להכחדה שלנו. אנחנו לא נישאר".
אז למה לא הלכת להפגין מול החתונה?
"כי זה היה מטומטם, רק העצימו את החתונה. הפכו אותם לזוג הוליוודי. בשביל מה הפגנתם? כדי להראות שיש זוג של יהודי וערבייה? כולם יודעים שיש זוגות כאלה. במקרה הזה, להב"ה עשו עבודה הפוכה".
היסטוריה של אלימות
התדמית האגרסיבית של אליאסי לא נולדה עכשיו. בנובמבר 2003, כשהגיע למועדון הבארבי בתל אביב, הוא סטר לראפר חן רותם (המכונה "סגול 59") לאחר שזה ירד עליו באחד משיריו. "מאותו הרגע, 'הצל' הפך להיות האלים", הוא אומר. "שמו אותי בעיתון כמו ששמים כלב גדול ליד תינוקת אחרי שהוא נשך אותה".
חודשים ספורים אחר כך הוא שוב הסתבך, לאחר שאחיו הקטן, איתמר, נדקר בבטנו במהלך ויכוח לאחר בילוי במועדון. הצל מיהר למקום, ובקטטה ההמונית שהתפתחה שבר למישהו את האף. הוא עצמו נפצע מדקירות בראשו ובידו. הצלקות, אגב, מסתתרות עד היום מתחת לכובע.
"יצאתי להגן על אח שלי, כי הוא חננה. חשבתי שהוא עומד למות ונאבקתי בהם. הבאתי להם מה שהבאתי להם. אחרי המריבה פינו אותנו לבית חולים, וגם את הבחור ששברתי לו את האף. משם העבירו אותנו למעצר. את אח שלי שיחררו, כי הוא היה הקורבן. אני קיבלתי מעצר בית. על מה? על זה שהלכתי מכות כשהגנתי על אחי.
"הם הלכו לשיפוט מהיר, וקיבלו חצי שנה על תנאי וקנס של 1,500 שקל. המשפט שלי נמשך שלוש שנים, ובסוף הגעתי להסדר עם המשטרה שאצא ללא הרשעה, בתמורה ל־120 שעות לתועלת הציבור. עדיין עלה לי 100 אלף שקל לעורך דין, ובכל פעם שבאתי לבית המשפט היו שם צלמים, כאילו זה קרה אתמול.
"ככה נוצרה התדמית של הסלב הכי אלים בישראל. תמיד כשמדרגים את עשרת 'הילדים הרעים' של התעשייה, אני זוכה. זה מגוחך בעיניי. טיפת עשן שהדליקו לשריפה גדולה".
לפרשות האלה נוספו גם החובות שצבר אליאסי במשך השנים. באוקטובר 2008 קיבל בית משפט השלום בתל אביב את תביעת בנק דיסקונט נגד הזמר על חובות, והוא חויב לשלם יותר מ־250 אלף שקלים. בתחילת 2010 הגישה רשות המסים בקשה לעצור אותו בשל אי־תשלום חוב. מצבו הלך והידרדר, עד שבשנת 2011 הוא הוכרז כפושט רגל.
"אני לא מתבייש להגיד שעברתי פשיטת רגל. לפני זה חייתי כמו מלך, נסעתי במכוניות של מיליוני שקלים, גרתי בפאקינג פנטהאוזים. כל פעם שהיתה יוצאת מכונית חדשה, הייתי קונה אותה. יכולתי להרשות את זה לעצמי. בהמשך עשיתי כמה השקעות לא נכונות. אם לא הייתי מוכרז כפושט רגל, הייתי סובל מהחובות האלה עד היום".
היום אתה עדיין מוגדר פושט רגל?
"כן".
אתה יכול לצאת מהארץ?
"כן, אם חותמים עלי ערבות. אני לא אסיר".
מפריע לך שאני מעלה את הנושא הזה?
"המתנגדים שלי כל הזמן מנסים להיכנס לי לכיסים ולהראות שאני גונב. רק מהדלק שביזבזתי על הנסיעות לבקר חיילים בדרום יכולתי להתפרנס בכבוד שלושה חודשים".
יש פיקוח על התרומות שמגיעות ל"אריות של הצל"?
"בשלב הזה אנחנו חברה רשמית. רצינו לפתוח מלכ"ר, אבל בינתיים פתחנו את זה כחברה. השליטה בכספים נעשית על ידי צד שלישי - עורך דין שלי ואחד הפעילים. אני לא מתעסק בזה, כדי שלא יבואו אלי בטענות. בשלב הזה לא אמרתי תתרמו לנו למשהו ספיציפי, אלא רק לתרום כדי שנוכל להמשיך לעזור. ביקשתי מאנשים לקנות כובע של האריות בסכום מינימלי של 50 שקל. זאת תרומה? זאת בקשה שיקנו כובע. אם אתה חושב שקנו מיליוני כובעים, אתה טועה".
ממה אתה מתפרנס היום?
"יש לי מועדון גדול ברחובות, והייתי שותף במועדון אחר. בקרוב אפתח ליין של מסיבות לחיילים - מוסיקה שחיילים אוהבים ומסיבות סיום קורסים, עם מחירים מיוחדים. אני בעצמי לא מבין מה קרה לי שהתגייסתי כולי למען החיילים. זה המבצע הזה, הוא שבר אותי נפשית".
כבר לא קונצנזוס
וכך, בתוך חודשיים, על רקע היסטוריה המשלבת תהילה, סגנון חיים אקסצנטרי, פלילים ובתי משפט, הפך הצל לסמל של האלימות בארץ. במקומון התל־אביבי "טיים אאוט", שספק גדול אם היה מקדיש מקום לביקורת על הסינגל שלו, הקדישו כתבה ארוכה לסטטוסים שהועלו נגדו בפייסבוק. הנה שתי דוגמאות, מהעדינות יותר: "יש לקוות שבעתיד נדע להפריד בין יצירתו של הצל לבין דעותיו, כפי שידענו לעשות במקרה של וגנר, היידגר וקנוּט האמסון"; "עובד רס"ר הרצלייני עם קריירה בתור הצל של מישהו הוא לא סכנה לדמוקרטיה, הוא סתם אפס שמנסה לאסוף לייקים ביו־טיוב ולמכור עוד כרטיס להופעה גרועה".
אחרים השוו אותו ליגאל עמיר, והיו, כאמור, שהלבישו אותו במדי היטלר. "אתה מבין שאין שום דבר שעומד מאחורי המילים שלהם?" הוא מגיב להשוואות. "אני כל הזמן אומר שאני מתנגד לאלימות, והם משווים אותי להיטלר. לא חשבתי שזה יגיע לרמה הזאת. לא דמיינתי שישוו אותי לאדם שרצח שישה מיליון יהודים ועוד כמה מיליונים בעולם. זה הבן אדם הכי שפל בהיסטוריה של העולם".
ניסית לחשוב מאיפה מגיעה ההשוואה הזאת?
"אני מת לתת לך תשובה מתוחכמת ואינטליגנטית, ואני לא מוצא. אני חצי אשכנזי. אבא שלי ממוצא פרסי, אמא שלי רומנייה. אבא של אמא שלי הוא ניצול שואה. כל החיים גדלתי על הסיפורים שלו, וההשוואה שלי להיטלר היא הכי כואבת שאפשר. להגיד לך מאיפה זה בא? הם חיפשו משהו להכאיב, ושם הם מכאיבים. רובם אשכנזים, וגם המזרחים שבהם הפכו לאשכנזים. אולי זה מגיע משם".
איך אתה מרגיש כשאתה קורא את הדברים?
"אני יודע מי עומד מאחורי זה, אז לא באמת מזיז לי. בהתחלה הייתי קונצנזוס, וכולם תמכו בי, אבל בכל יום מתווספים עוד גינויים ומתנגדים. פתאום המדיה התחילה להתחרפן עלי, וכשראו שזה לא עוזר, התחילו לרדת לפסים אישיים ולהגיד 'ראפר בינוני', 'טיפש בלי קריירה' וכאלה.
"הם יכולים לעמוד מול הקריירה שלי? אני מפורסם כבר 11 שנה. מכרתי יותר מרבע מיליון אלבומים במדינת ישראל. איזה אמן יכול להגיד דבר כזה? אני ייצגתי את ישראל בכל מקום בעולם והופעתי בכל מקום אפשרי. הייתי סמל להצלחה במשך המון שנים. המורשת שלי נשארה. עד היום אני מסתובב ברחוב ומבקשים להצטלם איתי, עוד לפני כל הבלאגן של 'האריות'.
"עכשיו, כשבמדיה באים ומנסים להקטין את הקריירה שלי, זה מגוחך בעיניי. דור שלם גדל על השירים של 'ילד רחוב', והם באים להקטין אותי? למה מי הם? אני לא לוקח את זה ללב".
אתה יודע שאומרים שעשית את כל הרעש עכשיו כדי לעזור לקריירה שלך.
"הם חוזרים על זה שוב ושוב, כי קשה להם להתמודד איתי. אם הייתי רוצה לחזור לקדמת הבמה, אני לא בטוח שזאת היתה הדרך. אני עדיין מתפרנס ממוסיקה, כבר 11 שנים. אני עדיין מופיע בבר־מצוות ובמועדונים. אבל המיינסטרים שייך למזרחית, וראפ כבר לא רלוונטי פה".
מה עובר לך בראש כשאתה יושב מול הטלוויזיה ורואה שמדברים עליך?
" פעם הייתי מתעצבן. היום אני אפילו לא מתעצבן. אני מקליט את זה וחושב, אוקיי, אותו אפשר לתבוע ואותו אפשר לתבוע ופה אפשר להוציא כסף, ומתקשר לעורך־דין שלי. זה פשוט פאתטי.
"אבל בתוך כל הסיפור הזה צריך לעשות הפרדה ביני לבין המשפחה שלי. הדברים שכבר לא מפריעים לי עדיין מטרידים אותם, והם סובלים בשמי. זה כואב להם ושורף להם את הנשמה. גם ההורים והאחים שלי ובת הזוג שלי והילד - כולם סובלים".
אתה חושב שגם המראה החיצוני שלך משפיע על הדעה עליך?
"ברור. פעם הייתי באדי בילדר עם ריבועים, ויש לי קעקוע של אגרופן על היד. אגב, הוא הבריא לא טוב, ועכשיו אני צריך לחדש אותו".
יכול להיות שאתה גם נהנה מתשומת הלב?
"שמע, אם אני נכנס למסעדה להיפגש עם מישהו, וכולם מוחאים לי כפיים וקמים על הרגליים, ואחד מתחיל לצעוק 'או אה, מי זה בא, ראש הממשלה הבא' - זה מחמיא ברמות. אני לא ציפיתי לכל זה".
הביקוש להופעות ירד?
"כרגע אני לא מתעסק בזה. אני ממשיך להופיע לדברים שנקבעו מראש. אני חושב שההזמנות לא יפסיקו, כי אנשים עושים את ההבדלה. אל תשכח שהשמאל, שעושה רעש כמו מיליונים, הוא בסופו של דבר קבוצה קטנה מאוד".
בכל מקרה אני מניח שזה לא הקהל שלך.
"אני לא מכיר את האנשים האלה. אני חושב שבאופן אישי, לא ישבתי מעולם לשיחה עם בן אדם כזה".
יש לך חברים שמאלנים?
"ברור, אבל יש הבדל בין החברים השמאלנים שלי לשמאל הקיצוני. אגיד לך יותר מזה: אני חושב שיש נושאים חברתיים שבהם אני יותר מזדהה עם השמאל".
מה החברים שלך מהשמאל אומרים על כל מה שקרה?
"כולם אומרים לי, יואב, לא צריך אלימות. לא צריך את זה".
יש כאלה שניתקו איתך קשר?
"יש לי חברים שהפסיקו לדבר איתי. לצערי אני גם קורא טוקבקים, ואני קורא אנשים שאני מכיר, גם מהסצנה של ההיפ־הופ, שהגיבו בצורה קיצונית מאוד על זה שהרבצתי לשמאלנים לכאורה. קבעו לי את גזר הדין לפני המשפט".
עם הבן קאי. "השם שלו הוא ראשי תיבות של קדושת ארץ ישראל" // צילום: מאיה באומל בירגר
הצביעות של הברנז'ה
בחודשים האחרונים הסתכסך הצל עם יותר אנשים מאשר כריס בראון בכל חייו. החל בשר החינוך שי פירון, שטען שהראפר "מזהם את נשמותיהם של ילדי ישראל", דרך יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג, ועד אסי עזר וירון ברלד. לכולם יש לו מה להגיד.
"עברתי על רשימת פליטות הפה של שי פירון, והרגשתי בנוח לידו", אומר הצל. "אני מרעיל את ילדי ישראל? במה? בזה ששירתתי חמש שנים בצה"ל? בזה שהופעתי בכל העולם? אם זה הרעל שאני נותן להם, אז כל הכבוד לי. אני חושב שאנשים לוקחים אותי למקום רע, אבל הם לא מבינים שאני בא ממקום טוב.
"אני יושב בבית, ורואה את בוז'י הרצוג מדבר בטלוויזיה ומגנה את זה שהרמתי יד על מישהו. תגיד, אתה בדקת את זה? ראית תיעוד של זה? תבדוק לפני שאתה מדבר. הוא יקבל ממני תביעה בקרוב".
בוז'י הרצוג. "יקבל ממני תביעה בקרוב" // צילום: יהושוע יוסף
גם אורלי ויינרמן הצליחה להרגיז אותך.
"כן, היא כותבת רק באנגלית, כדי שכולם יראו כמה העם שלה, עם ישראל שממנו היא באה, הוא אכזרי ורוצח. בעולם רואים ישראלית, שהיא שחקנית, שאומרת כאלה דברים על העם שלה, ויש אנשים שזה עובד עליהם. זה מטריף אותי. גם אם יש לך ביקורת - תסתמי עכשיו, כי אנחנו כרגע סובלים פה".
הגבת לה בצורה קצת משפילה ולא עניינית.
"הגבתי לה את התגובה הכי כועסת והכי לפנים שאפשר. הכרתי אותה בתוכנית טלוויזיה, היא ישבה מולי, ומשם יצאנו לאיזו מסעדה, אבל אחרי עשר דקות הבנתי במה מדובר. הבנתי שיש פה בעיה רצינית.
"כתבתי לה את מה שכתבתי מתוך תקווה שזה יגיע לאוזניים שלה, ואני שמח שזה הגיע. מה שאני חושב - יוצא באותה שנייה על המקלדת. בגלל זה אומרים שאני אגרסיבי. אני לא מְעדן".
אורלי ויינרמן. "בעיה רצינית" // צילום: מאיר פרטוש
זאת גם הסיבה שיש לך שגיאות כתיב?
"יש לי שגיאות כי אני דיסלקט. אני כותב בלי רווחים ולא מבדיל בין ע' ל־א', בין ח' ל־כ' ובין ת' ל־ט'. גם אם אני רואה שיש לי טעות, אני לא יכול לתקן אותה, בגלל הדיסלקציה. זה שאני דיסלקט זה עוד נשק לשמאל. עכשיו יש לי שיטה חדשה: אני כותב ושולח לחבר שיבדוק את האיות, ורק אז מעלה".
בניגוד לאורלי ויינרמן, במקרה של אורנה בנאי קולך פחות נשמע.
"העדפתי לא להתערב בזה, כי לא ראיתי ולא שמעתי בעצמי. יכול להיות שהיא אמרה ויכול להיות שלא, ומי כמוני מכיר את כוחה של המדיה. אולי סתם רצו להראות איזו שמאלנית היא. מצד שני, ההתנצלות שלה היתה פאתטית, הרגישה לי בין השורות כמו 'בבקשה אל תעשו לי מה שאתם עושים לצל'. זו לא היתה באמת התנצלות, היא סתם רצתה שיירדו ממנה.
"עוד דוגמה זה אביב גפן. תשמע, אם אני רואה אותו ברחוב, אני מוחא לו כפיים. מהיום הראשון בקריירה הוא שמאלני, שלא התגייס והעביר ביקורת על המדיניות. אבל אז הוא ראה מה קרה לאורנה בנאי וגילה אלמגור, ואת העליהום שעשו להם, והוא הרגיש שהוא הבא בתור. אז פתאום הוא הולך לשיר לחיילים במדים, שהוא יצא נגדם. באמת כל הכבוד לו על המהלך הזה. הוציא את עם ישראל מטומטמים, כי עכשיו אנחנו רואים אותו ב'דה וויס' וחושבים, איזה עוקצני הוא בטלוויזיה. זה המהלך הכי שקוף, ובסופו של דבר, אותו ישמיעו ברדיו, ולא אותי".
אורנה בנאי. "העדפתי לא להתערב" // צילום: דודי ועקנין
אתה מפחד שלא ישמיעו אותך עכשיו?
"אני לא מפחד, אני יודע שזה מה שיהיה. אבל היום הרדיו הוא לא העניין. היום הרחוב מחליט מה חזק ומה לא. אין אמן בשנים האחרונות שהצליח מהשמעות ברדיו".
אתה שולח סינגלים לרדיו?
"אני לא שולח בכלל. הוצאתי שיר בשם 'דם אחד' ביו־טיוב, והגעתי בתוך יומיים ל־100 אלף צפיות. אז עשיתי את שלי".
מה סאבלימינל חושב על ההתנהלות שלך בתקופה האחרונה?
"קובי הוא גם קיצוני בפייסבוק, הוא פשוט לא ייצא לרחוב עם דגל. לפעמים אני מרגיש שהוא קיצוני מדי, אבל הוא נזהר".
קיבלת גם הבעות תמיכה ועידוד?
"הרבה גופים ימניים קיצוניים, וגם דתיים, פנו אלי. אבל אני לא בן אדם דתי, אני מאוד חילוני ומאוד תל־אביבי במהות שלי. נולדתי וגדלתי פה. כשמדברים איתי על מתנחלים, אני אומר להם: אתם מדברים על מתנחלים? אני ימני ציוני שגר במרכז תל אביב. זה לא מתנחל?
"קיבלתי הרבה טלפונים מאנשים מוכרים שהם ימנים קיצונים, שאני לידם פאפי, והם בשוֹק שיש זמר מלא בקעקועים שאוהב את המדינה, לא מבינים איך זה מסתדר. גם אריאל זילבר התקשר לחזק אותי. הטעות של הימין היא שהוא מאוד מפולג בתוך עצמו, וזה מפורר את האחדות בתוכנו. נגיד, הימין־מרכז מאוד סולד ממני כי אני 'אלים', אז הם לא איתי".
איך היתה השיחה עם אריאל?
"זו היתה שיחה של דקה - 'שלום יואב, כאן אריאל זילבר. התקשרתי לחזק אותך, תודה ושלום'. והוא ניתק".
אריאל זילבר. "התקשר לחזק אותי" // צילום: קוקו
התחושה במלחמה הזאת היתה שיש יותר מעורבות של מפורסמים מבעבר. הרגשת את זה?
"הרגשתי שכולם פחדו מה יגידו עליהם. אף אחד לא באמת הזדהה עם משהו. במקרה הטוב, ירדו לדרום לשיר לחיילים. נניח, בזמר המזרחי: כולם יודעים שאתם ימנים אז ממה אתם מפחדים? גם אייל גולן כתב משהו, והוריד אותו מהר, מהפאניקה שלו.
"אבל אתה יודע מה יפה במלחמה הזאת? שכל החרא צף למעלה, ואי אפשר לברוח ממנו. פתאום אתה קולט שכולם פאפי של המדיה. אסי עזר, שאני מאוד אוהב אותו, או יותר נכון אהבתי אותו, הוא כל כך בן אדם שרוצה להיות טרנדי, שזה כבר מגוחך. אם קורה משהו חדש, אני יודע שב'אח הגדול' הוא ידבר על זה. 'האשטג', 'סלפי' (מחקה אותו).
"כשהתחיל כל הבלאגן, ידעתי שהוא יעשה משהו. לא הספקתי להגיד את זה, וכבר הוא הכניס איזה משפט בסגנון 'נהיה כמו הצל ונכניס מכות'. הם שם בטלוויזיה חושבים שאף אחד לא מקשיב להם? אסי עזר הולך עם הטרנד ויעשה בשביל זה הכל. הוא מאוד איכזב אותי, כי היה בינינו קשר סבבה, אפילו הייתי בפאנל של אחת התוכניות שלו. זה שאנשים לא בודקים וניזונים משמועות ומעבירים אותן הלאה, זה נורא בעיניי".
חשבת להתקשר אליו?
"חשבתי על זה, וגם היה לי את הטלפון שלו. ישבתי עם המספר, ואז אמרתי, אתה יודע מה? אם הוא לא היה מספיק גבר בשביל לעשות את זה, אז גם אני לא אעשה את זה".
גם ירון ברלד איכזב אותו. "לפני כמה חודשים, כשהגישו נגדו את התלונה, בתקופה הכי גרועה שלו, נסעתי אליו הביתה. ישבתי איתו בחדר וחיזקתי אותו והראיתי לו כמה אוהבים אותו, כי הוא כל הזמן חשב ששונאים אותו. חיזקתי אותו, אמרתי לו שאף אחד לא חושב שהוא עשה משהו. אחרי הביקור, אמא שלו שלחה לי הודעה של תודה.
"ואז, יום אחד אני פותח את הטלוויזיה בתוכנית של אייל קיציס, ורואה את החיקוי שהוא עשה לי. אם הוא היה מספיק גבר והיה מרים לי טלפון ואומר, 'תשמע, יואב, אני הולך לעשות חיקוי שלך', הייתי אומר לו, מגניב, אני מת לראות את זה. הייתי מקבל את זה באהבה. אבל לא ככה. כשהתקשרתי אליו לכעוס עליו, הוא אפילו לא ענה לי לטלפון.
"הצביעות של הברנז'ה הזאת מגעילה, וברגע שאתה על הגריל, כולם מתרחקים ממך. שוכחים לך את כל הטוב, ונשאר רק מה שהם חושבים שהוא רע".
מה חשבת על החיקוי?
"דווקא היה די טוב".
ירון ברלד. "לא ענה לטלפון" // צילום: מאיר פרטוש
יש לך שאיפות להיכנס לפוליטיקה?
"אתה רואה מישהו כמוני יושב בכנסת? אני אעשה רק נזק. מתוך הדבר הזה של 'האריות', השאיפה היא לפתוח תנועה חדשה. נהיה הנגטיב של 'בצלם'. באנו לעזור לחיילים, וזה מה שנעשה".
ואם מחר מודיעים שמבצע צוק איתן נגמר?
"מבחינתי המבצע נגמר לפני חודש, ואני ממשיך בשלי".
ירון ברלד מסר בתגובה: "אין זה נהוג שבתוכניות הומור וסאטירה מבקשים ו/או מעדכנים את מושאי החיקוי, מה גם שזה לא בהחלטתו של האמן אלא קברניטי התוכנית. אין צורך לחבר את התמיכה של יואב בזמנו לעניין הנ"ל, זה פסול, וכל השוואה בין הסיטואציות הינה הזויה וכל בר דעת מבין זאת. אני מאחל ליואב רק הצלחה ובמידה שנפגע אז אני מתנצל". אסי עזר מסר: "אין תגובה".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו