המורשת היהודית מכירה "שלוש בריות שקדמו את העולם". כולן ראויות. "המים הרו (אך) ילדו אפילה", ואילו "הרוח הרתה וילדה חוכמה", וכן "האש הרתה וילדה אור". מי אינו משתבח באש? כל המין האנושי. אפילו האלים פחדו ממנה ברדתה אל האדמה ופרומתאוס זכה לתהילת עולם. אך אין רע בלי טוב. המים גרמו לטביעות, והרוח נשאה את הצונאמי, והאש את המוות הנורא מכל. כפי שאירע אתמול על הר הכרמל, בואכה קיבוץ בית אורן, באחת הפינות היפות בארץ ליד גשר צר שהנסיעה בו מרנינה. הכרמל הוא שכיית חמדה, אבל תמיד נושא בחובו איום מאז נשחטו שם, כנראה על שלוחת המוחרקה, 450 נביאי הבעל. הלב החמיץ אתמול פעימות לרוב אל מול התמונות מהכרמל הבוער. על טעות אנוש. על מישגה. על שיקול דעת שלא עמד במבחן. על נסיעת האוטובוס בכיוון שגוי. לאן היה עליהם לנסוע? לעבר עתלית? מזרחה לעוספיה? לא מובן, הרי ממזבלת עוספיה הבלתי תקנית יצאה ככל הנראה הרעה, לשון האש הראשונה. הטכנולוגיה המודרנית ביותר אינה יכולה למחוק את גורם הגורל או המזל באירועים שכאלה. הידיעות הראשונות דיברו על לכודים - מחוץ לאוטובוס - ששוחחו בטלפון הנייד עם יקיריהם, ואנו דמיינו בטרם הגיע מידע מוצק לשמוע שוב את קולות הנספים אשר בקעו באותו בוקר נמהר בספטמבר 2001 ממגדלי התאומים בניו יורק. הגורל, הטבע, "מי שאמר והיה העולם", חזקים מהטכנולוגיה האנושית, תהיה מתקדמת ככל שתהיה. קרוב לוודאי שעתה תתקיים חקירה על מה שאירע. כך צריך. יוטחו האשמות. כך לא צריך. אפשר שאילו החזיקה מדינת ישראל צי ענק של מטוסים למשימות ייחודיות כאלה, היתה התוצאה אחרת. אבל העולם אינו מצליח לסגור את כל הפרצות, להיות דרוך לכל המשימות והאפשרויות, וישראל אינה יוצאת מן הכלל. כדרכה האש שובת עין. לעיתים, חרף יופייה, היא המבשרת הגדולה של היפוכו של האור שיילדה. אתמול הביאה לישראל את ההיפוך הזה. את השחור משחור. את הדמע ושפל הרוח והרכנת הראש. את השכול והיתמות. "והארץ היתה תוהו ובוהו", ואש צורבת ורצחנית על פני התהום מתחת לעצי האורן השלווים בבית אורן הנטוש.