כל בית שני היה ממולכד

סגן אלוף י', מפקד סיירת מגלן, יושב בלשכתו שבאחד הבסיסים בדרום הארץ. בחוץ נשמעים קולות ירי של חייליו המתאמנים, לוחמים שיצאו רק לפני יומיים מרצועת עזה. כמה מחבריהם נסעו לעלות אל קברם של שלושת חבריהם שנהרגו בפעילות בחאן יונס בשבוע שעבר. י' גבוה, חסון וחייכן, מגיב בקור רוח לטענות בתקשורת על כך שהמלחמה הסתיימה בתחושה של החמצה. "החמצה זה רק בחלב", הוא אומר ומרים דף עם נתונים וטבלאות שמספרים על פעילות היחידה בעזה: 

קרוב ל־60 מחבלים הרוגים, 2 מנהרות התקפיות חוסלו, 6 מחסני אמל"ח פוצצו, 10 תצפיות אויב זוהו והושמדו, 15 משגרים הושמדו, עשרות פירים התקפיים בשטח עזה נחשפו, עשרות בתי פעילים ברצועה פוצצו ונמצאו מאות אמצעי לחימה בשטח האויב, תיקי משימה, מפות וחומרים מסווגים של חמאס - פתאום הדיבורים על החמצה נשמעים מגוחכים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הפעילות של מגלן, מהיחידות המיוחדות והמסווגות של צה"ל, לא החלה ברצועה. המלחמה שלהם החלה במבצע שובו אחים, כאשר אחד הצוותים של מגלן היה בין המוצאים את גופות שלושת הנערים החטופים, המשיכה במשימה סודית שעליה אי אפשר להרחיב, ואז יצאה לדרך בלחימה בעזה. עכשיו, אחרי שחזרו מהתופת, הם מדברים על הלחימה הקשה, האויב חסר המעצורים האנושיים, האבל על החברים - ובעיקר על הדבקות במשימה להגן על הבית.

*   *   *

סא"ל י' סגר מעגל ולפני כחודשיים קיבל לידיו את הפיקוד על היחידה שבה החל את דרכו. כמו רבים מלוחמיו, בשמונה השבועות האחרונים הוא ראה את הבית רק פעם אחת, לכמה שעות. לשאלה האם בעזה היתה מלחמה או היה מבצע הוא עונה: "הלוחם בקצה המערכת נלחם. הוא ראה אויב, הסתער, נתקל, חילץ, לחם, טיהר, פוצץ. כך נראית מלחמה".

עם זאת, רגע חציית הגבול לעזה לא היה נראה לו דרמטי: "זה היה נראה לי מאוד טבעי. לא באנו בהתגנבות. הגענו בהתקפה משולבת. הגדר היא מחסום פסיכולוגי. השטח הוא החלק החשוב". סרן ש', אחד ממפקדי הפלגות שהשתתף בלחימה, דווקא ביקש לחדד מול חייליו את רגע הכניסה: "הלוחמים שלי לא חוו אש לפני עזה. חצינו את הגדר ועליתי בקשר מול כל הכוחות ואמרתי להם 'נכנסנו לעזה', כדי להבהיר להם שכל מה שלמדתם עד עכשיו - הגיע הזמן ליישם".

הלוחמים מספרים על התאקלמות קצרה. "כבר בבית הראשון שהצוות נכנס אליו היה מחבל. לקחנו אותו בשבי והעברנו אותו לתחקור. קיבלנו מזה הרבה דברים", מספר סרן ס', מפקד פלגה נוסף, "באנו היישר ממבצע שובו אחים. הריח והמראות לא ממש שונים. אתה יודע שיש פה עיר עם אמל"ח, אתה יורה על בתים, סורק אותם, הטנקים מסביב. אתה מרגיש בלחימה. אין לאן לברוח. בכל בית שני שנכנסנו אליו היו אמצעי לחימה או מטענים".

מרבית מהזמן היחידה טיפלה במנהרות. מפקד היחידה, שהיה מנותק מהחדשות, שומע לראשונה את התהיות על כך שנושא המנהרות התגלה במקרה ועד הכניסה הקרקעית לא נכלל ברשימת המשימות. "ידענו על המנהרות כל הזמן", הוא אומר, "היה לנו מודיעין טוב מאוד ביד. למנהרות היה אפילו כינוי".

הטיפול במנהרות, הוא אומר, מחייב כניסה קרקעית, ולכן אולי לא נכלל בשלב הראשון, לפני שנכנסו הכוחות הקרקעיים: "התמרון, הפשיטה, המגע הקרוב הם הפתרון המוחלט להשמדה. לא היתה ברירה אלא כניסה קרקעית. להשמיד פתח מנהרה מהאוויר, שאחרי זה הם יוצאים ממקום אחר, זה לא סביר. כדי להשמיד מנהרה צריך להגיע אליה".

"פיצוץ מטורף ואבק"

דבקות במטרה היא אחת הפקודות השכיחות ביותר שלוחמי היחידה הפנימו, כך שגם מספר הפצועים הרבים שספגה במהלך הלחימה לא עצר אותה בדרך להשלמת המשימות. זה קרה אחרי שע', מפקד אחד הצוותים, נפצע (באותה היתקלות גם נפגע בנו של מח"ט חברון לשעבר, דרור וינברג ז"ל שנרצח והיה ממפקדי היחידה) ומייד אחריו גם המפקד שמונה במקומו. שניהם פונו, והמפקד הטרי שמונה נותר עם שבעה לוחמים. הם המשיכו לקבל משימות וביצעו את הנדרש. "החתירה, העקשנות, לא לוותר - זה סימן לצוות חזק למרות הנפגעים. אי אפשר למחוק צוות, אי אפשר לפגוע בו", אומר סא"ל י'.

התקרית החמורה ביותר שבה היו מעורבים אנשי היחידה היתה כאשר הלוחמים נכנסו לבית ממולכד, שבו היתה מנהרה. 17 לוחמים נפגעו מפיצוץ עז, ומתוכם נהרגו שלושה: מתן גוטליב, עומר חי וגיא אלגרנטי. "זה היה בבוקר", משחזר סא"ל י' בקור רוח, "נכנסנו לחאן יונס עם כל האמצעים. המקום שאותר היה מרפאה של אונר"א, שם היתה מנהרה. זו שכונת מגורים צפופה, הלוחמים החלו 'לזכות' את המרחב - להיכנס לבתים ולוודא שאין מחבלים שמסתתרים. 

"בשלב מסוים מופעל מלכוד שנמצא באזור של הבית לעבר הכוח וצוות נפגע כתוצאה מקריסת המבנה. במקביל נורים לעברנו פצמ"רים. בשטח רואים מבנה שקרס, ענן עשן, לוחמים פגועים בצורות כאלה ואחרות, ואז מתחיל אירוע. דבר ראשון פותחים באש ומסתערים על הבתים ליד, לראות שאף אחד לא מנסה להתקרב ולחטוף חיילים - ואז מפנים פצועים. אירוע רב נפגעים הוא תמיד אירוע מורכב".

ל', אחד החיילים שלחם במקום, מספר: "עמדנו שם כמה שעות לחיפוי על המנהרה ואז היה פיצוץ מטורף ואבק". חברו מ', שנפצע קל באירוע מרסיס פצמ"ר, מוסיף: "רצנו לפצועים בבית ובדרך נפלו פצמ"רים ורסיס פגע לי בעין. הצמד שלי נפגע בצורה רצינית יותר, אז שמתי לו חוסם עורקים ופינינו אותו. היה צריך לתפעל את האירוע, אין זמן להיכנס לשוק". סרן ס' גאה בחייליו: "מ' לא רצה להתפנות, היה צריך לשכנע אותו. העובדה שהם מתארים את זה ככה, שפשוט שמו חוסם עורקים והמשיכו, זה מעיד על החוסן שלהם כלוחמים".

הרצון לדבוק במשימה לא מקהה את הכאב על ההרוגים. "אנשים שעובדים איתם מהבוקר עד הערב", אומר מ'. מפקד הפלוגה של שלושת ההרוגים, סרן י', מצטרף: "לוקחים לנו את הטובים ביותר והם היו הטובים ביותר. עברנו הרבה אימונים ומבצעים, הם חבר'ה מדהימים". 

סא"ל י' מציין שבעוד שלושה חודשים אמורים היו ההרוגים להשתחרר ולא שוכח לשבח אותם: "הם היו הטובים ביותר. הם קיבלו את המשימות המורכבות ביותר בשל המקצועיות שלהם. החתירה שלהם למגע, היכולת שלהם - הכי טובים שיש".

על הכאב אומר סא"ל י': "יש משימה ויש מחירים, אפילו כואבים כמו במקרה שלנו, אבל המשכנו את המשימה דקות אחרי. לא עצרנו לעשות סיכומים, לא יצאנו להפוגה, ההפך - אספתי את הצוות באחד הבתים, הסברתי להם מה היה, כדי לסדר להם את המחשבה, ונשארנו שם עוד יום וחצי, כדי לאתר מנהרה ולפגוע בחוליות מחבלים".

בגלל המשך הלחימה חבריהם של הלוחמים שנהרגו לא השתתפו בהלוויה, אבל לדבריהם זה לא מפחית מעוצמת האובדן. "איבדנו שלושה חברים אמיתיים", אומר סרן ש', "היחידה הזו מחוברת הכי קרוב שאפשר. המשפחות שלהם הן המשפחות שלנו עכשיו. אנחנו מרכינים ראש, כואבים באמת, אבל הרוח האדירה שיש פה זה לדעת להיות מוכנים תמיד".

"משהו ענק"

נפילתם של מתן, עומר וגיא לא גרמה ללוחמי היחידה להראות סימני פחד. "אנחנו אנשי צבא, אנחנו עובדים בצורה טכנית. לא חושבים על מה יקרה אם אני אמות, אתה חושב על החיים. אתה נכנס פנימה, יש חברים, צוות, מפקד, יש עוצמה", אומר סרן ש'. הם מספרים כי לא כתבו מכתבים למשפחותיהם למקרה שייהרגו. "הלוחם יוצא בידיעה שהוא הולך לנצח", אומר סא"ל י', "הוא סומך על החברים שלו. הערבות היא במסגרת הצוותית, לא חושבים שהולכים למות, חושבים איך עומדים במשימה והורגים מחבלים". 

גם מ', הלוחם הצעיר מביניהם, טוען כי אין פחד: "אתה בוטח בעצמך, במקצועיות של הצוות. לא יוצאים במחשבה כזו. חייל מרוכז במשימה, בחברים ובמקצועיות, ולא בלחשוב על הפחד. זה לא משהו שאפשר להרשות לעצמך". סרן ש' מוסיף: "אין פחד, יש דריכות. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. אתה שומע בקשר את האירוע שקורה במרחק רחוב ממך, עם פצועים, שומעים לחימה, שומעים מסוקי קרב מכוונים - עוד רגע אחד וזה מגיע אליך".

חלק מלוחמי היחידה השאירו בבית משפחות. סא"ל י' הוא אב לשניים, גם סרן ש' בן 28 נשוי עם שני ילדים: "אתמול בלילה ראיתי את הילדים אחרי חמישה שבועות. לפני זה ראיתי אותם בקושי לכמה שעות אחרי עוד שלושה שבועות של פעילות. הרבה קשור בכמה הבית חזק, אצלי זה בצורה הכי מטורפת. אשתי 'לא רואה בעיניים'. 

"כשאני נכנס למקום סכנה אני לא חושב על הילדים, משתדל לעשות את ההפרדה. אשתי יודעת ומסייעת. יש מקום ענק למשפחה. הם כותבים לי מכתבים ובערב שישי אני לוקח לעצמי כמה רגעים לקרוא את המכתב מההורים, וזה מעלה חיוך של אושר וגעגוע. זה תמיד מנוסח בצורה מחזקת ומעודדת". 

ואם כבר הוזכרה המשפחה, למגלן ברור - המלחמה היא על הבית. "לא צריך שיעור עם מש"קיות חינוך פה, זה הכי פשוט בעולם. האויב עוזר לנו להבין את המצב ועל מה אנחנו נלחמים", אומר סא"ל י', "זו לא פשיטה עלומה על משהו שיתממש רק בעוד שנתיים. זו פצצה מתקתקת, זה חי מול העיניים. 

"כמה ימים לפני שנכנסנו קפצנו לנקודות מפגש עם ה'חבר'ה' שיוצאים מהפירים. ראינו מנהרות ולמה הן יכולות לגרום. היינו בקיבוצים. יש חיילים שגרים שם. היה ברור מאוד לשם מה הפעילות שלנו. לכל הלוחמים בצבא העניין היה ברור. לאף אחד לא היו השגות. גם הערבות ההדדית של כל עם ישראל היתה מדהימה. זה חוסן גדול, הרגשנו אותו כל הזמן". 

לדברי סגן ע', שצוותו מצא את גופות הנערים החטופים, קל עוד יותר להבין את המשימה: "מבחינתנו, שובו אחים וצוק איתן זה אותו אירוע. אתה מסיים בגוש עציון, יוצא משם לצמתים ורואה את כל השלטים ומבין שיש סוף לסיפור אחד. ואז אתה מגיע למלחמה הזאת עם יותר 'רבאק', להגן על המדינה - זה מקבל משמעות חזקה יותר".

"כולם היו יחד"

מול סא"ל י' יש שני מסכי מחשב, "מפקדי הפלזמות", הוא משתמש בציניות בכינוי שמישהו פעם ניסה להדביק למפקדי השטח הבכירים, שרבים מהם נפצעו קשה בלחימה האחרונה. י' מגן על דור מושמץ אחר, המכונה היום "דור הפייסבוק": "תמיד אומרים שיש דילמה בין החבר'ה של פעם, שאז היו פחות טלפונים סלולריים, סף ריגוש גבוה יותר. חבר'ה שראו יותר שטח. ואני אומר הפוך - היום הלוחמים הצעירים הם תותחים, אמיצים והרבה יותר טובים מפעם.

"דווקא בגלל האתגרים הללו, שלוחם חי עם כל מה שנעשה מסביב, יש לו יותר מידע והוא מחליט לסכן את חייו והולך ליחידה קרבית כזו, זה יותר חזק מפעם. פעם הגירויים, הפיתויים והמידע היו מועטים". אחרים מצטרפים וטוענים שהלוחמים של היום גם שברו סטיגמה, כאשר בצוות אחד לחמו ונהרגו יחד לוחמים מתל אביב ומסביון. "אין דבר כזה. כולם היו יחד. כולנו תחת סכנה אחת. המנהרות ההתקפיות של עוטף עזה או הטילים שהגיעו לאשתי בפתח תקווה, כולם תחת אותה סכנה", כך סא"ל י'.

על שאלה אחת שנשאלה בימים האחרונים יש לחיילים ולמפקד היחידה תשובה נחרצת. "חד־משמעית, ניצחנו. אני מדבר דרך משימות והישגים מבצעיים. עמדנו במה שנתנו לנו, במינימום נזק אגבי. מן המנהרות שחיסלנו לא יצאו מפגעים, חיסלנו מחבלים ומשגרים. אין בכלל ספק מה התוצאה של המלחמה הזו". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו