הסכמים עם אסירים - רק אחרי שהנערים יחזרו

מי שמצית את העץ בארצו אינו כמה בנפשו להיותו שומר היער; ומי ששורף את האדמה שעליה צעדו אבותיו עם עדרי הצאן - אינו חלק אמיתי ממורשתו; ומי שמדליק את הבית רק מפני שהוא נתון לבעלותו של מישהו אחר - שונא ואינו יודע לאהוב; ומי שגורם לעשן להתאבך מעל לכרם ביום של אור - לעולם לא יכתוב משפט אלמותי בנוסח "אלפי שמשות זורחות"; מולדתו היא בשבילו כלי ולא מהות, טרקטור ולא שיר; ושהמשטרה תחקור ותבדוק מה זהותו. 

אסור להקל

האקסיומה שצריכה להנחות את השב"כ היא שלאסירים הביטחוניים יש נגיעה לחטיפת שלושת הנערים מגוש עציון - גם אם בהיותם כלואים אינם יודעים לפרטי־פרטים כיצד התרחש הפשע והיכן הוסתרו. חבריהם בחמאס חוטפים יהודים למענם ובשירותם ובלחצם ובהדרכתם.

לפיכך הצדק והתבונה עם נהמת הלב של בת־גלים שער, אמו של גיל־עד החטוף, הטוענת כי במצב זה אסור לממשלה לעשות עיסקה עם המחבלים שבכלא.

ירצו - יאכלו; לא ירצו - לא יאכלו; ועם כל חשיבותו של הוויכוח המתנהל בשאלת הזנתם בכפייה - אין להקל עימם שעה שישראל מגששת באפלה בסוגיית הנערים שאבדו באישון לילה.

עליה לכבד את זכויותיהם על פי אמנות בינלאומיות, ולנסח את חוקיה בנימה שתעמוד במבחנן, אך הסכמים ברוח של רצון טוב? שתמיד יש בהם הבנה? פשרה? ריכוך? לא לפני שישראל מקבלת מהאסירים מידע מוסמך ובעל ערך, שיהיה בו לפחות קצה חוט.

זו תביעתה המובנת מאליה של בת־גלים, שנאמרת בעוצמה כה כואבת, בין פיכחון אדיר לבין תחושת ערפול. קראתי את דבריה וכמו שמעתי את שירו של נתן אלתרמן על שלוש האימהות המדמיינות את בניהן שיצאו לקרב ובוששו לחזור.

דבריה של השנייה מפורסמים במיוחד מפני ששימשו מוטו לספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות". אבל החטיפה הנוכחית תואמת דווקא את דבריה של האם השלישית:

"והאם השלישית עינה תועה/ לא היה לי יקר כמוהו./ איך אבך לקראתו ואינני רואה/ אינני יודעת איפה הוא.//

אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה/ ואולי עוד לא נח, ואולי/ הוא מודד בנשיקות כנזיר משולח/ את נתיב עולמך, אלוהיי". 

זה האלוהים שבגבורתה אמרה חברתה־לכאב רחל פרנקל כי "הוא לא עובד אצלי".

עסקני הספרות

לפני שלושה ימים קיבלתי ספר, שהוא שכיית חמדה, גאווה ללב ותאווה לעיניים. מיזם משותף המשתרע על פני 998 עמודים מרהיבים בחסות ובמימון אוניברסיטת בן־גוריון ומפעל הפיס והוצאת דביר ומכון "הקשרים לחקר הספרות" ו"מרכז הספר והספריות". על עמוד השער תצלום יפהפה של יונה וולך והוא נקרא "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" בעריכת הפרופסור יגאל שוורץ והמבקר זיסי סתוי.

הלקסיקון אינו מספר רק על סופרים ישראלים בעברית. נכללו בו גם יורדים מהארץ וערבים. בסך הכל מאות רבות של כותבים, חלקם ראויים מאוד כמו ש"י עגנון ונתן אלתרמן ועמוס עוז וזלדה שניאורסון ונורית גרץ, ואחרים שכוחי אל וזבי חוטם.

דיפדפתי להנאתי ומצאתי את חיים גורי וחיים חפר וראשד חוסיין עד שקפצתי ממקומי. מן האות ש' נעדר שמה של נעמי שמר. סברתי שנכללה בשם נעוריה - נעמי ספיר, אך לא. אולי נעמי? גם לא. נעמי שמר - יוק.

טילפנתי לשוורץ והסביר לי כי חברי המערכת - כמה פרופסורים - התנגדו לשמר. למה? הכתיבה שלה אינה קאנונית.

לא האמנתי למשמע אוזניי. שורות הנצח ב"ירושלים של זהב" אינם שירה קאנונית, אבל כל קשקשן אלמוני הוא "ערך" בזכות מאמר זניח בחתימתו? הרי שמר וחפר קיבלו יחד את פרס ישראל, ומדוע הוא נזכר (כראוי) בספר, והיא נגדעה?

סיפרתי זאת לעורך העיתון עמוס רגב והוא שאל אותי אם פסחו גם על זאב ז'בוטינסקי. השבתי כי לא יעלה על הדעת, ששוורץ וסתוי וחבריהם הפרופסורים יעזו למחוק את מחבר "שמשון" ו"חמשתם" ומתרגם "העורב" ו"אנבל לי" לאדגר אלן פו. חזרתי לדפדף בספר, ושוב תדהמה. גם על ז'בו עלה הכורת.

החלטות אלה מזכירות השתקפות של עורכי האנציקלופדיה הסובייטית בימיה הרעים. רק שהפעם בעברית. על אקדמיה כזאת, שנועדה לשמש מקור מים חיים לריבוי דעות ולהפריית המחשבה ניתן לומר בלשונה של שמר הנצחית: "איכה יבשו בורות המים".

רגע, הוסיף שוורץ, המהדורה הדיגיטלית תכלול את נעמי שמר. לא צריך, פרופסור, היושרה הבסיסית הנדרשת מאקדמאי היא לעמוד על האמת שלו בזמן־אמת. אם שמר ראויה, היה עליהם לכלול אותה בספר, ולא כפיצוי לעניים בדלת האחורית. לא מדובשם ולא מעוקצם.

נמר של נייר

פקעה סבלנותו של טוני בלייר, מאחרוני תומכיו של ברק אובאמה. אפילו הוא הזכיר לנשיא האמריקני כי גם לחוסר מעש יש מחיר. בהססנותו ובשגיאותיו החזיר את החיים בזירה הבינלאומית לימי בראשית שקדמו לנוח בונה התיבה, וכשזרע חיטים ושעורים קצר קוצים ודרדרים. כל עיתון בעל משקל בינלאומי יודע שכל הבלאגן בעולם הוביל לבית הלבן.

אובאמה התחייב ללחום בבשאר אסד עד חורמה - ומצא עצמו שותף לו בתקיפת המורדים בעיראק. שם הוא מככב יחד עם איראן, שאותה הוא אמור לייסר על מיזם הגרעין שלה. בפינלנד חוששים מהתוקפנות של פוטין, אבל יותר מלהכעיסו בהתקרבות לנאט"ו, מפני שאובאמה נמר של נייר. היריבים הגדולים של רוסיה אומרים בפולין כי הברית עם אמריקה היא "בלוף" והממשלה בווארשה עלולה ליפול בשל כך.

בולגריה ניצבת בפני תביעות עזות מצח של רוסיה ובאיום על הספקת הגז, אבל חוששת שנאט"ו לא תחוש לעזרתה. ה"אקונומיסט" לועג לברית הגדולה של המערב ולאיחוד האירופי, שאינם מסוגלים להקים כוח משימה של 1,500 חיילים להתערב באורח נקודתי במשברי חירום.

אובאמה הביך את שותפו דיוויד קמרון בסוריה. האנגלים אינם רוצים להשקיע באמריקה של הממשל הנוכחי. הפרו־אמריקנים ביותר באירופה אומרים לכל איש אוניברסיטה המזדמן לבירותיהם כי אין מה לעשות. אובאמה חי בדיכאון. ג'ון קרי איש טוב אך מעופף. סוזן רייס לא מבינה. הממשל הזה הוא כמו צונאמי. צריך להמתין עד שהים יחדל מזעפו. בבחירות הבאות לנשיאות, כמובן.

מה רע בפוליטיקאי

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות למקרא טיעוניהם של גלעד ארדן ואיילת שקד והפרופסור ישראל פולק כי ראוי שפוליטיקאי (ולא שופט) יהיה יושב ראש ועדת האיתור למנכ"ל הערוץ ה־1. ארדן אפילו טען כי הצגת מועמדותה של דליה דורנר לכהונת נשיאת המדינה - עשור לאחר פרישתה - מוכיחה שגם לשופטי העליון יש שאיפות כמו לפוליטיקאים.

זה תמוה, לשון המעטה. השר החבר בוועדה למינוי שופטים ייטיב לעשות אם יידע כי פעמיים זינקו שופטים מכהנים בעליון לזירה הפוליטית, ודווקא מטעם מפלגתו. בנימין הלוי נבחר לח"כ ומנחם אילון היה מועמד לנשיא המדינה (1983) בעודו מכהן. הוא התמודד נגד חיים הרצוג ומשהפסיד ביחס של 61:57, נותר שופט בעליון.

מה רע בפוליטיקאי? הם שואלים. זו אינה מילה גסה. נכון, אבל רשות שידור ציבורית זקוקה לאמון. מי שייבחר על ידי ארדן לא יזכה לאמון אפילו מאת עמיתו לסיעה גדעון סער. עצם העובדה שייבחר על ידי פוליטיקאי תגרום לכך שהמועמד לא יזכה לאמון גם אם הוא ראוי לאמון.

אין צורך להרחיק לכת באיסוף הוכחות. זה עתה התקיימו בחירות לנשיאות המדינה. ארבעה פוליטיקאים התייצבו למירוץ. בנימין (פואד) בן־אליעזר נקלע במהלכו לחקירת משטרה; לדליה איציק היה סיפור מביך שנחשף על ידי מרדכי (מוטי) גילת ועורך הדין אלדד יניב; ומאיר שטרית יצא אבל וחפוי ראש בהיחשף ההסכם הסודי שעשה עם עוזרת הבית שלו. מארבעה יצא אחד יבש מן המים - ראובן (רובי) ריבלין.

פירוק רשות השידור והרכבתה מחדש - אם יגיעו גם לשלב האחרון - יעלו לקופת המדינה הון תועפות. אם היא תיראה כסניף של מפלגת השלטון - עתה ליכוד, ולאחר מכן של קואליציה יריבה - חבל על הזמן. חבל גם על הכסף.

מתקשים לפסוק

חלפו כ־12 חודשים מאז הסביר נשיא העליון אשר גרוניס במהלך הדיון בעניינו של אהוד אולמרט, כי צריך להזדרז, אך פסק הדין נראה כגשם בשנה שחונה. בינתיים צצה עדותה של שולה זקן. לפני שמונה ימים דן בית המשפט בשאלה אם לקבל את השיחות המוקלטות בין אולמרט לבין זקן ולהאזין ל"יומני שולה", שעשויים לשפוך אור על הכספים הרעים שזרמו ממשה טלנסקי. ההחלטה פשוטה. להאזין או לאטום אוזניים. אין פה סתרי תורה.

נכון לשעות הבוקר המוקדמות אתמול, לא נקבע עדיין תאריך להחלטה. זה הופך את העליון לפארסה. אם גרוניס ומי מעמיתיו רוצים לזכות את אולמרט - שיעשו זאת; שיודיעו כי מותר לפוליטיקאי לקבל כסף אפל במעטפות חתומות - והציבור יבין היכן הוא עומד. מוטב שיכריעו לרע מאשר יברחו מבשורה. 

הסחבת הזאת היא אסון לבית המשפט ולצדק ולאמת. לעיני הציבור נגלים שופטים שיש להם הזדמנות נדירה להאזין לקול האותנטי של הדברים כהווייתם והם נתפסים כמהססים.

החגיגה נגמרת

בתחילת מסעו של אברהם הירשזון לכלא הביא את החומר לעו"ד אלדד יניב. הוא קרא בו ויעץ להירשזון להתפטר ולרחוק מאור הזרקורים של התקשורת, ולבשל בצנעה עיסקת טיעון עם הפרקליטות. הירשזון פנה לו עורף, וסיים ב־65 חודשי כלא שגזרה עליו השופטת ברכה תום־אופיר.

בנימין (פואד) בן־אליעזר אינו מחליף מילה עם יניב, אבל כדאי לו ללמוד את תולדות שר האוצר. בהנחה כי יזכה לבריאות טובה, יש לו עניין רב לסיים את הפרשה שלו עתה. בטרם תתעבה; בטרם תימצא גם לו מי שתעצים את האשמותיו כפי שאירע לאהוד אולמרט.

החגיגה נגמרת, פואד, כיבוי אורות. מדי יום מזנקת לה כותרת על עוד איש עסקים שהעניק לך מתנה/הלוואה/תמורה - לא חשוב כיצד נקרא הכסף החשוד כשוחד. חבל על השנים והבריאות הלקויה. שלח את עורך דינך נבות תל־צור לפרקליטות וסגור עימה עיסקה שתארוז בחבילה אחת את כל חטאיך. ממילא אין אדם המאמין לך כאילו הכסף בכספות לבן.

היכן הצילומים?

מסך ברזל של צווי איסור פרסום ירד על חקירת המשטרה בפרשה שבה מככבים גבי אשכנזי ושותפיו למעשים הרעים. אך מותר להצביע בפני חוקרי המשטרה - שלא העידו את כל מי שביקשו להופיע לפניהם - על סימני שאלה חיוניים.

בשעתו פורסם כי וינר והרפז דיברו על תמונות "פורנוגרפיות". וינר ביקש אותן מהרפז. לאחר מכן, בחקירת מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הן נעלמו. האדמה בלעה אותן.

בכל זאת חוקרי המשטרה ימלאו היטב את תפקידם אם יבררו אצל מי שהוזכרו באותה שיחה מה עלה בגורלן. אולי מישהו ראה אותן? מי מכיר, מי יודע? אפשר שמצפה להם מידע מעניין.

עניין לציבור

עורך הדין נחום פיינברג הסביר בראיון ל"גלובס" כי אין עניין ממשי לציבור בהסכם שעשה לקוחו מאיר שטרית עם עוזרת הבית שלו. יש לו לקוחות בעלי יכולת כלכלית, שמעדיפים לשלם במקום להסתבך בחקירה ממושכת או בתביעה קנטרנית גם אם אין בה ממש.

ייתכן, אלא ששטרית היה צריך לקבל את ההצעה כי ועדה של שלושה נשואי פנים תלמד את פרטי התקרית המביכה. אם היא תאמר לציבור כי הכל כשורה - אין צורך להפר את צנעת הפרט ולחשוף ברשות הרבים מה אכן אירע. הוא סירב להצעה פושרת כזאת, ופה קבור הכלב. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו