אומרים שצלילים לא דועכים לעולם. הם מהדהדים שוב ושוב בחלל הבית, נחבטים בקירות, מחפשים פורקן בין הרהיטים, מתפרקים אט אט למולקולות בודדות. רק מי שיודע להטות אוזן ולהחריש זוכה לשמוע את הדי ההדים. ואכן, מיטיבי השמיעה, שיישבו לצד פסנתר הכנף השחור של סשה ארגוב, "אראר" צרפתי שקלידיו הצהיבו מרוב שימוש, יוכלו לשמוע את המנגינות המופלאות שפרטו עליו אצבעותיו של גדול המלחינים בזמר העברי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כאן, בדירה צפון תל־אביבית נינוחה, ברוח הבתים של פעם, בילה ארגוב את ארבע שנות חייו האחרונות, עד מותו ב־1995. אלמנתו נוסיה (91), שלה היה נשוי במשך 50 שנה, עדיין חיה כאן בגפה. מהסלון הרחב נשקף נוף ירוק, ושלווה אפלולית מקופלת בין הספות. מה נחבא בתוך השקט? התווים הפרה־היסטוריים של "שיר משמר"? התווים הראשונים של "יוסי, ילד שלי מוצלח"? או אולי הסקיצות של "אליפלט"?
יותר מ־1,200 שירים הלחין אלכסנדר ארגוב ב־81 שנות חייו. כולם התחילו באותו חיפוש מהוסס על הפסנתר. כולם נרקחו בחיבור שקדני של צליל לצליל, איסוף סיזיפי של אקורדים, מצוד עקשני אחרי התו הנכון. ניסוי וטעייה במעבדה של גאון, עד שנמצא הלחן המושלם, שמעטר מאז כל פלייליסט ראוי לשמו של סוף שבוע עברי. "הרעות", "אהובתי שלי לבנת צוואר", "שיר אהבה חיילי", "דינה ברזילי", "פנס בודד", "שיר ערש", "וידוי", "לפנות ערב", "הכל זהב".
איתמר וטלי ארגוב משוטטים איתי בדירה ונעצרים לרגע מול צילום דיוקן גדול של אביהם, נשען בחיוך ערמומי על פרק כף ידו. צילום מפורסם מתחילת שנות השמונים. "זה האבא שאני זוכר", אומר איתמר ומלטף את הפנים בתמונה, "תמיד עם המבט הזה, של 'למה אני ראוי בכלל לקבל את כל הפוקוס הזה'".
))))))))1.jpg)
ארגוב עם תקליטיו בשנות ה־60. "לא היתה בשבילו מחמאה גדולה מזאת, שצעירים מתחברים למוסיקה שלו" צילום: משה שי
סמוך לדיוקן תלויה קריקטורה של המאייר המנוח זאב, שמבטאת את השירים של ארגוב. הנה התיק האישי של דינה ברזילי, פה שלמה המלך ושלמי הסנדלר עומדים ומדברים, ובצד תלוי פנס בודד. אינספור אותות הוקרה ופרסים פזורים על מדפים, וגם כלי נגינה ופסלים אפריקניים, שארגוב נהג לאסוף ולמיין. איתמר אומר שהוא מאוד התעניין בזה, ביקש מכל מי שנסע שיזכור להביא לו משהו.
על אחד הקירות בחדר קטנטן, ממש לצד פסנתר הכנף, מכסים שולי וילון על מגילת קלף ממוסגרת וחתומה. שמו של שר התרבות יצחק נבון, לשעבר הנשיא החמישי, מתנוסס עליה באותיות מסוגננות. צריך להפשיל הצידה את הבד ולשפשף עיניים בתימהון: זהו פרס ישראל בתחום הזמר העברי, שארגוב קיבל בטקס רב־רושם ב־1988, שנת הארבעים למדינה, עם שושנה דמארי.
"אבא תלה את זה כאן בעצמו", מבהיר איתמר, "לא עשה מהפרס הזה עניין. לא הפריע לו שהווילון מסתיר חצי".
יש אנשים שמתגאים יותר אפילו בתעודה מסיום בית הספר היסודי.
"אבא לא ידע שהוא גאון ולא התייחס אל עצמו ככזה. הוא תמיד נזקק לחיזוקים. לא היה בטוח אף פעם שמה שהוא עושה הוא נכון. תמיד אמר שאם לא מתלהבים מהשירים שלו - הם לא שווים. אם אמא היתה אומרת על לחן שלו שהוא רק 'יפה', הוא היה משליך אותו מייד לפח".
הוא דווקא עשה רושם של אדם מאוד בטוח בעצמו.
טלי: "בגלל שהוא נראה תמיד מעונב, מתלבש רשמי כזה, רציני. לכן היו שחשבו שהוא שוויצר, מתנשא. אבל זה כל כך רחוק מהמציאות.
"בשנות השמונים אבא הופיע עם אורה זיטנר. אני זוכרת שערב אחד הוא חזר מהופעה ואמר לי, 'טלי, את לא מאמינה: כל הקהל עמד על הרגליים ומחא לי כפיים בקצב'. הוא התרגש מזה מאוד".
מאחורי הקופה בחנות
ארגוב נולד במוסקבה ב־1914 ועלה לפלשתינה בגיל 20. ב־8 ביולי יציינו 100 שנים להולדתו בפסטיבל התרבות "לא בשמיים" בגליל העליון, שבו יוקדש לו ערב מחווה בחצר תל חי. במופע, "מעבר לתכלת", ישתתפו אמנים ששמם מזוהה עם ארגוב - מתי כספי, יונה עטרי, אילי גורליצקי - וכן דרור קרן ודניאל סלומון. גם הבן איתמר, חצוצרן בתזמורות ובהרכבים שונים, ינגן שם, ובתו נועה תעלה ותשיר.
קרחת בוהקת מעטרת את ראשו של איתמר (64), ירושה גנטית מאביו. האחות טלי, מורה לחליליות ומאמנת בשיטת RGRM "לגירוי והמרצת המוח בעזרת מוסיקה וקצב", מקפצת סביבנו כנערה, גופה הדקיק לא מסגיר את 59 שנותיה. חיבה גדולה שורה בין האחים, וכשאימא נוסיה עוצרת את ההליכון ומביטה בהם מתחבקים ומצחקקים, היא נראית מאושרת.
"זאת לא הצגה", שולפת טלי תצלום נושן שמנציח אותה ואת איתמר הצעירים בחיבוק חם, "אנחנו ככה מאז ומתמיד".
הם זוכרים ילדות תל־אביבית מאושרת, עם אבא שעבד לפרנסתו כקופאי בבנק לתעשייה, ובהמשך כמוכר בחנות הספרים הרוסיים "בולסלבסקי" באלנבי. "אנשים היו מתפלאים לראות את המלחין הגדול יושב לו בחנות, מאחורי הקופה", אומר איתמר, "היו יוצאים החוצה ואומרים שהמוכר 'מאוד מזכיר את סשה ארגוב'".
נוסיה: "הוא שנא את העבודה בבנק שנאת נפש. פעם אמר שהיה מעדיף לעבוד בביוב. כשעבר לחנות הספרים הוא ממש קרן מרוב אושר".
ארגוב (במקור אברמוביץ') היה איש מצחיק וחברותי, שנהג לשוב מהעבודה בארבע אחר הצהריים, לאכול משהו, לנוח קצת, ואז, עם רדת החשיכה, להיכנס לחדר ולהלחין. "הוא לא היה מחכה למוזה, אלא פשוט מתחיל לעבוד", אומרת אלמנתו. "כשהוא היה לחוץ בזמן למסור שיר, היה מסתובב בבית באי שקט, מצד לצד, לא מוצא מנוח".
איתמר וטלי זוכרים היטב את הדירות שבהן גדלו בשנות החמישים והשישים - האחת ביהודה הלוי והשנייה ברחוב סירקין, וגם את חבריו הרבים של אבא, אושיות תרבות שבהן משה וילנסקי, ע' הלל, יעקב שבתאי וטומי לפיד, שהיו קופצים לבקר בשעת לילה מאוחרת וממלאים את הסלון ברעשים, בבקבוקי יין ובסיפורים.
2.jpg)
כילדים עם אבא, בחוף תל אביב. "לא לימד אותנו כלום" צילום: אלבום משפחתי
"הבית שלנו היה תמיד מלא אנשים", אומרת נוסיה. "הדבר המעניין הוא שמעולם השכנים לא התלוננו על הרעש בלילה".
ארגוב נהג להתבודד בשעת ההלחנה, לא התיר לאיש להיות נוכח לצידו. באחד הימים ביקש איתמר לשבת בצד, הבטיח לא להוציא הגה, רק לראות איך אבא עובד. "אבא לא הסכים. הוא אמר לי שהנוכחות שלי תפריע לו לחשוב".
טלי, מצידה, אומרת שהנגינה של אבא היתה חלק כל כך אינטגרלי באווירת הבית, שלא היה כל צורך לשבת לידו. "בשלב מסוים למדנו פשוט להתעלם מזה, זה היה כמו רעש רקע תמידי".
כשחושבים על זה, אתם הייתם הראשונים לשמוע בזמן אמת קלאסיקות כמו "שיר משמר" ("שימרי נפשך"), עם המילים של אלתרמן.
איתמר: "מבחינתנו, כל הזמן שמענו את אבא מעביר שעות של ניסיונות על הפסנתר, שורק, משנה תווים, חוקר. טחינה בלתי פוסקת של חלקי מנגינות. עבודה שחורה. רק בסוף התהליך, כשכבר כמעט היינו חירשים לזה, הוא היה יוצא, נותן לנו דף עם טקסט, ומנגן לנו. במובן הזה היינו עדים להריון של המון שירים מפורסמים. רק מה - גם לאבא וגם לנו לא היה אף פעם מושג אם שיר מסוים יצליח. זה תמיד נחשב לפלא".
טלי: "אם אתה חושב ששמענו את 'שימרי נפשך' וידענו מייד שזו תהיה קלאסיקה עם חוה אלברשטיין, אתה טועה. מבחינתנו זה היה עוד יום שאבא עשה 'טדם טדם' על הפסנתר בחדר הסגור".
לא הכיר את האקורדים
הטלפון הנייד של איתמר מצלצל על השולחן, ואת החדר ממלא "סאמר טיים" של גרשווין, בביצוע חצוצרן הג'אז האגדי צ'ט בייקר. "זה לא תמיד היה כך", איתמר מתנצל. "פעם הרינגטון שלי היה קטע של אבא מנגן בפסנתר, ששלפתי מתוך הקלטה בטייפ. מתישהו החלפתי". טלי מחייכת ושותקת. גם אצלה בסלולרי מתנגן שיר צרפתי. לא משהו של אבא.
בתחילת הראיון, השפעתו הסמויה והמסרסת של האב הדגול רק נרמזת. אבל עד מהרה, עם התרחבות סדקי הזיכרונות, הפיל נכנס לחדר בכל משקלו. איתמר נזהר מלהרחיב, מספר רק שניגן עם אביו "מעט מאוד, ממש בהתחלה, כשליווה אותי בכמה שירים. לא הופענו מעולם יחד, למעט פעם אחת, באיזו תוכנית טלוויזיה, בקטע של שלוש דקות".
גם טלי מתפתלת באי נוחות כשאני מזכיר שעל אף כישרונם המוסיקלי, ולמרות הייחוס, היא ואחיה לא העזו לגעת בקודש הקודשים - ההלחנה.
טלי: "להלחין זה אושר צרוף, אבל מבחינתי יש שם פחד מאוד גדול. לגעת במקום ה־זה, זה לא פשוט עבורי. זאת לגמרי תסמונת 'הבת של'. זה להיכנס לנעליים. איתמר ואני נמשכנו כל חיינו בעבותות לעיסוק במוסיקה, לא היה אפשר להיאבק בזה. אבל הפחד שכל הזמן ישוו אותי לאבא לא מרפה".
איתמר: "אף פעם לא הלכתי עם שלט 'הבן של'. לא רציתי להצליח בגללו, אלא בזכותי. תמיד לקח המון זמן עד שאנשים קישרו בינינו, ואז הגיעה בדרך כלל הפליאה: 'מה, אתה הבן של סשה?'"
רק פעם אחת השמיעה טלי לאביה "שתי מנגינות קטנות", שחיברה לצמד שירים של המשוררת רחל. היא זוכרת עד היום איך ניגשה אליו בחיל וברעדה.
"כאילו, מי אני? קטונתי. השמעתי לו את זה. לא ידעתי מה תהיה התגובה שלו. הייתי בטוחה שהוא יקטול את זה כקטסטרופה מוחלטת, או שיגיד שזה ממש נפלא. בלי האמצע. הוא הקשיב, ולשמחתי מאוד אהב. אפילו כתב לי ליווי לשיר הראשון. אתה מבין? יש לי שיר שאני הלחנתי, עם הרמוניות שכתב לי אבא.
3.jpg)
איתמר וטלי עם צילום של אביהם משנות ה־80. "הוא לא הירשה שניכנס לחדר כשהלחין"
"בשיר השני הוא המליץ שאכתוב את ההרמוניות לבד - וככה זה גם נשמע (צוחקת). מה אני אעשה. בכל זאת זכיתי לשיר אחד שאבא טיפל בו. עד היום אני לא משמיעה אותו לאף אחד, אני פוחדת שיקלטו שזה לא לגמרי שלי. זה נשאר במגירה".
איתמר: "גם אני ניסיתי כמה פעמים להלחין, ובכל הניסיונות אמרתי לעצמי שזה לא מספיק טוב".
אבא לא חילק לכם עצות מועילות? טיפים מוסיקליים? זה כמו שלאו מסי לא ילמד את ילדיו כדורגל.
טלי: "הוא לא לימד אותנו אף פעם. זה לא היה בכלל במודעות שלו. הוא בעצמו היה נטול חינוך מוסיקלי פורמלי. אבא התעניין רק בנגינה ובהלחנה של עצמו. כל השאר רק הפריע לו".
איתמר: "אבא בכלל לא ידע את שמות האקורדים. בשבילו זו היתה סינית מדוברת. הנגינה היתה אצלו עניין טבעי. כבר כילד קטן הוא ניגן בשתי ידיים. כשהוא הוציא ספר של שיריו, הוא נתן למישהו אחר לכתוב את האקורדים".
הוא התאכזב שלא הלכת בדרכו אלא בחרת בחצוצרה?
"תתפלא, זה דווקא הוא שהמליץ לי למצוא כלי אחר. הייתי בן 13, ילד מוסיקלי מאוד אבל עצלן, ואבא הבין שאני לא יושב מספיק על הפסנתר. היה לו רעיון שאם אתחבר לתזמורת נוער, זה ימשוך אותי להתאמן ולנגן. והוא צדק. הצטרפתי לתזמורת הנוער של תל אביב, ומאז אני מנגן. כבר 51 שנה".
ואולי פשוט ביקשת למרוד בצל של אבא?
"החצוצרה היא כלי שאני מתחבר אליו ואוהב אותו מאוד. רציתי ללכת בדרכי האישית, ואבא קיבל את הבחירות שלי. הוא מעולם לא התערב ולא כפה. נתן לי חופש מוחלט".
איתמר מתגורר היום בתל אביב ומתפרנס, נוסף על הנגינה בחצוצרה, גם מהוצאה לאור של חוברות תווים. יש לו ארבעה ילדים - נמרוד (37), איש הייטק; דורון (33), גם הוא בהייטק; נועה (23), קריינית רדיו; ואלה (18), אוטוטו חיילת. יש לו גם שלושה נכדים קטנים, ניניו של סשה.
טלי מתגוררת בכפר סבא, אם לארבעה - מיכל (31), רופאה; רוני (29), מרפאה בעיסוק; ילי (24), סטודנטית; ויובל (22), משוחרר טרי מהצבא.
קנה מלחייה על סוללות
אף אחד מהנכדים לא הלך לתחום המוסיקה.
"יש לזה סיבה פשוטה", ממהר איתמר לפרש, "בלתי אפשרי להתפרנס מזה בכבוד. בני הבכור נמרוד ניסה קצת לנגן על סקסופון וקלידים - אבל עזב מהר מאוד להייטק. גם בתי נועה, שתעלה לשיר בערב המחווה לסבא בתל חי, לא רואה בשירה מקצוע".
ומה על המורשת המחייבת?
"עם מורשת קשה לקנות במכולת. אפילו אבא, שקיבל תמלוגים נאים מהיצירות שלו, היה צריך לעבוד בבנק ובחנות ספרים".
מה זה תלוי על הקיר, ירוק ומצפצף? מתברר שזאת אחת הבדיחות שסשה ארגוב הכי אהב לספר. איתמר מצמצם את שפתיו, כאילו טועם בפיו את זיכרון ההומור. "אחרי שכולם היו משתגעים מרוב סקרנות, אבא היה מביא את הפתרון: 'התשובה היא דג מלוח'. למה תלוי על הקיר? 'כי אני תליתי אותו'. למה ירוק? 'כי אני צבעתי אותו'. ולמה מצפצף? 'סתם אמרתי, כדי שלא תדעו מה זה'. כולם מסביב היו מתפוצצים מצחוק, והוא היה שומר על פרצוף רציני".
חוץ מההומור, ארגוב התמכר גם לגאדג'טים היתוליים. טלי: "פעם הוא ראה בחנות מלחייה על סוללות והשתגע. מישהו מבקש שתעביר לו את המלח? אתה לוחץ על כפתור - והמלחייה 'רצה' עד אליו. או כוס שזזה בעצמה עד לקצה השולחן. כל מיני פטנטים שטותיים כאלה, אלה דברים שאבא הכי אהב. כשהוא נתקל בהם, אורו עיניו כמו ילד קטן. ממש יוסי, ילד שלי מוצלח".
היום הוא היה משתגע על סמארטפונים.
"לגמרי. קודם כל זה היה עוזר לו מאוד בחיים, כי היה דאגן בטירוף ותמיד רצה לדעת איפה אנחנו. אני לא יודעת אם היה משתלט על כל האפליקציות, אבל עצם הרעיון של להגדיל, להקטין, לצלם, להקליט - היה משגע אותו. אני זוכרת כמה הוא נהנה כשלמד להקליט את עצמו בטייפ קסטות".
איתמר: "הוא כל כך חיפש טריק שיגרום לכך שהוא ינגן ומשהו יכתוב בשבילו את התווים. תמיד התלונן שלוקח לו זמן יקר לכתוב על נייר. היום יש תוכנות מחשב שעושות בדיוק את זה. אילו היו קיימות בזמנו, היינו זוכים להרבה יותר מנגינות ממנו".
למרות שכתב כל כך הרבה שירים, הוא מיעט לשיר.
טלי: "טוב שהוא לא שר. לא היה לו קול. הוא העדיף תמיד לשרוק. אני זוכרת שמתי כספי, שהקליט איתו בשנות השמונים שני תקליטים משיריו, רצה שהוא ישיר, אבל אבא הסכים רק לדקלם ב'שיר ערש' את 'אולי בכל זאת רבע עוף?' ו'שְיְכַבו את הפנס!'"
ארגוב אהב אוכל פשוט ולא מתוחכם. "הוא תמיד נהג לומר שהמסעדה הטובה ביותר היא האוכל שמכינה אמא בבית. חומוס הוא לא חיבב, אבל אוכל סיני דווקא כן: המסעדה המועדפת עליו היתה 'מיסטר סינג סינג', שפעלה בשנות השמונים המוקדמות בפסאז' הישן של הקאמרי, ליד דיזנגוף. מדי פעם הוא היה מזמין משם טייק אוויי".
סשה ארגוב עם נוסיה בתחילת שנות התשעים. אהבה שנמשכה יובל. צילום: אלבום משפחתי
הוא לא שתה אלכוהול, לא ישב בבתי קפה ולא נחשב לבוהמיין. "כף רגלו מעולם לא דרכה ב'כסית', שהיה המעוז של אלתרמן, אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי", אומר איתמר. הוא עישן ארבע־חמש סיגריות ביום, בדרך כלל עם פייה ארוכה ("כי אמר שזה עוצר את הניקוטין").
על כושר גופני לא הקפיד לשמור. "היתה תקופה קצרה מאוד בשנות השישים, שחבר של המשפחה היה לוקח אותו בשש בבוקר לחוף, לעשות כושר עם כדור כוח, אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. הוא היה מסכן. בסוף שנות השבעים, אחרי ניתוח המעקפים שעבר, הפסיק לעשן".
לאיזו מוסיקה הוא אהב להאזין?
איתמר: "הוא העריך מאוד את פרנק סינטרה, את הביטלס ואת ברברה סטרייסנד. תמיד חלם שסטרייסנד תבצע לפחות שיר אחד שלו".
טלי: "כשהיא הופיעה בארץ, לפני שנה, חשבנו שזאת הזדמנות מצוינת וניסינו ליצור איתה קשר, כדי לעניין אותה בשירים של אבא. לצערנו לא הצלחנו להגיע אליה".
איך הוא היה מגיב לכל תוכניות הריאליטי המוסיקליות?
איתמר: "בדיוק כמוני. אני לא צופה ב'דה וויס', ב'אקס פקטור' ובכל הכוכבים הנולדים למיניהם. לא יכול לסבול את זה. כל עניין האינסטנט־סלב נראה לי לא הגיוני ולא הוגן. על 95 אחוז מהזמרים בתוכניות האלה אבא היה מכבה את הטלוויזיה".
ומה היה אומר על הרמה של הטקסטים היום?
"מזה הוא באמת היה משתגע. הוא אהב שירי משוררים. פעם הוא אמר לאלתרמן בהומור שהוא לא צריך למצוא בשבילו מנגינות חדשות, כי כל השירים שלו כתובים ממילא באותו מקצב. תחשוב מה הוא היה אומר על השפה הרדודה היום, כשזורקים מילים בלי שום מחשבה - והקהל התרגל לסטנדרט הזה".
נוסיה: "אני זוכרת שהייתי יושבת איתו בהופעות של 'זמרים', כביכול, וגם אני וגם הוא היינו יוצאים עם סימנים כחולים בידיים, מרוב הצביטות שהיינו צובטים את עצמנו".
הוא היה כותב, לדעתכם, שירים לאייל גולן ולשרית חדד?
איתמר: "אייל גולן לא היה פונה אליו מלכתחילה. לגבי שרית אני לא יודע. אבא מאוד החשיב קול יפה ויכולת שירה. בזמנו הוא נתן שירים לעפרה חזה, כי הוא העריך אותה מאוד".
ואת זוהר ארגוב, שהיה גם הוא מפורסם מאוד בזמנים ההם?
"באיזשהו מקום, הרגיזה את אבא העובדה שזוהר הפך את שם המשפחה שלו מעורקבי לארגוב. אני זוכר שהלכנו פעם ברחוב וראינו על הקיר מודעה על הופעה של זוהר. אבא אמר: 'מאיפה זה הגיע? עוד יחשבו שזה אני'. אחר כך התברר שהאמרגן של זוהר המליץ לו להחליף שם משפחה, כי 'ארגוב זה שם שהולך טוב'".
ריקוד ידיים בהיכל התרבות
בשנים האחרונות נחשף דור חדש של מוסיקאים ליצירה של ארגוב. במקרים רבים הם גם לא בוחלים בבעיטה במעמד הקדוש שלו.
ב־2011, למשל, יצא לאור הדיסק "מסע אספלט", שבמסגרתו הציעו מוסיקאי שוליים עכשוויים פרשנויות משלהם לקלאסיקות הגדולות, כולל ביצוע מדוקלם ל"הוא לא ידע את שמה". למשפחת ארגוב האופנה הזאת עושה קצת, איך נגיד בעדינות, גירודים.
האלמנה נוסיה: "עכשיו אומרים לנו שאם לא רוצים שסשה יהיה מוצר במוזיאון, צריך לתת לצעירים לעשות לו עיבודים, לחדש אותו. מבחינתי זאת זוועה אחת גדולה. לא אהבנו את התוצרת. לקחו את השירים רחוק מדי. הוא לא היה אוהב את זה. הוא היה קנאי מאוד להרמוניות שלו".
אולי אפשר להסתכל על זה דווקא בפן החיובי: יש כאן חיבור בין־דורי מבורך. סשה עצמו היה צעיר ברוחו.
טלי: "בגלל זה אנחנו קצת יותר גמישים בשנים האחרונות. מעדיפים לקחת את זה כמחמאה. כל זמן שמישהו מתעסק במוסיקה הזאת, אנחנו אומרים דיינו, תודה. המוסיקה של אבא ממשיכה לחיות. יכול להיות שגם אבא היה מתגמש לבסוף".
נוסיה: "אולי זה נכון. לא אשכח שפעם הלכתי איתו לים. פתאום נעצר מולנו נער בן 15, פנה לסשה ואמר לו, 'אתה המלחין סשה ארגוב? תרשה לי ללחוץ את ידך!' באותו רגע סשה נמס כולו. לא היתה בשבילו מחמאה גדולה מזאת - שצעירים מתחברים למוסיקה שלו".
איתמר: "בעידן יו־טיוב, מי ששומע ביצוע חדש לאבא, ואפילו ראפ, יכול לשמוע במקביל גם את המקור. זו הנחמה שלנו. שישמעו גם את זה וגם את זה, ואז יחליטו מה יותר יפה".
ביולי 95' סבל ארגוב מאירוע מוחי פתאומי, שנטל ממנו את ההכרה וניתק אותו באבחה אכזרית ממעיינות היצירה. ביום המקרה עוד הספיק להלחין משהו אחרון, כשנוסיה באה לקחת אותו לבדיקה רפואית שגרתית. "בדרך, באוטו, אני אומרת לו, סשה, אני רוצה לעצור רגע בבית מרקחת, תרצה להיכנס איתי? הוא לא עונה לי. אני מסתכלת הצידה ורואה שהוא לא איתי, נופל ככה במושב. נהגתי ישר לאיכילוב, כשיד אחת מחזיקה אותו והיד השנייה על ההגה".
האירוע המוחי פגע במרכזי הדיבור והתנועה של ארגוב. חודשיים היה שרוי בתרדמת, ורק הביט נכחו ללא ניע, בפנים עצובות. "ניסינו כל הזמן להשמיע לו דברים", אומר איתמר, "את קולות הנכדים (ארגוב הכיר בחייו שבעה, ומאז נוספו עוד נכד ושלושה נינים; י"ל), את השירים שלו, ואפילו שירים של אחרים, שהוא אהב. לא זזנו ממנו 24 שעות. בהמשך העבירו אותו לבית חולים סיעודי, ושם הוא נפטר ב־27 בספטמבר".
טלי אומרת שעוד לפני האירוע, אביה התנהג בצורה חריגה. "בחודשים האחרונים לחייו הוא כתב פתאום מנגינות בלי קשר לטקסטים. סתם כך, לעצמו. הוא אפילו לא סיים את הטאץ' האחרון של הליווי, כהרגלו, ורץ מייד למנגינה הבאה. זה היה דבר לא אופייני אצלו, וזה הדאיג אותי. הרגשתי כאילו הוא רוצה להספיק להוציא כמה שיותר, לפני שיהיה מאוחר. ובאמת לא לקח הרבה זמן עד שהכל נגמר.
"אני כל כך מתגעגעת היום לידיים שלו. היו לו אצבעות מקסימות. הכי ארוכות והכי יפות שיש, עם ציפורניים גדולות וחזקות. היה לו כוח אדיר, משולב בזריזות. המון משחקי ידיים היו בינינו. בילדותי היינו יוצאים בריקוד אצבעות, לפי קצב המוסיקה. זה זיכרון מאוד חזק שלי ממנו. מלא אנשים יושבים לידנו, היכל התרבות וכל הבלה בלה, ואנחנו מרוכזים בעצמנו, מרקידים אצבעות יחד כמו בלט".
ולא הפריע לו שכולם מסביב קולטים שהוא משתטה?
"כשאבא היה בתוך המוסיקה, לא הפריע לו כלום. זה משהו חשוב שלמדתי ממנו - איך להקשיב בצורה אקטיבית למוסיקה, לחיות את הצלילים. את הבלט הקטנטן בינינו אני לא אשכח אף פעם. כמו קונצרטינה וגיטרה".
