אולם ומלואו

יום שישי האחרון, שעה 16:59, אולם מלחה. הפועל ירושלים יורדת מהמגרש אחרי ניצחון על מכבי חיפה, שהשאיר אותה בחיים - לפחות לרגע - במאבק על הכרטיס לגמר הפלייאוף בכדורסל. בדקות שלפני המשחק, אי אפשר שלא לחוש שמדובר ברגעים היסטוריים. 

המנכ"ל החרוץ של הפועל, גיא הראל, נטש את הלוק המחויט לטובת חלוצת פולו אדומה ועטף באהבה כל אוהד שנקרה בדרכו. במשחק הזה הוא חזר להיות אוהד, כמו בילדותו. כ־2,500 אוהדים, שממלאים כל פינה ביציעים, הודו לשחקנים ומחאו להם כפיים. הם הדליקו אבוקות, קפצו, שרו ורקדו. נרשמה אפילו קטטה עם המאבטחים, ואחד האוהדים הוותיקים סינן בחיוך נבוך: "כמו בימים הטובים". לכולם עוברת מחשבה אחת בראש: האם זו הפעם האחרונה שבה אדומי המדים נמצאים על הפרקט הזה, שהיה ביתם במשך חצי יובל?

באותו זמן, ביישוב אלון הגליל, שיחק עדי גורדון עם ילדיו ואפילו לא צפה במשחק בטלוויזיה. 16 שנים חלפו מאז פשט את הגופייה מספר 9, ועדיין הוא נחשב לאליל בבירה ולמלך הבלתי מעורער של מלחה. הוא יודע שבימים אלה מסתיים פרק מפואר בתולדות הכדורסל בישראל; אלא שמבחינתו - הפרק הזה תם הרבה קודם.

גורדון, בן 48, ויתר על הילת הכוכב שעטפה אותו לאורך הקריירה, וחי כיום הרחק מאור הזרקורים. אבל כשאנחנו מזכירים לו את מלחה, הוא מתרגש. לרגע אפילו שקל ללכת למשחק האחרון, אבל לבסוף ירד מהרעיון. "האולם אינו המהות. מלחה הוא בסך הכל מבנה בטון. העניין הוא התוכן שיוצקים אליו האנשים, והשאלה היא אם יודעים להשתמש נכון בכלי הזה. אפשר ליהנות באמת מכדורסל, כמו ילדים, גם כשמשחקים על אספלט, בחוץ, בחמסין ובשלולית.

"בימים שאני שיחקתי, מלחה סימל עבורי בית. ההגדרה הכי מדויקת מבחינתי תהיה, בשתי מילים, חיבוק ענק. במקום הזה זכיתי באהבה ללא תנאים. זה דבר שאני רק יכול לאחל לכל אדם. לצערנו, אפילו במשפחות זה לא תמיד קורה, ובטח שלא בספורט".

אולם מלחה בשלבי הבנייה האחרונים

בעונה הבאה, לראשונה מאז סוף שנות השמונים, תעזוב הפועל ירושלים את ביתה החם ותעבור לשחק באולם הכדורסל החדש שנבנה סמוך לאיצטדיון טדי. "היכל הפיס" הוא שמו הרשמי, אבל בפי כולם השתרש השם הלא רשמי - "ארנה" (ראו מסגרת). במועדון מקווים שבעזרת הבית החדש והמשודרג יוכלו לעשות סוף סוף את הצעד שמעולם לא הצליחו לעשות: להפוך לאלופי המדינה ולחברים קבועים ביורוליג.

לצד התקוות יש גם לא מעט חששות. כוכב העבר מוטי דניאל מזהיר: "מדברים על בניית הארנה כמו על בניית בית המקדש. הפכו את האולם החדש למטרה, ושכחו שהוא רק האמצעי. בירושלים צריכים להביא בחשבון שיהיו לא מעט משחקים שבהם האולם יהיה ברובו ריק".

"אי אפשר לחיות על הזיכרונות של פעם", אומר דורון שפע, סגן מלך הסלים של הקבוצה בכל הזמנים. "אם המועדון רוצה לגדול ולהתפתח, אז אין ברירה אלא לעבור לארנה. אבל ההצלחה של המהלך תלויה בבניית קבוצה חזקה ובשיווק חכם. אם תיבנה קבוצה ברמה של יורוליג כמו שההנהלה מבטיחה, היא תמשוך קהלים שלא בהכרח היו מגיעים לצפות במשחק במלחה. בכל מקרה זה יהיה תהליך, והחיבור לארנה כמגרש ביתי ייקח זמן".

אחד מבעלי הקבוצה, אורי אלון, אוהד מושבע של הקבוצה בצעירותו, מצטרף לאחרים: "אני מבין את החששות, אבל הפועל לא יכולה להתפתח ולעמוד במטרות שהעמדנו לעצמנו אם היא תישאר באולם קטן, אינטימי ככל שיהיה. אנחנו חייבים לעשות את קפיצת המדרגה, ואני בטוח שנדע לאזן בין הצורך להתקדם לבין הרצון לשמר מידה של משפחתיות. אני זוכר שנהגתי לשבת מאחורי הסלים ומאחורי הספסל של הקבוצה, ויש לי המון זיכרונות טובים ממלחה, אבל גם כאוהד, אני חושב שהאולם קצת קטן על הפועל בהרבה מובנים. הגיע הזמן לצמוח ולהתפתח".

כשגורדון עיצבן את "נייקי"

אולם מלחה נחנך באופן חגיגי ב־18 בפברואר 1985, דווקא במשחק בין מכבי רמת גן למכבי תל אביב, מאחר שלירושלים לא היתה אז נציגה בליגה הבכירה. את הסל הראשון באולם קלע אמיר בינו, והאלופה הנצחית מתל אביב היא הראשונה שניצחה בו. כבר בערב הפתיחה נרשם אירוע מכונן: כוכבה הצעיר של רמת גן, דורון ג'מצ'י, שיגר בסיום המחצית הראשונה קליעת וו מקצה המגרש, והכדור צלל לתוך הסל.

"כדי להבין מה זה מלחה, לא צריך לדבר דווקא על כדורסל, או על ניצחונות והפסדים", פוסק גורדון, שקלע אינספור סלי ניצחון באולם, "אלא לנוכחות הבלתי נראית בעין שנמצאה במקום בתקופה ההיא. אני מדבר על אווירה שאי אפשר לקלוט אותה בחושים החיצוניים, אלא רק בחוויה הפנימית. החיבור שלי היה כל כך עמוק, שידעתי איפה כל אחד ואחד יושב באולם, מהמנקה ועד אחרון האוהדים. הכרתי את עיניהם של כולם. זאת מערכת יחסים בגובה העיניים, מלב אל לב, באופן ישיר ובלתי אמצעי. זכות גדולה לי".

שפע בטקס ההוקרה במלחה, ביום שישי האחרון. צילום: אלן שיבר

ב־1998 פרש גורדון מכדורסל והתנתק לחלוטין מהענף ומהמועדון. "ב־16 השנים האחרונות ביקרתי במלחה רק פעם אחת. זה היה זמן קצר אחרי הפרישה, והגעתי למשחק נגד טופאש בורסה בגביע אירופה (ראו מסגרת). צ'ורה קלע סל ניצחון, וכולם רצו אלי. זה הביך אותי".

למה לא חזרת מאז למלחה, אפילו כצופה או כאוהד?

"אני לא חי את הזיכרונות. היום אין לי סנטימנטים, כי אני לא יכול להתחבר למה שנוצר בהפועל ירושלים. מבחינתי, זה נמחק כליל. אין שום קשר בשום צורה בין דרכה של הפועל כיום לבין החזון שאני מאמין בו, של מהות הספורט, קהילה, חיבור בין אנשים. המרחק בין הדברים עצום, הכי גדול שיש. אין לי שום הזדהות עם מה שהמועדון מייצג, גם כיום".

לפני כשנה עלתה האפשרות שגורדון יצטרף לקבוצת הרכישה של ירושלים, שבראשה עמדו אורי אלון, אחד מהבעלים והמנכ"ל גיא הראל. "הם פנו אלי ובדקו אפשרות לשתף פעולה, אבל אחרי כמה פגישות היה ברור שגם במקרה הזה אין שום קשר בין מהות הדרך שאני מדבר עליה לבין דרכם של אלון ושותפיו, אלא רק למראית עין. מהמועדון נשאר אותו השם ונשארו אותם אוהדים יקרים לליבי, שהובלו לדרך שאליה אני לא יכול להתחבר. יש לי הכרת תודה נצחית לתמיכתם ולעוצמת האהבה שהרעיפו עלי. זה חלק בלתי נפרד ממני, שמהדהד בי עד היום ומשפיע על דרכי".

בתגובה לדבריו של גורדון אומרים בקבוצה: "לעדי גורדון זכויות רבות בהפועל ירושלים, וזה לא סוד שהוא אחד הסמלים הכי גדולים של הקבוצה בכל הזמנים. עם הכניסה של חברת הניהול החדשה כבעלי הקבוצה, התקיימו עם עדי כמה פגישות שבהן הוצע לו מגוון אפשרויות להשתלב בפעילות הקבוצה. ראשי המועדון נמצאים בקשר רציף עם עדי, אך לצערנו טרם נמצאה הנוסחה לחידוש הקשר באופן פעיל. הנהלת הפועל בטוחה כי ביום שעדי יבין לעומק את המטרות שהצבנו לעצמנו בחיזוק הקשר של הקבוצה עם העיר ועם הקהילה, לצד התחזקותה המקצועית, תימצא הדרך לשיתוף פעולה".

כשגורדון מתבקש לבחור רגע אחד שנחקק בזיכרונו ממלחה, הוא אומר כי "מדובר ברגע אחד מתמשך. עברתי המון חוויות ניסיות, רגעים מרגשים וגם כואבים מבחינה ספורטיבית. אבל אם אתם מכריחים אותי לבחור רגע אחד, אבחר כמה...

"כשהגעתי לירושלים הייתי בהלם. לא היו מכנסי אימון, לא היו אפילו עשרה שחקנים לשחק חמש על חמש. הכל היה חובבני מאוד. רק חצי אולם התמלא, ואז התברר לי שהרבה ירושלמים הם אוהדי מכבי. ואז התחלנו מסע 'חזרה בתשובה' בקרב התושבים. בתקופה ההיא פגשתי לראשונה את אהובתי ואם ילדינו, ליאת, בחניה של האולם במלחה, וזה קרה בזכות מנכ"ל הקבוצה כיום, גיא הראל".

בשלב הזה הניצרה נפתחת וגורדון לא מפסיק לירות רגעים בלתי נשכחים. "בקיץ 1993 הפועל ירושלים היתה על סף פירוק. דורון שפע וארז חזן עזבו, ואני הייתי במחנה אימון של סיאטל סופרסוניקס, בשיא הכושר. בלילות דיברתי עם יו"ר הקבוצה דאז אבי הראל (אביו של גיא, המנכ"ל הנוכחי), צדיק בפני עצמו... חלמתי על ה־NBA, אבל בתוכי הבנתי שכל מה שבאמת מעניין אותי זה לחזור ארצה ולבנות את הקבוצה מחדש. רדפנו אחרי שחקנים, החתמנו את מיקי ברקוביץ' ואפילו ויתרתי לו על גופייה מספר 9... הצלחנו להרים את הקבוצה, והרגע שבו עלינו לשחק היה אדיר.

אלון. "חייבים להתקדם" צילום: אלן שיבר

"לא אשכח גם את אימון הפתיחה של עונת 1995/96. חזרתי אז לירושלים, אחרי שוויתרתי על מחצית מהשכר שהובטח לי בהפועל חולון, כי הרגשתי שזה בית. היו המון אנשים, היתה אהבה גדולה... חוויה בלתי נשכחת. בסוף האימון, בחדר ההלבשה, כתבתי על הלוח 'יש בי אהבה והיא תנצח'. ידעתי שזה המקום שאני צריך להיות בו".

מה נשאר מהסיסמה הזאת, שמלווה את המועדון עד היום?

"אמירות ומילים אינן מספיקות, צריך לחיות את מה שאתה מדבר, לא להתייחס לזה כאל סלוגן. זה מצריך המון עבודה על עצמך. עברנו אז עונה מיוחדת מאוד, ולקראת סופה הבאנו לירושלים את הגביע הראשון שלה. כולם זוכרים את הסל האחרון בגמר מול מכבי, אבל לרגע הזה קדם תהליך ייחודי שעברנו יחד, והיו שותפים לו המון אנשים.

"לקראת הגמר הוצאנו 3,000 חולצות ובנדנות. הקמנו חמ"ל. גבי שפע, אשתו של דורון, הכינה לוגו ששילב את סמל המועדון עם לב, ועל החולצה כתבנו 'יש בנו אהבה והיא תנצח'. הכרחתי את השחקנים לעלות לחימום בגמר עם החולצות האלה. אני חושב שזאת הפעם היחידה בהיסטוריה שדבר כזה קרה, שהשחקנים עלו למגרש עם חולצות של האוהדים. בחברת 'נייקי' התעצבנו קצת, אבל אף אחד לא יכול לעצור אותנו.

"בהנהלת הקבוצה, במקום לשתף פעולה, דווקא כעסו עלי שאני עוסק בדברים אחרים חוץ מכדורסל. ההנהלה שהיתה אז בהפועל לא התעסקה בקהל, אלא בעיקר בעצמה. הם לא ראו את הילד שביציע, את החשיבות של ספורט ככלי חינוכי. לא היה לי שום חשבון ופחד אם ננצח או נפסיד, ולכן חוויית הדרך למשחק ולגביע היתה כל כך עוצמתית ומופלאה. אני מאחל חוויה כזאת לכל אדם. מבחינתי, זה שיא הקריירה. לא שיא מקצועי, אלא סך כל החוויה".

פיקניק בחדר ההלבשה

שפע (52) שיחק בהפועל ירושלים במשך עשר שנים. "אני לבשתי את מדי הקבוצה עוד במגרש הדחוס ברחוב שטראוס, ועבורנו השחקנים, המעבר למלחה היה כמו המעבר לארנה היום. מלחה נחשב בזמנו לאולם מאוד משוכלל ומתקדם. ההצלחה של הפועל עם השנים הושגה הרבה בזכות האולם. הקבוצה נכנסה לשם כקבוצת תחתית שנאבקת על קיומה, ועוזבת אותו כקבוצה עם יומרות להגיע ליורוליג, וזה אומר משהו.

"מלחה היה מבצר אמיתי בתקופתי, ובשנים האחרונות זה קצת נחלש מכל מיני סיבות. היום כמעט כל המשחקים משודרים בטלוויזיה, לעיתים בשעות לא כל כך נוחות, והרבה אוהדים מעדיפים לצפות בטלוויזיה. בתקופתי היו הרבה פחות שחקנים זרים, והקהל היה הרבה יותר חם כי הוא התחבר להרבה שחקנים ישראלים, חלקם ירושלמים, והיום אין את הדבר הזה. אולי הפטריוטיות הירושלמית קצת נעלמה".

שפע נזכר באימון אחד שנערך באולם בזמן סופת שלגים גדולה בשנות התשעים ומספר בחיוך: "היו אפס מעלות בחוץ ומינוס מעלות בפנים, כי אף אחד לא טרח להדליק לנו את החימום. זרקנו לסל עם אצבעות קפואות ולא הצלחנו לקלוע, אז אימונים שלמים היינו רק רצים בשביל להתחמם. במשחקים היו מחממים את האולם, אבל במחצית השנייה מייד היו מכבים כדי לחסוך".

דניאל (51) הכיר היטב את האולם במלחה משני צידי המתרס. במשך שנים רבות הוא הגיע לשם כשנוא נפשם של האוהדים הירושלמים, כששיחק במכבי תל אביב; אבל בעונת 1996/97 עבר לשורות האדומים וגם זכה איתם בגביע המדינה. הוא טבע אז את המשפט שמשמש עד היום את אוהדי ירושלים כמעט בכל ויכוח עם הצהובים. "כשלוקחים תואר עם מכבי - יורדת אבן מהלב, ובירושלים זו שמחה גדולה", אמר אז.

"מה שמייצג בשבילי את מלחה אלה המרפסות", צוחק דניאל ומייד מרצין ועובר להסבר מלומד. "אתה נמצא על המגרש, ולאן שאתה לא מסתכל, יש מלא אנשים. אפילו כשאתה מביט למעלה, לתקרה, מעל לסל, עומדים שם אנשים במרפסת, צופים בך. זה מכניס אנרגיות מטורפות. כשחקן יריב זה יכול להלחיץ מאוד, אבל כשחקן ביתי אתה שואב מזה המון כוח.

"הזיכרון הכי גדול שלי ממלחה לא היה במשחק דווקא. אף אחד לא ציפה שנזכה שוב בגביע המדינה, אבל ניצחנו את מכבי בגמר ביד אליהו אחרי הצגה גדולה של עדי (32 נקודות; ר"כ, א"ו). הנפנו את הגביע, חגגנו בחדר ההלבשה, כל אחד התקלח, ואז באיזשהו שלב שאלנו, 'טוב, מה עושים עכשיו?'. מנהל הקבוצה, מוריס אוחיון, הודיע לנו שהולכים למלחה, שהוא הכין שם במה. הגענו לאולם באחת בלילה, היו שם אלפים, אוהדים קפצו על הפרקט, שרו ורקדו, היו שיכורים, שמחה גדולה. בכלל לא אכלנו אחרי המשחק, ובארבע לפנות בוקר, כשהאוהדים עזבו, ישבנו בחדר ההלבשה עם חמגשיות ועשינו פיקניק מאולתר".

כשמלחה רעד

למלחה היה גם רגע שחור אחד: תקרית החזיז ב־2007, שבעקבותיה איבד יואב גליצנשטיין (49), המאבטח הוותיק של האולם, שתיים מאצבעות ידו במהלך משחק טעון במיוחד בין הפועל חולון להפועל ירושלים. את החזיז השליך אחד מאוהדי חולון.

האוהדים המושבעים ביציע "אלעד", ביום שישי. צילום: אלן שיבר

"היה משחק מאוד מתוח", משחזר גליצנשטיין. "חולון יצאה להתקפה, והבחנתי בחפץ שנראה כמו נייר טואלט שנזרק סמוך לספסל שלהם. באינסטינקט שלי רצתי להוציא את החפץ, כדי שאחד השחקנים לא ימעד וייפגע, ותוך שניות הדבר הזה התפוצץ ביד שלי. כל מה שאני זוכר אחר כך היה תוהו ובוהו".

גליצנשטיין אינו סתם מאבטח במלחה. הוא אוהד מסור ומקורב של הקבוצה ועובד באבטחה באולם כבר כמעט 30 שנה. גליצנשטיין חווה מקרוב, אולי יותר מכל אדם אחר, את היריבות העזה בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים. "היו זמנים שאוהדי הפועל לא היו נותנים למכבי להעביר פסקי זמן בשקט והיו רוכנים קרוב לספסל שלהם עם זמבורות, זה עשה רעש בלתי רגיל". 

גורם אחר בסביבת המועדון טוען שבמשחקים נגד מכבי איש הסאונד באולם היה מקבל הנחיה להגביר למקסימום את הווליום ברמקולים שליד הספסל הצהוב, ולהנמיך לחלוטין את העוצמה ברמקולים הסמוכים לספסל המקומי, כדי ליצור לחץ והמולה נוספת סביב התל־אביבים.

הזיכרון החיובי הכי גדול שיש לגליצנשטיין מהאולם קשור, איך לא, בגורדון. הוא מספר כיצד הכוכב הגדול חלה במחלת הנשיקה, אך הקפיד להגיע למלחה גם כשלא היה יכול לעמוד על הרגליים. "הוא היה זורק לסל בישיבה, וקולע סל אחרי סל, למרות הכל. אני לא אשכח גם איך ראדיסב צ'ורציץ', שהיה הר אדם של שרירים ומאסה, קרא לי 'סוס' בכל פעם שהיה מגיע לאימון באולם. זה מלחה, והוא תמיד יהיה משוש חיינו".

"לא רוצים להיות מכבי"

המעבר לארנה מעסיק מאוד את האוהדים בפורום "צ'ה". חלקם מביעים חשש שהארנה תהפוך ל"היכל נוקיה 2", ושהאלפים שגדשו את יציעי מלחה יהיו רק טיפה בים באולם הענק. "במלחה לכל אחד יש את הפינה שלו", אומר ארנון אבירם (25), "כולם מכירים את כולם באזור הישיבה או העמידה, גם אם לא באופן אישי, והחשש הוא שבארנה כל אחד יתפזר למקום אחר וכך הכימיה עלולה להיפגע". 

מתן אלקלעי (28) מציין כי קיים חשש נוסף הוא מפני "התמסחרות יתר של הקבוצה ואובדן התמימות שאפיינה אותנו במלחה". ציון גדעוני (34) מחזק את הדברים ומוסיף: "זה יהיה רע מאוד אם הארנה תהפוך להיות מקום שאנשים באים אליו כדי לראות ולהיראות, כמו במשחקים של מכבי, ולא כדי לדחוף את הקבוצה".

אבל דווקא את האוהדת המיתולוגית של הקבוצה, מאשקה ליטבק, בת 66 מקיבוץ נגבה, שנחשבת ל"אמא" של אוהדי הפועל ירושלים, המעבר ממלא תקווה וציפייה לעתיד. "28 שנים אני מגיעה למלחה במיוחד בכל משחק", היא מספרת. "מלחה בשבילי הוא בית שני והמשפחה השנייה שלי. אני לא אומרת סתם, אני ממש 'גידלתי' את הילדים שביציעים שמאחורי הסלים, ראיתי אותם מתגייסים, התרגשתי איתם כשהם התחתנו והביאו ילדים. כל זה לא היה קורה אלמלא מלחה הקטן והאינטימי, ולכן המעבר מביא עימו צביטה לא קטנה בלב. השקעתי את גרוני וגופי במקום הזה".

האוהדים נזכרים בערגה ברגעיו הגדולים של האולם. אבל רובם, בעיקר הוותיקים, מציינים דווקא רגע שסביר להניח שלא תוכלו למצוא אפילו ביו־טיוב. זה היה בעונת 1994/95. ירושלים היתה על סף פירוק בשל קשיים כלכליים ואחד המשחקים האחרונים בעונה היה במלחה נגד מכבי ראשון לציון. האוהד אמיתי אסידו (37) נזכר: "הפועל היתה כבר גמורה, והיו שמועות שלא יהיה תקציב לשנה הבאה. למעשה, במשחק הזה הקהל בא להיפרד מהקבוצה".

המאבטח גליצנשטיין ברגע פיצוץ החזיז. "תוהו ובוהו". צילום: אסף קליגר

גיל אפרתי (31) שהיה באותו משחק בן 12, משחזר: "השחקנים 'החזירו' לנו אהבה עם פיגור 34 נקודות שש דקות לסיום. אבל פתאום, בלי שהבנת מאיפה זה מגיע, כל הקהל, בלי יוצא מן הכלל, נעמד על הרגליים והתחיל לשיר ולעודד את הקבוצה. אני זוכר שהשחקנים, ובמיוחד הזרים, היו בהלם. כמובן שהפסדנו במשחק, אבל זה לא היה חשוב. הייתי עם דמעות בעיניים. חוויה כזאת מעצבת אותך בתור אוהד".

הבנים הנצחיים של מלחה

לאוהדים הצעירים במלחה יש גלגל חיים ידוע מראש: הילדים מתחילים את דרכם מאחורי הסלים, ביציע "אמיר", כשהם גדלים הם עוברים ליציע "אלעד", וכשהם מתבגרים הם עוברים ליציע העמידה הגועש שמאחורי ספסל הקבוצה. 

הסיפור שמאחורי שמות היציעים טומן בחובו טרגדיה משפחתית: ב־22 בינואר 1995 נהרג אמיר הירשנזון, לוחם בצנחנים ואחד מאוהדיה המושבעים של הקבוצה, בפיגוע הרצחני בצומת בית ליד. אחרי האסון החליטה הנהלת הקבוצה לאמץ לחיקה את משפחת הירשנזון, שהחלה להגיע למשחקים במלחה בהרכב מלא. אולם הגורל התאכזר למשפחה פעם נוספת, כשאלעד, אחיו הצעיר של אמיר, שהלך בדרכו של אחיו וליווה את הקבוצה לכל מקום, החליט לשים קץ לחייו. בקבוצה החליטו לקרוא את שמות יציעי הנוער על שמם של אלעד ואמיר, והקשר עם משפחת הירשנזון, בראשות האב רוני, נותר חזק מאי פעם עד היום.

"עזיבת מלחה תהיה קשה", אומר רוני, "אני תמיד מסתכל על הילדים ביציעים, ועל המקומות הספציפיים שבהם בניי היו עומדים, ואני מתרגש בכל פעם מחדש, ולכן אין ספק שהמעבר ממלחה עושה משהו בלב. אני אזכור לנצח את משחק ההוקרה שהקבוצה הרימה לזכר אמיר, משחק ראווה מול נבחרת ישראל, היה טקס מאוד מרגש וזה רגע שנחקק בליבי. מבחינה ספורטיבית, בכל פעם שהקהל מתפרץ למגרש אחרי ניצחון גדול, למרות שזה אסור, אלו רגעים מאוד מרגשים".

למרות הקשר הרגשי למלחה, הירשנזון מברך על המעבר לארנה, וכעת בוחנים בקבוצה ובעירייה אפשרות להמשיך את הנצחת אמיר ואלעד גם שם.

ירושלים היא לא רק הפועל. באמצע שנות התשעים הפציעה לרגע מכבי ירושלים, והיא אפילו ניצחה בדרבי במלחה, אבל כעבור שנתיים נכנעה לקשיים הכלכליים ונעלמה מהמפה. בית"ר ירושלים בכדורסל משחקת בימים אלה בליגה א', וייתכן שתשחק ביום מן הימים במלחה, אם וכאשר תעפיל לליגת העל. בעיריית ירושלים מסבירים כי האולם ימשיך לשמש אולם רב תכליתי לאירועי ספורט עירוניים כגון תחרויות ג'ודו, מחול ומשחקי כדורסל וקטרגל לילדים ולנוער. בעירייה מכחישים את השמועות שלפיהן האולם עשוי להיהרס בשנים הקרובות.

*   *   *

בחזרה ליום שישי האחרון. אחרי השירים, האבוקות והמכות, אוהדים רבים נשארו באולם דקות ארוכות, מסרבים ללכת הביתה, מנסים לספוג רק עוד קצת מהבית הישן עם גג הרעפים האדום. המשחק הסתיים בתוצאה 63:70 לזכות ירושלים. את הסל האחרון קלע דווקא אדם אריאל, שחקן צעיר ומבטיח שגדל במחלקת הנוער של הפועל. 

בדרך החוצה אומר אחד האוהדים, שכמו רבים עזב את ירושלים והקים את משפחתו במרכז הארץ, אבל הגיע למלחה עם שני בניו הצעירים: "אם זה היה המשחק האחרון, נפרדנו כמו גברים. היה לי מאוד חשוב להגיע היום עם הילדים, שיבינו מה זה מלחה, כי אחרי הכל הם גדלים בתל אביב ועלולים, חלילה, לאהוד את הקבוצה הלא נכונה. אבל אני לא דואג, כי הם כבר יודעים שיש דברים חשובים יותר מהניצחון, וזו הדרך, השמירה על הזהות, האמונה והאהבה. והם למדו את זה הרבה בזכות מלחה".