"נדיה, שלמי את החשבון", אומרת מאשה אליקחינה בחוסר סבלנות, כשהיא שואפת מהסיגריה.
"אוקיי, אוקיי", אומרת נדיה טולוקוניקובה. היא מועכת את בדל הסיגריה שלה, דוחפת יד לתוך התיק ומושיטה בתנועה עצלה למלצרית את כרטיס הוויזה שלה. האישה מתבוננת בשתיים במבט חרד במקצת. האם היא מזהה אותן? אולי.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
נדייז'דה טולוקוניקובה (נדיה) ומריה אליקחינה (מאשה), המוכרות כלהקת "פוסי ריוט", אכלו יחד ארוחת צהריים בסניף של "איל פטיו", רשת מסעדות איטלקיות עממיות בדרום מוסקבה. אלה שעות אחר הצהריים של תחילת האביב, ומתנגדות המשטר המפורסמות ביותר ברוסיה אינן חובשות את כובעי הגרב שלהן בצבעי הניאון, אלא מנסות לשמור על פרופיל נמוך. זו משימה קשה דיה גם כשלא משתרכים אחריהן עיתונאים.
מאשה (25), לבושת השחורים, ששיערה הבלונדיני המקורזל אסוף בסרט ירוק מנצנץ, ונדיה (24) הברונטית, שלובשת חצאית מיני מנוקדת שחור לבן, אמורות לצאת למינכן, להשתתף בהקרנת הסרט התיעודי "פוסי נגד פוטין". אחר כך מתוכנן להן שבוע המוסיקה באסטוניה, ואז בריסל וניו יורק.
מאז שוחררו בדצמבר מבית הכלא, שבו הוחזקו אחרי שהורשעו באוגוסט 2012 בחוליגניות, נמצאות השתיים בסיבוב הופעות בנושא זכויות האזרח בכל בירות העולם המערבי, כולל פגישות מתוקשרות עם מדונה והילארי קלינטון.
ברוסיה, שבה הטלוויזיה הממלכתית מכריזה בצעקות על תוקפנות המערב ועל מזימות "פאשיסטיות" במזרח אוקראינה, מצב הדברים פחות זוהר עבורן. כאן, אם מזכירים בכלל את פוסי ריוט באמצעי התקשורת, מוצמדים לשמן תארים כגון "בוגדות", "שטניות" או "סוכנות ההשפעה המערבית".
הן נעצרו במארס 2012, לאחר שביצעו "תפילת פאנק" בקתדרלה המרכזית של מוסקבה. הפעולה, שהכנסייה הרוסית־אורתודוקסית הגדירה כחילול הקודש, הובילה לאחד ממשפטי הראווה הקפקאיים ביותר בהיסטוריה של רוסיה בשנים האחרונות, והשתיים נידונו לשנתיים מאסר. לאחר 16 חודשים במחנות מעצר קפואים הן קיבלו חנינה והגיחו שוב, מלאות רוח קרב ומוכנות להמשיך את המאבק.
מאז הן נעצרו שוב, נחקרו, ואפילו הולקו על ידי אנשי אבטחה באירועי האולימפיאדה בסוצ'י, אירוע שאותו ניצלה הלהקה עד הסוף, כשהפכה את המלקות למוקד השיר שפירסמה ביו־טיוב, "פוטין ילמד אותך לאהוב את המולדת".
_)_)_)_)_2.jpg)
הפגנת ענק נגד פוטין ב־2011. המחאה חילחלה לאגפי המעמד הבינוני והמעמד הגבוה. צילום: אי. אף. פי
עבור רוב הקהל במערב, פוסי ריוט, ובמיוחד מאשה ונדיה, הן הפנים של האופוזיציה לנשיא פוטין. אבל אף שהן אולי המפגינות הרוסיות המפורסמות בעולם, הן רק רסיס רדיקלי של תרבות המחאה הרוסית, שהיא נרחבת ומפוצלת הרבה יותר. תרבות שחבריה אולי לא ספגו הלקאות מידי נציגי השלטון, אבל נידונו לגורל גרוע אפילו יותר: כישלון.
"פוסי ריוט הן הבדלניות האמיתיות הראשונות של עידן פוטין, אבל כמו כל הבדלנים, הן לא שחקניות קבוצתיות, אלא תמיד מחפשות את הקצה", מסבירה הסופרת הרוסייה מאשה גסן, מחברת הביוגרפיה של פוטין והספר "מילים ישברו את הבטון", המתאר את תולדות הלהקה. "לפעולות של פוסי ריוט היו השלכות איומות אבל ברורות: תמורת הייסורים שחוו, הן קיבלו קול ומטרה. לעומת זאת, תרבות המחאה הנרחבת יותר נמצאת במצב מפורר לגמרי, למעט מספר קטן של בדלנים, שמנסים לפעול מול סיכונים הולכים וגוברים. למעשה אין כל תקווה לשינוי, רוסיה הפכה למקום אפל ומסוכן".
להפגין זה מסוכן
באתי למוסקבה כדי לגלות עד כמה הפך המצב לחמור עבור המתנגדים למשטרו של פוטין. נדמה היה לי שזה הרגע המתאים: האולימפיאדה בסוצ'י נגמרה זה מכבר, סיפוח קרים מתבצע במלוא המרץ, וכוחות הצבא הרוסי נכנסו למזרח אוקראינה, שם הם פועלים ללא כל מחאה.
רוסיה, לפחות על פי הדיווחים, שטופה בגלים של פטריוטיות, אבל זה לא ניכר בשטח. כמה ימים לפני שהגעתי התכנסו 50 אלף איש במוסקבה להפגין נגד המלחמה, כשהם מגמדים הפגנת תמיכה במלחמה שנערכה בסמוך, בחסות הממשלה. אף שהקרמלין פירסם הודעה שבה התבקשו כל התומכים בפעולות באוקראינה לתלות דגל רוסיה מחלונם, אני רואה רק קומץ דגלים.
מצד שני, הסקרים מראים שהרוב המוחץ של הרוסים תומכים בפעולות בקרים, משהו שכמעט כל מוסקבאי שאני פוגשת נשבע שהוא נכון, ושיעורי התמיכה בפוטין הגיעו לשיא של שלוש שנים.
_)_)_)_)1.jpg)
בנות להקת פוסי ריוט מולקות על ידי אנשי אבטחה בימי האולימפיאדה בסוצ'י. ניצלו את ההתקפה לשיר מחאה נוסף. צילום: אי. פי
לפני שנתיים וחצי, התמונה כאן היתה שונה מאוד. רוח של מחאה והתנגדות שטפה את רוסיה, אחרי שפוטין, שעזב את הנשיאות בשנת 2008 כדי להתמנות לראש הממשלה, הכריז כי יחזור לנשיאות. יותר מ־100 אלף איש זרמו לרחובות מוסקבה בדצמבר 2011, ובחודשים שלאחר מכן חילחלה המחאה האידיאולוגית לא רק לאגפי השמאל הזעיר, אלא גם לחלקים נרחבים של המעמד הבינוני והמעמד הגבוה והמשכיל, בערים.
"זה היה עלבון למיליוני אנשים ברוסיה", אומר פרופ' ארטמי טרויצקי, מרצה באוניברסיטת מוסקבה ואחד ממבקרי התרבות הבולטים ביותר ברוסיה. "הם לא נשאלו - פשוט אמרו להם שפוטין יהיה שוב הנשיא, והם לא יכולים לעשות שום דבר בעניין".
אבל האופוזיציה לא היתה מאורגנת. ההצהרה המאוחדת ביותר שמישהו הצליח לחלץ מהמוחים היתה "לא עוד פוטין!" והרוח המהפכנית שאחזה באומה נמוגה במהרה. רוסיה נכנסה לשלב חדש, משהו שטרויצקי הדביק לו באחרונה את הכינוי "סטליבאן": תמהיל של טוטליטריות נוסח רוסיה הסובייטית עם דתיות אורתודוקסית שמרנית, המתאפיינת בחשדות עמוקים ותחושות של עליונות מוסרית לעומת המערב "המושחת". יש לזה כוח משיכה מפתה מאוד עבור רוסים רבים, שאיבדו חלק גדול מזהותם עם התמוטטות האומה הסובייטית; ואי אפשר להכחיש את העובדה שהשילוב הזה פעל היטב גם עבור פוטין, שעד 2012 חסרה לו אידיאולוגיה מגובשת.
"כשפוטין חזר לקדנציה השלישית שלו כנשיא, הוא הבין שעליו למצוא משהו מאחד ומלכד", אומרת הסופרת והעיתונאית אנה ארוטוניאן, שספרה "תעלומת פוטין" מציע אנליזה נוקבת של מבנה הכוח ברוסיה. "הוא לא היה יכול לשאוב מהקומוניזם, אבל הוא שאב מהרעיון הטרום־מהפכני של אורתודוקסיה ואוטוקרטיה".
פוטין הקים לתחייה את דמותה המאיימת של אמריקה ככוח זדוני. "בתוך הקרמלין יש דיון רציני לגבי הלוחמה הפסיכולוגית שמנהלת ארה"ב נגד רוסיה", אומר מרט גלמן, בעבר יועץ לממשלה הרוסית. "זה כאילו שהמלחמה הקרה מעולם לא הסתיימה".
מאז בחירתו מחדש של פוטין, התקשורת שבשליטת המדינה (נכון להיום, כמעט כל התקשורת הרוסית) קידמה ללא הפסקה את הרעיון שכוחות נאט"ו עשויים להופיע בגבול רוסיה ולאיים על הריבונות של מדינות מזרח אירופה. כל המתנגדים למדיניות של פוטין - ובעיקר מתנגדי המבצע האחרון באוקראינה - סומנו כ"בוגדים נאציונליסטיים".
זמן קצר לפני שהגעתי למוסקבה, נחסמו כמה אתרי חדשות ובלוגים עצמאיים - כולל בלוג השייך לאלכסיי נוואלני (37), עורך דין ולוחם בשחיתות, שרבים רואים בו את מנהיג האופוזיציה במדינה. נוואלני נמצא במאסר בית מאז פברואר, באשמת מעילה בכספים. הוא כופר באשמה, וטוען שמדובר ברדיפה פוליטית.
זמן קצר לפני שנשלח למאסר בית, נעצר נוואלני כשהפגין נגד גזר דינם של שמונה אנשים שהפגינו ערב השבעתו של פוטין ב־2012. המסר בגזר הדין החמור שהוטל עליהם, היה ש"אם אתה הולך להפגנה, אתה מסכן את הכל". מנהיג אופוזיציה נוסף, סרגיי אודלטסוב, נמצא גם הוא במאסר בית, ופעילות התנועה שלו, "חזית השמאל", הופסקה כמעט לחלוטין.
נערת הפוסטר שהתפכחה
מריה בארונובה (30), בלונדינית גבוהת קומה ובעלת קול צרוד, בעלת תואר בכימיה ונטייה בלתי מרוסנת לגידוף הרשויות, היתה במשך תקופה קצרה אחת הדמויות הבולטות בין המפגינים במוסקבה. העיתון "הרפובליקה החדשה" אף כינה אותה "נערת הרגע של האופוזיציה הרוסית". אבל בסופו של דבר, גם היא התפכחה. "הם היו לוזרים", היא אומרת על אנשי המחאה, "חבר'ה לא מקצועיים".
בארונובה היא דוגמה אופיינית לרבים מהרוסים שהצטרפו למחאה בשנים 2011-2012. עד אמצע שנות האלפיים היתה מנהלת מכירות בחברה להפצת חומרים כימיים, וחיה חיים נוחים עם בעלה ובנה הצעיר. היא היתה תומכת נלהבת של פוטין, "עד שעייפתי מלראות אותו אדם. רציתי שתהיה לנו מדינה כמו אמריקה, שבה אנחנו יודעים שהטיפוס הזה אולי יכול להיות נשיא שמונה שנים, אבל בטוח שאחריו יהיה נשיא אחר".
הפגנה נגד השלטון במארס השנה. מספר המפגינים התמעט מאוד. צילום: רויטרס
כמו רבים מחבריה, בארונובה העבירה את תמיכתה אל דמיטרי מדבדב כשפוטין עזב את הנשיאות ואיפשר ליורשו להיות הנשיא החדש של רוסיה. "באמת חשבנו שהוא האיש שלנו", היא אומרת.
ולמשך שנה שלמה, דומה היה שזוהי האמת. כמצייץ נלהב בטוויטר, מדבדב ניסה לבנות מעין מיני עמק סיליקון ליד מוסקבה, בתקווה לשמור על גאוני המחשב הרוסיים. הוא דיבר שוב ושוב על "מודרניזציה", על רפורמה במערכת המשפט המסתורית של רוסיה, שאותה תיאר כ"ניהיליזם משפטי", ועל הצורך באמצעי תקשורת עצמאיים, שיהיו אמצעי בקרה על שחיתויות בממשלה. אפילו מכתיבי המדיניות בוושינגטון החלו לדבר על "reset" של היחסים בין ארה"ב לרוסיה.
מדבדב היה רק ממלא מקום - פוטין הוא זה שמשך בחוטים. רוסים רבים ידעו זאת, כמובן, "אבל זה כמו להיות בשלבים האחרונים של הסרטן - אתה רוצה לקוות", אומרת בארונובה. כשהתברר שפוטין מתכוון לחזור לכס הנשיא, בארונובה - כיום גרושה העובדת כיועצת תקשורת של חבר בבית הנבחרים של רוסיה - יצאה לרחובות. "אני חושבת שרוב המפגינים היו עייפים מהמערכת החברתית הזאת של שוחד וטובות הנאה, שבה אתה אולי יכול להתעשר, אבל הכל סביבך רק נופל עמוק יותר לתוך הבור".
ב־6 במאי 2012, ערב השבעתו של פוטין, התייצבו בכיכר בולוטנאיה שבמוסקבה כמעט 70 אלף איש, חלקם נושאים שלטים שעליהם צויר פוטין כעכברוש. מולם התייצבו אנשי משטרת ההפגנות. בתוך זמן קצר החלו לעוף באוויר מיכלי גז מדמיע, והשוטרים, עם אנשי הכוחות המיוחדים, החלו לגרור מפגינים לתוך משאיות מעצר.
אחרי ההפגנה החלו הגזירות, עם סידרה של תיקונים חדשים לחוק ההתכנסות הציבורית ובהם הטלת קנסות כבדים, עד 300 אלף רובל (כ־29 אלף שקלים) על משתתפים ב"הפגנה לא מאושרת", וחופש פעולה מוחלט למשרד התובע בהחלטה את מי להעמיד לדין. "בעבר, רק מי שהגיש בקשה להפגנה היה נתבע", אומרת מאשה גסן. "כעת, משרד התובע יכול לבחור מי אחראי. זה הרחיב את מאגר המטרות לכל אחד מהמשתתפים בהפגנה או בהכנות".
חודש לאחר ההפגנה, פשטו על דירתה של בארונובה סוכנים של "ועדת החקירות", המקבילה הרוסית ל־FBI. הם לקחו את הספרים שלה, את המחשב הנייד, תמונות של המשפחה - כמעט הכל בעצם, והאשימו אותה, עם 26 אנשים נוספים, בקשירת קשר למהומות ההמוניות.
במהלך השנה וחצי שלאחר מכן איבדה בארונובה את עבודתה, את דירתה, רבים מחבריה, וגם את בן זוגה. נאסר עליה לעזוב את מוסקבה, והיא היתה תחת השגחה של הרשויות, שהטרידו אותה לא פעם באמצעות כניסה לדירתה והזזת רהיטים או הפעלת הלהבות בתנור שלה - שתי טקטיקות הפחדה נפוצות ברוסיה.
בארונובה ניסתה לא להתרגש. "פשוט מדמיינים ששום דבר לא קרה. זו הדרך היחידה להתרגל לזה. להעמיד פנים שאף אחד לא כתב את המסרים על הדלת שלי, שבהם איימו להרוג אותי ואת הבן שלי".
בדצמבר 2013, בארונובה קיבלה "חנינה" עם כמה אחרים, ובהם נדיה ומאשה מפוסי ריוט, במה שנראה כניסיון לנקות את תדמית זכויות האזרח של רוסיה לקראת אולימפיאדת החורף בסוצ'י. כשפגשתי אותה, היא שתתה תה מנטה בבית קפה צרפתי. "שיזדיינו הפעילים וכל הטירוף הזה", אמרה. "מצד שני, אולי בזכות הטירוף הזה, יחולו רפורמות בעשרים השנים הבאות, מי יודע? כנראה המדינה הזאת תיקרע לגזרים בתוך עשר שנים".
אייפדים ושחיתות
מוסקבה נראית בדיוק כמו כל עיר מודרנית באירופה או אמריקה. כולם נוסעים ביונדאי, פורד פוקוס או מרצדס, מחזיקים אייפונים או אייפדים (או את שניהם), מבלים בסניפים של סטארבקס וקונים באיקאה. אבל אם חופרים קצת מתחת לפני השטח, מבינים שמוסקבה, שבהתחלה עושה רושם של עיר שדומה לשיקגו, היא יותר כמו לאגוס שבניגריה, שמתחזה לשיקגו.
נוסף על הדוגמאות השכיחות של חוסר יעילות ואי תפקוד - נהגי מוניות שגובים מחירים שערורייתיים וערפיח חונק - יש בעיות הרבה יותר סוריאליסטיות. כך, למשל, השגת מסמך מכל סוג שהוא עשויה להימשך חודשים. מצד שני, אפשר לקנות כל מסמך בקלות ובמהירות - תואר אוניברסיטאי, רישיון נהיגה, אישור על סיום דוקטורט.
ועדיין, האנשים מקבלים את זה. אף שפוטין חולש על מה שרבים מתארים כמדינת משטרה כוחנית, הנשלטת בידי אליטה זעירה - עבור הרוסי הממוצע, הוא קיים את הבטחתו להביא יציבות לרוסיה, אחרי עידן ילצין. "כל אחד יעדיף את פוטין על פני ילצין ברוסיה, אפילו האופוזיציה", אומר איליה פונומארב, חבר הדומה היחיד שהצביע נגד סיפוח קרים.
הרוסים עדיין לא שכחו את הטראומה של ההתמוטטות הכלכלית והחברתית בשנות התשעים של המאה הקודמת, ניסוי כאוטי של "דמוקרטיה", שהוליד גל ענק של חדשנות, כולל את אמצעי התקשורת החופשיים הראשונים ברוסיה, אבל גם מוטט את הכלכלה והפך את הסדר החברתי. אמה של מריה בארונובה, לדוגמה, מדענית באוניברסיטה, איבדה את כל כספה ונאלצה להתקיים על כמה דולרים בחודש. כדי לשרוד, גידלו בני המשפחה ירקות בבית סבה של מריה, ושמרו אותם במוסך לקראת החורף.
"אני יודעת לצוד", אומרת בארונובה בשאט נפש. "אני יכולה לדוג, למשל. לא משום שזה כיף, אלא משום שזה אוכל. את יודעת מיהו האדם הגרוע ביותר בכל ההיסטוריה הרוסית? מיכאיל גורבצ'וב. הוא זה שאיבד את המדינה שלנו. נכון, הוא היקנה לנו את הטעימה הראשונה מהחופש, וזה נורא שאנחנו שונאים אותו. אבל אנחנו באמת שונאים אותו".
פוטין מתקבל באהבה על ידי תושבים רוסים בסבסטופול שבחצי האי קרים, בשבוע שעבר. צילום: אי. פי. איי
היא היתה בת שבע כשבריה"מ התפרקה, אבל כמו מוסקבאים אחרים שאני פוגשת, חשה נוסטלגיה מוזרה למדינה שאותה למעשה מעולם לא הכירה. "אני גאה שנולדתי בבריה"מ, כשהיינו מעצמת על", היא אומרת.
בסקר שנערך לאחרונה, כמעט מחצית מהרוסים אמרו שהיו מחליפים בשמחה את רמת החיים הגבוהה בהחזרתה של רוסיה לעמדה של מעצמת על שממנה אחרים חוששים, כמו ארה"ב. "נולדתי במרכזה של אימפריה", אומרת בארונובה, "ואז השפילו אותנו".
דומה היה שפוטין מציע לרוסים הקלה ברוכה לכאב הזה. אף שילצין בחר בו אישית, הוא היה צעיר, חזק ופיכח - האנטיתזה של ילצין. כקולונל לשעבר בקג"ב הוא היה, בתוך תוכו, ביורוקרט.
אחרי בחירתו, ב־1999, החל פוטין לרסן את האוליגרכים הרוסים, שהפריטו חלק גדול ממשאבי הטבע של המדינה. בגלל הגאות במחירי הנפט נפתחו הדלתות למערב והביאו להצפת השוק במוצרים מיובאים. הרוסים החלו לצאת שוב לחופשות. דור שלם - הדור של בארונובה - שכח את המחסור של שנות התשעים ואימץ בהתלהבות את החומרנות של אלה שיש להם.
אך בד בבד פוטין גם החמיר עם המתנגדים. הוא השתיק, באמצעות מאסרים ורדיפות, כל מי שקרא תיגר על שלטונו. האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי, מייסד חברת הנפט הגדולה ביותר של רוסיה, "יוקוס", האשים את הקרמלין בשחיתות במהלך ראיון טלוויזיוני עם פוטין - ונשלח לעשר שנים בכלא, באשמת מרמה. הבעלים של אמצעי התקשורת הכתובים והמשודרים, שפרחו תחת ילצין, הוחלפו בנאמני המפלגה. מי שסירבו נרדפו או נרצחו.
בשנים 2000-2013 נרצחו ברוסיה לפחות 24 עיתונאים, ואולי יותר; בין המפורסמים שבהם היו אנה פוליטקובסקאיה, עיתונאית חוקרת שזכתה בפרסים, ופאול קלבניקוב, יליד ארה"ב ועורך המהדורה הרוסית של העיתון "פורבס". הוועדה להגנה על העיתונאים תיארה את רוסיה כאחת המדינות המסוכנות ביותר לעיתונאים, שנייה רק למדינות כגון קולומביה ועיראק.
חלק מההתקפות המוקדמות יותר על אמצעי התקשורת התרחשו במקביל למחוות שביצע פוטין כלפי המערב. אבל בשנת 2004, כל החמימות שהוא חש כלפי ארה"ב וכלפי הנשיא דאז, ג'ורג' בוש (שהעניק לו את הכינוי פוטי־פוט) הצטננה פלאים. פוטין התייחס לתמיכה האמריקנית במהפכה הכתומה של אוקראינה כאל מזימה מערבית לפלוש לרוסיה.
"זו היתה תגובה נוירוטית של מדינה חלשה", אומר גלב פבלובסקי, יועץ פוליטי ואחד מאדריכלי הקמפיין של פוטין בשנת 2000. "אבל כשיש לך מהפכות בקירגיזסטן ובלבנון, ואתה שומע את בוש מצהיר שהכל חלק מהדוקטרינה האמריקנית להפיץ את הדמוקרטיה - אפשר לראות בזה איום על רוסיה".
געגועים לסטלין
בשנת 2005 שיקם פוטין את שירותי הביטחון שלו, ובעיקר ה־FSB, יורשו של הקג"ב, שהיו במצב של שבר וחוסר אונים. הוא מינה אותם לעקור ולשרש את "אויביה" של רוסיה, וגם לשמור על "הדמוקרטיה הריבונית" - מונח שנועד להעביר למערב את המסר שרוסיה פועלת בהתאם לנורמות הדמוקרטיות, כשמשמעותו האמיתית הפוכה, כמובן. ברוסיה היתה כעת מפלגה אחת גדולה, מפלגת רוסיה המאוחדת, בראשות ולדימיר פוטין, שממנו מגיעות כל ההחלטות.
"פוטין לא המציא את האוטוריטריות ברוסיה, אבל הוא הפך אותה למושלמת", אומר פיטר בייקר, לשעבר ראש דסק מוסקבה של ה"וושינגטון פוסט" ומחבר שותף של הספר "זריחת הקרמלין". "למרות שיש חלק בחברה הרוסית שבאמת רוצה יותר חופש ויותר דמוקרטיה, רבים מרגישים טוב מאוד עם הרעיון של מנהיג חזק וכוח מרכזי.
"באמצע שנות האלפיים, כשהתגוררתי במוסקבה, נערך סקר שבו נשאלו המשתתפים אם היו מצביעים עבור סטאלין, אילו היה בחיים. כרבע מהם השיבו בחיוב. זה מאפשר להבין איך פוטין נשאר בשלטון כל כך הרבה זמן".
התועמלנים של הקרמלין מזהירים כל הזמן מפני "גיס חמישי", המורכב מעיתונאים ומפעילי אופוזיציה, שבאמצעות סיוע מהמערב פועלים להריסת המדינה. לאחר מחיקתם של רוב אמצעי התקשורת העצמאיים, "נאמנות" הפכה שוב לערך ליבה עבור המוסדות העיתונאיים שעדיין פועלים.
"ברגע מסוים, ממשל פוטין הבין שיהיה יעיל יותר לסגור כלי תקשורת שלם, במקום להרוג עיתונאים בזה אחר זה", אומר אולג קאשין, עיתונאי חוקר ובלוגר שבעבר עבד עבור היומון העצמאי "קומרסאנט", שאיבד את מעמדו העצמאי בשנת 2011, אחרי שהדירקטוריון שלו הוחלף בהדרגה באנשים הנאמנים לקרמלין.
לפני חודשיים הודיע אתר פוליטי רוסי התומך בממשלה כי יצר רשימה של 20 כלי התקשורת ה"אנטי רוסיים" העיקריים, בהתבסס על אלגוריתם מיוחד שסורק תוכן בחיפוש אחר מילות מפתח ומשפטים שליליים על רוסיה ועל פעילותה הנוכחית באוקראינה. אחד היועצים הפוליטיים המשפיעים ביותר ברוסיה, אלכסנדר דוגין, פירסם את הרשימה בעמוד הפייסבוק שלו וכתב: "זהו הסדר שעל פיו תסגור רוסיה את כלי התקשורת הבזויים ביותר".
כמעט בראש הרשימה נמצאת Dozhd ("גשם", ברוסית) - תחנת הטלוויזיה העצמאית האחרונה של רוסיה, הטוענת שהיא ערוץ החדשות הרוסי היחיד שמשדר מההפגנות באוקראינה, ומתגאה בהפקת תוכניות חוקרות על שחיתות הממשלה. הערוץ, שנוסד בשנת 2010 כאלטרנטיבה לערוצי התעמולה של המדינה, רואה את עצמו לא כ"אופוזיציה", אלא יותר כערוץ עצמאי. "הבעיה היא שברוסיה כיום, העצמאות היא אופוזיציה", אומר סגן העורך, טיכון דז'יאדקו.
את הערוץ מנהלים באופן כמעט בלעדי צעירים בשנות העשרים והשלושים שלהם, כולם תושבי מוסקבה. העורך הראשי, מיכאיל זיגר (33), הוא בנו של קצין קג"ב לשעבר, וכילד היה חבר בתנועת "החלוצים הצעירים", הגירסה הסובייטית של הצופים. "לימדו אותנו שרונלד רייגן הוא השטן", הוא אומר בחיוך.
לעומתו, בני משפחתו של דז'יאדקו היו בדלנים ידועים: אחד מסבי־סביו נהרג במסגרת הטיהורים של סטאלין, והוריה של אמו היו בשנות השמונים בגלות בסיביר, באשמת פרסום ספרות "אנטי סובייטית", עד שקיבלו חנינה מגורבצ'וב בשנת 1987.
הערוץ השניא את עצמו על הממשלה בינואר השנה, אחרי שערך סקר בין הצופים, שבו נשאלו אם הם חשים כי הקרב על לנינגרד, שבמהלכו נהרגו מאות אלפי חיילים רוסים בהגנה על העיר מפני הנאצים, הצדיק את אובדן חייהם של כל כך הרבה אנשים. הרוסים גאים מאוד בניצחונם במלחמת העולם השנייה - ההישג הצבאי הבולט ביותר של האומה.
"כשאתה חושב שאתה המדינה החזקה והגדולה הזאת, שניצחה במלחמת העולם השנייה, אתה לא חושב על שחיתות, אלכוהוליזם ובתי חולים מטונפים", אומר דז'יאדקו. אבל בהטלת הספק במנהיגות הסובייטית במלחמה, שבר הערוץ עיקרון מקודש. הוא ספג מבול של ציוצים זועמים בטוויטר, ואחריו החל קמפיין ציבורי, שהאשים את עובדיו בפאשיזם.
בתוך חודש הפסיקו רוב מפעילי הכבלים את שידורי הערוץ, והוא איבד כמעט 90 אחוזים מצופיו. "המסר היה ברור", אומר זיגר. "רבים ציפו ש־Dozhd ייסגר עד סוף השנה, אם לא לפני כן".
האוויר הסריח מייאוש
גלינה טימצ'נקו היתה, עד לאחרונה, העורכת רבת המוניטין של האתר Lenta.ru, העיתון המקוון הנקרא ביותר ברוסיה. ב־12 במארס השנה היא פוטרה, לכאורה בשל קיום ראיון עם מנהיג של קבוצה לאומנית אוקראינית, שקושר לאתר המכיל חומר "חתרני". "הראיון לא היה קיצוני או חתרני", היא אומרת. "אבל לכל כלי תקשורת יש בעלים שיכול באותו רגע להחליט שזה איום על העסק שלו".
זמן קצר לאחר פיטוריה, השתתפתי עם טימצ'נקו בישיבה של עיתונות האופוזיציה במרכז הקהילתי סחארוב במוסקבה. היו שם 75 אנשים, רובם עורכים ופעילי זכויות אדם בגיל העמידה, מקומטי לבוש ומדוכדכי מראה. האוויר הסריח מייאוש.
"הם הכריזו עלינו מלחמה, על החברה האזרחית", אמר וולודיה קורסונסקי, הבעלים אפור השיער של האתר Grani.ru, אחד מכמה אתרי האופוזיציה שנחסמו על ידי השירותים הפדרליים בהתאם לחוק חדש, שנועד "לחסום קריאות לפעולות מחאה לא מאושרות".
למעשה, כמה הצעות חוק ממתינות לאישור בדוּמה, וכל אחת מהן תשתיק את אמצעי התקשורת בדרכים שונות. ההצעה השערורייתית ביותר כוללת עונשי מאסר לעיתונאים המפרסמים חומרים "אנטי רוסיים". ההצעה עוכבה עד כה, אם כי "חוקים ברוסיה לא חייבים לעבור אישור על מנת להיות מיושמים", כמו שאומרת אנה ארוטוניאן, שהתפטרה באחרונה מהעיתון "מוסקבה ניוז", אחרי שהחברה־האם של העיתון פורקה והוקמה מחדש כחלק מקונגלומרט חדשות ממשלתי חדש.
"אחת ההתפתחויות המאיימות ביותר של השנים האחרונות היתה הרחבת מדיניות הפיקוח על האזרחים", אומר העיתונאי אנדריי סולדאטוב, מחבר "האצולה החדשה: שיקום מדינת המשטרה הרוסית והמורשת הנצחית של הקג"ב". "זה נעשה בממדים הרבה יותר נרחבים מכל מה שה־NSA (הסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב, האחראית לציתותים הנרחבים) היה יכול לחלום. אפילו בקג"ב הסובייטי היו מקנאים".
משרד הפנים של רוסיה, שפועל ככוח משטרה לאומי, עוסק מאז 2008 בניטור נרחב של אזרחים רוסים כדי לפעול נגד "קיצוניות", מונח שהתרחב תחת שלטונו של פוטין מתיאור נאומי שטנה עד לכל קריאת תיגר על הסדר הפוליטי הקיים: מחאה פוליטית, הפגנה, ביקורת באמצעי התקשורת, חברות בתנועות נוער מסוימות.
יחידת משטרה מיוחדת, המכונה "המרכז ללוחמה בקיצוניות" וידועה בכינוי האורווליאני "מרכז E", הפכה ידועה לשמצה בעקבות פריצות לבתיהם של פעילי מחאה והטרדתם, כמו גם למעקב אחר תנועותיהם.
על פי חוק שחוקק ב־2012, ושהרחיב משמעותית את המונח "בגידה", יכולים כיום שירותי הביטחון הרוסיים לעקוב אחר כל מי שהם רוצים, ללא הגבלת זמן. בחמש השנים האחרונות הכפיל עצמו מספר האזנות הסתר החוקיות של הממשלה - "וזה לא אומר כלום על ההאזנות הבלתי חוקיות", אומר סולדאטוב.
במושבת העונשין
הריקוד "השטני" המושמץ כל כך של נשות פוסי ריוט בקתדרלת ישו המושיע במוסקבה נמשך בסך הכל 40 שניות, אבל ההאשמות - חוליגניוּת ו"הסתה לשנאה דתית" - שדינן עד שבע שנות מאסר, הפכו את גזר הדין של שנתיים לכמעט מתון.
"אבל המשפט העביר מסר", אומר מרט גלמן, היועץ הפוליטי לשעבר, שתמך באופן פומבי בחברות הלהקה. "פוסי ריוט גירו את הממשל להראות את פרצופו האמיתי: פוטין איננו 'כמעט אירופאי', כפי שהוא מתואר לעיתים קרובות. פוליטיקאי 'כמעט אירופאי' לא היה פועל באופן כזה. וכעת, אין דרך חזרה".
אחרי גזר הדין, מאשה נשלחה לפרם, אזור בהרי אורל, שהגולאגים הידועים לשמצה שלו היו ביתם של מתנגדי המשטר הרוסי בתקופת סטאלין. נדיה נשלחה למחנה במורדוביה, שמושבות העונשין שם ידועות בהפרות בוטות של זכויות אנוש. "האסירים נוהגים לומר שאלה שלא היו בכלא במורדוביה, לא היו בכלא מעולם", היא אומרת.
התנאים הקשים כללו תאי בידוד קרים, לחם מעופש ותפוחי אדמה רקובים, אזורי "היגיינה אישית" מוגבלים שאותם חלקו 80 נשים, ואיסורים והגבלות רבים. רבות מהאסירות היו מלשינות שדיווחו להנהלה על כל מילה שאמרו. אבל מאשה ונדיה כתבו מכתבים ומאמרים מהכלא, ובזכות הפרסום שלהן, לא היכו אותן קשה כמו את האחרות. "הסוהרים אמרו לי: 'אלמלא היית מי שאת, היינו קורעים לך את הצורה'", מספרת נדיה. שתיהן מסכימות שאחרת לא היו שורדות.
עכשיו הן מקימות קבוצה לתמיכה באסירים, שתפעל למענם ולמען רפורמה כוללת. "זה נפלא שהן שואפות לרפורמה בבתי הכלא", אומרת הסופרת מאשה גסן. "כל עוד הן זוכות לחשיפה מספיק גדולה במערב, תהיה להן יכולת לעשות זאת ביעילות".
"פוסי ריוט ייאסרו שוב, ובקרוב מאוד", אומר ארטמי טרויצקי, שלאחרונה בילה כמה ימים עם מאשה ונדיה באסטוניה. "בתרחיש הגרוע ביותר הן ייהרגו, ולמעשה אני חושב שזה מה שהן מחפשות. אני לא אומר שהן רוצות בכך, אבל נדמה לי שיש להן מעין תסביך ז'אן ד'ארק".
הציבור הרוסי, הנכנס עתה לשנה השלישית של הידוק השליטה, רואה את פוסי ריוט כלא יותר מהערת שוליים. "הן לא יהיו משמעותיות בעוד עשר שנים", אומרת העורכת לשעבר גלינה טימצ'נקו, "אני בספק אם מישהו באמת יזכור אותן".
מתנגדי משטר אחרים תוהים באותה מידה בנוגע לעצמם. טימצ'נקו עצמה מובטלת, כמו אנשי הצוות שלה בעיתון, שעזבו במחאה לאחר פיטוריה. אף שבעבר היתה בכל עיתון גדול במוסקבה מחלקת תחקירים שמנתה לפחות שישה או שבעה עיתונאים - כיום, על פי ההערכות, יש רק שישה עיתונאים חוקרים בכל העיר.
"בדיוק דיברנו בינינו כמה זמן נותר לנו", אמר לי העיתונאי סולדאטוב ערב אחד, כשפגשתי אותו ואת חברו גריגורי אוחוטין למשקה בבית קפה פופולרי של האופוזיציה. "הייתי אומר חודשים - בטוח שלא שנים", אמר אוחוטין. סולדאטוב נראה אומלל. "עבורי, העבודה שלי היא כמו הדת שלי. אז אם אני לא יכול להיות עיתונאי, אני לא יודע איך אוכל להישאר ברוסיה".
שניהם מסכימים שזה אירוני שאדוארד סנאודן, עובד ה־NSA שהדליף חלק מתוכניות המעקב הגדולות בתולדות ארה"ב, הגיע דווקא לרוסיה, מדינה שבה מופעלים אמצעי העיקוב והציתות המתוחכמים בעולם. "הוא היה מודע מאוד לאופי הטוטליטארי של המודיעין והמעקבים ברוסיה", אומר סולדאטוב. "אבל לאנשים ברוסיה לא אכפת ממעקבים. הם גדלו עם זה. כולם מניחים מראש שאין דבר כזה, פרטיות".
shishabat@israelhayom.co.ilמאנגלית: אסנת נאור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו