בירידה מהכביש לכיוון מוצב הבוסטר, למקום שממנו אפשר לערוך תצפית נוחה על אזור הגבול ולעומק סוריה, מאט תא"ל אופק בוכריס את הרכב. לצד הדרך עומדים כמה מטיילים, שמבחינים בקצין הבכיר ורוצים להצטלם איתו. מתברר שזו משפחה מאיטליה שבאה לבקר בגולן, ועל הדרך גם לראות את המלחמה ולעשות סלפי עם גנרל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ספק נבוך ספק משועשע ממהר מפקד האוגדה לסגור את החלון ולהמשיך בנסיעה. "רק זה חסר לי, שבאירופה יקשרו את הגולן למלחמה".
וזה, בתמצית, סיפור פעילותו של צה"ל בגבול סוריה, וכל ההיגיון שעמד מאחורי הקמתה של מפקדת אוגדה חדשה, שקיבלה בראשית השנה את הפיקוד על המרחב שבין החרמון למשולש הגבולות ישראל־סוריה־ירדן: להיערך לקראת הרעה שמאיימת להיפתח מסוריה המתפרקת, תוך כדי המשך חיי השיגרה בצד הישראלי. או כמו שאומר בוכריס, מפקד האוגדה: "לעצור את האויב שם בלי שהישראלי כאן יידע מזה, או לפחות בלי שזה ישנה לו משהו".
בוכריס הוא מקציני השדה הבולטים שגדלו בצה"ל בדור האחרון. מסלול השירות שלו חופף לנתיב הקרבות של ישראל בשני העשורים האחרונים: הלחימה בדרום לבנון והנסיגה ממנה, האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן", ושירות רציף ביחידות שדה - פעמיים בתפקידי מג"ד בגולני (51 ואגוז), שלושה תפקידי מח"ט (בגיזרה המערבית בגבול לבנון, בבסיס האימונים באליקים ובגולני), ועכשיו פיקוד על אוגדה שעוברת מטמורפוזה - מאוגדת שריון ישנה ומסורבלת במילואים לאוגדה מרחבית. שינוי שמתבטא לא רק בכלי הלחימה ובייעוד, אלא אפילו בשם: "עוצבת נתיב האש" הפכה ל"אוגדת הבשן", וגם קיבלה מחדש את המספר 210, ששימש אותה בעבר, בין היתר כשלחמה בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים.
במלחמה ההיא היה בוכריס בן חמש. זיכרונותיו ממנה מעומעמים, למרות שאת נתיבותיה, לפחות בגיזרת הגולן, הוא מכיר מצוין. בעמק הבכא, שפרוש מתחתינו, אפשר לראות הכי טוב את הישן והחדש. את מאות הטנקים שהיו כאן אז החליפו כוחות קלים וניידים בהרבה, ואת תעלות הנ"ט ושדות המוקשים החליפו גדר חדישה וטכנולוגיה מתקדמת.
"בצד השני יש רוע מוחלט", הוא אומר. "מכאן זה נראה אולי פסטורלי, אבל המציאות שם קודרת". גם לו ברור שמה שקורה "שם" הוא "נורא", אכזריות שקשה לתפוס, אבל מעבר לסוגיה האנושית־הומניטרית, שלה הוא דואג באמצעות סיוע לפצועי המלחמה - זה לא עניינו. הפצועים, מרביתם אזרחים ומקצתם חיילי צבא, מגיעים לגדר ומקבלים טיפול רפואי. נכון לאומדן האחרון טופלו בישראל כבר קרוב לאלף סורים, חלקם בפציעות קשות שחייבו טיפולים מורכבים ויקרים בבתי החולים בצפון. "אנחנו עושים את זה כבני אדם", מדגיש בוכריס, ולשאלה אם מי שמגיע לכאן עובר תחקיר מודיעיני, הוא משיב נחרצות בשלילה. בדיוק כדי שהם יחזרו הביתה ויגידו שהכל היה אנושי ונקי, ללא שום קונספירציה, הפוך ממה שקורה "שם".
תושבי רמת הגולן מכירים היטב את רעש המרגמות והמקלעים מהצד הסורי, ומי שעוקב ביתר קפדנות רואה גם את מסוקי הצבא הסוריים, שמשליכים חביות נפץ על בתים בכפרי המורדים, ואת מטוסי המיג שמפירים את הסכמי הפסקת האש עם ישראל וחודרים לחלק הסורי של הרמה כדי להפציץ מבנים אזרחיים. כל חדירה כזאת גוררת הקפצה של מטוסי קרב ישראליים מרמת דוד, כדי לוודא שמטוס עוין לא יחדור לשטח ישראל.
תא"ל אופק בוכריס. "האתגר העיקרי שלי זה להיות צעד אחד לפניהם. להישאר תמיד ערני, לא להיות מופתע" // צילום: זיו קורן
הגדר היא רק השלב הראשון
אלא שבאחרונה החלה הלחימה לזלוג גם לכאן, ובוכריס מכיר היטב את הסימנים. כרגע מדובר בטפטוף, אבל בהמשך יגיע המבול. צה"ל נערך בגיזרה הזאת מבעוד מועד - באופן פרוזאי, כתוצאה מתקלה: זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה חדרו מאות, מרביתם פלשתינים, למג'דל שמס, במה שהיה לכאורה הפגנה ספוטנית על רקע אירועי "יום האסון" הפלשתיני. למעשה זה היה אירוע מאורגן בקפידה שיזם הממשל בדמשק כדי לנסות ולגרור את ישראל ללחימה ולהסיט לעברה את האש. בצה"ל הופתעו, אבל בסיום האירועים הבינו שקו ההגנה בגולן מיושן וחדיר, ואם הוא אינו יעיל נגד מפגינים אזרחים - בוודאי שלא יבלום פעילות טרור מיומנת.
בתוך זמן קצר, בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, הוחלפה הגדר הישנה בחדשה, במתכונת גדר הגבול בדרום: מטרתה אינה לעכב את מי שמבקש לחדור לישראל, אלא למנוע מלכתחילה כל אפשרות מעבר. לכן היא גבוהה מאוד, חמישה מטרים (ובחלק מהאזורים - שבעה), משובצת תיל וברזל משונן כדי למנוע טיפוס, ועליה טכנולוגיה מתקדמת שמאפשרת לראות למרחוק, ביום ובלילה, ובכך לנטר את האויב רחוק מהגבול ולפגוע בו על אדמת סוריה. הגדר כבר הושלמה ברובה, למעט בגיזרת החרמון.
אבל הגדר היתה רק השלב הראשון. החלק העיקרי בתוכנית המגננה היה הקמה מזורזת, בתוך ארבעה חודשים בלבד, של האוגדה המרחבית החדשה, שנטלה את האחריות על הגיזרה מאוגדת הגולן המיתולוגית, אוגדה 36. הרעיון בבסיס המהלך היה להעביר את האחריות לגבול מאוגדה שעוסקת גם באימונים ותרגילים לאוגדה שכל מעייניה יהיו נתונים לגדר.
רבים בצה"ל מתחו ביקורת על המהלך, אבל אחרי שהרוחות יירגעו יתברר שמדובר במהפכה, לא פחות, משום שזו העדות המובהקת ביותר לשינוי שיעבור צה"ל בשנים הקרובות כתוצאה משינוי פני האויב והאיום: לא עוד צבאות אויב סדירים, שמחייבים החזקת צבא גדול ומסורבל שעיקרו משוריין, אלא אויב דינמי, מבוסס טרור וגרילה, שמוטמע עמוק באוכלוסייה האזרחית, והלחימה בו נשענת על שילוב של מודיעין, טכנולוגיה ופעולות ממוקדות של חיל האוויר ושל כוחות חי"ר מיומנים.
לבוכריס ניסיון רב בסוג כזה של לחימה, מלבנון ומהגדה. הוא עצמו נפצע קל כשפיקד על גדוד 51 בקרבות במחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן", ונפצע קשה מאוד אחרי חודשיים, כשהוביל פעולה לאיתור מבוקשים ואמצעי לחימה בשכם.
מי שמכיר אותו מאז, ועוקב אחר הקריירה שלו, לא יכול שלא להבחין בתהליך ההתבגרות שלו: הביקורת והישירוּת אמנם נותרו, אבל הגולנצ'יק שדהר תמיד קדימה עוסק היום הרבה יותר בריסון הכוח מאשר בהפעלתו. לגיזרה הרגישה שהוא מופקד עליה עכשיו, על מורכבותה האסטרטגית, יש חלק בזה, אבל סביר שגם לגיל. כאב לשישה, שהגדול שבהם נמצא ערב גיוס ("אני לא מתערב לו לאן ללכת, שיבחר לבד"), הדברים בוודאי נראים לו אחרת.
בחג השני של פסח, כשבוכריס נשאר תורן באוגדה, המשפחה התאחדה. הבנים הגדולים הגיעו מהישיבה (בוכריס הוא מבכירי חובשי הכיפות בצבא, בעצמו בוגר מדרשיית נועם וישיבת "עטרת כוהנים", אבל מתרחק מכל שיוך מגזרי או פוליטי), הקטנים באו עם אשתו מביתם שביישוב קהילתי בצפון. יחד הם הלכו מסלול ארוך בשבילי הגולן, בחלקו סמוך לגבול הסורי, וראו בעיניים את המלחמה הכי רחוקה אבל הכי קרובה שאפשר.
המציאות הזאת, על האבסורד שבה, ניכרה גם בסיור שערכנו עם בוכריס השבוע. לראשונה מאז נכנס לתפקידו הוא הסכים לדבר, והוסיף בחיוך ש"זה כנראה יהיה גם הראיון האחרון". האיש סולד מחשיפה, והסיבה שחרג ממנהגו היא המסר שחשוב לו להעביר, שעיקרו: "בטוח ושקט כאן".
"בפגישה עם ראש המועצה האזורית גולן אמרו לי שבשנה החולפת ביקרו ברמה שלושה מיליון מטיילים, ושהמטרה היא לגדול בשנים הקרובות לחמישה מיליון. אמרתי לו שנעשה כל מה שאפשר כדי שזה יקרה. אני לא אהיה המכשול", הוא אומר.
הדי מלחמת האזרחים בסוריה, כפי שהם נראים מהגולן. מבחינת כוחות צה"ל בשטח, המשמעות היא מעקב שיטתי, סיזיפי ויומיומי אחרי כל שינוי בצד השני
שינוי בהרכב הכוחות
נכון להיום, צה"ל מצליח במשימה לא רע. הסיבה העיקרית היא פנים־סורית: הצדדים עסוקים במלחמת האזרחים, ובשלב הזה נותרו להם מעט מאוד אנרגיות ואמצעים לפעול גם נגד ישראל. השקט הזה מופר מדי פעם; בעבר היו אלה שאריות מקריות, לא מכוונות, של הלחימה שם - פצצות מרגמה, בעיקר, שהחטיאו את יעדן וחצו את הגבול. אבל לאחרונה החלה פעילות יזומה, מכוונת, שתכליתה לפגוע בישראל.
האחראים לכך הם הגורמים השותפים לציר שמקיף את הנשיא אסד - צבא סוריה ומנגנוני הביטחון הסוריים, איראן וחיזבאללה. כולם רוצים לנקום על שרשרת התקיפות של אמצעי לחימה בסוריה (ובמקרה האחרון גם בלבנון) שיוחסה לישראל.
"מי שמוביל את המהלך הוא חיזבאללה", אומר בוכריס. "הוא נזהר לא לפעול במישרין מגבול לבנון, כדי לא להיקלע למלחמה עם ישראל, ולכן הכשיר לעצמו מגרש משחקים חדש בגבול הסורי". הפיגוע הראשון היה המטען ב־6 בדצמבר באזור החרמון, ומאז היו כמה פיגועי מטען נוספים - כולם מהאזור שנשלט בידי כוחות אסד. כל האזור שמדרום לקונייטרה נשלט במלואו בידי קבוצות שונות של המורדים; השטח שמצפון לה, בין קונייטרה לחרמון, הוא מעין ריצ'רץ' של כפרים, שחלקם נשלט בידי המשטר וחלקם בידי המורדים.
במבט מאזור הר חרמונית, למשל, אפשר לראות את הכפר ג'ובעתה, שמוחזק בידי מתנגדי המשטר מהעדה הסונית; כמה מאות מטרים ממנו - כפר חאדר, שנשלט בידי דרוזים תומכי אסד; ודרומה משם - אחמדיה, עוד כפר שצבא סוריה שולט בו, בין היתר בעמדות שנמצאות על גג בית הספר ובתוך המסגד, וממנו יצאה החוליה שהניחה ב־1 במארס מטען על הגדר, שאותר לפני שהתפוצץ. החוליה עצמה הותקפה ונפגעה, אבל הפיגועים נמשכו.
ב־18 במארס נפצעו ארבעה חיילים, ובהם אחד קשה, מפיצוץ מטען בגיזרה סמוכה. גם במקרה הזה יצאו המחבלים משטח שבשליטת צבא סוריה; בוכריס מודה שהיו ליקויים בפעילות הכוח וגם בהנחיות שהוא עצמו נתן, אבל מבהיר ש"לעולם, בפעילות הטקטית, יש חיכוך ויש מחירים, ואין לי פתרון קסם למנוע את זה", בוודאי מול מטען כלימגור רב־עוצמה ואויב כמו חיזבאללה, שצבר עשרות שנים של ניסיון בלחימה בצה"ל.
האתגר הזה חייב את צה"ל לא רק לשינוי מבני, אלא גם לשינוי בהרכב הכוחות. אחרי כמעט 40 שנה של הסכמי הפסקת אש וגבול פסטורלי ושקט, שהוחזק בעיקר בידי כוחות מילואים, הפך החיץ עם סוריה לביתם של גדודי החי"ר הסדירים. מי שנפצעו מהמטען לפני חודש וחצי היו לוחמי גדוד 202 בצנחנים, ומי שמחזיקים את הגבול היום הם לוחמי אגוז וגדוד הסיור של גולני.
"זאת הגיזרה הכי תובענית היום", אומר סרן מאיר, מפקד פלגה באגוז. "בחודשים שאנחנו בגיזרה, כבר חוסלו בה 13 מחבלים. הולך להיות כאן קרנבל, זה ברור לכולם. נחווה יותר ויותר פיגועים, כי זה לא רק אנחנו מול מי שנמצא עכשיו בצד השני: כל מי ששונא אותנו, מכל מקום בעולם, יגיע לכאן כדי לפעול נגד הציונים".
ובמילים פחות מכובסות: מעבר לגדר מתבססים כוחות אל־קאעידה (ובשמם המקצועי - "הג'יהאד העולמי"), שעתידים להציב בפני ישראל אתגר חדש. בסוריה נמצאים, על פי הערכות המודיעין הישראלי, כ־30 אלף לוחמים. מרביתם בעומק המדינה, מקצתם באזור הגבול. בוכריס אומר כי כבר ניכרים ניצני פעילות שלהם ברמת הגולן, אם כי הם טרם הקימו בה תשתיות נרחבות. נדמה שגם זה רק עניין של זמן.
המטרה המשותפת: אסד
כרגע עסוקים שלל הארגונים במטרתם המאוחדת: לחימה במשטר אסד, בכוונה להפילו. המטרה, מתברר, מקדשת את האמצעים ומגשרת על פערים. בכמה כפרים אפשר לראות את אנשי צבא סוריה החופשית (מתונים), נלחמים לצד חטיבת אל־פורקאן (חילונים) והארגונים הקיצוניים אחראר א־שאם וסראיית אל־ג'יהאד ("פלוגות הג'יהאד"). "ברגע שהאויב המשותף שלהם יופל, הם יתחילו להילחם אחד בשני - ובנו", מעריך בוכריס. "את הניצנים אנחנו רואים כבר היום".
הוא מכוון לאירוע שהתרחש לפני כחודש, בליל שבת 28 במארס, וזכה לפרסום מועט, בעיקר כדי לא להכניס את הגולן לחרדה ערב פסח. באותו לילה הבחין צה"ל בחוליה שהגיעה לגדר עם מגזרי תיל, כנראה במטרה לחדור לשטח ישראל.
"מבחינתי לא היתה שאלה", אומר בוכריס. "הם באו לעשות פיגוע. אף אחד לא מסתובב בשטח הזה, בטח שלא עם מכשירים לחיתוך הגדר. מי שהיו אחראים לניסיון הפיגוע הזה הם אנשי פלוגות הג'יהאד. לחלק מהם יש טנקים. מחר הם יכבשו מוצב, ובאותו רגע יש להם ביד את כל אמצעי הלחימה שיש בו".
מבחינת כוחות צה"ל בשטח, המשמעות היא מעקב שיטתי, סיזיפי ויומיומי אחרי כל שינוי בצד השני. ברמת הכפר, ברמת הפעיל, ברמת הרובה. כל שינוי נרשם, ובמידת הצורך מוביל לשינוי בדפוס הפעילות.
"אנחנו רואים בעיניים את ההתבססות של האיום בצד השני", אומר מאיר, שמגדיר את הפעילות בגבול סוריה כ"קשה ותובענית בדיוק כמו הפעילות בעזה או בלבנון". שיגרת הפעילות קשוחה: רכבים ממוגנים, מארבי צלפים, אפודים ונוהלי קרב ברורים.
בדיוק כמו בימי רצועת הביטחון או הפעילות בעזה, רק שהרקע כאן פסטורלי בהרבה, ומי שמסתובב ברמת הגולן יתקשה לראות אותו בעין. צה"ל משכיל להיות בתוך המוצבים ולהוציא את הפעילות רק לאזור הגדר, ובעיקר בחשיכה. שורה של פעולות טקטיות משבשות את יכולתם של אזרחים להיקלע לשטחי גבול בעייתיים, כשלעיתים, הפער בין שטחי הטיולים והרכיבה על האופניים (בשבוע שעבר השתתפו אלפים במירוץ הגולן) לבין מרחב החיכוך הוא מאות מטרים בלבד.
"אנחנו משתדלים לא להפריע לכל התושבים והנופשים", אומר מאיר. "והפער הזה בין השיגרה האזרחית למציאות הקרבית הוא אתגר פיקודי לא פשוט".
חיילי כוח האו"ם אונדו"ף, שמוצב ברמת הגולן כחלק מהסכמי הפסקת האש שלאחר מלחמת יום הכיפורים, סייעו בעבר לשמור על השקט בגבול. אבל שלוש השנים האחרונות שחקו גם את כוחם, ובעיקר את המוטיבציה שלהם. אחרי שכמה חיילי או"ם נשבו בידי המורדים, ועל רקע הלחימה הבלתי פוסקת והסכנה הפיזית למי שמסתובב בשטח, הפסיקו חיילי האו"ם כמעט כליל את הסיורים היזומים, והם פועלים כמעט אך ורק מתוך המוצבים שלהם.
מפקדם, הגנרל ההודי סינגהה סינגהה, אמנם מקפיד להפגין נוכחות ולקיים קשר ישיר עם שני הצדדים, אבל החיילים שלו - מהפיליפינים ומפיג'י, ולצידם כוח עתודה קטן מאירלנד - מתמקדים בהעברת מסרים בין הצדדים, ובוודאי אינם כתובת לפתרון בעיות. "אני לא סומך עליהם שיגנו עלי", מבהיר בוכריס. "אני צריך אותם כמתווכים. על המדינה אני מגן בעצמי".
סביר שגם הפונקציה הזאת, של מתווכים, תיעלם אם אזור הגבול כולו אכן ייפול בידי המורדים. אונדו"ף לא פועל מולם אלא רק מול המשטר בדמשק, והמדינות שמשתתפות בכוח האו"ם עשויות להחזיר את חייליהן הביתה ברגע שלא תהיה אפשרות מעשית לערוב לביטחונם. סיטואציה כזאת תגביר עוד יותר את הנפיצות בשטח.
לא ליצור בהלה
בישראל השתעשעו בעבר במחשבה להקים באזור הגבול שטח ידידותי, מעין גירסה סורית ל"גדר הטובה", שפעלה בעבר בין ישראל ללבנון. על פניו, מדובר ברעיון הגיוני: לרתום גורמים ידידותיים בגולן הסורי, לנתק אותם דה־פקטו מהממשל בדמשק ולאפשר להם להתפרנס בישראל, וכך ליצור אזור חיץ, שידחוק את הסכנה צפונה, הרחק מהגבול ומתושבי הגולן.
בינתיים נדמה שהרעיון ירד מהפרק, לא רק משום שצבא סוריה עדיין פעיל במרחב, אלא גם משום שמול ריבוי הארגונים והתבססות המורדים בגיזרה, יהיה קשה לגבש גורם אחר, יציב ואמין, שיהיה אפשר לקיים מולו שותפות אמת. אולי בעתיד תשוב האפשרות הזאת ותעמוד על הפרק, אבל בינתיים, הסיכוי שהגבול יתלקח נראה גדול בהרבה.
בוכריס נערך להרחיק אפשרות כזאת. "האתגר העיקרי שלי זה להיות צעד אחד לפניהם", הוא אומר. "להישאר תמיד ערני, לא להיות מופתע. לפני חודש וחצי הופתענו, וזה הזכיר לנו שיש כאן מלחמה שיש לה מחיר".
האינטרס הישראלי הוא שגם אם דברים קורים, הם יישמרו בשקט. "כל עוד לא קרה כלום, אין לי עניין שיידעו", אומר בוכריס. "זה לא שאני מסתיר דברים מהציבור, אבל אם נפלו כאן מרגמות ולא גרמו נזק, עצם הפרסום עלול ליצור בהלה. אני יודע לקחת את האירוע הזה לצד השני, להעביר לו מסרים, ואם צריך - גם לפעול בשטח.
"המטרה שלי היא שהמלחמה שלהם תישאר שם, ולא תגלוש אלינו. שתלמידים יוכלו להגיע לעמק הבכא עם קהלני ולהתרגש שם מהסיפורים שלו, בלי שיידעו שכמה מאות מטרים משם יש מטענים וכוחות שלי ששוכבים במארב. כל עוד זה כך - הצלחנו".
צילומים: זיו קורן
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו