גאולה כהן: "עדיין קיים בי רצון לשנות את העולם"

הסופר אלי ויזל כינה פעם את גאולה כהן "נפש לוהטת". גם כהן האנרגטית והסוערת העידה בעצמה לפני שנים אחדות שאין לה כוח להיות עייפה. למרות זאת, השנים נתנו בה את אותותיהן. כהן בת ה־88 היא היום אדם מפויס ורגוע מעט יותר. 22 שנה לאחר שעזבה את הכנסת, כלת פרס ישראל ויוצאת תנועות החרות והלח"י היא עדיין סוג של סמבטיון, אותו נהר אגדי הפולט מתוכו אבנים ורוחש מערבולת רודפת גל וגל רודף מערבולת, אבל ההפוגות שביניהם התארכו. כך נראה גם הראיון עימה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

גילוי נאות: גאולה כהן היא אחת מגיבורות ילדותי. כבר בגיל תיכון גמעתי בשקיקה ובנשימה עצורה את ספרה "סיפורה של לוחמת", שבו תיעדה את קורות מאבקה ומאבק חבריה בלח"י למען חירות ישראל. שנים אחר כך גדל ערכה בעיניי כשיזמה והעבירה בכנסת את חוק ירושלים, שהתקין עוד מנעול על בריחיה של העיר הזאת, שיש שכאלה שאינם חדלים להגות בחלוקתה.

לפני שנים, כש"ישראל היום" ו"מקור ראשון" עדיין היו בגדר חלום באספמיה, השתתפתי בסידרת פגישות של עיתונאים בעלי השקפת עולם יהודית־לאומית, שביתה של כהן שימש להם אכסניה. הגינו שם במהפכה תקשורתית ובשינוי סדר היום של מעצבי דעת הקהל. 

עכשיו, לקראת חג הפסח, שבתי אל הבית ההוא, באחת השכונות הצפוניות של ירושלים, בית של אישה עם אמונה יוקדת, שגם יריבים פוליטיים מתקנאים בה; בית שקירותיו מדברים היסטוריה. כמעט כל פיסת קיר בסלון ביתה של כהן היא מראה מקום. מכיוון אחד משקיף עליך ציור־צילום ענק, שבו נראים גאולה ובנה צחי הנגבי חבוקים על מרפסת בעיר ימית, ערב הריסתה בשנת 1982; על המזנון שעון צילום ממוסגר של כהן בכנסת, כשהיא קורעת קבל עם ומליאה את הסכם השלום עם מצרים.

לצידם מוצב צילום היסטורי נוסף: כהן נוטעת עץ בסבסטיה שבשומרון עם שותפיה לדרך החתחתים הארוכה, אלה מהציונות הדתית ואלה מהציונות המעשית: הרב צבי יהודה הכהן קוק, מורם הרוחני של מייסדי גוש אמונים, ואריאל שרון, הבונה הגדול של ההתנחלויות ומחריבן. כהן דאגה להפגיש בין השניים. רק במהלך השיחה יתברר עד כמה מיוחד ובלתי שגרתי היה הקשר בין שרון לכהן. היא מתקשה לדבר בו סרה עד היום, גם אחרי ש"הרס את גוש קטיף" ופינה את תושביו.

ועוד שלוש תמונות: הראשונה של יאיר, הלוא הוא יאיר שטרן, הלוחם, ההוגה והמנהיג של מחתרת הלח"י, שכהן היתה חלק ממנה לפני קום המדינה; השנייה: צילום מוגדל של גיבורי ניל"י, אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון, אוחזים במבט אוהב זה בידו של זו, במבע תמים, שכהן הרוגשת נמסה ממנו עד היום הזה; ושלוש קריקטורות, שבהן הונצחה כהן על ידי שניים מאושיות הענף שכבר אינם עימנו - דוש מ"מעריב" וזאב מ"הארץ".

שתיים מהן משרטטות את דיוקנה הציבורי של כהן באותם הימים. בראשונה של דוש נראה מנחם בגין מוביל את תנועתו, תנועת החרות, בדמות אדם שתפר גס מסומן במקום ליבו. הלב העקור (שמשול לגאולה כהן) צועד בכיוון ההפוך. זאב, לעומתו, משרטט פן אחר של כהן: בגין נראה שם בדמות גבר זחוח השב לביתו שמח וטוב לב (אחרי שהשיג שלום עם מצרים) כשכהן, רעייתו הנבגדת לכאורה, אורבת לו עם מערוך מאחורי הדלת, בוערת מכעס.

מרדף בבית לחם

כהן בוערת גם היום. היא אוהבת את ארץ ישראל עד כלות וסבורה שההסכם עם מצרים הוביל להיווצרותו של מורד חלקלק שבסופו איום ממשי מאוד על שלמות ירושלים. ביום העצמאות הקרוב היא תתכבד ותכבד את כולנו בהדלקת אחת המשואות. היא מספרת שהפעם זה מרגש אותה אף יותר מאשר הזכייה בפרס ישראל בשנת 2003 על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. "במשואה יש להבה, בדומה אלי", נוצצות עיניה, "כך שזה מתאים לי".

גם השיחה עימה נפתחת בסוג של להבה. כהן שבה זה עתה מביקור בקבר רחל, יחד עם חברה הטוב האלוף (מיל') יוסי בן חנן. היא התקשתה להירגע: "מה עוללו למקום הזה? ממש בכיתי שם". כהן, מתברר, כמו רבים וטובים לפניה, התקשתה לשאת את המראה החדש של קבר רחל, שהפך למבצר אימתני. בזיכרונה חקוק עדיין המראה התמים והאינטימי של המבנה הכיפתי הקטן שעץ זית מאהיל עליו - זה שחרות בזיכרון הקולקטיבי כאייקון יהודי ארץ־ישראלי. 

"אילו היה בידי דינמיט, הייתי מפוצצת את הדבר הזה. זה קבר רחל? זה מתאים לרחל אמנו? קברו אותה פעם שנייה תחת ערימות מלט ובטון".

סערת הנפש הספציפית הזאת של כהן שואבת מההיסטוריה האישית שלה בלח"י, וליתר דיוק - מהרגע שבו קטעו הבריטים את אותו שידור מחתרתי מיתולוגי שלה ב"קול ציון המשתחררת" ברחוב השומר בתל אביב.

השנה היתה 1946. כהן נעצרה ונכלאה בכלא הנשים בבית לחם. אמה, מרים, הקפידה לבקר את בתה לעיתים קרובות, "ובדרך היתה עוצרת אצל רחל כדי להתייפח ולהתפלל שאשתחרר מהכלא. היא ניהלה איתה שיחות ארוכות והשביעה אותה שתתחנן עלי לפני הקב"ה", מספרת כהן. גאולה עצמה תיכננה לברוח מהכלא כבר מהרגע הראשון. היא ניסתה להוציא אל הפועל את תוכניתה לקראת חג הפסח ולהשיב לעצמה באופן סמלי דווקא אז במיוחד את חירותה.

וכך, בשעת בין ערביים אחת במארס 1946, מצאה לה כהן מקום מחבוא מאחורי שיח בחצר הכלא. לראשה מטפחת ראש, בדומה לנשים הנוצריות בבית לחם, לבושה במכנסי התעמלות כחולות ומעליהן חצאית מופשלת ומהודקת בסיכות ביטחון. היא המתינה לשריקה המוסכמת מחברותיה העצורות, שבאמצעותה יודיעו לה אם ספירת האסירות של שעת אחה"צ עברה בשלום. כשנשמעה השריקה, זינקה ממקומה והחלה לטפס על החומה. ירכיה החשופות נפצעו מגדר התיל הדוקרנית שהיתה מלופפת עליה. היא הופתעה מכך שהתיל סבב את כל חומות בית המעצר גם מבחוץ. 

זבת דם, אך קלת רגליים, ניתקה עצמה בכוח מגדרות התיל ופרצה בריצה מטורפת במורד הגבעה, לכיוון השכונה הירושלמית תלפיות. כשהחלה לטפס על הגבעה הבאה הבחינו בה השומרים ופתחו במרדף. רבים מתושבי הכפרים הסמוכים הצטרפו אליהם. "חצי בית לחם רדפה אחריי", היא משחזרת. כהן נעצרה רק כשכדור פגע ברגלה. היא נפלה, וכשהשיגו אותה רודפיה הם סיננו בכעס: "בינת אל־שיטן" (בת השטן) וציוו עליה להרים את שתי ידיה לכניעה. מפקד הכלא הבריטי זעם עליה, ואסר להגיש לה סיוע רפואי. הוא נפגע אישית מכך שאישה הצליחה להערים עליו ולברוח מבית הכלא שלו.

כהן הושלכה לצינוק, שם חלצה את נעליה והחלה להלום בדלת הברזל העבה. עוד ארבע אסירות יהודיות שישבו אז בכלא - חסיה שפירא ונחה (נחמה) כהן מהלח"י, וברכה שומרון ודבורה שפירא מהאצ"ל - הצטרפו אליה. כל אותו הלילה הלמו חמש בנות יהודיות ללא הרף בדלתות הפלדה של תאיהן. "זה נתן לנו כוח, ובוודאי שיגע את

הבריטים", היא מצטחקת כיום.

רק כעבור שנה הצליחה לברוח בעזרת תחפושת של ערבייה שהותירו לה שניים מערביי אבו גוש בתא השירותים של בית החולים הממשלתי בירושלים. חבריה של כהן מחוץ לכלא הגו בעבורה תוכנית בריחה, והורו לה להתחלות, אבל ניסיונותיה לזייף מחלה כשלו. לבסוף הגיעה כהן לבית החולים בעקבות דלקת ריאות אמיתית. עם מחלציה הערבים ובני משפחותיהם, היא שמרה על קשר חם שנים רבות. "המדינה בגדה בהם", היא מאשימה גם היום ומספרת כיצד לאחר רצח הדיפלומט השבדי, פולקה ברנדוט, על ידי ארגון הלח"י, עצרה הממשלה הזמנית בראשות בן־גוריון את יוסף אבו גוש, בעצמו חבר לח"י, והפקיעה את ביתו ואת אלפי הדונמים שהיו ברשותו. "בשנות השישים שקע יוסף בדיכאון ומת לאחר שנים רבות", זוכרת כהן. עם בנו, תאבט, כהן שומרת על קשר עד היום. מיוסף היא חשה צורך עז לבקש סליחה, "בשם עמי כפוי הטובה, שבהנהגתו יש כאלה שיודעים לאהוב את שונאינו, אבל לשנוא את אוהבינו".

מכתב קרוע לאריק 

ערב פסח, כמעט 70 שנה אחרי, וכהן שבה לזיכרונות קרובים יותר בדמותם של לילות הסדר בביתו של אריאל שרון. "אריק היה מנהיג", היא אומרת, "הוא נתן פקודות כמו מצביא, גם בליל הסדר ליד השולחן. שרון קרא את ההגדה מילה במילה. לא דילג על שום קטע, וממש חי את המאורע של יציאת מצרים, בדיוק כמו שנצטווינו: 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. זה היה - לא רק בעבורו - יום העצמאות הראשון של עם ישראל, שמוביל אלפי שנים לאחר מכן ליום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. הטריד אותו מאוד שההגדה של פסח מדלגת על משה. 'איך זה יכול להיות?' הוא שאל מדי שנה. לא היתה לי בעבורו תשובה מספיק טובה. גם הפרשנים מתקשים בכך".

את מדברת עליו בגעגוע גדול.

"זה נכון. שנים הסתובבנו יחד ביהודה ושומרון כדי לטפח ולדאוג ל'שתילים הרכים', ליישובים שניטעו שם (כהן עצמה חיה בקרוואן בקריית ארבע במשך שש שנים; נ"ש), אבל עקירת גוש קטיף פצעה את ליבי. פצעי אוהב כואבים יותר, ושרון אהב פעם את ההתיישבות הזאת. לראשונה הבנתי את המשמעות של צירוף המילים 'בכי מר'.

"אריק הזמין אותי אליו, לפני שפירסם את החלטתו ברבים. הוא הודיע לי שהחליט 'לכנס את היישובים ביחד'. אמרתי לו: 'מה זה לכנס? זה גירוש! זה פינוי! על מה אתה מדבר?', 'אין ברירה', הוא השיב. 'הגעתי למסקנה שצריך לנהוג כך'. מאז כתבתי לו עשרות מכתבים עם מילות תוכחה קשות והוא לא ענה, עד שיום אחד הודעתי לו שאפרסם את דבריי בתקשורת. מאז ביקש שאכתוב לו בסדירות. אם דילגתי, המזכירה שלו היתה מתקשרת אלי כדי שאכתיב לה את הדברים. הוא ענה בקצרה ובכתב. השביע אותי שאשמיד את מכתביו. עשיתי זאת. בדיעבד אני מצטערת על כך. פעם אפילו שלחתי אליו מכתב קרוע, כדי להוכיח שאני נאמנה לדבריי".

היתה ביניכם ידידות גדולה והכרת אותו היטב. מה הניע אותו בהחלטתו? האם אכן כפי שטוענים חלק מחבריו לשעבר "כעומק החקירה, כך עומק העקירה"?

"איני יודעת. אני מתקשה להאמין בכך. על פי התרשמותי, אריק היה מסוכסך עם עצמו בעקבות מה שעשה. יום אחד, אחרי שהרס את גוש קטיף, הוא בא אלי הביתה. ראיתי את עיניו דלוחות מדמעות. שאלתי אותו: 'אריק, אתה בוכה?', 'כן, גאולה', הוא השיב. 'על מה?', והוא השיב: 'יש לי חשבון עם אלוקים שהביא אותי לזה'. זה היה נוגע ללב מאוד. אני לא רופאה ולא אלוקים, אבל אני מתרשמת שהלב שלו הכריע את הראש שלו. שניהם היו מסוכסכים. השבץ המוחי שממנו כבר לא קם היה חלק מהעניין". 

אולי אילו לילי היתה לידו ההיסטוריה היתה אחרת.

"אולי. ללילי היתה השפעה מאוד טובה עליו. הם היו זוג מושלם. יש תמונה אחת, מלפני שנים רבות,  שלא יוצאת לי מהראש: לילי עומדת במטבח אצלם בבית, ואריק מתקשר משדה הקרב במלחמת יום הכיפורים. לילי מקרבת את פיה אל האפרכסת ושרה לו בקול רך ורומנטי את השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר'. 'אריק כל כך זקוק לזה', לילי הסבירה לי כשהחזירה את השפורפרת למקומה. 'תמיד לפני שהוא יוצא לקרב ולפעמים גם בעיצומו של קרב הוא מתקשר אלי ומבקש שאשיר לו משירי ארץ ישראל שהוא אוהב'".

"אי אפשר ללא אידיאולוגיה"

בדומה ליחסיה עם שרון, גם הקשר שלה עם יצחק שמיר ידע עליות ומורדות. "יצחק שמיר, מפקדי בלח"י, היה סלע יצוק, שידע לעמוד על הכבוד והאינטרסים של עם ישראל, בלי שום חשבון", פוסקת כהן, "מצד שני, הוא גם היה אכזר".

אכזר?

"אכזר במובן של קור רוח, לעיתים קור רוח מפליא. אני זוכרת אותו מקבל את אחת ההחלטות הכי קשות בלח"י - להוציא להורג את אליהו גלעדי, שהיה הרפתקן נועז וחסר אחריות. לגלעדי היתה תוכנית להוציא להורג את בן־גוריון ואת כל ראשי הסוכנות בטענה ש'הם בוגדים', וזה נודע לשמיר. כבר לפני כן הוא סלד מהדמות הבלתי מוסרית שלו. גלעדי היה הורג גם את שמיר. יהושע כהן התחנן ממש בפני שמיר שיקדים לחסל אותו. הוא חוסל בחולות ראשון לציון. פסק הדין שלו אושר על ידי חברי מרכז הלח"י.

"אני גם זוכרת את שמיר בהתרגשות גדולה מול ארונותיהם של אליהו חכים ואליהו בית צורי, שנשלחו על ידיו להתנקש בלורד מוין בקהיר, עקב כך השניים נתלו למוות בקהיר. הם היו בני טיפוחיו והוא דאג להשיב את גופותיהם הביתה במסגרת חילופי שבויים עם מצרים. כראש ממשלה, שמיר ידע לעמוד מול ארה"ב והעולם ולא לזוז מילימטר מארץ ישראל".

אבל ההתנהלות הפוליטית שלך ושל חברייך ב"התחייה" הביאה להפלת ממשלתו.

"נכון. חשבנו שההשתתפות של שמיר בוועידת מדריד, שבה בפעם הראשונה הכירו פורמלית ברוצחים של אש"ף כנציגים של הפלשתינים, תוביל למדרון חלקלק. צדקנו בהערכה הזאת, אך טעינו בכך שהבאנו להפלתו. הפלת שמיר העלתה את יצחק רבין וגילגלה אלינו את הסכמי אוסלו האסוניים".

כהן אמנם לא מתגעגעת לפוליטיקה, אך מצרה על כך ש"רמת המחויבות של נציגי המחנה הלאומי לשלמות הארץ פחותה כיום". כמו כן, היא היתה שמחה לראות יותר נשים בפוליטיקה.

על יריבתה הגדולה, שולמית אלוני, שהלכה לעולמה לפני חודשים אחדים, יש לה מילים טובות, וגם אמירות קשות. "חיבבנו זו או זו ולחמנו זו בזו. בשלב מסוים היא קראה בכנסת לערבים להקים לח"י משלהם, לוחמי חירות ישמעאל. מייד קמתי, ניגשתי אליה - לא באלימות - וצעקתי עליה לרדת מהבמה. זה הרתיח אותי.

"מצד שני, היא היתה יריב אידיאולוגי שכיבדתי. ניהלנו שיחות רבות. אני מכבדת עד היום אנשים שנלחמים על דעותיהם, גם מעמדת מיעוט, ואינם מהססים לשלם על כך מחיר".

האידיאולוגיה בפוליטיקה עדיין קיימת, או שהיא התחלפה באינטרסים אישיים?

"אי אפשר ללא אידיאולוגיה, אבל היא מוחלשת מאוד. למות לגמרי היא לא יכולה. אני יודעת שהיום מדברים כל הזמן על פרגמטיות. זה מאוד באופנה. גם אני ידעתי להיות פרגמטית כשהיה צריך. אחרי שבגין פינה את סיני וחבל ימית, אני וחבריי ב'התחייה' הצטרפנו, להפתעת כולם, לממשלה שלו. אני הייתי זאת שדחפתי לכך. קיבלנו את ועדת השרים לענייני התיישבות שפרופ' יובל נאמן עמד בראשה. הוועדה הזאת החליטה להקים 80 יישובים ביהודה ושומרון. זו היתה פרגמטיות נבונה, מבלי לוותר על האידיאולוגיה".

"אלתרמן היה גאון ומטורף"

אם יש דבר אחד שכהן מגדירה כהחמצה זהו תפקיד שרת החינוך. "רציתי מאוד בתפקיד, אבל בגין היה מחויב לזבולון המר מהמפד"ל", היא מספרת. "לו היה הדבר בידי, הייתי מבצעת יהודיזציה וציוניזציה של כל המערכת החינוכית, ובמקביל משקיעה בהוראת הערבית ובמורשת ובהיסטוריה של המזרח התיכון. איננו יודעים דבר על התרבות של שכנינו, על ההיסטוריה שלהם. יש לי נכדים. מה הם יודעים על ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל מדינות ערב? במקום זה מלמדים אותנו על ארה"ב ואירופה. זה חשוב, אבל אנו חיים כאן!"

הפלשתינים, שגם הם חיים כאן, רוצים מדינה. נתניהו הצהיר שהוא מוכן לתת להם אותה, בתנאי שיעמדו בכמה תנאים. פעם גם הוא היה במקום שלך. אולי כפי שאמר שרון, דברים שרואים משם, לא רואים מכאן? 

כהן רוגזת על השאלה ותוהה: "ואולי פשוט אנשים נחלשים עם השנים, ודעתם נחלשת עימם? מה, פתאום הם גילו ממרום מושבם נוף אחר וכל מה שהיה נכון קודם - נמוג? מדינה פלשתינית היא עיוות היסטורי ומוסרי, על חשבון הזכויות והביטחון של העם היהודי. ההתנחלויות הן התגלמות הצדק היהודי, כמו ירושלים, כמו כל מדינת ישראל. מבחינת הפלשתינים, הרי כולנו התנחלות אחת גדולה. רק אנחנו מפרידים בין התנחלות להתנחלות.

"הפלשתינים אומרים וכותבים שיום אחד הם יחסלו את העם היהודי. רק אנחנו עיוורים, סוגרים את העיניים, סותמים את האוזניים ומדמיינים לעצמנו מציאות אחרת. אני לא רוצה לנשל אף ערבי מביתו, אבל לא מוכנה שינשלו אותי מביתי".

משנות פעילותה הציבורית היא נוצרת במיוחד את "הרגעים המרגשים עם היהודים שעלו מאתיופיה. אני זוכרת את עצמי במתחם הקונסוליה הישראלית באדיס אבבה, וכל אימת שאני מזכירה את ירושלים, הילדים מוחאים כף בהתלהבות עצומה, וקייס הקייסים - הכהן הגדול של יהודי אתיופיה - מסביר לי: 'חולה הולך לרופא, צמא הולך למים, ויהודי הולך לירושלים'.

"כעבור חודשים אחדים מצאתי את עצמי עומדת בשדה תעופה צבאי קטן בצפון הארץ, ליד כבש מטוס ענק של צה"ל, אחד מרבים שהטיסו באותו היום את עולי מבצע שלמה לישראל. ראש הממשלה שמיר לצידי, מושיט את ידו אל אחת הילדות ושואל אותה לשמה והיא משיבה: 'ירושלים'. שמיר נדהם. אחד מעובדי הסוכנות, שאף הוא הגיע מאתיופיה, הסביר לו שזה שם מקובל מאוד לבנות אצל יהודי אתיופיה. אחר כך שמעתי את הרמטכ"ל דאז אהוד ברק שואל את מי שהוצג לפניו כקייס הקייסים, 'כמה זמן חיכית באתיופיה עד לעלייה לארץ?' והכהן משיב לו: 'אלפיים וחמש מאות שנה, מאז חורבן בית המקדש הראשון'".

את עדיין קמה בבוקר, מתרגזת ושואפת לשנות דברים?

"אני לא מחפשת נוצות חדשות להתהדר ולהתחדש בהן מדי יום, אבל עדיין יש לא מעט בקרים שאני קמה ורוצה לשנות את העולם. לא להפוך אותו, אבל לשנות אותו. בגילי זו פריבילגיה להרגיש כך. פעם יכולתי גם לבצע. כיום אני יודעת שדברים צריכים להישאר ברמת הרצון, אבל העובדה שהרצון עדיין קיים היא מעודדת".

מה למשל היית רוצה לשנות?

"הייתי רוצה לשנות את שם המדינה ממדינת ישראל למדינת ארץ ישראל, כי זה השם הנכון. פעם הכנתי הצעת חוק כזאת ולא נתנו לי להגיש אותה. שאלו אותי - 'השתגעת? מי יצביע עבור זה?' אבל זו ארץ ישראל התנ"כית, ההיסטורית. זה רוחני. זה ספרותי. אתה אומר 'צרפת', 'איטליה', ולא 'מדינת צרפת'. אז מדוע לא מדינת ארץ ישראל?"

ומה בנוגע להעדפותיה התרבותיות? בתחום השירה היא אוהבת את אורי צבי גרינברג. "לזכותו של אהוד אולמרט תיזכר עזרתו בהקמת בית אצ"ג בירושלים, שבראשו אני עומדת עד היום", מציינת כהן, "אורי צבי היה משורר ענק. חבל שלא מלמדים את יצירותיו בבתי הספר. אני עדיין מחכה למתרגם בעל שיעור קומה, שיידע להעביר את מילותיו לשפות אחרות. ביום שזה יקרה - העולם ישתגע. אין דברים כאלה. מי עוד כתב על השואה בצורה כזאת?" היא מציינת גם את יהודה עמיחי, חיים גורי ו"כמובן שאת נתן אלתרמן. ביאליק פחות מעניין אותי.

"בתחום הספרות אני מעריכה את ש"י עגנון, משה שמיר, אהרן מגד וגם בקטגוריה הזאת את אלתרמן הסופר. הוא היה גאון ומטורף. הטירוף שלו לא היה טירוף של משוגע, אלא טירוף של גאונות. לא פלא שאורי צבי, שלא העריך הרבה אנשים, העריך אותו".

את הראיון שערכו עימך באתר NRG הגדרת כ"ראיון האחרון שלי". מדוע אמרת זאת?

"היתה לי תחושה כזאת. קשה לי להסביר, אבל לשמחתי, אני מתראיינת שוב".

הסוף מעסיק אותך?

"לפעמים כן ולפעמים לא. זה לא דבר שלא מרפה ממני, אבל הגיל קשה. בא לך לעשות דברים, אתה רוצה לקפוץ, אבל אתה מסוגל רק ללכת. אתה רוצה ללכת - אבל אתה מסוגל רק לצלוע. כל מה שאתה רוצה - אתה עושה בפיחות. טוב שהראש עדיין עובד רוב הזמן. אני חיה כל יום לחוד ואומרת לעצמי בהשלמה שכך אלוקים ברא את העולם וייתכן שזה יומי האחרון, למרות שאני כל כך רוצה להמשיך לחיות עוד ועוד". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו