אצל ווס אנדרסון הכל כלול

כל סרטיו של ווס אנדרסון הם מכניזמים משומנים שמכילים אלפי חלקים. אבל "מלון גרנד בודפשט", סרטו השמיני של הבמאי האמריקני, הוא ללא ספק סרטו הגדול והמורכב ביותר עד כה. הסגנון הקולנועי הייחודי, האובססיבי והכה מזוהה של אנדרסון, שמאפיין כל פריים מוקפד ומחושב שיוצא תחת ידיו, מובא כאן לשיא חדש של קיצוניות. והיריעה שעליה נפרש הפעם הסיפור מעולם לא היתה רחבה ופעלתנית יותר. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זו הפעם הראשונה שאנדרסון מצמיד את הדוושה לרצפה מאז "עמוק במים" (2004), שהיה בזמנו הסרט הכי יקר, הכי שאפתני והכי פחות מצליח שעשה, והתוצאה באמת מהדהדת במשהו את ההרפתקה המימית הפרועה והמענגת ההיא. עם זאת, מורגשת כאן גם השפעה לא מבוטלת של "מר שועל המהולל", סרט הילדים המונפש והמופלא שאנדרסון יצר ב־2009. רמות הדיוק והשליטה באלמנטים הרבים שמרכיבים כל דמות, כל רפליקה, כל לוקיישן וכל סצנה, גבוהות להחריד, ומזכירות את סגנון העבודה בסרטי אנימציה לא ממוחשבים. והקצב המסחרר שבו מתגלגלת העלילה המהודקת והמאורגנת להפליא צפוי לסחוף אתכם בלי משים אל תוך העולם המדומיין, המלאכותי והנפלא שנברא על המסך. 

סיפורנו המפותל מתרחש בזוברובקה, מדינה פיקטיבית במרכז אירופה, בין שתי מלחמות העולם, ובמרכזו ניצבת מערכת היחסים שנרקמת בין גוסטב (רייף פיינס המעולה), קונסיירז' אגדי, שובב ועתיר גינונים במלון גרנד בודפשט המפואר, לבין זירו (טוני רבולורי הצעיר, בהופעתו הקולנועית הראשונה), נער הלובי הצעיר שהופך לבן חסותו. 

לאחר שאחת מאורחות המלון - קשישה אלגנטית ומאוד עשירה ששמה מאדאם די - שאיתה ניהל גוסטב יחסים אינטימיים מתמשכים, מתגלה בטירתה ללא רוח חיים, גוסטב וזירו מוצאים את עצמם מסובכים עד צוואר במאבק עתיר יצרים על הירושה האדירה שלה. ולאחר שמתברר כי הקשישה נרצחה, ושגוסטב הוא אחד החשודים המרכזיים במעשה, העניינים ממהרים לצאת משליטה ולהיכנס למחוזות אבסורדיים. 

אפוס היסטורי היסטרי

"מלון גרנד בודפשט" הוא פארסה מצחיקה, מרשימה ועמוסת כל טוב שמסופרת בתנופה, בשנינות ובתחכום, על רקע עלייתו של הפאשיזם ומותה של "אירופה הישנה". אנדרסון, ששאב הפעם את השראתו העיקרית מכתביו של הסופר הווינאי שטפן צווייג, מרפד את ההתרחשויות באינספור דמויות משנה צבעוניות (בגילום להקת השחקנים ההולכת וגדלה שלו); מתרוצץ בחדווה ילדותית בין שפע לוקיישנים אירופיים קלאסיים ומלאי הדר; ומרשה לעצמו להשתעשע בטכניקות סיפוריות (הסיפור המרכזי של הסרט חבוי כמו בובת בבושקה בתוך שלושה סיפורי מסגרת, שממוקמים מאוחר יותר על ציר הזמן) ועם גודלי פריים שונים (שמותאמים לתקופה ההיסטורית שאותה הם לוכדים). 

כל חומרי הגלם המוכרים מסרטיו הקודמים של אנדרסון (ראשי פרקים ספרותיים, ווייס־אובר, נוסטלגיה, מלנכוליה, אנכרוניסטיות, סיפור חניכה, תחושה של עבודת יד) נוכחים גם בסרט החדש. אך כאמור, כולם עובדים שעות נוספות, וכולם נמצאים במצב תמידי של אובר־דרייב היפר אקטיבי. יש כאן רומנטיקה, רצח, מסתורין והומור. יש כאן רכבות, רכבלי סקי, טירות ענקיות ומלונות רחבי ידיים. יש כאן מרדפים מסעירים, בריחה נועזת מבית הכלא וקרב יריות רב־משתתפים. והסרט נמשך 99 דקות בסך הכל! 

למרבה השמחה, העומס הרב והתזזיתיות הבלתי פוסקת אינם מעיקים על הצפייה ואינם מביאים לקריסת המבנה. להפך. דווקא תחושת המרחב שנוצרת משלל האירועים וההרפתקאות שבהם מעורבים גוסטב וזירו היא זו שמעניקה ליצירה נפח ואוויר לנשימה, והופכת אותה לאפוס היסטורי כה היסטרי. בניגוד לעבר, הפעם לא עולה מהמסך התחושה שאנדרסון סגר את עצמו מהעולם בתוך תיבת זכוכית סטרילית על מנת לשחק בבתי הבובות שלו. הפעם עולה מהמסך התחושה שאנדרסון יצא מהתיבה, ואשכרה בנה לעצמו יבשת שלמה שבה הכל, אבל הכל, מתנהל בדיוק על פי החוקים המחמירים והרגישויות הספציפיות שמאפיינים את עולמו היצירתי. יתר על כן, העובדה שהסיפור קופץ בין שנות השלושים של המאה העשרים לבין שנות השישים ושנות השמונים גם מאפשרת לאנדרסון להציג את השפעותיו של הזמן (המפואר הופך למוזנח, האופנתי הופך למיושן, הצעיר הופך לזקן) באופן אפקטיבי, ומשרה על אתרי ההתרחשות השונים ערגה נוגה לעולם שאינו קיים עוד (ושאולי מעולם לא היה קיים).

בגיזרת המשחק, פיינס מנהיג את הצוות המצוין במיומנות ובבטחה, ומגיש את אחת ההופעות המוצלחות ביותר בחייו בתור הקונסיירז' גוסטב. עם כמויות בלתי נדלות של קסם אישי וטיימינג קומי מושלם, הוא דוהר דרך המבוכים המסוגננים וההיתוליים שאנדרסון בנה עבורו כמו עכבר דלמטי מתורבת, ועושה רושם שהוא נהנה מכל רגע. מלבד פיינס, שמשתף פעולה עם אנדרסון בפעם הראשונה, תוכלו למצוא כאן עוד המון פרצופים מוכרים מהעבר (למרות שבמקרה של טילדה סווינטון, שמגלמת את הקשישה העשירה, והארווי קייטל, שצץ בתור אסיר עולם קירח, תצטרכו להתאמץ קצת בזיהוי), והנוכחות של כולם - ובעיקר זו של וילם דפו, שמופיע בתור מחסל קשוח עם מבט שיכול להרוג - בהחלט הופכת את הסרט למעין פגישת מחזור משמחת. 

ובכל זאת, למרות ההנאה הרבה, ולמרות קנה המידה העצום של הקונסטרוקציה הקולנועית המרהיבה והמלהיבה שממלאת את המסך, מבחינה רגשית, "מלון גרנד בודפשט" אינו מצליח להתעלות לגבהים של סרטיו הטובים ביותר של אנדרסון ("ראשמור", "משפחת טננבאום" ו"עמוק במים"). 

הכיף אמנם טוטאלי, ומושקע, וחכם, ואיכותי, ומלא באנושיות ובאישיות. אך הוא גם פחות משמעותי, אישי ונוגע מבעבר. מצד אחד, בתור מעריץ שוטה של אנדרסון, אין לי ספק שאצפה בסרט עוד כמה וכמה פעמים, ולו רק כדי לספוג, לגמוע ולקלוט עד תום את כל התענוגות הקטנים ואת כל פרטי הפרטים שמסתתרים בקצוות הפריים. 

מצד שני, אין להכחיש כי ההתרגשות שליוותה את המפגש הראשוני שלי עם חלק מסרטיו הקודמים פשוט לא היתה נוכחת הפעם. הדמעות לא זלגו. הלב לא קיפץ בחזה. החיוך לא התפשט על הפרצוף באופן לא רצוני. ב"מלון גרנד בודפשט" אנדרסון הגיע לאיזשהו שיא טכני - על כך לא יכול להיות שום ויכוח. אבל כעת, אחרי שהפגין כזו שליטה מוחלטת במלאכה המכנית, אולי הגיע הזמן שינסה להגיע גם לאיזשהו שיא אמוציונלי חדש. "ממלכת אור הירח", סרטו הקודם והמאוד יפה, הוכיח שהוא בהחלט מסוגל לכך.

"מלון גרנד בודפשט" ("Grand Budapest Hotel"), במאי: ווס אנדרסון. ארה"ב 2014

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו